חפש בבלוג זה

יום שישי, 10 במרץ 2017

כל הזמן אישה

נאמר לי, ובמידה רבה של הגיון והיכרות עם הקהל (מושג עלום), שלא רלוונטי לכתוב על יום האישה יומיים אחריו. ככל הנראה זה נכון כמו שלא רלוונטי לחגוג אותו, בטח לא במתכונתו הנוכחית


אז השתדלתי לכתוב לפני, אבל לא הספקתי כי החיים עצמם לא ממש אכפת להם שב- 8.3.2017 צוין יום האישה. אני לא ממש צריכה שיזכירו לי שאני שווה, זה חלק בלתי נפרד ממני, אני אישה כל הזמן. פועלת למען השוויון הזה יומיום ומקבלת בתמורה מחמאות על היותי "גבר-גבר". כי אם יש מחמאה שאישה צריכה לשאוף אליה זה שיגידו לה שהיא נחלצה ממעמדה הראשוני כעלמה במצוקה ועכשיו היא עצמאית וחזקה ממש כמו, ככל הנראה בהעדר מחמאות אחרות, גבר, שהוא, מסתבר, הביטוי האולטימטיבי לעוצמה.

יום האישה נועד לשרת אג'נדת שוויון, אבל הלכה למעשה כולו בידול. לצאת נגדו נתפס כלא פמיניסטי, כי הרי ניתן לנתב את יום האישה להעלאת נושא השוויון, לחגוג הישגים ולסמן יעדים ולהגיד שיום האישה נועד להזכיר את היעדים שעוד מסומנים ברשימת המטלות שלנו בדרך לשוויון. זה נכון אבל זה נישתי, העובדה נותרת בעינה - ישראל מוצפת ביום האישה באירועים שכולם מבוססי סטריאוטיפים המעידים על תפיסתה של החברה את האישה.

אפשר להסביר את כל מבצעי היופי, התכשיטים, החזיות, השוקולדים וטיפולי הפנים בהמון מילים יפות, אפשר להסתתר מאחורי סיסמאות נבובות כמו יום האישה הוא היום לומר תודה לאישה ולפנק אותה, אבל מעבר למחשבה הנדיבה, עד לרמת האלטרואיזם (לא), יש כאן את כל התסמינים החולים בהבנת השוויון המגדרי.

כן אפשר לעשות ריקליימינג פמיניסטי לכל מה שהחברה ייחסה לנשים: אהבה לורוד, לתחרה, לבשמים ולפידור עצמי ולומר שאנחנו לא צריכות להתבייש בזה, אלא שאז אנחנו מאמצות לא רק את הלקסיקון אלא גם מעמיקות את התיוג הנשי שמתוחם כיאה וכיאות לחברה הפטריאכלית לאזורים שתמיד נתפסו נשיים.

עד שלא ישתנו הפרסומות מ"פנק את האישה שלך ותראה לה כמה היא שווה" ל"פנקי את עצמך כי מגיע לך", אנחנו נידונים להעדר שוויון. רק דמיינו לכם יום גבר עם מתנות גבריות כמו שישיית בירות, כדורגל, ציוד ספורט ויד עץ לגירוד גנרי, עם משפטים כמו: "תני לו לדעת כמה את מעריכה את עזרתו". 

כל עוד הוראות למכונת כביסה נכתבות בנקבה והוראות על דליי צביעה נכתבות בזכר אנחנו נידונים להמשך ההתניה שהתחילה בילדות שבנות זה ברבי ובנים זה גיבורי-על. כל עוד המרחב הציבורי מאופיין בתת ייצוג נשי, השוויון רחוק מאיתנו. כן יש התקדמות, ניתן ואף רצוי לחגוג אותה, אך היא יכולה להיות מהירה יותר רק שעולם הדימויים והתפיסות שלנו מגביל אותה.    

רציתי לכתוב, שאת יום האישה צריך לציין. צריך לציין את המאבק של נשים כבר כמעט מאתיים שנה לצאת מהחסות הגברית שהוענקה להן. כדי להאדיר ולחזק את הילדות של היום יש לתת להן ולבנים שלומדים איתן, כלים אחרים. אם אנחנו לא נסכים לצרוך את הפרסומות והמבצעים האלה ולא נשתף איתם פעולה ניתור מרחב בטוח יותר לשוויון. את השיעבוד המשתמע של נשים למסלול מסויים גם אם אינו מתאים להן צריך לשרש לא להשריש. צריך לדבר איתם ביום האישה על שריפת חזיות ולא על מבצע של 1+1, על הזכות להצביע לא על הזכות ליום כיף בספא, על הפגנות של פועלות על תנאי שכר ותעסוקה, על המאבק על הזכות להצבעה. על האמונה הבסיסית ששוויון הוא צדק, הוא המצב הטבעי. רציתי לכתוב והייתי עושה את זה קודם, אבל כל דקה פנויה הוקדשה למחוק את ההודעות הגנריות שהודיעו לי איזו רשת ממש רוצה לפנק אותי במבצעים נפלאים לאישה. 
 

יום רביעי, 22 בפברואר 2017

אלוהים עטוף בנייר עיתון

השיח הפומבי של אלפר וברעם והמקהלה המתערבת מוכיח שהדיון טפל, הפרובוקציה שולטת וקבלת האחר היא מאתנו והלאה, בעצם כל הכשלים של השמאל בנושא אחר

הדיון על קיומו של אלוהים ומהות הדת אינו המצאה חדשה, זה דיון מרתק (בדרך כלל) שלא מפסיק להיות אקטואלי. בעוד תנועת ההשכלה החזירה לדיון אספקט שנעדר ממנו - הטיעון הראציונאלי, 300 שנים אחרי, עיתון הארץ הפך לזירת התגוששות שהטיעון המרכזי בה הוא "האמונה באלוהים היא טמטום". מודה שזה יותר ממאכזב.

אני לא מאמינה בקיומו של אלוהים, אני לא מקיימת שום מצווה וזה לא אמור לעניין אף אחד ובצדק. אני מכבדת כל אדם באשר הוא אדם ומעריכה את אמונתו גם אם היא לא מתיישבת ולו עם דבר אחד מערכיי. כל זה לא נאמר כדי לפתוח צוהר אל חיי הלא מעניינים או לעורר רגש, אלא כי זו המהות של כל מה שאני מאמינה בו ונשמע כמו קלישאה כשהוא נפרט לפרוטות. אינני מתמרמרת על הכבוד או ההתחשבות שאני מפגינה לאחרים זה נראה לי מובנה, אני רק יכולה להצר כאשר אינני מקבלת יחס דומה.

רוגל מתבלבל
השורה התחתונה של אלפר שיש להיאבק באורתודוקסיה כממסד, מעבר להיותה נכונה בעיניי, ראוי שתעלה בשיח הציבורי והיא אינה מושמעת מספיק. אבל יש לעשות את זה לא בשל טמטומם של המאמינים, אלא משום שדת אמורה להיות פרטית ואישית ולא חלק ממדיניות ציבורית. אלפר קורא לזה מאבק בבערות, אך במקור זה אינו מאבק נגד אלוהים או אמונה, אלא נגד חוסר ידע. אמונה אינה נובעת מבערות, אמונה היא בחירה אישית.

הטענה של אלפר במאמרו הראשון כי "על פי אמות מידה מוסריות ליברליות ונאורות, בכל הנוגע לזכויות אדם, הדת האורתודוקסית אכן חשוכה", נכונה. אך בין זה ובין ההנחה שההתעקשות להאמין באלוהים מעידה על טמטום, אין כלום. ובין זה לבין הצורך להיאבק מול האורתודוקסיה, גם אין כלום, למרות שהשורה התחתונה נכונה.  

"אם אלוהים לא היה קיים, היה צריך להמציא אותו"
אנחנו אוהבים להשתמש בציטוט הזה של וולטר כדי להוכיח שאלוהים הוא בדיוק זה – המצאה, אך לא לזה התכוון המשורר, או הפילוסוף במקרה הזה. דווקא וולטר הוא זה שחשב שאלוהים הוא מקור לסדר חברתי. אבל אין צורך בוולטר, כמו שאין צורך בלייבוביץ' הדתי, באיינשטיין האגנוסטי או במנדלסון היהודי בביתו, והרשימה ארוכה. הסיבה פשוטה, זו לא הנקודה. בדיון הזה, קיומו של האל למרבה הפלא אינו חשוב כלל. הזכות להאמין באל שרירה וקיימת והיא חלק בלתי נפרד מהצורך האנושי בחיפוש אחר משמעות, אבל הדיון באמונה, או העדרה, באל היא היצמדות לטפל.

צדיק, 5 דקות להוכיח שאלוהים מת יש לך?
זה אולי מרגיש יופי טופי להוציא את התסכול במילים עוקצניות על גבול הטרוליות הציבורית, אך אין בזה יותר מזה. לנסות לגרום למי שמאמין באלוהים או שומר מצוות "לפקוח את העיניים לאמת הרציונלית" זו מסיונריות אומללה ממש כמו של מי שמבקש לשכנע אותי שיש אלוהים. אם אנחנו לא יכולים לחיות בחברה בה בחירותיו של אדם בתחום האמונה מכובדות, משל כל אמונה מכבדת את בעליה, אז לא רק שאנו חוטאים לרעיון הפלורליזם, אנחנו דורכים עליו במגפיים מסומרים.


ברגע שהדיון הדרדר למה יותר מטומטם לייבוביץ', רוגל אלפר או הדת, לא כולל התוספות של איפה אלוהים היה בשואה (ע"ע אורי משגב), הגענו לעצם העניין. המהות נזנחת, הפרובוקציה שולטת והאוחזים בנאורות מתגלים כחסר סבלנות לכל מה שאינו נאור כמותו. לאן יוביל הדיון אם יש אלוהים ואם הדת מטומטמת? התשובה היא לשום מקום ועובדתית זה גם לא באמת מעניין את הציבור בישראל. הדיון צריך להתמקד בהפרדת דת ומדינה ובזכויות, אבל מי רוצה לדבר על נושאים כבדים כאלה? עדיף לצעוק שאין אלוהים ולדבר על מי הכי מטומטם. זו הבעיה של הדיון ובמידת מה אלגוריה לכשל של השמאל ולכשל של האינטלקטואלים. נקרא לזה תמונת מצב.

יום שבת, 7 בינואר 2017

מחסן כלים. טיפת דם. חומרים מהם עשויים החיים

רצפה מאובקת, כתם דם ונעל של ילדה.

לא יודעת למה דווקא היום חזרה אלי התמונה. שנים היא ליוותה אותי כל יום, מזכירה לי את מה שחשוב באמת. לאט לאט תכיפות הופעתה הלכה ופחתה. ייתכן שעברו שנים מאז הופיעה בפעם האחרונה. אני לא צריכה לראות אותה כדי לדעת שהיא חלק ממני כל יום, זורמת במחזור הדם ומעצבת בתוכי כל יום מחדש את האמונה שהבחירה אישית, וכל עוד אני מודעת הכל הפיך וניתן לתיקון, או טיפול או שינוי.

לפני 30 שנה, הייתי בת 12, כיתה ז', ההורים שלי עברו תהליך גירושין מכוער ואני הייתי עסוקה בלהיות יותר ממושלמת. בפנים הייתי סדוקה ומפוחדת. 

אולי הזיכרון מתעתע בי, יש לזיכרון את היכולת לעשות את זה. הוא כולו מקטעים, זיכרון סטילס דמיוני. זוכרת את עצמי חוזרת הביתה מבית הספר, חלון המטבח שלנו פנה לרחוב ואמא שלי עמדה על סולם וניקתה אותו. אני מניחה שהיא ירדה מהסולם כדי לספר לי ואני לא זוכרת את מילותיה המדוייקות. סבא שלי מת. הוא לא סתם מת, הוא התאבד. ככה בלי שום אזהרה. אני לא זוכרת מה אמא סיפרה לי. אני זוכרת את עצמי בוכה. 

בלוויה לא הייתי, "אצלנו" ילדים לא נכנסים לבתי קברות. הייתי פעם אחת בשבעה. אני זוכרת שברי שיחות, לחישות, תנועות ידיים, כאלה שמכוונות אקדח דמיוני לתוך הפה. הצלחתי לבד להשלים את התמונה. הרבה יותר ממה שהייתי צריכה, יותר ממה שהיה בכוחי להכיל. 

לא יודעת איך זה קרה, כהורה בעצמי אני לא מבינה גם לא בדיעבד, אבל נלקחתי לסיור במחסן הכלים. אני זוכרת הכל. אני זוכרת את רגלי דורכת בכניסה. את ריח החלודה. את הכלים המסודרים. את טיפת הדם. את הסחרחורת שאחזה בי. אני זוכרת שאמרתי לעצמי שעדיף לעצום עיניים, לא זוכרת אם עצמתי. זוכרת את הרצון לצאת משם אבל גם את סירוב הגוף לזוז. ניסיתי לצמצמם את עצמי לכלום בחלל הקטן ממילא אבל הייתי כל כך צפופה מבפנים. 

אבק, דם, ריח של חלודה. שם, במחסן הכלים הישן של סבא שבקושי הכרתי, הונחה הההבנה שהבחירה היא תמיד בחיים. 

אני לא זוכרת אותו. אני זוכרת ישיבה במרפסת ושיחות משעשעות, אין לי תמונה שלנו יחד בראש. לא נפגשנו הרבה, אבל אני זוכרת ממנו חום אנושי, עיניים טובות. זו רק פרשנות של ילדה. הוא נולד בפתח תקווה, הצטרף להגנה. התחתן, הפך לאב, התגרש והתנדב לבריגדה היהודית. לחם באיטליה, בלגיה ולוקסמבורג ואחר כך חזר ולחם במלחמת העצמאות. התחתן בשנית והביא עוד שני בנים לעולם. הוא סבא שלי. זה בערך כל מה שאני יודעת עליו. הייתי רוצה שהוא יהיה עבורי סיפור חייו, אבל הוא סיפור מותו. 

את המחסן הזה של הכלים, הקטן, הדחוס, המקום האחרון שסבי ראה בחייו, אולי לא נועדתי לראות, אבל זה היה הכי קרוב לסבא שלי שאי פעם הייתי. עוד בטרם יצאתי משם ידעתי שמתוך המקום הזה אני מסרבת לקחת את המוות, השארתי אותו שם. לילות שלמים הפחיד אותי המוות ולא יכולתי לתמלל, מילים שהסתדרו בראש לא התרגמו לשפת דיבור. הן נותרו במחסן הכלים הישן שאיננו. נתלו לצד הפטיש, הפלאיירים, המפתחות.

תמיד זכרתי שסבא שלי מת ביום ראשון, היום, 30 שנה אחרי, בדקתי לראשונה את התאריך. הוא התאבד בשבת. היום בו נכנסתי למחסן הכלים, היה היום בו 23 שנים אחרי ילדתי את בני הקטן. 

הייתי בת 12 כשהבנתי שהבחירה בחיים יכולה להביא לשינוי ושום אפשרות אחרת, למרבה הצער, לא. 

יום שישי, 11 בנובמבר 2016

אבני זיכרון

קירשהיין היא עיירה מנומנמת בהסן שבגרמניה, שעה ועשר דקות נסיעה מפרנקפורט אם אין פקקים. בשבת היא לרוב מנומנמת יותר. חמישה בנובמבר 2016, עשר וחצי בבוקר וקבוצת אנשים הולכת יחד למרכז העיר, לכיכר השוק, ליד בית מספר 3 היא נעצרת. מעגל האנשים נפתח. תזמורת מנגנת, אחריה נערות עם מזוודות ישנות במיצג על פליטים. קר. ליד הבית מתקינים 6 אבני מדרך, אני מעדיפה לקרוא להן אבני זיכרון. לזכר סבתא רבתא שלי מינה ורטהיים (לבית בכנהיימר), סבא-רבא מאיר ורטהיים שנאלצו לעזוב את העיר ב- 1937, וארבעת בניהם: הרברט (שעזב ב-1935), קורט (סבא שלי, שעזב ב- 1935), ולטר (1936) וגונתר שהיה בן 13 כשעזב עם הוריו.

שש אבני המדרך מול הכניסה לבית המשפחה
אמא שלי מדברת וכשהיא מסיימת לא רק שהקהל כולו מוחה דמעה היא גם קוראת לי להצטרף. אני לא יודעת מה לומר לכל האנשים האלה, אבל בן דודה של אמא מבקש לדבר. בן הדוד הזה הוא אחד האנשים הכי חביבים שאני מכירה, איש גדול שלא ניתן לתפוס בלי חיוך ושנינה. והוא נעמד שם מול בית אביו וסבתו וסבו ולפתע נגמרו לו המילים ובמקומן באו דמעות. והדמעות האלה כדרכן של נוזלים לבשו את הצורה של כל המילים שנותרו משתוללות בפנים. המילים שלא נהגו, שנדחסו כל כך חזק עד שרק בדמעות ניתן היה להוציאן. 

ואז החלטתי בכל זאת לדבר, 18 שעות מהרגע שנכנסתי לראשונה לעיר הזאת ששמה תמיד היה מהול לא רק בגעגוע, אלא בכאב האהבה והבגידה, הקשר והעקירה. 18 שעות אחרי שראיתי את הבית שאת תמונתו היכרתי, אחרי שנגעתי בקירות הבית, במשקוף המקורי, בדלת. הדלת. הדלת שסגר סבי. הדלת שסגר סבא-רבא ונתן את המפתחות לשכן ששש לקנות את הבית, ובתי יהודים אחרים, במחיר "מציאה". הדלת שאחרי שנסגרה בפעם האחרונה הפכה מיד לזיכרון של עולם שכבר לא ישוב. היד שניתקה מהידית, סגרה את הדלת על שנים של היסטוריה, הרפתה מהביטחון ונפנתה לחששות, לארעיות, למזוודה. הסתכלתי שוב על הדלת הזו וידעתי שעליי לדבר.

סיפרתי על סבא שלי, על ליל שישי בערב, 27.9.1935, ערב ראש השנה התרצ"ו, עת קיבל התראה מחבר ששמע שאנשי הגסטאפו עומדים לעצור אותו תוך שעה (הוא ניהל רומן עם אישה נשואה ונוצריה). על ריח הבישולים ותחושת החג מהם נקרע. למלא את הכיסים ולברוח, למי יש זמן לחשוב? הידיעה שהפעם הוא סוגר את הדלת לנצח. מחד דרוך וקשוב לקורה מסביב, מודאג וחושש ומאידך מודע לעקירה, לבריחה. רץ ברחובות העיר שהפכה ברגע אחד מעוגן של ביטחון לפחד מפני הבאות, שום דבר כבר לא בטוח, לא הבית, לא הרחוב, לא העיר, לא החברים. על מסילת הברזל, עליה רץ עד לעיר השכנה מרבורג מחשש שייתפס ברכבת, הוא משיל מעליו את חייו הקודמים. הדלת הזו שנסגרה נותרה סגורה עד ל- 5.11.2016. את הדלת שהוא סגר על העולם הישן, פתחו הלבבות בטקס הזה. וכמו קנדי בברלין בשעתו, היום 81 שנים אחרי, אני יכולה להגיד ich been ein Kirchhainer

זה פחות או יותר מסכם את זה. מה שנשאר הם לא אבני המדרך, מה שנשאר הוא אנחנו. 

אני לא יכולה להסביר את הכל, המקום הזה תפס אותי במקום הכי כואב שאפילו לא ידעתי כמה הוא חי ובועט בתוכי. המקום הזה צריך עוד זמן ומחשבות, אבל הוא מתחיל באבני המדרך האלה. אבני הזיכרון בקירשהיין ואבני הזיכרון שבתוכי.
      

יום ראשון, 16 באוקטובר 2016

תסמונת דון קישוט

כמו טחנות רוח לדון קישוט, כך החלטת אונסק"ו לראש הממשלה, בין אם הוא מאמין בספין של עצמו ובין אם זו ציניות גרידא, הבעיה היא שלנו

אין ספק שראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, עושה עבודה נהדרת. דבריו על החלטת אונסק"ו היו תשובה יהודית מוחצת ומקור לגאווה לאומית. "לומר שלישראל אין קשר להר הבית ולכותל, זה כמו לומר שלסין אין קשר לחומה הסינית, ולומר שלמצרים אין קשר לפירמידות. בהחלטה האבסורדית הזאת אונסק"ו איבד את מעט הלגיטימיות שנשארה לו." הבעיה היחידה היא שבהחלטת אונסק"ו לא כתוב שאין קשר בין יהודים להר הבית ולכותל. אני יודעת כי קראתי את ההחלטה, היא בת 5 עמודים בלבד ובאנגלית די פשוטה. ואל תאמינו לי – תקראו אותה, הנה כאן. אבל קחו בחשבון שראש הממשלה היה מעדיף שתאמינו למילה שלו.

אם תקראו את ההחלטה, עלול להתקבל הרושם שרה"מ לא יודע אנגלית או לחלופין מתקשה בהבנת הנקרא, אלא שזה לא נכון, ובינינו זו מחשבה מטרידה לאור העובדה שעליו לקבל החלטות גם על בסיס קריאה. אם הבעיה היא בצוות המקצועי שלו, אין כאן טעות אנוש שהרי רה"מ לא שינה כיוון עם התברר ה"טעות". כי זו לא טעות, אלא עוד ספין. ספין של רה"מ ושר החוץ, כי כידוע מעולם לא היה שר חוץ שכיוון את מדיניותו פנימה כמו נתניהו. אבל בשורה התחתונה זה אומר שמישהו בטוח שאנחנו מטומטמים. 




התמונה שליוותה את הסטטוס של ראש הממשלה בפייסבוק - אכן שכתוב מחדש

אם מביאים בחשבון שזו החלטה שחוזרת על עצמה כבר כמה שנים, ואגב הפעם אפילו חיובית יותר כלפי ישראל משום הההכרה המפורשת (כבר בסעיף 3) בקדושת ירושלים לכל שלוש הדתות המונותאיסטיות (בשונה מההחלטה באפריל 2016). הרי שהשימוש הציני של נתניהו בהחלטה כדי להתנגח באו"ם נראה הרבה יותר ממגמתי. הטענות על טרמינולוגיה אנטי ישראלית הן מגוחכות, ולו משום ש"כח כובש" הוא מונח מאמנות ז'נבה וכידוע אכן מעמדה של ירושלים אינו מוסדר במישור הבינלאומי (לתשומת לב שר החוץ או ראש הממשלה או משהו). השימוש ב'אל אקצה' נעשה מהטעם הפשוט שהדיון היה בהפרת זכויות המוסלמים בהר הבית והססטוס קוו, והוגש ע"י הפלסטינים וירדן. אגב, ישראל מכירה במרבית ההפרות אך נותנת להן צידוק בטחוני. מה שאומר שאם יש כאן כשל, הרי שהוא כשל מערכתי של משרד החוץ.  

מנהיג צריך לדעת לבחור את מלחמותיו, בה במידה שהבחירה בקרבות מעידה עליו. גם אחרי שיצאה הבהרה מאונסק"ו למתקשים להבין, שירושלים קדושה לכל שלוש הדתות המונותאיסטיות ובכללן היהדות, לא הוריד רה"מ את הלהבות. הוא תוקף חזיתית את האו"ם, מועצת הביטחון של האו"ם, אונסק"ו וכמובן גם את 'בצלם'. אפשר לסיים את זה בשאלה העקרונית הבאה – אם האו"ם, אונסק"ו ו'בצלם' היו נעלמים באורח פלא ממש עכשיו, האם הבעיות היו נעלמות? וודאי שלא, אלא שהכסות המתוחה מעל מערומי מדיניות ראש הממשלה הייתה נחשפת קבל עם ועדה.  




מתוך עמוד הפייסבוק של ראש הממשלה, יש מה ללמוד מחוגי התנ"ך, בעיקר לעניין חורבן בית ראשון ושני

במוצאי שבת בסטטוס בפייסבוק באנגלית בלבד, ציין רה"מ כי שוחח בשישי עם מזכ"ל האו"ם החדש והסביר לו שהחלטת אונסק"ו מעוותת את האמת ההיסטורית ואף מתדלקת את הפנטזיה הפלסטינית של ארץ ישראל ללא מדינת ישראל. שלא במפתיע תשובתו של מזכ"ל האו"ם אינה מוזכרת. יש להניח שזה בעיקר משום שהסוגיה על הפרק אינה עיוות אמת היסטורית, אלא עיוות המציאות הנעשית בחסות רה"מ וביוזמתו. מה שעצוב באמת הוא שמרבית התקשורת, נבחרי ציבור והציבור התנדבו עצמאית ללקות בוורטיגו המציאות הוירטואלית פרי הגותו של רה"מ. 


מהמשך הסטטוס ניתן ללמוד כי הדיון אתמול במועצת הביטחון בנושא ההתנחלויות הבלתי חוקיות הוא בעיני רה"מ עדות לפשיטת הרגל המוסרית של הארגון. מבחינתו גם זה עיוות המציאות ההיסטורית כי יש בכך התעלמות מוחלטת מאלפי שנות היסטוריה יהודית. אלא שגם כאן מעוות נתניהו את המציאות, היסטורית, לדוגמא, דבר לא קושר אותנו לעמונה. לדידו, המכשול בדרך לפתרון שתי מדינות אינו בהתנחלויות כי אם בסירוב הפלסטיני להכיר במדינת ישראל בכל גבול שהוא. אלא שגם זה ספין של נתניהו, אבו מאזן הודיע, עוד עם כינון ממשלת האחדות עם החמאס בסוף אפריל 2014, כי הוא מכיר בישראל וכי הממשלה בראשותו תכיר בישראל. לו זה היה משחק פוקר, הייתה זו הזדמנות של נתניהו to call his bluff, בהנחה שמישהו מבלף, אבל נתניהו בחר לסגור את המשחק. 


המקהלה היוונית לא איחרה להגיע

המתקפה החזיתית של רה"מ על 'בצלם', שכרגיל מלווה במקהלה מתוזמרת של נבחרי ציבור, היא בעיקר תעודת עניות לדמוקרטיה הישראלית. בקצב מעריכי (אקספוננציאלי) הופך ראש הממשלה עמדות שמאל לגיטימיות של אזרחי ישראל הדורשות את הפסקת הכיבוש לבלתי לגיטימיות. בעוד שלא להסכים עמם זה לגיטימי, לסתום את פיהם, להצר את צעדיהם ולהפוך את הביקורת שלהם בתודעת הציבור לבגידה זה מסוכן. ההתנהלות הזאת אבסורדית. בטח בהינתן העובדה המעניינת שהאדם היחיד שבאופן עקבי מעלה את נושא ההכרה בישראל הוא ראש הממשלה.

אם יש אמת היסטורית שנתניהו שוכח זה שהפלגנות, ההסתה והקנאות מאז ומתמיד הביאו להרס ישראל מבפנים. קריאה מדוקדקת בתנ"ך ובמקורות חיצוניים, שנתניהו מעיד על עצמו שהוא כל כך אוהב, מול פני ישראל היום מעלה את החשש שנתניהו גם פה לוקה בהבנת הנקרא, ממש כמו במקרה של החלטת אונסק"ו.

יום שבת, 23 ביולי 2016

ה-wifi בשדה השיפון

הבכור חגג בר מצווה. זה לא בא בהפתעה, את השינויים אני רואה כל יום. אבל ברצף החיים המטורף, תובנות מגיעות בקרעי מחשבה ולעיתים נדרש לעצור רגע, לאסוף אותם יחד ולהתחיל להטליא למשהו קוהרנטי יותר, לתובנה או תובנות שיאפשרו עוד פרק זמן של קרעי תובנות שיזדקקו להטלאה.

תחילת גיל ההתבגרות כבר איתנו זה כמה זמן והיא מצאה אותי מוכנה יותר ממה שחשבתי ובעיקר מחוברת יותר לילד,כמו גם אל עצמי כאדם וכהורה. אנחנו חיים בעולם שהפך את גיל ההתבגרות למשהו מאוד מתוייג ובעיקר מקבע - דפוסים, מחשבות והתנהגויות ומותיר אותנו להתנהג לפי תפקידים תפורים מראש שלא בהכרח צריכים להיות כאלה. במקום להכיר בגיל הזה כמו בכל שלב הכרחי אחר של גדילה, הוא הפך לשם תואר למרד, אלא שמרד נובע כתוצאה מדיכוי, הוא לא מגיע כך סתם.

הנקודה שיצרה אצלי שלא במודע את המודעות היתה ברגע אחד של התפרצות מטופשת על שום דבר של הבכור, מתקפת זעם שלא ניזונה מכלום, היא פשוט היתה. זה היה רגע שיכול היה לפנות לכל הרבה כיוונים. בשם כל מה שספגתי לאורך השנים ניצבה הדמות הסמכותית שמייצרת לילד גבולות התנהגותיים, שלא מאפשרת את חוסר ההגיון, החוצפה והכעס וגודעת התנהגות לא רצויה. אגב, הייתם מסכימים שהיא דמות משכנעת, אם הייתם נפגשים איתה. מולה ניצבה הילדה שהייתי והאמא שהייתי רוצה להיות והיא לקחה פיקוד. 

כשנגמרו הצרחות ומקור הזעם טרק את דלת חדר השינה שלו מאחוריו, מי שרציתי להיות חיכתה 2 דקות ודפקה על הדלת. נכנסה, התיישבה על קצה המיטה ואמרה: "כשהייתי בגילך בערך, לפעמים כעסתי על כלום, והכי מעצבן זה שידעתי שאני כועסת על כלום וזה רק עצבן אותי יותר. וברגעים האלה אני זוכרת שבעיקר רציתי שמישהו יגיד לי שהכל בסדר, אז באתי לכאן להגיד לך שהכל בסדר. כי באמת הכל בסדר ואני אוהבת אותך הכי בעולם". וזהו. עמדתי לצאת אבל אז עצר אותי אחד החיבוקים הכי משמעותיים שקיבלתי מעולם. 

ההתבגרות של הבכור היא גם התבגרות שלי. אני יודעת היום דברים שלא ידעתי פעם, שלא חשבתי עליהם כשהיה צעיר יותר, שאולי אם הייתי חושבת עליהם לא הייתי צריכה לתקן ביותר מאמץ את מה שמראש היה נעשה נכון. אבל יש לי שלוש סיבות טובות להתגאות בהורות שלי והן גם מה שמניעות אותי להמשיך ולתקן תוך כדי תנועה. 

אני זוכרת את הרגע המופלא כשהבכור הבחין בפעם הראשונה ביופי תנועת הרוח בעלים ואיך ראיתי את הרגע הזה שוב בפעם הראשונה בזכותו. אין שום סיבה לוותר על זה כשהם גדלים, זה יפה לא פחות לראות את התובנות שלהם גם כנערים, אנחנו רק שוכחים לעשות את זה. אנחנו כל כך טרודים בכל המסביב שלהם ושלנו, שבאיזשהו מקום, ההתבגרות הפכה למשהו עוד יותר מנותק מאשר פעם. זו לא אשמת הטכנולוגיה, אם כי נוח להאשים אותה, זה מכלול של סיבות. בין היתר גם סדר העדיפויות שאנו מציבים להם, הדרך בה אנחנו רוצים שילכו. הדרך הזו לא בהכרח יוצרת סדר אצלם, לפעמים היא רק עוד אלמנט של לחץ, גם אם כולו כוונות טובות. 

העלייה לתורה של הבכור היתה בדיוק ביום בו מלאו 65 שנים לפרסומו של ספר ההתבגרות של המאה הקודמת "התפסן בשדה השיפון" של ס.ד.סלינג'ר שנגע עמוק כל כך בתחושת הניכור ואפילו לא בתקופת הסמארטפון. על נקודת השבר של כל ילד שמגלה שהוריו אינם כל יכולים, כשתפיסת המוות נעשית מוחשית, כשהבגרות היא בסוף שדה השיפון בקצה הצוק ממנו יפול לבגרות. כשהילד מבין עד כמה חד המעבר לעולם המבוגרים, את ההבדל בין הערכים עליהם חינכו אותו ובין הערכים של העולם האמיתי, שהצעד הזה הוא שלו בלבד. את תחושת הלבד כשכל מה שאתה רוצה זה לתקשר מבלי להשפט ומבלי להיות מתוייג, להישמע.

לפעמים אני חוששת שאת כל זה אנחנו מבינים כמבוגרים, אבל לא בהכרח כהורים. פער הדורות קיים תמיד, הצורך למרוד הפך לחלק חשוב בגיבוש הזהות העצמית ואנחנו שיודעים את כל אלה, צריכים למצוא לעצמנו את הדרך לתת להם את מה שם צריכים בדיוק בשביל זה ובלי לקצר להם תהליכים. לתת להם את הזמן ובעיקר פרקטיקות. מה שאנחנו קוראים לו כישורי חיים ומצפים שילמדו בבית הספר, את אלה אנחנו צריכים לתת.

הורות מרפדת היא לא בהכרח הורות נכונה, הורות היא לדעת להדריך וזה מתחיל בדברים הקטנים - לעודד אותם לעצמאות בקצב שלהם, תוך הנחיה, אבל לא ההנחיה של להכתיב להם דרך, אלא לתת להם את הכלים שיצרו את הדרך. קל בגיל הנעורים הזה לאבד את הקשר איתם, אבל הוא ממש לא מחוייב המציאות. אחת הדרכים בעיני היא להרחיב את המרחב המשותף, למשל לשלב אותם כל יום במטלה משותפת. יום אחד מנקים חדר ביחד, סותמים חור בקיר, יוצאים לקניות יחד או יושבים עם כוס קפה וקונים באתר, מבשלים יחד, שוטפים כלים. אם מעניקים להם אחריות בלי פיקוח במיקרו ומאצילים עליהם סמכויות, אם משתפים אותם קצת בעולם שלנו, אם מכבים את המסכים כשיושבים לאכול. אם עושים את הדברים שרצינו שיעשו איתנו ולא חוזרים באוטומט על שגיאות של אחרים. 

זה חלק מההבנה שהורות היא לא מה שהם עבורנו, היא מה שאנחנו עבורם. התקשורת שאנחנו מבססים איתם מהרגע הראשון היא חלק נכבד מהבסיס שלהם כבני אדם. הם לא באמת הכי מושלמים בעולם כי זה קריטריון מטופש, הם לא צריכים שנעשה הכל בשבילם כי אז הם יגדלו ללא הכלים לעשות את זה בעצמם, הם צריכים שנעביר להם את הידע והעברת הידע הזו מבססת תקשורת. הם צריכים לראות אותנו כמו שאנחנו לא פחות ממה שאנחנו צריכים לראות אותם כמו שהם. 

הם צריכים אותנו, כל פעם בצורה קצת שונה, זה משהו שגם אנחנו מכירים מקרוב. רק שלפעמים במקום להיות שם בשבילם עם מה שהם צריכים באמת, אנחנו מלמדים אותם בצורה הכי כואבת, עוד יותר מכל אדם בעולם, שכדאי שיסמכו קודם כל עצמם. אלא שאת זה ילד יכול ללמוד טוב לא פחות כשיש לו על מי לסמוך, כתינוק וגם כנער. מישהו שמאמין בו ונותן לו להתנסות, מי שמקשיב לו, מי שנותן לו דוגמא וכן, גם מי שיעצור לפעמים אבל במקומות שחשוב באמת.

גיל ההתבגרות הוא גיל מקסים, על כל הקושי שבו. וממש כמו בשנים הראשונות לרכישת שפה בהן צחקתם מהטעויות המתוקות שלהם, גם עכשיו הם רוכשים עוד שפה. כבר יש להם עוד מורים חוץ מאיתנו והטעויות שהם עושים לא תמיד מצחיקות ועדיין מה שהם הכי צריכים מאיתנו זו תקשורת, ולא ווטסאפ זה לא נחשב. 

יום שבת, 26 במרץ 2016

טקס חניכה, טבילת אש וקול פנימי - מחשבות לקראת בר מצווה

בתוך כל הציבורי המטורף, מתנהלים להם החיים הפרטיים וההתחברות של המציאות הפוליטית והמציאות הפרטית היא לעיתים דרך מצויינת לבחון תהליכים, להקדיש למחשבה לדברים שנראים ברורים מאליהם והם לא. בר המצווה המתקרב של הבכור הוא נקודה כזו באופן מובהק.

כאמא אתאיסטית, ישראלית ויהודיה חשבתי על טקס בר מצווה כולל עליה לתורה אבל ברוח שלנו, טקס שישאב מהמסורת אבל יביא את הפרשנות שלנו כחילונים ישראלים, מתוך הבנה שטקס ההתבגרות הזה אינו רק דתי, הוא גם עוד שלב בדרך להפוך לאדם בוגר שיקח חלק בתוך החברה אליה נולד. מתוך דגש של מסורת חברתית וערכית יותר מאשר מתוך אמונה באלוהים, לא כדי לקבל עול מצוות, אלא לקבל עול מוסר. חשבתי על טקס שמשלב מחד מסורת של דורות ומאידך מבטא גם את השינויים שהם חלק מההתפתחות האנושית והתקדמות הזמן. כבר התחלתי לחשוב איך עושים את זה ואז החליט הבכור, אחרי בר מצווה של חבר, שהוא בעצם רוצה לעלות לתורה בתנועה ליהדות מתקדמת. 

מצחיק שמאותה חגיגת בר מצווה, שהייתה מקסימה, יצאנו שנינו עם מסקנות כה שונות. אני, שעליתי לתורה בעצמי לפני כמעט שלושים שנה ואין ספק שזו היתה חוויה מכוננת מבחינתי, פתאום הבנתי כמה רחקתי וכמה הטקסים הדתיים האלה זרים לי, כמה המחשבה על אלוהות יוצרת אצלי כמעט רתיעה פיזית. ואילו הבכור ראה טקס שמצא חן בעיניו.

אחד הדברים שכהורה אני מעבירה לילדיי זה לא רק החופש לבחור, אלא החופש והחובה לחשוב עבור עצמם ולא לאמץ את נקודת המבט שלי. פעמים רבות אני מוצאת את עצמי מסבירה קודם דעות אחרות לפני שאני אומרת את שלי, בעיקר משום שאני רוצה שיגיעו למסקנות שלהם בעצמם. לעיתים, כשהבכור משמיע משהו שנשמע כמו תעתיק של דעה שלי, אני הראשונה לשאול ולהטיל ספק. כזו אני, אם יש מטען שאני רוצה שהילדים שלי ישאו איתם בבגרותם זה לחשוב לבד, לשפוט, לא לעבוד על אוטומט, שהספק הוא זה שיתווה את חשיבתם. 

זו בדיוק הסיבה שמיד תמכנו ברעיון שלו, בר המצווה שלו כשמו כן הוא - שלו. בר המצווה הוא הזדמנות להעמיק ביהדות, מקורות שיוך, תולדות המשפחה, ערכים ובחירות. הפרשה של הבכור, פרשת "בלק", מזמנת אפשרות לדיון על נושא הבחירה האישית וחשיבות המחשבה, שיקול הדעת וערכי יסוד. את נושא האחריות לבחירות העצמאיות אני מנסה להעביר בדברים קטנים כגדולים. אם בחשיבות המחויבות לחוגים שלקח על עצמו, אם בהתייחסות למצבים בתוך המשפחה או מול חברים וגם במעורבות שלנו כיחידים בתוך החברה. לא תמיד זה מצליח, לעיתים אני מתנחמת במחשבה שהזרע נטמן ויציץ במועד מאוחר יותר.

כל נושא הבחירה וערכים נכנס גם לפוליטיקה ואירועי זמן האחרון נכנסים לאיזושהי פרספקטיבה עם הפסוק הבא שנמצא בתוך הפרשה וכל כך רלוונטי גם עכשיו - "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". ביומיים האחרונים, כשפרשת החיל שירה בראשו של מחבל מנוטרל הפכה לשיחת היום, מעניין להסתכל על הפסוק הזה. בעוד מרבית הביקורת לאחרונה מתמצה ב"זה לא טוב לתדמית", השאלה המוסרית של איך אנחנו מתנהגים נדחקת והשאלה איך אנחנו נראים עולה. אז אנחנו לא נראים טוב כשאקוניס צוחק על דמעותיה של מוגריני, אנחנו לא נראים טוב כשכץ רואה בשוקולד הבלגי סממן לליברליזם המזמין טרור, זה לא נראה טוב שסמוטריץ' אומר שמנהיגות נמדדת בתמיכה בחיל היורה ומציין ששר הביטחון גינה ותסיקו את המסקנות. זה לא נראה טוב, כי זה לא טוב והשאלה היא אינה תדמיתית אלא שאלה מוסרית. 

זה חובר גם להגדרה של אלי בן דהן, סגן שר הביטחון, שסופד לתא"ל מוניר עמאר וקורא לו ידיד אמת. זה מה שקורה לנו - "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". זה לאן שלוקחת אותנו ההנהגה הנוכחית. לא רק מול הפלסטינים אלא גם מול אזרחי המדינה. לקושיית המה נשתנה שנידרש לה בקרוב אפשר להוסיף "שבכל השנים היינו גזענים בסתר, היינו גזענים בסתר והקדנציה הזאת, הקדנציה הזאת הגזענות גלויה".

העניין הוא שכדי להיות עם הבחירה עלינו לדרוש מעצמנו דווקא להיות מוסריים יותר, לא לחשוב מה יחשבו עלינו, אלה לבחור בעצמנו איך נרצה להיות בעיני עצמנו. מבחינתי טקס הבגרות של הבכור הוא להיות נאמן לעצמו, למוסר ולערכים הומניסטיים. העניין הוא שטקס בר מצווה הוא לא רק טקס התבגרות אישי, הוא טקס חניכה לחברה. אלא שלחברה הזו, אליה נכנס בכורי, יש היום ערכים אחרים, יש גזענות אינהרנטית וחוסר סבלנות והמון שנאה. במידה רבה לטקס החניכה הזה של בני הוא צריך המון אומץ להחזיק היום בערכים האלה ולהישאר נאמן אליהם למרות הסחף. טבילת האש בחברה הישראלית לא תהיה קלה, אבל יש לה עוד כמה שנים של ילדות ותמימות ואפשר לקוות שהרצון לשנות לא יפוג גם אחרי.

הקול של בכורי עוד לא מתחלף, אבל התפקיד שלי כהורה הוא לשמור שהקול הפנימי שלו ילך ויתחזק ובעיקר יהיה יציב ומלא תקווה לקראת עתיד לא פשוט. היותי אתאיסטית לא מפחית את מידת האהבה והעניין שלי במקורות, ולכן אני לא צריכה ללכת רחוק כדי למצוא את התשובה למה צריך לעשות, היא כתובה בהפטרה של הבכור: הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד
ואם יגדל הבכור לעשות משפט ואהבת חסד, ואם יגדל להיות אדם ואם ימשיך להאמין באדם, הרי שעוד יש תקווה, ובתקווה יש הרבה נחמה.