רוח הנביאים מרחפת על פני תהום

יש כמה דברים שהממשלה הקודמת הצליחה לעשות מלבד מלחמה והרבה רע, היא הכניסה שני ביטויים שנראים פעוטים אך למעשה הם משמעותיים ביותר – "רוח הנביאים" ו- "מדינה יהודית". הם חדרו אל השיח והתקבלו לחלוטין בטבעיות. אדם היה רוצה לשאול כיצד קרה שמקובל פתאום במדינה המתהדרת בהיותה דמוקרטיה, אפילו היחידה באזורה, להשתמש במושגים שמצמצמים את השיח?

הרי אין זה הגיוני לבקש הכרה בצביון המדינה ולא בקיומה. הכרה בקיומה היא הרבה מעבר לרק הכרה בצביון – היא מהותית. ועם זאת עם ישראל התייצב כמעט כאיש אחד והודיע כי הדרישה הזו הגיונית. פתאום הטיעון הוא שההכרה במדינה יהודית זה הרבה יותר עקרוני מאשר הכרה במדינת ישראל – תסלחו לי אם אומר שאינני מבינה את ההגיון פה.

כיצד קרה שמדינה, שהחלה תהליך של כניסה לתוך המהות של הדמוקרטיה עם חקיקת חוקי היסוד בשנת 1992, חוזרת לדבר על מושגים כמו "רוח הנביאים"? תגידו שכבר במסמך המכונן שלה מוזכרת אותה "רוח הנביאים"? זה נכון, אבל יחי ההבדל – בעוד שבשנת 2015 אנחנו עם חוק לאום ברוח הנביאים, ב- 1948 חברו ל"רוח הנביאים" גם המילים הבאות: חרות, צדק, שלום, שוויון זכויות, חופש דת, חופש מצפון, לשון, חינוך, תרבות ונאמנות לעקרונות מגילת האומות המאוחדות.

במבחן מספר המילים: נתניהו – 2, בן גוריון – 19 (בספירה חסרה) ß צמצום השיח?

בתהליך עקבי, שיש להניח שהפילוסוף ויטגנשטיין היה שמח לחקור, חדרו שני ביטויים אלה לשיח וחוקר טוב ממני עשוי למצוא יותר. "רוח הנביאים" אפילו השתרבבה לנאומו של יצחק הרצוג עם השבעת הממשלה החדשה. אני מתעכבת על אימוץ הז'רגון הזה, בטח על ידי מנהיג האופוזיציה, כי במידה רבה האימוץ הטבעי של הביטוי הוא קבלה בלתי מודעת של לקסיקון שיוצר תודעה, שאחר כך מניעה פעולה וביטוי חברתי הלכה למעשה. זאת אומרת אימוץ של מילים חדשות או מתן משמעות חדשה למילים מלמד על דרך מחשבה חברתית. דרך חשיבה של חברה יוצרת בסופו של דבר גם פעולה. אימוץ המילים הוא מחוון לשינוי עמוק.

במבט מבחוץ, מתבקש לטעון, אמנם בהעדר ביסוס מחקרי, שהתהליך כבר כאן. זאת אומרת שברגע שהמילים מקבלות את המשמעות החדשה שלהן, השינוי המעשי יתחיל לתפוס צורה. את ההבחנה קל יותר לעשות בדיעבד, כך שלמעשה הטענה שלי היא שבהנחה שיהיו מחקרים עתידיים בנושא, ניתן יהיה לטעון שההתמרה מתהליך מחשבתי לאומי-יהודי להליך בעל משמעות חברתית לאומית נעשתה בסביבות 2014, מצוק איתן ואילך. כלומר השיח של אוריינטציה יהודית-לאומית-צבאית הפך לשיח שולט וגבר למעשה על שאר תתי השיח החברתיים המתחרים.

הדומיננטיות של השיח הזה תבטיח גם מעבר לפעולות מוחשיות יותר שיקבלו ביטוי מוסדי למשל בחוקים של הכנסת, בהרחבת סמכויות של שרים, בצמצום אפשרי של כוחו של בג"צ, אבל לא רק. אלא גם בדרך שבה אזרחים תופסים את המציאות או נכון יותר מצדיקים אותה. ממש כמו הצדקת מותם של אזרחים עזתיים בהסבר שזה נזק היקפי שצה"ל עשה כל מאמץ לצמצם.

קבלת השיח והעדר הפקפוק מאיימים, לדעתי, לסדוק את השכבות הדמוקרטיות המגנות עלינו. שיח, התנהלות ממשלית, תפיסה ציבורית, דעת קהל שמזינים את עצמם ויוצרים שפה ומציאות. אימוץ אוצר מילים חדש הוא משהו שנעשה באופן טבעי בחיבור שבין חברה לשפה, הן מזינות זו את זה ומשתנות בהתאמה זו לזו. שינויים של שפה מעידים על שינויים חברתיים ולהפך. לכן ראוי להתעכב על שינויים בשפה, גם אם הם נדמים פעוטים. שינוי בשפה הוא שינוי גם בעולם המושגים, המילה יכולה להיות אותה מילה אך התוכן שלה משתנה, השינוי בהגדרה, הוא גם שינוי בתודעה החברתית. כשאנחנו מחליפים הגדרות במידה רבה אנחנו משילים או לובשים צורה.

אם לשיח הפוליטי, הדתי, המדיני והחברתי חודרות יותר מילים יהודיות הן עושות את זה על חשבון משהו, על חשבון המילים ממשפחת המילים הדמוקרטית. השינוי הלשוני הוא איטי, לכן קל יותר להבחין בו רק בדיעבד ולא תוך כדי תהליך, כמעט כמו לוחות טקטונים, התזוזות החברתיות הן איטיות, ולכן אינן מהפכניות בטיבן. הדעת הציבורית עוברת תהליך סובליציה כבר כמה שנים שמכין אותה למעבר, עד שמגיעים זרזים למינהם שמקבעים אותו. כניסת מילים יהודיות-לאומיות על חשבון מילים דמוקרטיות – היא עוד הוכחה שמי שחושב שיהודית ודמוקרטית הן שני צירים מקבילים פשוט לא רואה את השיפוע הקווי שיוביל בסופו של דבר לנקודת הממשק או הפיצוץ.

שנים ארוכות של תהליך מתמשך, שהגיע לנקודת ציון לאחרונה בעקבות מספר תהליכים שניתן למנות וביניהם חוט מקשר. זה היה צוק איתן שיהיה לצערי ברובו קונסנצואלי. זאת מערכת החינוך ושעות היהדות והמורשת ("נו, קצת יידישעקייט זה לא מזיק")– שלא הרבה תהו כמה שעות דמוקרטיה יצאו בתמורה. זאת ההסכמה שלנו לצמצום אופק ההשכלה של הילדים. זאת האינדוקטרינציה לטובת השילוש של שואה, צבא ודת. זאת מנהלת הדת, זה הפימפום הבלתי פוסק שאין פרטנר ואין לנו אלא לזכור שאלוהים איתנו וזה שנים על שנים של דת ומדינה ודמוקרטיה פרוצידוראלית חובבת כללים ומצמצמת מהות ואלה לא הכל. אבל אלה חלק מהלבנים של שביל הלבנים הצהובות שהוביל אותנו לעידן "המדינה היהודית" ו- "רוח הנביאים".

את דעותיי לנושא המעבר ממדינת ישראל ל"מדינה היהודית" כבר שניתי- מדינת ישראל היא הרבה יותר ממדינה יהודית ואילו המדינה היהודית היא הרבה פחות מישראל, אני מעולם לא נטיתי לעבר הגדרות מצמצמות. אפשר לשים לב שמי שמבקר את השימוש "מדינה יהודית" מיד נחשד כלא ציוני. המחנה הלאומי במו ידיו מצמצם את מה שמדינת ישראל יכולה להיות, הבלבול הוא בין הכלי והמטרה. לקחנו את מקור הלגיטימציה והפכנו אותו לעניין עצמו. בעוד שבמדינת ישראל אני יכולה להיות כל סוג של יהודי (או לא), במדינה היהודית אני לא יכולה להיות לגמרי דמוקרטית.

רוח הנביאים היא ניסיון ליצר תמה של דברי הנביאים, רק שרוח הנביאים בתקופת הנביאים היא רוח של מוסר ורוח הנביאים ב- 2015 היא רוח של התרפקות על הדת. תקופת הנביאים היא בגדול, ובלי להיכנס לכל הפרטים, תקופה די רעה – מוסרית, מדינית וכלכלית. הפער החברתי-כלכלי התעצם, ואלא אם הייתם אריסטוקרטים, החיים לא היו טובים. תוסיפו לזה מלחמות שמשמעותן מוות, פציעות, שבי, פגיעה ביבולים כתוצאה מהמלחמה אבל גם כתוצאה מהמחסור בידיים עובדות, מדי פעם בצורת ותקבלו שחיקה של מעמד הביניים והתרחבות מעגל העוני כאשר הנהנים הבלעדיים הם אנשי האריסטוקרטיה החדשה שמתעשרים על גבם של המתרוששים. מי היו הנביאים? הם היו אם תרצו מובילי המחאה החברתית של התנ"ך. 

הפתרון לרעות החולות היה הדת, במקרה הזה דת מבוססת צדק ומוסר. היינו התשובה של הנביאים היתה – עבודת האלוהים והתיישרות מוסרית היא הפתרון ולא פולחן חסר משמעות. זה ברור שלא החזרה לעבודת האלוהים היתה הפתרון - אלה חוקי הדת של תקופה לא ממסדית זו, שאפשרו צדק יחסי שהתבטא בכל תחומי החיים ויכול היה להשיב את הסדר על כנו. לא אקט פייסני אלוהי, אלא התארגנות חברתית על בסיס מוסרי.

אנחנו כבר לא בתקופה של הנביאים, ערכים מוסריים נשארו בבסיסם דומים מאוד כבר משחר ההיסטוריה ועם זאת יש בכל זאת ראייה רחבה וברורה יותר של מהו צדק חברתי, מהו מוסר, מה מקומה של המדינה בהגנה על זכויות האזרח וזכויות המיעוטים. רוח המוסר הנביאית הזו התגלגלה לערכים אוניברסליים הומניים.

העניין הוא שלא לכיוון הזה מתכוונים נתניהו, בנט וחבריהם – "רוח הנביאים" שהם משתמשים בה ברטוריקה בלתי פוסקת קוראת הפוך – לצמצום השמירה על זכויות האדם, בהבחנה בין אזרח לאזרח. רוח הנביאים שנתניהו משתמש בה היא בכלל לא המצב הנפשי שנתניהו רוצה שנהיה בו. הוא לא רוצה אותנו מוסריים יותר – הוא רוצה אותנו יהודיים יותר ולאומיים יותר.

השימוש בביטויים "רוח הנביאים" ו"המדינה היהודית" הוא משחק רטורי שמייצר אווירה לאומית מתאימה כזו שבה יהיה נוח לפוליטיקאים השחוקים שלנו לפעול. הם נועדו למשחק בדעת הקהל וזה עובד. זה נראה בלתי מזיק, זה נשמע הגיוני, משלנו, כור מחצבתנו, סלע קיומנו. אנחנו כל כך שחוקים שאנחנו מקבלים את זה ללא עוררין, מטמיעים את זה בשפה ובעצם מטמיעים את זה במחשבה. זה נקרא תהליך של שינוי מחשבתי שמייצר שינוי מעשי. "רוח הנביאים" לא שורה עליי, אבל הרוח שמנשבת בישראל, בעיניי, לא מבשרת טוב.