בין זריעה לקציר

ושוב התכוונתי לכתוב על משהו אחר, אני חוששת שעלי להפסיק לדווח על כתיבתי האסוציאטיבית, שזה אומר שבעצם הבנתי את המצב לאשורו ומכיון שהוא כבר הופך להרגל כדאי שאפסיק להעיד על עצמי שאני כל כך אסוציאטיבית. בכל מקרה אני יושבת, כרגיל, במרפסת ביתי ומסביבי המון עציצים, מרכזיתי אמרה השבוע שהמרפסת מתחילה להיראות כמו ג'ונגל, מה שאומר שכנראה אנחנו עושים משהו טוב. כל האדניות פורחות להן בשלל צבעים - לבן, צהוב, סגול, ורוד, אדום והירוק שלהם נעשה חיוני יותר ככל שמתקרר. זרעי עגבניות השרי כבר נבטו והגבעולים הירקרקים והעלים הקטנטנים צומחים להם בנחת מרגע לרגע, לידם מתחילים לבצבץ תורמוסים וצבעונים, הנרקיסים והאמנון ותמר עדין טמונים להם באדמה חומה רוויה ומלאת כל טוב ואין לי ספק שהם ינצו בזמן שלהם וישמחו את כולנו ובעיקר את הילדים המדהימים ששתלו אותם עם כל כך הרבה רצון טוב אבל עם הרבה פחות סבלנות והם רצים בכל בוקר לראות מה חדש. בוחנים בעיניים סקרניות את גודלם של המבצבצים ואת העדר תגובתם של המנמנמים, משקים וחוזרים לעיסוקיהם. מפתחים סבלנות, מתחילים להבין את משמעות העיתוי. 

אתמול בערב, אחרי שחזרנו מפסטיבל הפסלים החיים ואחרי האירגונים של הערב, נפלה בידי הזדמנות מדהימה. בפעם הראשונה מזה הרבה מאוד זמן, בכורי הסכים שאקריא לו ספר לפני השינה. מבחינתי זו הייתה הזדמנות להכיר לו ספרים שאני אהבתי כילדה ושלמרות המלצותיי הוא סירב לקרוא אותם עד עכשיו. בחרדה קלה נכנסתי לחדרו, מחזיקה את הספר "הבכור לבית אב"י", מוכנה לחלוטין לסירוב המוחלט ולדרמה שבוא תבוא, בסגנון "אבל את יודעת שאני לא רוצה לקרוא ספרים על אנשים אמיתיים...". הייתי לגמרי מוכנה להרכין את ראשי בהכנעה ולהסכים לקרוא כל ספר שהוא רק רוצה ולקבל את הסירוב באהבה. להפתעתי, לא צוין שום מרד. נהפוכו וכשסיימתי, התחנן בכורי לקרוא עוד למרות השעה המאוד מאוחרת. הבוקר, לא הרבה אחרי שהתעורר הוא כבר סיים את הספר ומיד ביקש שנקפוץ לחנות הספרים ונקנה לו את הספר הבא כי זה ספר שהוא ירצה לקרוא שוב ולכן הוא לא רוצה להשאילו מהספרייה. אני יכולה להתענג כאן על ניצחוני, אבל למעשה הוא מדומה כי הוא אינו שלי אלא שלו ואולי בכלל שלנו. באופן קבוע, בתקופות שבהן לא יוצאים ספרי נוער רבים וכבר נמאס לו לקרוא שוב ושוב את ספריו, וזה המקום לציין שבקלות אנחנו יכולים לפתוח ספריה בביתנו, חוזר ונשנה הניגון ש"אין לי מה לקרוא" (הוא בכל זאת קורא שנים-שלושה ספרים ביום). בכל פעם אני מציעה גם מהספרים המוקצים ומיד מקבלת מיני סירובים. אתמול חברו יחדיו כל התנאים שאיפשרו את פריצת הדרך. הנה עוד סיפורון על חשיבות ההבשלה והעיתוי.

לפעמים אני חושבת שבמידה רבה, אנו נוטים לשכוח את חשיבות הסבלנות, ההבשלה והעיתוי בחייהם של ילדינו ורובנו מנסים בדרך זו או אחרת לדחוק בהם וכך אנחנו מפספסים נקודה חשובה להחריד, אנחנו מפספסים אותם. אם הם לא רוצים להכין שיעורי בית אנו דוחקים בהם לעשות אותם כי זה מה שצריך לעשות ולא ממש מבררים למה הם לא רוצים לעשותם. אנחנו מצפים מהם שיסבירו את עצמם ולא יצעקו בתסכול, שידעו מתי להיות שקטים ומה מנומס ומה לא, שידעו את מה שלנו נראה ברור מאליו גם אם הם לא ממש הבינו כי "מה יש כאן בכלל להבין". לפעמים נראה לי שאנחנו פשוט דורשים מהם הרבה יותר מדי מבלי שהתהליך הזה גם יכלול הסתכלות מעמיקה וסובלנית. אנחנו עושים כל כך הרבה דברים אוטומטית מתוך תחושה שכך נעשו דברים מאז ומעולם ותמיד מדברים על איך היה פעם כשהיינו קטנים ושוכחים שאלה בדיוק המשפטים שאותם לא אהבנו כשאנחנו היינו קטנים. לפעמים אני חוששת שהחיים המודרניים עדיין שבויים כל כך עמוק בתוך מסורת שאבד עליה הכלח, ואנחנו מנסים להגדיר מחדש הגדרות ישנות במילים מחודשות אך מתוך תבניות כמעט היסטוריות ולא מתוך שבירת הכללים. הגדרות של מגדר, של לאומיות, של התנהגויות. יש דברים שמשתנים לאט מתוך ההגדרות החדשות, יש כאלה שנותרו מקובעים ויש דברים שלא משתנים. הילדים שלנו צריכים את הסבלנות שלנו לראות אותם ולהקשיב, מהירות המסרים של העולם המודרני לא מתאימה לצרכים שלהם. מה שנדמה לנו שאנו מספקים להם הוא במידה רבה עונה על צרכים שעל פני השטח בלבד ולא לצרכים העמוקים באמת. יש זרעים שזורעים אותם, כמו עגבניות השרי והם צומחים מיד ויש כאלה שצריכים את הזמן שלהם. לגבי עציצי המרפסת - בסוף הם יוריקו ואוכל לכתוב את הפוסטים האלה ולנשנש עגבניות. ולגבי הילדים - לילדים אני נותנת זמן והמון אהבה ולומדת מחדש שפה שמתאימה בלי תבניות ובלי היסטוריה...