חפש בבלוג זה

יום שני, 21 באוקטובר 2013

פוסט נהדרת

היום בשיטוטי באתרי החדשות, נתקלתי בטור של חברת הכנסת מרב מיכאלי לגבי השפה הנקבית שלה וזה גרם לי לתהות. ראשית, הטור של מיכאלי אינו חובת קריאה, אם כי בעיני הוא מעניין, לראיה פוסט זו, אה סליחה - זה. שנית - הפוסט הזה כולו/ה י/תבאר את נושא התהיה ואתם יכולים לבחור לכם אם בזכר או בנקבה עסקינן, אבל אני אחזור לדבר כרגיל. כמובן שעכשיט אסוציאטיבית קפצתי לספר "עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור" של סידון ואבולעפיה. וזה יתקשר לגבולות השפה של ויטגנשטיין שיגיע בקרוב, אבל גם פרדיננד מנסה לשנות את תנאי החיים של נתיניו כדי לבחון אם הם עדיין אוהבים אותו, ובסופו של דבר גם מצמצם את גבולות השפה ועולה לנתיניו על כל עצב אפשרי עד שהם שולחים אותו לאי מבודד. לא, אני לא מציעה לשלוח את מיכאלי לאי מבודד, להפך. אבל אל תסיקו מכך שזהו צו קורא למהפכה נקבית, כי זה גם לא זה. 

עיוותי שפה הם כנראה משהו שקורה כל הזמן וחלק מהם מתקבל וחלק לא, אך הם נדבך בתהליך השיוני שעובר על כל שפה. אני משתדלת מאוד להיות טהרנית שפה כנראה, אך גם אני לא מקפידה כפי שדרש נניח אבשלום קור, שלא לדבר על בן יהודה. מכל סוגי עיוותי השפה, שיבושי שפה של ילדים זה דבר מצודד להחריד ומעבר להיותם מצחיקים זה שופך אור על הדרך בה הם לומדים את השפה ויתרה, זה מקור לסיפורים משפחתיים ולצחוק משותף. למרות הרצון ללמד אותם לדבר נכון, יותר מפעם השתדלתי שלא לשנות כל מיני עיוותים קטנים כדי שאלה ישארו, עוד שריד של תינוקיות קטן, וביותר מילד אחד. אכן אני מודה. כך ניסיתי לשמר את הליפופטר (מסוק, כן, אני יודעת אבל מה לעשות?) קדימונית (שהיא ההפך מאחורנית) או את כרנגול (בנזוגה של התרנגולת) או פקטוס (הוא קקטוס) ועוד ועוד וכל אחד קיבל את מקומו הראוי בפנתאון השיבושים. כל שיבוש שתוקן היה עוד צעד בהתפתחות התינוק לילד והלאה. 

השפה היא דרך התקשורת הכי חשובה, היא שימושית, אם לא חיונית, לחשיבה וללמידה והיא כנראה עונה על צורך אנושי בסיסי, אישי כמו גם חברתי. אינני בטוחה, בניגוד לחומסקי, שהשפה היא גנרטיבית, היינו שהאדם נולד עם מעין תוכנת דקדוק פנימי, אני כן יודעת שהשפה היא כלי שיש לנו צורך בו והיא שלובה בהיסטוריה האנושית שלנו. הסתכלות בילדים שלנו מראה כי תפיסת השפה מובנית אצלם והיא שזורה באינטראקציות חברתיות, הלמידה הטובה ביותר היא כתוצאה מתקשורת בינאישית ויעידו כל המחקרים שהוכיחו חד משמעית ששום דבר, גם לא קלטות baby einstein, יכול להחליף את התקשורת הבינאישית בלימוד ילדינו והרחבת אופקיהם. גבולות השפה שלהם הם גם במידה רבה גבולות עולמם, והתפתחות השפה היא גם הסיבה וגם המסובב להבנתם את החוקים והעולם הסובבים אותם.

למעשה הדבר נשאר כך גם בבגרותינו והיה זה ויטגנשטיין שהציע שהשפה בונה את מרחב המציאות ושלמילים יש משמעות בשל התפקיד שלהן שאותן יוצקת החברה ובעצם גם האדם היחיד. זאת אומרת שכשברצוננו לשנות, אחד הדברים שיש עלינו לעשות הוא לשנות את התפקיד המילולי של מילים מסויימות. ההתפתחות הלשונית יונקת את שורשיה מחשיבה פילוסופית כזו או אחרת אך בה במידה היא גם מגדירה אותה, זאת אומרת שרעיונות פילוסופיים יוצרים שפה אך נוצרים ממנה ובכך נוצר מעגל לוגי הכרחי. שיח חברתי שולט הוא תולדה של פילוסופיה חברתית כזו או אחרת. ניסיון  להביא לשינוי בשיח שולט מתבטא גם בשינוי לשוני, ככל שיתקבע יותר השינוי הלשוני כך משתנה פני השיח השלט. כך אני מתייחסת לניסיון של חברת הכנסת מירב מיכאלי לדבר בשפה ניקבית שאמורה להיות חלק מהניסיון שלה להשליט שיח שוויוני שקורא תיגר על השיח הגברי. וזה רעיון מאוד יפה, אם כי מעצבן עד מאוד. ולמעשה יש בו הבנה מאוד סכמטית ופחות פילוסופית של ויטגנשטיין. כי ויטגנשטיין דיבר בעיקר על השוני בתפקיד המילה זאת אומרת איך למעשה אנחנו משנים את המשמעות הניתנת לאותה מילה בדיוק. זאת אומרת יש הבדל במשמעות המילה "יאיר" כשהיא פועל וכשהיא שם (וכמובן במצב היוצא מן הכלל כשה- א' נהגית כה' כשאומרים יאיר לפיד). בשפתה הנקבית מירב מיכאלי עושה תרגיל יפה על ויטגנשטיין ואולי היא באמת מצליחה להוביל טרנד, אם כי לא נראה לי שהטרנד הזה ממריא הרבה מעבר לרמת הקוריוז. יש שיגידו שכאישה אני צריכה לאמץ את השינוי הלשוני שמציעה מיכאלי, יש שיפטרו אותי במשפט המיותר ש"נשים לא מפרגנות לנשים". אבל גם אני מאמינה שהשיח צריך להשתנות. רק שכנראה אני נאיבית מספיק כדי לפעול ברמה האישית בלבד ולחשוב שזה מספיק ואולי באמת אתבגר יום אחד ואחליט שיש לפעול ברמה שהיא ציבורית, אינני יודעת. אין לי ספק שהשיח צריך להשתנות, אבל האם באמת במחיר של תפיסה דיקדוקית חדשה? או אם הדיקדוק הוא שיוצר את המשמעות? בינתיים לא תתפסו אותי משנה לנקבה את מה שמקורו הוא זכרי. אבל מבטיחה להודיע אם ארגיש שינוי שממשמשת ובאה (כן, כך במקור). 

הסיבה העיקרית לחוסר הצורך שלי בשינוי היא כי השפה הנקבית הזו משעשעת אותי, אך גם מעצבנת אותי והיא לחלוטין לא טבעית לי. למרות האמור, להפתעתי כי רבה אני חייבת להוריד את הכובע בפני מבצעהּ (לא, לא התחלתי לדבר בנקבית לכן טרחתי למצוא איך מכניסים מפיק למסמך word ודרך אגב בינינו - המילה נקבה די מעצבנת). אני מניחה שלגבי מידת השעשוע שלי מזה אינני צריכה להרחיב, אבל מה זה מעצבן אותי? ובכן, בעיקר כי העיוות של השפה העברית פוגם בכל נימי אהבתי לשפה. המרדנות של מיכאלי בכללי הדקדוק נראית לי מעט כמו חילול הקודש, אם כי מותר כאן לכתוב קדושה, אם בנקבה מדקדקין. כנראה שאינני מרדנית מספיק כדי לפגוע בנכונות השפה ואולי אני פשוט לא מתקדמת מספיק ולא אימצתי ראייה אקטיביסטית פמניסטית עד לשינוי השפה כי יריעות השפה שלי מוגבלות וכך כנראה גם הבנתי את חומרת המצב. ימים יגידו.  


זה הזמן להודות שמעולם לא היתה בי סימפטיה למירב מיכאלי. מודה. זה לא שהיה לי משהו נגדה, אבל גם לא היה לי משהו מוצק לומר לזכותה, כלומר כן, בחורה חכמה ובעלת כישרון כתיבה והתבטאות רהוטה, אבל זו לא סיבה לחוש רגשות עזים כלפי מישהו. על הנייר, לכאורה, הייתי צריכה לסמפט אותה בשל המון סיבות, אבל זה פשוט לא קרה. ואז צצה לה חברת הכנסת מיכאלי ולמען האמת מאז אני מסמפטת אותה, מאוד. לא שבגללה אחזור להצביע למפלגת העבודה, חלילה- ברק, בן אליעזר, מצנע, פרס, פרץ, ברק (שוב) ויחימוביץ' הצליחו לחדד עוד יותר את הסיבות בגינן היא איבדה מחינה בעיני ואת חוסר יכולתה לפרוט לי על מיתרי הנוסטלגיה (ולהזכירכם אני ניזונה מנוסטלגיה קלה וממחשבות רומנטיות עד ילדותיות). מה שהכי מוצא חן בעיני, אכן במפתיע יש מספר דברים, זה שהיא באמת לוקחת ברצינות את עבודתה הפרלמנטרית. נראה שהיא לא כאן בשביל הכבוד או מנעמי המישרה אלא כדי לעבוד, כדי לשנות וזה בהחלט מרענן. אמנם זו רק ההתחלה, אך התחלה מבטיחה היא גם משהו ואפשר לקוות שהיא תמשיך כך. בכל מקרה יש לה אג'נדה ברורה ולפחות כאישה היא מבטאת את קולי באופן מכובד ונכון בתוך השיח הגברי הזה.ואם בגלל זה אני צריכה לסבול את חריקת השפה, והיא בהחלט צורמת, אז אתם יודעים מה? זה מחיר שאני מוכנה לשלם. השיח הזה בהחלט צריך להשתנות, רק שאני חושבת שהוא משתנה בגלל נשים גדולות כמו מיכאלי ולא בגלל השפה שלהן, אלא בגלל שהמחשבות שלהן קוראות למעשים וזה בהחלט מוביל לשינוי, אפילו שינוי די גדולה. 


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה