לצדק אין מגדר, לאמת אין צבע

הוא נולד לעבדות ככל הנראה בתחילת 1818 בחוף המזרחי של מרילנד אל תצפו ליום או חודש מדויקים כי אין תיעוד רשמי להולדתו. לא ידוע מי היה אביו, אם כי לא אחת נטען שהיה בעל המטע בו עבדה אמו, זה מעולם לא אושר, אבל אביו ככל הנראה היה גבר לבן שאנס את אמו, הריאט. אמו עבדה במטע אחר וכשהיה בן 10 מתה. הוא כתב באוטוביוגרפיה שלו שהוא זוכר אותה מרדימה אותו כל לילה, אם כי מעולם לא היתה לידו בבוקר כשהתעורר. הוא גדל אצל סבתו, בהנחה שחיי עבדות, בערות ואלימות זה משהו לגדול אליו. קראו לו פרדריק אוגוסטוס וושינגטון ביילי, שם משפחתה של אמו. הוא אמור היה להיות עוד אחד מבין כל אלה שלא היה להם שם, אלה שאף אחד לא ראה אותם כי הם לא היו בגדר בני אדם אלא שירות מתכלה. אבל הוא לא היה מהאנשים שעושים את מה שאומרים להם, הוא כתב את הסיפור שלו בעצמו.

פורטרט משנת 1897, George Kendall Warren [Public domain], via Wikimedia Commons

כשהיה בן שש הופרד מסבתו והועבר למטע אחר ומשם לנגר ספינות בבולטימור, שם היה אמור לשמש את בן הנגר. השנים בבולטימור היו יחסית נוחות - סופיה, אשתו של הנגר, תוארה ע"י פרדריק כאישה עדינה ורגישה בעיקר משום שראתה בו אדם והתייחסה אליו ככזה וככל הנראה היתה האדם הלבן הראשון שהתנהג כך ותחשבו זה ילד שהיה עד להמון מעשי עוולה ואלימות. היא גם זו שלימדה אותו את הא"ב, עד שבעלה שכנע אותה שהעבדות לא יכולה להתקיים ללא בערות ולטענת פרדריק נאומו היתה ההבנה הראשונה שלו לצורך להתנגד לעבדות. פרדריק כבר לא עצר, הוא פשוט לימד את עצמו מכל דבר שראה או מצא בסביבה. כך לאט לאט הוא הצליח לקרוא יותר ויותר עד השיג עותק של הספר הדרשן מקולומביה, שהיה ספר לימודים אך נגע ברעיון של עבדות ושוויון. פרדריק מתחיל להבין שהדרך לחירות עוברת דרך השכלה ושעבדות היא מוסד שאל לו להתקיים.

בגיל 14 הוא כבר הושכר לעבודה במקום אחר ושם החל ביוזמה – לימודי קריאה וכתיבה בימי ראשון, בעיקר דרך הברית החדשה. שיעורי יום ראשון שלו הפכו להיט ועשרות עבדים באו ללמוד עד שכמובן השמועה הגיעה גם לבעלי המטעים שנחרדו מהמחשבה והתארגנו באחד מימי הראשון לפשיטה אלימה, כולל אבנים ואלות, שנועדה לפיזור ההתאספויות. פרדריק נענש ונשלח לאיכר שהיה ידוע כ"שובר עבדים", שאחד מתחביביו היה מלקות, פרדריק היה בן 15. כשהיה בן 16 החליט שדי והתייצב מול האיכר קובי, קובי לא ניסה שוב.

בריחה היתה משהו שפרדריק לא רק חשב עליו, אלא גם ניסה. למעשה פעמיים ונכשל בשתיהן. בגיל 19 הוא מכיר את אנה מוראי, אישה חופשיה ומעט בוגרת יותר (24) ומתאהב בה, זה כנראה התמריץ שהוא היה צריך כדי לברוח והפעם גם להצליח. ב-3.9.1938 הוא עולה על רכבת, עליו מדים של מלח שקנתה לו מוראי, שגם נתנה לו כסף להוצאות הנסיעה. את התעודות המזויפות הצליח להשיג ממלח אפרו-אמריקאי חופשי. והוא עושה את דרכו, דרך דלאוור ומשם לניו יורק. לאן? לביתו של מתנגד עבדות ניו יורקי מפורסם בשם דיויד ראגלס, מפעיליה הבולטים של ה-Underground Railroad ובעליה של חנות הספרים האפרו-אמריקאית הראשונה ואליו הוא מגיע ב-4.9.1938.

ניו יורק מביאה עמה את תחושת השחרור בפעם הראשונה בחייו והוא נושם אותה אליו עמוק. הוא שולח הודעה למוראי, שכבר היתה מוכנה וארוזה והיא עושה את דרכה אליו. ב-15.9.1938 הם כבר נישאים תחת שם המשפחה ג'ונסון, לא הרבה אחרי הם מחליטים לאמץ את שם המשפחה דאגלאס – ע"ש אביה של הדמות המרכזית בפואמה של וולטר סקוט (כן, זה שכתב את אייבנהו ולא רק) הגבירה והאגם, שעשה על אנה רושם עצום.

הזוג הצעיר לניו בדפורד. דאגלס לא מהסוג שמבזבז זמן, הוא מוצא כנסיה, לצערו הוא מגלה שגם בערים חופשיות יש אפליה והפרדה. הוא גם מוצא עצמו עובד בכל עבודה שניתנת לו וגם לומד וכמובן גם קונה מינוי לשבועון "Liberator" של מתנגד העבדות וויליאם לויד גאריסון. הוא רוצה להיות כומר ומה אתם יודעים? ב- 1839 הוא משיג גם את זה. בתפקידו זה הוא לומד לדרוש מול קהל, חוץ מזה הוא מרחיב את מעגל ההיכרויות שלו וסיפור חייו מרתק רבים. הוא כמובן חובר בעיקר למתנגדי עבדות, מגיע לפגישות החברה נגד עבדות וקושר קשרים חברתיים.

ב-1841 הוא מצליח לחסוך מספיק כסף ולהגיע לכינוס נגד העבדות בננטקט. שם הוא מרגיש מספיק בשל כדי להופיע בעצמו מול קהל והוא מחליט ספונטנית לספר את סיפורו. לטענתו נאומו היה לקוי, הקהל חשב אחרת, עוד לפני שעזב את האי כבר הוזמן להיות דובר קבוע. דאגלס מתחיל לנאום ברחבי מסצ'וסטס, נאומיו זוכים לאהדה ושפתו העשירה הפכה לרועץ – אף אחד לא מאמין שעבד מסוגל לדבר ככה ויותר מזה - מכיוון שהוא עדיין לא היה אדם משוחרר אלא עבד נמלט, לא ניתן היה לאמת את סיפורו משום שמסר פרטים בדויים. 

אבל לא איש כפרדריק להירתע – הוא מחליט לכתוב את האוטוביוגרפיה שלו (יהיו עוד שתיים בהמשך) "סיפור חייו של פרדריק דאגלס – עבד אמריקאי" ולא להשמיט או לשנות פרטים. זה דורש אומץ רב כי בעליו (מילה מצמררת בהקשר הזה) בהחלט עלול היה לדרוש אותו בחזרה. הספר, שיוצא ב-1845, הופך לרב מכר בארה"ב ואף מתורגם לצרפתית ולהולנדית. החשש לחייו מביא את פרדריק לנסוע עם אשתו וארבעת ילדיהם (כן, הם היו מאוד מהירים, להזכירכם הוא בן 27 ורק 6 שנים חופשי ונשוי [פאוזה להתרשמותכם הכנה]) לאירלנד, בדיוק בזמן לתחילת הרעב הגדול. 

מה שמפתיע אותו הוא תחושת השחרור – באנגליה הוא לא מרגיש שום גזענות או אפליה והתחושה הזו מפתיעה אותו בעוצמתה. הם שוהים באירלנד ואנגליה שנתיים וכמובן שפרדריק גם נואם בזמן הזה ואף מוקמת קרן עבורו לאיסוף הכסף הנדרש לקניית חירותו. אבל משפחת דאגלס מרגישה שמקומה בארה"ב.

עם חזרתם ב-1847, דאגלס פותח במיזם חדש – עיתון נגד עבדות בשם "כוכב הצפון" שהמוטו שלו הוא: "לצדק אין מגדר, לאמת אין צבע – אלוהים הוא האב של כולם ואנו כולנו אחים". דאגלס מתחיל לפתח קו מחשבה עצמאי וביקורתי ובנוסף מתחיל את פעילותו בתחום השוויון המגדרי. 

דאגלס חובר לפעילות גם עם הסופרג'יסטיות בהבנה כי המאבק לשוויון אינו נחלתה רק של קבוצה מקופחת אחת אלא של עוד אוכלוסיות מקופחות ובמובהק – נשים. דאגלס היה האפרו-אמריקאי היחיד בכינוס ההיסטורי במפלי סנקה ב-1848, שנחשב לכינוס הנשי הראשון שגם עסק בזכות ההצבעה, אגב בעידודו של דאגלס. הוא נואם ואף אומר בקול צלול ורם שהעולם יהיה מקום טוב יותר אם נשים ימלאו את תפקידן גם בפוליטיקה. ובנוסף גם פועל למיגור הבערות ולמניעת אפליה.

באותה תקופה מתגלעים חיכוכים במחנה המתנגדים לעבדות, דאגלס מתחיל לנטות לצד שמאמין שלא די במחאה לא אלימה וכי כל האמצעים כשרים, שמיוצג למשל על ידי ג'ון בראון, אבל גם בצד שמאמין שבעצם החוקה היא כלי מצוין לביטול העבדות ולא כלי שמקבע חוסר שוויון ותומך עבדות כפי שגאריסון האמין. אבל התמיכה בצד המילטנטי של המאבק מכניסה אותו לברוך קל ב-1859. אחרי המתקפה בהרפרס פרי שהונהגה על ידי ג'ון בראון, נמצאו בכליו מכתב ובו שמו דאגלס, שאכן תמך בבראון אך מעולם לא הסכים לפעול אקטיבית. בכל מקרה, הוא בורח לקנדה, אבל הוא כמובן נשאר מעורב, ב-1860 הוא מפליג לאנגליה אך חוזר אחרי שמגיע אליו מברק המודיע על מותה של בתו הקטנה, בת העשר – אנני. 

אחרי הכרזתו של לינקולן על שחרור כל העבדים בשטחי הקונפדרציה ינואר 1862, הוא מתחיל לפעול כמגייס לצבא הוא מפרסם מאמרים בזכות התנדבותם של אפרו-אמריקאים לצבא, ואף גם שניים מבניו מתגייסים לצבא והשלישי מצטרף למאמצי הגיוס. עם זאת הוא לא מפסיק גם להילחם עבור שכר ותנאים שווים. כאשר מגיעות ידיעות שהחיילים השחורים שנתפסים בשבי עוברים התעללויות נוראיות ואף נמכרים לעבדות הוא מחליט לעשות מעשה. הוא כותב ביקורת, מנסה לשכנע שהצבא צריך להגיב נחרצות על פעולות כאלה על מנת להרתיע. אבל זה לא עוזר. 

באוגוסט 1863 הוא מגיע לבית הלבן בלי שנקבעה לו פגישה, מבחינתו הוא היה אדם עם משימה ולא היה לו זמן לחכות לפרוטוקול בהנחה שהנשיא היה פשוט מסכים להיפגש עם עבד לשעבר. הוא היה האפרו-אמריקאי היחיד בתור האנשים שקיוו להזדמנות להיפגש עם הנשיא. הוא העביר את כרטיסו ואחרי 2 דקות נקרא אל הנשיא – עוד שיא בחייו של אדם שלא הפסיק לקבוע שיאים. כשנכנס לחדר בו היה הנשיא ניגש אליו והחל להציג את עצמו, אך הנשיא קטע אותו ואמר: "אני יודע מי אתה, מר דאגלס." אגב מכאן מתחילה מערכת יחסים מעניינת בין שני האישים.

סיום המלחמה ב-1865 מגביר את הרוח במפרשיו של דאגלס, ביטול העבדות וקבלת התיקון ה-13 הם פרי רוח השינוי שמביא אתו לינקולן. אם כי דאגלס לא רק מתרשם מפעולותיו אלא גם מביע בפומבי ביקורת נוקבת. זה לא מונע מלינקולן להזמין אותו אישית להשבעתו השניה ב- 4.3.1865. אחרי ההשבעה והנאום, השומרים בכניסה למסיבה לא מאפשרים לדאגלס להיכנס בגלל שהוא אפרו-אמריקאי. בסופו של דבר לא רק שהוא נכנס, לינקולן מיד התפנה אליו ואמר לו שהוא רוצה לשמוע את דעתו על הנאום, דאגלס סיכם זאת כך: "זה היה מאמץ מקודש". אלא שלינקולן נרצח באפריל. 

אגב, כפי שניתן היה לראות, הביקורת שיש לו על לינקולן לא פוגעת גם בהערכתו את האיש ופועלו והוא בהחלט מבחין בין שני הדברים. זו גם הסיבה שאלמנתו של לינקולן נתנה לו במתנה את מקל ההליכה האהוב על הנשיא. הרצח לא מוריד מהמוטיבציה של דאגלס האקטיביסט לפעול ולהשמיע את קולו ויש לו חלק באישור התיקונים ה-14, וה-15 לחוקה מאוחר יותר (בתקופת כהונתו הראשונה של יוליסס גרנט). אגב הנשיא ג'ונסון מציע לו לעמוד בראש המחלקה לאנשים חופשיים, אך הוא מסרב משום שהוא לא מוכן לתמוך בג'ונסון, אבל הוא מקבל מינויים ציבוריים אחרים הקשורים בעשייה למען שוויון אפרו-אמריקאים וכמובן גם נשים.

בבחירות של 1868 הוא תומך, אולי מחוסר ברירה, ביוליסס גרנט. כך או אחרת הוא ממשיך בפעילות ציבורית, וגם מעורב בהתנהלות של הנשיא מול הקו-קלוקס-קלאן ובפעולה החריפה נגדם. בבחירות 1872 – הפתעה – פרדריק דאגלס הופך למועמד האפרו-אמריקאי הראשון לסגן נשיא ארה"ב, שותפה למרוץ של המועמדת ויקטוריה וודהול מטעם מפלגת שוויון הזכויות (שנראתה לאחרונה בבחירות של 1888 אם תהיתם למה זה לא נשמע מוכר). במקביל ביתו בניו יורק נשרף, כנראה כתוצאה מהצתה, והוא עובר לוושינגטון DC. 

שנתיים אחר כך פוקדת אותו תקופה לא טובה, המשבר הכלכלי לא פוסח על הבנק לחיסכון לאנשים חופשיים שהוא מונה לעמוד בראשו והוא פושט את הרגל. העיתון החדש שהוא מנסה להקים נכשל כישלון חרוץ והוא מקבל מינוי של מרשל של מחוז קולומביה וזה שמציל אותו מקריסה כלכלית מוחלטת.

ב-1877, בתיווכה של בתו של "אדונו" לשעבר שהפכה לאוהדת של דאגלס, הוא נוסע לפגוש את "אדונו" לשעבר והם מתפייסים, אקט זה גם זוכה להמון ביקורת. שנה אחרי הוא קונה את ביתו האחרון, זו תקופה טובה כלכלית, בעיקר משום שהוא מקבל מינויים פוליטיים המסייעים לו לשמור על משכורת והוא מרחיב לאט לאט את נכסיו, היום המקום משמש כאתר היסטורי. 

ב-1881 הוא מפרסם את האוטוביוגרפיה השלישית שלו, שזוכה להצלחה אך תוך פחות משנה אנה חוטפת שבץ ומתה ודאגלס נותר לבד ושבור לב. הוא מתאושש ומוצא אהבה בדמות הלן פיטס, סופרג'יסטית אקטיביסטית ולבנה שצעירה ממנו בכ-20 שנה והם גם מתחתנים. ב-1888 הוא הופך למועמד האפרו-אמריקאי הראשון לנשיאות ארה"ב. זו תקופה לא פשוטה בארה"ב ותנועת "החזרה לאפריקה" מתחילה לצבור תאוצה בקרב הציבור האפרו-אמריקאי ודאגלס מנסה בכל כוחו להשמיע את קולה של הסולידריות. הוא ממשיך לפעול ממש עד יומו האחרון. 

זה היה ה-20 בפברואר 1895 ודאגלס דיבר בפני כנס נשים בוושינגטון, הנאום היה הצלחה כבירה. הוא חזר לביתו וכדי להתכונן לעוד הרצאה בערב אך עבר התקף לב ומת. הוא היה בן 77 ו-6 ימים, כלומר בהנחה שזה בסדר מבחינתכם שהוא בחר עצמאית בתאריך זה כיום ההולדת שלו. אלפים חלפו על פני ארונו, הוא נקבר לצד אנה בחלקה משפחתית ברוצ'סטר ניו יורק ואגב אחרי 8 שנים הלן נקברה מצדו השני.

הוא השאיר אחריו מורשת מתועדת וחייו מעוררי השראה, ואסיים בדברים שאמר, שהיו נכונים בתקופתו וככל הנראה יהיו נכונים לעד:  "כאשר הצדק נמנע, דלות נאכפת, כאשר הבערות נחשפת וכאשר מעמד כלשהו נאלץ להרגיש שהחברה היא מזימה מאורגנת לדיכוי, שוד והשפלה, שום אדם אינו בטוח"