אנרגיה לא קונים במכולת - פוסט נטול כוחות

התחלתי כבר כמה פוסטים, ישבתי מול מסך ריק, כתבת קצת, מחקתי הרבה. לא יודעת על מה אני רוצה לכתוב. יאיר לפיד הצליח לעצבן אותי על הבוקר, אבל זה לא מעניין, האדם בהכחשה. חשבתי לכתוב על המשא הכבד של אחריות אישית בחינוך הביתי כי כבר הרבה זמן רציתי לגשת לזה אבל גם זה לא משך אותי יותר מדי. מרגישה מחוסרת אנרגיות - ושום כוס מים או ספל קפה לא ממש הצליחו להתניע משהו. הילדים משחקים יחד מקסים ויש אינסוף דברים לארגן בבית, לעשות עם הילדים אבל את עצמי אני לא ממש מצליחה להרים. מרגישה כאילו האנרגיה רק נוזלת ממני והלאה נמשכת על ידי כוח הכבידה. היום אני לגמרי ההוכחה הנגדית לחוק הראשון של התרמודינמיקה - שקובע כי במערכת סגורה רמת האנרגיה הכללית נשמרת- אני מערכת אנרגיה סגורה עם נפילת מתח פראית ושום פיזיקאי לא יוכל להוכיח אחרת.

אנרגיה ביוונית פירושה בכלל "בפעילות או תוך עבודה", בעברית המושג מרץ נזנח כתחליף עברי ראוי וככה נשארנו עם אנרגיה בלעז. ואיזו  מילה נהדרת היא. כמה נכון הרעיון הזה, כי כשאתה מנער את העצלות והעייפות ומתחיל בעמל יומך אתה גם מתמלא באנרגיה ומסוגל להמשיך. הדבר הנכון ביותר היה לאסוף את עצמי כרגע ולהחליט שזהו זה, עושים.במקום זה אני יושבת במרפסת, שומעת את הילדים נהנים יחד, יודעת שזה הזמן לקום ולהתקלח ולשטוף את העייפות הזאת ממני. במקום זה אני קוראת מחדש את מה שכתבתי ומתמלאת עייפות גדולה יותר. מה יהיה? אם אני משקיעה את האנרגיה שיש לי כרגע בטרחנות מילולית זה בטח לא יעזור, אבל אם לעומת זאת אשקיע אותה ברשימת מטלות שוודאי תחייב סימון וי יש מצב שימצא לי הפתרון. אני מכורה לסימוני ה"וי" האלה, תנו לי מטלה ואסיים אותה עם רק אפשר יהיה לסמן אותה. רשימת מטלות זו ללא ספק סוגת הספרות המופלאה ביותר בעיני, כמו הייקו לעשייה שכלל הכתיבה היחיד בו מסתכם בסימון וי בסוף כל שורה יהיה אורכה ביחידות אשר יהא. בימים כמו אלה, והם נדירים, אני פשוט צריכה לכתוב יותר שורות כי ככל שהרשימה תהיה ארוכה יותר כך אצליח להתאושש מהר יותר. 

מה שמביא אותי לחשוב שוב על כוח המחשבה והתודעה האנושי (שכמובן מביא אותי מיד לחשוב על אנשים שחיים בתודעה כוזבת כמו יאיר לפיד, אז אני מיד מסלקת את הפולש הארור מהפוסט שוב. בתקווה ששמתם לב שהוא ממש משתדל להחליק על הג'ל למרכז הפוסט שלי היום). מדהים כמה כוח יש לנו ברגע שאנחנו משנים את ה- state of mind הפרטי שלנו (ועכשיו אני צריכה לגרש את הקטר הקטן הכחול מהפוסט שלי, אני תמיד אהבתי את הנוסח האנגלי כי העברי הוא טרחני ברמה שלא תאומן ויעידו כל ההורים שנאלצו לקרוא את הגרסא העברית שוב ושוב ושום סיסמא נוסח "אני יכול" לא הצליחה לעבור את הקללות הוירטואליות שמילאו את ראשם עם כל דפדוף). עכשיו אם רק אוכל להאמין שיש לי אנרגיה אוכל גם להתקדם עם היום 

פולחן אישיות ופולחן מוות

אתמול לא נפל דבר בישראל, אתמול נפטר בשיבה טובה (93) ולאחר כנראה יסורים רבים רב ראשי לשעבר ומנהיג רוחני של מפלגה ושל ציבור גדול. הסיקור העיתונאי הנרחב היה אולי מוגזם, למרות שלא עקבתי אחר ערוצי התקשורת, אלא הסתפקתי, כמו תמיד דרך אגב, בקריאה ברשת. אבל ב"פיד" שלי ברשת החברתית כמעט כל סטטוס היה בנושא מותו של הרב עובדיה ז"ל חלקם מלאי כבוד, חלקם מלאי זלזול (לחלוטין מיותר בעיני, אגב) אבל הרב עובדיה היה אתמול בכל מקום ובאיזשהו אופן הדיף ניחוחות של פולחן אישיות. 

אני לא יודעת הרבה על פועלו, למען האמת אתמול והבוקר קראתי עליו יותר מאשר בכל חיי ביחד. אני מכבדת את כאבם של רבים כי ברור לי הכאב של אדם על אבדן המנהיג שלו, אני בטח לא חושבת שיש מקום לצחוק על הנושא הזה כי למוות בכל זאת מגיעים הרצינות והכבוד, אך בעיקר ההכרה באבלם של אחרים. אבל ההתעקשות אתמול של כל העולם ואשתו לדוש בנושא הזה נראתה לי מוגזמת ומיותרת להחריד. אדם מת בשיבה טובה ובניגוד לדברים אחרים ונוראיים הרבה יותר שקרו וקורים, אתמול כולם רק דיברו על זה. כנראה מצבנו טוב, ולא קורים דברים חשובים במדינה אם אולפני הטלוויזיה הנצחיים שאין להם דבר לחדש פתחו אתמול שוב מיקרופונים לשעות ארוכות ולא אמרו יותר מדי וכל זה כדי להפוך את מותו של הרב ומנהיג לארוע מכונן בקנה מידה אומתי. נוהל "יצחק רבין" ז"ל לא תקף פה, ולא בגלל שבמידה רבה אפשר לטעון נגדי שהוא היה מנהיג שלי, אלא בגלל שהוא נרצח והרצח שלו כן מהותי לאומה כי הרצח שלו היה פוליטי. במאמר מוסגר גם אוסיף שגם פולחן האישיות סביב רבין נראה לי מוקצן וכמו שלא אשכח את מנהיגותו הראוייה, לא אשכח לו גם את המקומות בהם הוא כשל. אני מבינה את הסיקור החדשותי, אני מבינה שיש אנשים רבים במדינה שהנושא מעניין אותם אבל יש הבדל בין סיקור נרחב וערוך ברובו לאולפן פתוח בשלושת הערוצים. זה לא אירוע מתגלגל, לא היתה פה דרמה משוכללת. פשוט נפטר מנהיג שזכה לאריכות ימים, אפשר וגם צריך לתת מקום וכבוד לנושא מבלי להפוך את הנושא למושב ליצנים ארוך ולא מכובד. אפשר לחשוב שמותו הוא דרמה מתגלגלת שעוד יכולה לפתוח כיוונים נוספים ולגלות עוד דברים שלא ידענו, זהו שלא. בעיני יש בזה זילות. אני מבינה את הצורך לתת לנושא הזה מקום חשוב בחדשות ולכן ניתן היה לעשות הרבה דברים מכובדים, אבל הדישה המתמשכת והנטייה להאדיר עשו מבחינתי בדיוק את ההפך. 

יש הרבה דברים שלא ידעתי על הרב עובדיה שמתחוור לי שהיה פוסק חדשני, לא ידעתי שהוא נקט בגישה מקלה בפסיקותיו, לא ידעתי שניתן בפסיקותיו לראות חמלה ואהבה פשוט כי זה לא חלק מאורח החיים שלי, בדיוק כמו שאני מניחה שהוא לא קרא את הפילוסופים הגדולים כי זה לא חלק מאורח החיים שלו. כן ידעתי על פסיקות אחרות: ביחס ליהודי אתיופיה שיצרה את הפתח לעלייתם לישראל, עגונות מלחמת יום הכיפורים, יישוב הארץ מול פיקוח נפש שסייעה במתן גיבוי הלכתי להסכמי אוסלו וגם על איסור פיטום אווזים. גם ידעתי שהיה רב נחשב עוד בצעירותו וחרט על דגלו להפסיק את כפיפות הפסיקה של הספרדית לזו האשכנזית ואף ניסה ליצור קודקס תורני מקיף לכל העדות. המהפך שיצר בפוליטיקה למרות היותו מחוץ לפוליטיקה הוא אדיר, הצלחתה של ש"ס היא במידה רבה הצלחתו שלו ושל מועצת גדולי התורה שהקים והנהיג. קורות חייו מרתקות במידה רבה ואין ספק שהיה דמות מעניינת ומנהיג לרבים והוא הצליח בכישרון רב להעלות את הנושא העדתי שטואטא במידה רבה מתחת לשטיח ודוכא. אבל בל נשכח שבמקום שידע לאחד כוחות במאבק הראוי הזה הוא העצים פערים וקיבע את אוכלוסיה מוחלשת ובעיקר עשה דמוניזציה לציבור אשכנזי שלם. 

אבל בשבילי הרב עובדיה היה שנוי מאוד במחלוקת בחייו וזה לא ישתנה אחרי מותו. לא אשכח לו את ה"תצא בחוץ" לניצן חן, ולא אשכח איך התיר דמם של שולמית אלוני ויוסי שריד כלאחר יד, את הזילזול והקלות בה כינה בשמות משמות שונים את שופטי בית המשפט העליון, את מבקרת המדינה ואת כל מי שלא מצא חן בעיניו, איך הסביר שמורים חילוניים הם חמורים, איך אישה נשואה שחובשת פאה היא זונה, כיצד גידף וקילס את מתנגדיו, וכמובן את האשכנזים כיחידים וכקבוצה. אין צורך אחרי מותו לשבת ולערוך ספירת מלאי, אבל ההתבטאויות אלה נשארות חלק מהמורשת שלו, יחד עם כל הדברים האחרים שעשה, מורשת שיש בה גם חוסר סובלנות בסיסי לכל מי שלא הסכים עימו. ההתבטאויות שלו שהתקבלו כדברי אלוהים חיים בציבור המאמינים שלו הוקיעו ציבורים שלמים ועירערו לעיתים את עצם קיומם של מוסדות דמוקרטיים בסיסיים. בעיני, מנהיג מבין את כוחה של מילה ונזהר בכבודם של אחרים ובמקומות האלה בדיוק הוא חטא למנהיגות שלו. כגדול בתורה ומנהיג פוליטי הוא הרשה לעצמו לומר דברים שאם מנהיג אשכנזי חילוני היה אומר, הוא היה נסקל בידי המון זועם שהיה מבקש את דמו. הציבור החילוני נאלץ לקבל בדממה דקה את התבטאויותיו שפגעו בעקרונותיהם ואילו הרב עובדיה לא שם מעצור ללשונו מעולם. הוא זילזל בכל מה שלא נראה לו, אך בכבודו של כבוד הרב אסור היה לזלזל ושורת הפוליטיקאים שחבשו כיפה והרכינו ראש ונישקו את ידו בהכנעה נשארה ארוכה. כאישה חילונית ואשכנזיה הרב עובדיה הדיר אותי באופן תדיר רק כי הוא חרג הרבה מעבר להיותו מנהיג דתי, הוא הפך לפוליטי ושם הוא אכן השתמש בכלים הפוליטיים אך השאיר את השיח דתי. הספירה הדתית והספירה הפוליטית לא אמורות לשכון יחד, השיח שלהן שונה לחלוטין ובמדינה דמוקרטית איני יכולה להעלות על נס אדם שחוקי ההלכה קדמו אצלן לחוקי המדינה, אדם שלימד ציבור שלם להשתמש במערכת כשזה נוח ולהשתלח בה ברגע שהנוחות מתערערת.

זו גם הסיבה שאני לא מצליחה להבין את כל החילוניים שפתאום היו צריכים לומר את ה"שנקל" שלהם עד כמה גדול ונורא היה היום של אתמול, כמו הספדו של נשיא המדינה שנפרד מהרב כאילו היה אהבתו הרומנטית והאפלטונית (ע"ע עמוד הפיסבוק של הנשיא) כולל תיאור הנשיקה על מצחו של הרב שעדיין היה חם. עוד בטרם נקבר פצחה האוכלוסיה החילונית במבצע פולחן אישיות שמשתלב מצוין עם השיכלול שלנו את פולחן מוות ואנו פשוט סוגדים לרגעים בהן עיננו תוכל לשזוף ולו לרגע אלונקה ותכריכים ובשביל זה אין טוב יותר מאולפן פתוח... 

סוף הקיץ

בוקר וקריר לי על המרפסת, שהיא חדר העבודה שלי בשעות בהן כל בני ביתי עוד נמים את שנתם. הקפה שלי מאבד מחומו במהירות. התעטפתי אחרי הריצה בקפוצ'ון ועדיין לא הורדתי אותו למרות שהשרירים שלי כבר נרגעו כי הרוח עודנה קרירה קצת. גם השמש זורחת מאוחר יותר ותחילת הריצה הייתה מעורבת ברעידות קלילות של קור. עכשיו אולי כבר אפשר סוף סוף להכריז על סופו של הקיץ. אף פעם לא אהבתי את הקיץ, למדתי להינות ממנו כי קיומו לא היה תלוי במידת הסכמתי איתו. כשהייתי קטנה פשוט רבצתי בבריכה מבוקר עד ערב, כשגדלתי התחפרתי במזגן ולא הוצאתי את אפי החוצה שלא לצורך. כהורה אין לי ברירה אלא להיות פעילה בקיץ, בחוץ כמו גם בפנים כי הקיץ זו העונה של הילדים. והאין ברירה אלא לצאת לפעילויות לתוך החום, אדי הלחות, הצפיפות, השמיים החומחומים-צהבהבים שנראים כאילו הם מטים ליפול, העננים המרוטים, השמש החזקה מצליחים לסחוט ממני את כל האנרגיה בגוף ואני משוועת למנגנון וויסות אנרגיה שישאיר אותו במצב של תרדמת קיץ (יש דבר כזה, הוא נקרא בלעז אסטיבציה והוא היפוכו של ההיברנציה הלא היא תרדמת החורף), שיצמצם למינימום את פעילות הגוף שלי ורק יעביר אותי את הימים האלה שכאם בישראל הם עורכים כחצי שנה. אכן כן, אפשר לדבר כמה שרוצים על ארבע עונות אבל בישראל מאפריל מתחיל החום הקשה והוא לא מסתיים עד אוקטובר. אין לי בעיה עם העובדה שיש בכל זאת ניואנסים בין אפריל לאוגוסט ובכל זאת הם שוליים בעיני מי שהקיץ לדידו הוא סוג של קץ. אז חזרה לתרדמת הקיץ - הרי ממילא אין חשק לאכול לכן חילוף החומרים יורד פלאים, אין אנרגיה מרובה ולכן את מנסה לצמצם את פעילות הגוף שלך וכל כך חם שמימלא הפעילויות הקוגניטיביות שלך מבולבלות וחסרות היגיון כי המוח שלך מתבשל לאיטו ולכן יהיה זה אך הגיוני להיכנס לתרדמת קיץ ולהתעורר מאוששים ומלאי אנרגיה לקראת הסתיו. באופן כללי, ניסוי אנושי שכזה יכול לסייע מאוד לתוכנית החלל ולאפשרויות המסע הבינ-כוכבי, אז בכלל זה למען המדע ולא מסיבות אוגיאוסטיות בעליל. 

כך או אחרת, אין לי אלא להודות שסיומם של הימים הארוכים והחמים מסב לי אושר אין קץ. מבחינתי הקיץ מתחיל את סיומו הארוך גם כן ברגע שיש שלושה ימים רצופים שבהם השמיים מרגישים כאילו הם התרחקו מעט, נתמלאו חיוניות תכלכלה נקייה ומרגיעה, העננים מקבלים חזרה את צבעם הלבן שהולך ומסגיל עם התקדמות היום, הרוח נושבת בעדנה, הירוק מתחיל לזהור מחדש וכשאתה יוצא החוצה אתה מתמלא אפילו בחיוניות כי הכל נראה יפה יותר. כן, עכשיו כבר אפשר לראות את הסוף וכמה הסוף הזה של הקיץ הוא נפלא כי הוא מלווה בציפיה נרגשת לגשם שעוד מעט קט יפליא בנו את טיפותיו. 

שלושה ימים כאלה כבר עברו, כשאני יוצאת לריצה בערב כבר יש בריזה נעימה לרוץ איתה, כשאני רצה בבוקר כבר יש קרירות נעימה שמחדדת את החושים, ולאורך היום אני נהנית מכל פעילות בין אם היא בחוץ או בפנים, הקלת סוף הקיץ הברוכה. הקפה שלי כבר קר לגמרי, הילדים שלי התעוררו ואין לי ברירה אלא להמשיך את היום - הבוקר נצא לחברים, בצהריים נקרא קצת בספר בראשית ונתרגל קצת חשבון. אחר כך יש בלט וגם קפואירה וחוץ מזה יש המון ספרים לקרוא ומשחקים לשחק וננסה שוב את מעגל הריפוי הזה שהמצאתי למרות שהילדים לא מבינים מה נפל עליהם. 

מין פוסט על הנפש והגוף והנפש ודברים שקשה להגדיר

אני נוטה לראות בעצמי אדם ראציונאלי, כזה שמחפש הסברים מדעיים, לא מאמין באלוהים או בכל השגחה עליונה, גם היא משובבת נפש כמו חדי קרן ופיות. אני לא רואה רוחות רפאים וגם לא הילות, לא מתקשרת אלא עם בני אדם בשר ודם כמוני וגם בקטגוריה זו לא ממש עם כולם אם להיות כנה. מאמינה ברפואה מערבית ונדהמת מחדש מהשתכללות הרפואה ומתגליות המדע. לא ממש מחוברת לכוחות הצ'י שלי, לא דוגלת בשום תיאוריה אבל עם זאת משהו בי רואה בנו, בני האדם, יותר מ"רק הסבר מדעי", נוסח סינפסות שמתחברות, מערכת עצבים מתוחכמת או תהליך ביוכימי ואלקטרומגנטי שיצר חיים. יש בנו יותר מזה, גם יותר מ"זה" בתוספת תודעה, משהו שבכל זאת דורות שלמים של בני אדם מנסים להסביר בדרך זו או אחרת. לא יודעת להסביר, לא בטוחה שצריך, אולי מספיק רק להכיר בזה בלי לתת לזה שמות. להשאיר את זה בתחום הערטילאי ולא לתת לזה שום ערך או שֵם, רק לדעת שזה שָם. אני מאמינה שאנחנו, כל אחד מאיתנו, מערכת גדולה יותר מסך ההסברים מדעיים. לא משנה עד כמה נתעמק בחקר הגנום האנושי, או כמה טיפולים חדשניים יאריכו את תוחלת החיים שלנו או יתקנו מצבים, אנחנו יותר מזה. אנחנו גדולים מכוחותינו הפיזיים, אנחנו נעזרים ביכולות המנטליות שלנו להתגבר, ובאותה מידה אנו זקוקים לרפא או לחזק את היכולות המנטליות שלנו כדי להירפא פיזית. יש קשר הדוק בין גוף ונשמה והוא יותר מהסיסמא "נפש בריאה בגוף בריא". 

גם פה אני רואה תהליך בהבנתי את הנקודה ועדיין אני רחוקה מלהבין ממש, למרות ששוב לא תמיד צריך לגמרי להבין, לפעמים צריך לחוש. לדוגמא, וזו דוגמא פשוטה שרבים יסכימו איתה, הבנתי עד כמה הכנה מנטלית של עצמי למצבים מסייעת לי, גם לפני מצבים שהם בעיקרם פיזיים בלבד. לפני כשנה וחודשיים עברתי הליך רפואי קטן וללא הרדמה. כל כך כאב לי שאחרי כמה ניסיונות הרופא קבע לי תור חודש וחצי מאוחר יותר. כל החודש וחצי הזה הכנתי את עצמי להתמודדות עם הכאב. חיזקתי את הגוף בריצה ואת הנפש בשכנוע והזכרתי לעצמי שאני יכולה ובאמת למרות שלא השתנה דבר בעוצמות הכאב הצלחתי להתגבר ועברתי את ההליך ללא הרדמה. זה גרם לי להבין משהו על כוחה של הנפש. תובנה נוספת, שאולי אצל רבים היא בגדר הברור מאליו, התחלתי לשים לב יותר למזון שאני מכניסה לגופי ולהבין עד כמה מזון הוא הרפואה המונעת האמיתית. חלק זה עוד דורש שיפור, הוא לא פשוט כי הוא דורש שינוי אמיתי אבל אני מתקדמת לעברו ולוקחת אותו באיטיות. 

פעמים רבות כאב או מחלה הם סוג של איתות שהגוף מאותת לנו על מנת שנדע לשים לב לבעיה. עם מרבית הבעיות נגיע לרופא, במרבית המקרים תתן הרפואה תשובה, תשובה זו יכולה לסיים את הבעיה לעיתים ולעיתים היא רק נפתרת מהסימפטומים אך הבעיה עצמה לא נפתרת. בעיה שלא נפתרת תמצא את הדרך מחדש כדי לאותת לנו שהיא לא נפתרה. חלק מהבעיות הפיזיות שלנו מחכות שניתן להם את הכוח הנפשי שלנו כדי לסיים אותן. הן קצת כמו הדרקון בספר "דרקון אין דבר כזה" עד שלא ניתן עליהן את הדעת הן יגדלו ויתעצמו.הגוף שלנו יאותת לנו בהמון דרכים והשאלה עד כמה נהיה קשובים ואז מתחילה העבודה הקשה של התמודדות. 

האתגר הכי גדול שלי הוא הפסוריאזיס של בכורי. כבר ארבע שנים אנחנו רוקדים איתו טנגו צמוד - לא איבחנו נכון בהתחלה, נתנו טיפול לא נכון, התפרצות במקומות חדשים, טיפול עם סטרואידים, הפוגה קצרה ואז התפרצות חזקה יותר. והקושי שלו והאומץ בהתמודדות (רק לזה מגיע פוסט בפני עצמו כי מול קושי אישי וגם חברתי עצום הוא מתייצב מדי יום בגבורה אמיתית) כל אלה חברו להיות בעיה שרירה וקיימת שמטילה עליו מגבלות לא פשוטות. אז היינו בטיפול אצל רופא עור מומחה - לא עזר, עשינו טיפול סיני תקופה ארוכה - עזר ואז הגיע לנקודה בה זה לא השתפר, ניסינו טיפול הומיאופטי והמטפלת הרגישה פשוט לא נכון, התחלנו למרוח שמן קוקוס וזה עזר המון ואז עשינו פוטותרפיה (3 פעמים בשבוע בתל אביב) וגם שם זה עצר איפשהו עד שהרופאה האחראית הודיעה שחבל על הזמן והציעה טיפול תרופתי. תרופה שבמינון גבוה משמשת לכימותרפיה ובמינון נמוך נחשבת למוצלחת בטיפול בפסוריאזיס. התחושה שלי שגוף של ילד בן 10 לא יעמוד בעומס של התרופה הזו, שזו תרופה שתילחם בסימפטומים הנראים של הפסוריאזיס ולמעשה תחליש את הגוף במקומות אחרים. כרגע ברור לי שאין בי טיפת רצון לתת לו את הטיפול הזה, גם רופאים אחרים שדיברתי איתם הסכימו איתי. אני מדברת עם בכורי על תודעה וכוח השכנוע של הנפש, שינינו ואנחנו עדיין משנים דינמיקה והתנהגות בבית, המצאנו שיר בסגנון ראפ כדי לגרש את המחלה, אנחנו מורחים את השמן בכל הזדמנות. אבל אני יודעת שצריך יותר. היום נתחיל בפעם הראשונה מעגל ריפוי, אני והילדים, וננסה בשקט ומתוך המון ריכוז לגעת בדברים שבפנים. יש לי תחושה שאם נקשיב נפתח דלת יציאה שלאט לאט תפתח את מה שצריך לפתוח ותתן לגוף שלו להשתחרר. אני עדיין מחפשת עוד פתרונות, אבל יש לי סבלנות גם לגלות את מה שמתחת לאף...  

שגרה, קהילה וחינוך ביתי

היום פצחה לה באופן רשמי שנת הלימודים שלנו, לאור המנטרה החוזרת ונשנית שלי שהלמידה מתרחשת כל הזמן ובכל מקום (ע"ע בלמידה מתמדת לג'ון הולט) הרי שהכרזה על פתיחת הלימודים נשמעת מעט מופרכת. לכן, עלי להבהיר את הנקודה - שנת הלימודים שלנו מתחילה כשחוגי הבוקר של ילדיי חוזרים לשגרה השבועית שלנו. לאורך הקיץ ועד אחרי החגים, יוצאים חוגי הבוקר שלנו לפגרה וחזרתם היא למעשה החזרה לשיגרה. הילדים שלי מאוד אוהבים את החזרה לחוגים הללו (השנה זה שחמט, שומרי הגן, מדעים, מבוא לשפה ותרבות סינית, מבוכים ודרקונים, ימי סיור וחוג בגן החיות התנ"כי). הם אמנם מעדיפים את היקיצה הטבעית וימי הבטלה, אך החוגים הללו שמגלמים גם מפגשים קבועים של חבריהם כיף גדול לא פחות. לא פשוט לקיים את החוגים הללו בתוך קבוצת החינוך הביתי, פעמים רבות שיחקתי ברעיון של ליזום חוג כזה בעצמי אבל אני מסתכלת על הנשים המופלאות שמנהלות אותם ומבינה שאולי עוד לא לגמרי הבשלתי לתוך העניין. 

פעמים רבות כשאני נשאלת על החינוך הביתי משתרבבת לה המילה "קהילת החינוך הביתי", אך לצערי זוהי קהילה מדומיינת. אכן מתקיים מצב בו קבוצת אנשים בעלת מכנה משותף (חינוך בבית) מתקבצת לה יחד לפעילות, אכן יש קווי דימיון שניתן למצוא בין האנשים, אך אין בכך משום סיבה מספקת לקרוא לקבוצת אנשים זו קהילה. זה אולי מתאים להגדרה הסוציולוגית של קהילה, אך בעיני קהילה היא במידה רבה הרחבה של המשפחה, בה יש לכל אחד מחבריה אינטרס אמיתי בקיומה של הקהילה והוא פועל בהתאם לאינטרס זה. במקום זה אצלנו יש קבוצה של פרטים שבין רובם קיימים קשרי סימפטיה אמיתיים אך כל אחד מהם שומר בקנאות על האינדיבידואליזם שלו. זה בסדר גמור ולחלוטין לגיטימי ואני מניחה שאני נופלת בדיוק באותם בורות. לא קל לקיים חינוך ביתי, זו החלטה יוצאת דופן, היא גורמת לך לשונות בהמון קבוצות אחרות אליהן אתה משתייך. במקרה שלי בהתחלה גם חשתי שונות בתוך קבוצת החינוך הביתי. הסתכלתי בתמיהה על אימהות שמביאות איתן סירי אוכל (אני הבאתי קופסאות סנדוויצ'ים - כן אני לא ממש נוטה לומר כריכים זה לא מעורר תיאבון), לא הבנתי מדוע המפגשים צריכים להיות נורא ארוכים (אני תמיד תיכננתי שאת שעות הצהריים נבלה בבית ביחד לבד ועם ארוחה אמיתית ליד שולחן), גם בנושא המזון היה אצלנו שוני כי בעוד רבים הקפידו על מזון שלם ובריא אצלנו ניתן היה למצוא אף סנדביץ' לחם לבן עם ממרח שוקולד (רחמנא ליצלן)  וזה עוד לא הכל, ממש ממש לא - אצלנו היו חיתולים חד פעמיים (ולא רב פעמיים או בלי חיתול בכלל - למי שלא מבין מה עניין החיתולים), וגם תמיד הבאנו איתנו מיץ (ולא רק מים) וכמובן שהיה הקטע הזה שלי של ממש זמני לימוד (בעוד אצל רוב המשפחות שאני מכירה זה פחות מובנה) בקיצור לקח לכולנו זמן להתרגל, היום אני מרגישה חלק, בעיקר בגלל שהבנתי שכולנו מאוד שונים ואין למעשה כללים מובנים לבד מהבחירה בחינוך ביתי, אבל אני לא מרגישה קהילה.

ההחלטה לחנך בבית גררה עימה חיפוש אחר קהילה, בעיקר בלצרכים חברתיים ולאו דווקא לצרכי חינוך. עזבנו את גבעתיים ובחרנו ברחובות כי היתה בה קהילה גדולה יחסית של מחנכים בבית. תרנו אחרי בית כשנתיים ובסוף קנינו דירה, אבל בדיוק בסוף הקיץ בו עברנו, מרבית הילדים הגדולים עברו לבית הספר ועיקר מטרת המעבר לרחובות הוחמץ. אבל עדיין יש בסביבה מספיק משפחות. אז נפגשים לחוגים ויש גם מפגשים סתם בין משפחות וזה מספיק, אם כי זה יכול היה להיות טוב יותר. מבחינתי, קהילה היא המחוייבות של כל אחד מהפרטים ששיך אליה לקיים אותה, היא לא רק שיוך פסיבי בגלל התאמה בקריטריונים, אלא ניסיון יומיומי של כל אחד מהפרטים להזין את הקבוצה וליזון ממנה. אין את זה אצלנו וזה קצת מעציב. במידה רבה אחד הדברים שגורמים למשפחה לוותר על חינוך ביתי היא לא הלימודים אלא החיברות, הצורך של ילדים בחברת הילדים. לכל משפחה יש את רמת הצרכים שלה, יש כאלה שצריכים פחות ויש כאלה שצריכים יותר ויש כמובן עוד המון מגבלות אחרות כמו מרחק, זמנים, פעילויות חופפות של קבוצות שונות, סדר עדיפויות ותקציב. לי תמיד היה בראש שצריך לייצר ימים קבועים לפעילויות שונות שיהוו את גרעין הפעילות של הקבוצה שלה. מה שיש בפועל הוא ימי פעילות של קבוצות שונות וכל משפחה מסתדרת לה לפי סדר העדיפויות שלה ולכן רמת המחויבות היא בהתאם ונעה על ספקטרום רחב ביותר. זה כנראה בסדר, עובדה שכולנו זורמים עם זה. אבל זה יכול להיות יותר טוב, עובדה שכולנו מכירים בה. 

בכל מקרה אנחנו חזרנו לשגרה, אני כותבת עכשיו במקטעים. היום זה יום השחמט בבוקר והקפואירה וההיפ-הופ אחרי הצהריים. בין לבין נלמד על סיבוב כדור הארץ וחילופי העונות ונערוך סביב זה יצירה, יש גם ארוחת צהריים להכין וזמן משותף של סידור הבית. היום אני מתכננת עוד משהו חדש. מתכוונת לקרוא לזה מעגל ריפוי. אספר בהמשך איך היה ובכלל איך הגעתי לזה. כי בתוך כל הדברים שקורים, זמן טוב של הקשבה מקרב את הזמן הנכון לכל הדברים שתיכננו...

"אם" ו"אז" - חלק שני

סיימתי עם אמת עירומה, אבל אל דאגה לא אלביש אותה, גם לא מטעמי צניעות או בושה. האמת מתפקדת על הצד הטוב ביותר דווקא בלי מלבושים, היא מעדיפה להתקיים במקום בו לא צריך להסתיר בעוד שאנחנו כמו תלמיד ישיבה מסתכלים אבל מנסים שלא יתפסו אותנו בזמן הזה. כמו שחלקנו לא מתמודדים טוב עם עירום מלא,  גם מהאמת אנחנו מבקשים להחליף למשהו נוח יותר כי לראות אותה על כל פגמיה ושלמותה זה לא קל. דווקא במרחבי האמת קל לנו לראות את האמת של האחר, רק לא להתעמת עם האמת שלנו. אנו משקרים לעצמנו, לחומרה או לטובה כשאנו מסתכלים על עצמנו בעירום מלא, אם פיזי ואם רגשי. אבל את האחר אנו שופטים לחומרה, מסתכלים על כל פגם. קל לנו יותר עם האמת, בין אם סובייקטיובית או אובייקטיבית ככל שהאדם רחוק יותר. דווקא ככל שאנו מתקרבים לעצמנו קל לנו יותר לשקר מבלי להבחין בשקר או לפחות להאמין בו.  אם תרצו מסכת השקרים הלבנים שלנו מסייעת לנו להתמודד עם העולם ומשאירה אותנו במקום בו אנחנו יכולים להסתדר על אוטומט. ובספֵירֹה הזו אנחנו יכולים להמשיך עם התירוצים ואז רק נדמה לנו שנוח לנו כשבעצם אנו מבזבזים המון זמן על התמודדות עם האי נוחות שזה מסב לנו ולכן מוצאים פחות זמן לאחר.

כך אני הייתי עם החינוך הביתי בהתחלה. שוב, זה לא שלא הרגשתי בטוחה עם ההחלטה אבל לא פיתחתי איתה יחסי נוחות. היו לי שלל הסברים: שאני לא מאמינה במערכת, שלילדים טוב יותר בבית, שילדים צריכים תשומת לב רבה יותר, להכיר את החיים עצמם ועוד שלל הסברים שהיו נכונים אבל כמו נעל חדשה, נוחה ככל שתהיה, היא צריכה זמן להתאים את עצמה באופן מושלם לכף הרגל. עם חוסר השלמות הזה ניהלתי מערכת יחסים מורכבת - זה התחיל בהכחשת קיומו והמשיך כשלא הכרתי בו אך נלחצתי מקיומו, משם הדרך להכרה בקיומו היא ברורה ועם ההכרות הרשיתי לעצמי לגדל לתוכו ואז למדתי לשתף אותו בתהליך שלי של גדילה. אבל עד לא מזמן חוסר השלמות הזה ביזבז לי המון אנרגיה וכוחות וגרם לי פעמים רבות לשקוע בדברים הלא נכונים, הוא גרם לי גם לקחת נתיב די חד סטרי בו לא היה הרבה מקום בחיי למשהו לבד מהיותי הורה. כל הזמן שלי הוקדש להורותי והכל הוקרב על מזבח זה וכך הייתי פחות בת זוג, בת, אחות, חברה, שותפה לקורה בעולם. לא ראיתי את זה כי לא רציתי לראות והיום שלי היה מלא כל הזמן כך שלמעשה לא הייתי צריכה להתמודד. אבל חוסר ההתמודדות רק הגביר את הלחץ שהיה חלק ממני ושאב גם הוא אנרגיה בניסיון לדכא אותו. התפנית הגיעה ביום שלחצתי לחוסר השלמות את היד והתחלתי לנהל איתו דיאלוג. את ההמשך כבר היכרתם בשיטוט בין הפוסטים שלי - התחלתי לרוץ ולעשות כושר כי זה כיף שלי, התחלתי למצוא זמן לעצמי וחזרתי לכתוב ולמדתי לדבֵּר על מה שלא מצא חן בעיני ולא להסתיר אותו, לתת לו להשתזף באור הזרקורים הפנימי שלי כי הוא נעשה קטן יותר באור. מה שהתחלי אצלי אולי באופן מלאכותי - לשנות את ההרגלים הפחות טובים, להשלים עם הבחירות של עצמי - הפך לתהליך פנימי מאוד אמיתי. ובסופו של דבר הפך למפת הדרכים שלי והחזיר אותי להיות מי שאני, יותר מהורה, למרות שיש בזה עולם שלם ונפלא, יותר אדם מודע ולומד שיודע שהדרך עוד ארוכה. 

ובתוך כל זה למדתי דבר אחד חשוב שבלעדיו דבר לא יוכל להתקיים וזה להיות רכה, או אדיבה אל עצמי ולסובב אותי. קורט וונגוט אמר את זה טוב יותר There's only one rule that I know of, babies -- 'God damn it, you've got to be kind.'"  הוא כותב את זה בספרו God Bless You, Mr. Rosewater  ובעצם זהו חלק מנאום להולדת תאומים, אולי התינוקות לא מבינים את מה שהוא אומר, אך המסר ברור - מכל התורות והכללים שיש בעולם, אם צריך לתמצת הכל לכלל בוהן אחד הרי שזה זה. בלי סיסמאות נבובות, בלי תנאים מיותרים, בלי לשקר לעצמכם, להתעטף ברכות הזו ולדעת שלפעמים גם בה מרגישים דקירות של פינות קיימות. 

אם לא הסכמתם איתי אז זה בסדר. זה תנאי שאין לי בעיה לחיות איתו. אני יודעת שהיום אני הורה הרבה יותר טוב מאשר הייתי פעם (אל דאגה תמיד יש מקום לשיפורים). אני יודעת שיש לי עוד הרבה מה ללמוד, אבל אני יודעת שאני במקום שבו אני שלמה עם עצמי ולכן אני נחמדה יותר לעצמי ולאחרים ויש לי הרבה יותר זמן לגעת בדברים שבעיני הם הרבה יותר חשובים. ואז כבר צריך הרבה פחות את ה"אם" וה"אז" שתולים את יהבם בפעולות חיצוניות כי בעיקר יש את הדרך שאתה מסמן לעצמך והיא מהסוג הפנימי. אם קראתם עד אז בטח עכשיו מגיעה לכם קצת מנוחה. אם יצא לי אז מחר אני אמשיך, בהנחה ולא יצוץ לא משהו אחר. והנה לתנאי הזה כבר נכנס החבר "אם וכאשר"...

האמת העירומה או בין "אם" ל"אז"

בפוסט של אתמול היתה גלומה הבטחה לעבד נושא השיחה עם אחותי ולהביא לכם את המסקנות המתבקשות. אז עליתי על המוקש הזה רק בעבורכם ונתתי לעצמי לחשוב ולהתבשל כדי לזכך את הנקודה העיקרית ולהציג אותה בפניכם. לא רציתי להביא אותה אליכם בצעד הססני של נערה ביישנית אלא בהילוך בטוח של אישה מגובשת. ולכן, כהרגלי בקודש, סובבתי וסבתי סביב העניין במשך כל היום. אני אוהבת את המחשבות האלה שמלוות אותי, תהליך הגילוי האיטי וההתבשלות מזכיר לי יצירה במטבח, בהתחלה כמחשבה, אחר כך על הנייר קורמת המחשבה עור וגידים כתפריט וכרשימת קניות, וסידור הדברים, הוצאת הכלים, חיבור של חומרים -  עבודת ידיים, אהבה, חום או קור או גם וגם  - לכדי בליל של ריחות, צבעים וטעמים חדש וייחודי, גם אם הוא מוכר הוא תמיד מעט אחר ומשמח לא פחות, ואז השלב האסטטי של ההגשה לאחריו השלב המשמח של ההנאה מהאוכל עצמו.

השיחה עם אחותי היתה עוד נקודת ציון שהראתה לי את מקומי בתהליך המכונה חיים. והמסקנה העיקרית שלה מבחינתי הייתה שפעמים רבות אנו עושים את הבחירות שלנו אבל לוקח לנו זמן לחיות איתן בנוחות, לא בשלום, בנוחות. רק אחרי שנוח לנו עם ההחלטה ואנו באמת יישרנו איתה קו אנו מגיעים למעין שלמות, לא כזו ללא סדקים, אלא כזו שלא מתרצת. כבר אמר אלברט איינשטיין שהסבר ארוך בעיקר מעיד על חוסר הבנה, כלומר כשמשהו ברור לנו אנו מסבירים אותו בקלות. כך גם עם עצמנו, ברגע שההסבר שלך למה שאתה עושה הוא ארוך ומתפתל ואף מנסה לקלוע לדעת האחר אתה לא שלם עם המקום שאתה נמצא בו. ניקח את ההחלטה שלי לבחור בחינוך ביתי כמשל - בהתחלה הרגשתי שזה נכון ונתתי לזה הסבר רציונאלי. למעשה, לא ממש התאמתי את עצמי להחלטה או את ההחלטה לי. ידעתי שזה מה שאני רוצה, אבל התאמתי את מה שאני רוצה לכללים, לתנאים, לאתגרים שלי כמו שראיתי אותם כתוצר של המערכת. לכן בתחילה, לבד מכל הפעילויות הכיפיות שעשינו יחד, היו לילדיי זמני לימוד בהם הם ישבו מול חוברות משמימות של משרד החינוך ושקדו על לימודיהם. הדוגמא הטובה ביותר ללמידה היתה לי מול העיניים ולא הבנתי אותה או אולי סירבתי להכיר בה - בכורי למד לקרוא מילים יחידות כבר בגיל 3 ומהר מאוד פשוט קרא עד שבגיל 5 לא הסתפק יותר בשעות הקריאה בהן אנו, הוריו, הקראנו לו ספרים עלילתיים ועבי כרס והחל לקרוא אותם בעצמו כי לא היה לו חשק לחכות. לא עבדתי איתו על קריאה, הקראתי לו הרבה ועניתי על כל שאלה שהיתה לו אבל לא עבדנו עם כרטיסיות או מגנטים של אותיות או כל דבר אחר, פשוט נהננו מספרים. לכל ילד יש את הנטיות שלו, הנטיה של בכורי היא למילים ומספרים ולכן האהבה שלו לספרים, המקום של ספרים בחיינו, הסקרנות הטבעית והיכולת שלו לעבד את נושא האותיות והמספרים הביאה אותו בזמן שהתאים לו לקרוא ספרים וממש להבין אותם ורק לרצות עוד ממעיין הידע הזה. ולמרות שזה היה מול פרצופי לא הפנמתי, הייתי עדיין שבויה בלקונה שהטביעו בי על מה היא למידה. בחיי לא היה תקדים ללמידה טבעית ולכן לא יכולתי להסיק את המסקנות המתבקשות.

אם חושבים על זה הייתי תקועה במקום בו הטבע שלנו או החיברות או השד יודע מה מביאים אותנו - למערכת התנאים. זאת אומרת חלק מהשפה והחשיבה הטבעית שלנו היא בתוך מסגרת ה"אם ואז". נכון שדוגמאות כמו -"אם לא תגמור את האוכל יבוא שוטר" הן כבר לא עדכניות, אבל למרות שיש תנאים שחל עליהם חוק התיישנות על התנאים כצורת קיום טבעית בתוך החברה האנושית לא ויתרנו. אחד הדברים הפופולאריים בחברה האנושית הוא תנאים, אנחנו מתנים תנאים לילדים שלנו, למשפחה שלנו, לסובבים אותנו בכלל ובעיקר לעצמנו. אם היינו עורכים טבלת נזק היקפי הרי ככל שמעגל הקירבה גדול יותר כך מתרבים התנאים שאנו מכניסים לחיינו ובעיקר לעצמנו. ההתניה הזו שהיא יעילה ביותר במתמטיקה/לוגיקה הואיל ושם תנאי לוגי או תנאי מתמטי הוא פשוט אם א' אז ב', ערך האמת של התנאי גם הוא ברור - הוא יהיה אמיתי אם התוצאה אמיתית או אם לחלופין התנאי מראשיתו לא נכון או מופרך.  אך כרגיל מה שמתאים במדעים מדוייקים לא מיושם נכון במדעי החברה. אצלנו לתוך התנאים נכנסים כל כך הרבה משתנים מסבירים שבסופו של דבר, הקשר בין ה"אם" ל"אז" הוא קלוש אם לא מקרי. אנו תולים את ההצלחה שלנו בדברים מסויימים בדברים אחרים שאינם קשורים, כך אנו בוחנים את ילדינו כאילו שומה עליהם להגשים עבורינו את חיינו, אנו תולים תקווה בדיאטה כדי שתפתור לנו את שאלת הרווקות והרשימה ארוכה ומאוד יצירתית. חלק מההתניות שלנו הן לא רציונאליות בעליל  אם אני אעשה משהו טוב אז מה שאני רוצה שיקרה יקרה, אם אני ואם זה ואם ואם ואם אך למעשה זו דרך שלנו לא ללכת עם משהו עד הסוף, לא לעבוד על עצמנו ולא למצוא באמת את המקום שלנו. אבל ה"אז", שהוא החלק השני והבלתי נמנע של המשוואה, לא באמת מגיע כי מתקיימים כל ה"פסודו-תנאים", הוא מגיע בצורה הטובה ביותר כשמתקיים התנאי היחיד שאיננו מלאכותי, מה שהופך את התנאי הזה לאמיתי, כשאתה עצמך רואה את האמת כמו שהיא, נטולת שקרים, ערומה וקיימת. 

אני יודעת שלא סיימתי את הנקודה אך אילוצי הזמן מכריחים אותי שוב להבטיח שאשוב...