חפש בבלוג זה

יום ראשון, 12 באפריל 2015

אי מילים

לפעמים יש בי כל כך הרבה מילים שרק לשבת ולנסות לעשות בהן סדר נראה כמעט בלתי אפשרי וחסר תוחלת. בעוד שבחיים אני מסודרת, פועלת בהיגיון ויעילות, במילים אני בזבזנית. ואני לא מתכוונת לזה שאני מדברת או כותבת המון, אלא דווקא למילים שלא נשמעות (למרבה הפלא יש כאלה - דמיינו). אלה שהן רק שלי. נותנת להן להסתובב בכל הגוף, להסתלסל, להתערבב, להבליח ולגוז, להתארגן ולהתבלגן. אי הסדר של המילים הוא אי שפיות קטן, בו אין מקום לסדר, לשכלתנות יתרה, לניתוח רציונאלי, גם אין בו צורך להיות חזקה. להפך, באי המילים הזה שלי, אני יכולה להיות הכי ספוגית ורכה. זה לא אי בודד, זה אי של מילים, בו אני הזרה אך המוכרת, הצופה המעורבת. אך המילים שם מסתובבות חופשי כי רק אני יוצקת בהן משמעות.

אין אף אחד שנמצא איתי באי המילים, אדם אחר שיביא עימו הרגלים אחרים, מסנני רגש לא מוכרים, עוד משהו שיש להתחשב בו או להתכייל אליו. האי הזה הוא בדיוק המקום בשבילי למדוד את כל המילים, אלה שיצאו ממני בכתיבה ואלה שיצאו בקול ואלה שישארו הפעם רק שלי. הן מציעות את עצמן, יכולות לקוות שאוציא אותן נכון, אני לא בטוחה שזה כך כל הזמן.

אי מילים. אי יכול ללמד על העדר, אין. אבל האי הזה מלא וגדוש במילים, אוספות אותי אליהן כמו קליפסו, שובות אותי באי שלהן ולא נותנות לי ללכת עד שכל המילים מיצו את עצמן ויצרו את מה שנועדו ליצר, איזו הבנה, או פיתרון.

הן סלחניות המילים שלי, גם אלה העוקצניות, בשלב הגולמי שם באי הן מכילות אותי, מתאימות את עצמן למצבי. כשאני עייפה הן עוטפות אותי כמו שמיכת פוך וכרית, הן המקלחת כשאני צריכה להישטף, או בריזה של ים באחר הצהריים של מחשבות לקראת שקיעה. הן הכל והן כלום, הן סערה ורוגע. מכילות את מי שאני כשאני נכנסת וסוחטות החוצה את מי שאני צריכה להיות כשאני יוצאת.

ורק ממש לפעמים, אולי ברגע הזה של לפני השינה, בהיסח הדעת, או כשאתה מפשיט ממני מגננות, או מערסל אותי, מילה מכל המילים האלה נאמרת פתאום בקול. בטח לא תבחין בה, היא נדמית כמו כל האחרות, היא רק לגמרי לא כזו. מילים מהאוסף הפרטי שלי, לכל אחד יש כאלה. מילים אינטימיות, שלפעמים בתוך המשולש שלנו, רק אני והמילים יודעות שזה מה שזה.



יום שישי, 10 באפריל 2015

רשת ביטחון אבל מלאה בחורים

הסיבה היחידה שאני רואה צורך להתחיל רגע עם איראן היא לא החיים עצמם, אלא המשמעות שלה על הפוליטיקה בישראל. רוצה לומר, אם ההסכם עם איראן יהפוך לתירוץ שבו ישתמש הרצוג כדי לשבת עם נתניהו באותה ממשלה, אנחנו נכנסים לשנתיים-שלוש שנים של קואליציה סטגנטית שלא תוביל לכלום, לא בנושא האיראני ובטח לא במישור הפנימי ואחריה הרצוג יהיה חתום על נצחונו המחודש של נתניהו בבחירות, שלא לדבר על כל הכשלונות שידבקו בו. אם בכדורגל משחקים 90 דקות, בפוליטיקה צריך לקחת בחשבון הרבה יותר מתוספת זמן פציעות. זה עניין של אסטרטגיה וראייה לטווח ארוך, אבל מפלגת העבודה לא משכילה להרים מנהיגים שמסוגלים לחשוב מעבר לשיקולי העלות/תועלת האישיים של כאן ועכשיו. 

אני יכולה לדמיין את נתניהו והרצוג מדברים על גודל השעה ועל כמה המצב מחייב שיתוף פעולה של שתי המפלגות הגדולות. מילים כמו ישראל ניצבת מול הכרעות קשות, זה זמן לאחד שורות ולפעול לא לפי שיקולים פוליטיים אלא אינטרסים לאומיים מהדרגה הראשונה. זה לא בעיה להסביר את זה, הבעיה היא שיש כאלה שלהם זה נשמע כמו פיתרון מיטבי, אבל זה רק "לכאורה", זה נשמע טוב ב"חצי אוזן". אם זה יקרה הרי ששוב יש כאן קריאה מעוותת של המפה הפוליטית, ראייה קצרת טווח והאדרה מטורפת של החיובי והמעטה בשלילי כמו בכל מקרה קלאסי של דיסוננס קוגניטיבי (כן, אני מבינה שמובלעת כאן ההנחה שיש קוגניציה ולו מינימלית).

בעוד שהרצוג יראה בכניסתו לממשלה "הצלה" של נתניהו - מניעה של כניעה לסחטנות וקבלת לגיטימציה רחבה יותר, ואין ספק שזה נכון ובהרבה יותר ממובן אחד, נתניהו לא יזכור את זה כך, כיון שאלה לא שיקולים שנתניהו עושה, בטח לא עם ה"הם". זו לא בעיה להציג הליכה לקואליציה כהתנהגות בוגרת, מכלול השיקולים הוא גדול: מניעת סחיטה של המפלגות; הצורך בהקמת ממשלה כמה שיותר מהר כדי להשיג יציבות שלטונית; כי להשאיר את המדינה ללא ממשלה בשלב קריטי שיש לייצר מדיניות אחרי שכבר 5 חודשים מתפקדת בישראל ממשלה חסרה זה חוסר אחריות; כי ההסכם המתגבש מול איראן זה משהו שצריך למנוע; כי ישראל ניצבת מול אתגרים כלכליים המצריכים איחוד מימין ומשמאל ובל נשכח את המושג - "רשת ביטחון". אני יכולה לחשוב על עוד, אבל באלה יש הכי הרבה פאתוס. מה הבעיה עם זה? שזה לא ממש נכון. זו רק דרך אחת להציג את הדברים, וזה נשמע טוב אם לא בוחנים את זה בקפידה. הו, רטוריקה אהובה.

יש לי המון בעיות עם התרחיש הזה, כיועצת פוליטית לשעבר מתחשק לי להגיע אל הרצוג ולהטיל עליו את כל כובד משקלי, ואם יש צורך גם לא האינטלקטואלי, כדי למנוע ממנו לענות בחיוב לטלפון מנתניהו ואני לא אבחל באמצעים כולל  סגירה הרמטית של הלשכה (זה רק מטאפורי, אין צורך להזמין משטרה). אבל בואו נניח לדרמה נוסח "מת לחיות 18" שציירתי כאן ביד לא מיומנת. כניסה לקואליציה עם נתניהו ולא משנה באילו תנאים, אומרת בראש ובראשונה שהרצוג מקבל על עצמו את הטרמינולוגיה של נתניהו ויותר מזה מעניק לו לגיטיציה ציבורית, אגב תוך מחיר של אנטגוניזם במחנה השמאל, אבל זה שולי. ללכת עם נתניהו יעשה טוב לנתניהו אבל לא למחנ"צ, תכל'ס זה לחלוטין מנוגד לקמפיין של המחנ"צ, ולהגיד "נשפיע מבפנים" זו איוולת שכולנו יודעים שאין כמותה. השפעה מינימלית מתוך חצרו של נתניהו היא זניחה וגם לא תתפס כהישג של הרצוג. בבחירות הבאות המחנ"צ לא יקטוף את פירות הלגיטימציה שהוא נתן לנתניהו, זה תמיד פועל הפוך. אבל המחנ"צ מחוץ לקואליציה, זה מחנ"צ שנותן לנתניהו להחמיץ בסחטנות שהוא הביא על עצמו. זה שוב קואליציה שההיסטוריה מוכיחה שלא עושה לו טוב. אבל הוטו צריך להיות - נתניהו נבחר? שנתניהו יתמודד. 

כניסה לממשלת נתניהו היא הכרה בנתניהו כראש ממשלה וכקובע מדיניות, לא משנה כמה הרצוג ירגיש חזק הוא יהיה כפוף למדיניות של נתניהו והרבה הוא לא ימתן אותה. המחנ"צ ינסה להעביר רפורמות קלות בתיקים שהוא יקבל (אני מהמרת על חינוך ותמ"ת, איפה שאפשר יהיה לעשות משהו וגם לתרץ בעזרת התיקים האלה את הכניסה לממשלה). חוסר ההתקדמות מול הפלסטינים, המשך הבניה בהתנחלויות (אם כי בקצב איטי יותר), ירידת קרנה של ישראל בזירה הבינלאומית, הפגיעה במעמד הביניים, יוקר המחיה - כל אלה כבר לא יהיו נחלת נתניהו בלבד, הם יהיו כשלונות שלו לא פחות משל מפלגת העבודה. אבל כשיגיעו הבחירות הבאות מי שיעשה מהם ספין זה נתניהו ומפלגת העבודה תספוג אבדות וזה עוד בלי לדבר על המובן מאליו - אינטגריטי בסיסי שצריך למנוע מהרצוג ולבני לשקול בכלל אפשרות של הליכה יחד לממשלת אחדות.

המחיר האלקטורלי בבחירות הבאות צריך להיות ברור ושום הליכה לקואלציה לא תסייע, להפך. אבל יותר מזה - הענקת "רשת ביטחון" לנתניהו בשותפות הזו זו הסכמה שמשולה לתת את החבלים בידי נתניהו ואת החורים בידי הרצוג. עכשיו לך תסביר ששטח הפנים של הכלום גדול יותר. את החבל שני קצותיו מחזיק נתניהו, אסור להרצוג להכניס עצמו מרצון לתוך הרשת הזאת (זה גם בטח מצריך להיתמך בכתפיים של נתניהו - סליחה על האימאג'). כלום יכול להיות מאוד כואב וגם לעלות ביוקר ואפשר גם קלישאה אחרת בכיווון של חור שחור.

יום חמישי, 9 באפריל 2015

הרהורים על חינוך ביתי, ערכים וילדים

אתמול, בנסיעה מהרצליה לתל אביב שהיתה רצופת פקקים משל אנחנו מצווים בפסח להיתקע בפקקים, פתאום הבכור אמר ובלי שום קשר לכלום "תמיד טוב לומר את האמת". עכשיו, תגידו מה שתגידו, זה לא ממש משפט שיש לתת לו להישאר תלוי באויר, זה הכי הרמה להנחתה שיש. אז כמובן שהסכמתי איתו וגם שאלתי אם יש סיבה מיוחדת שהוא אומר את זה. ברור שזו שאלת קיטבג כי ברור שיש סיבה, השאלה האמיתית ששאלתי היא אם הוא רוצה לשתף. כנראה שהוא לא ממש רצה, ולמרות שאני ממש רציתי לשמוע את התשובה, היה לי ברור שצריך קצת זמן. להפתתעתי זה לא לקח הרבה זמן, אם כי הייתי צריכה לדעת שזה לא יקח - אחד הדברים שאני הכי אוהבת בקשר של הבכור ושלי זה שהוא תמיד מספר לי הכל ותכל'ס אני רק יכולה לקוות שזה ישאר עוד הרבה זמן, לפחות אני יכולה לדמיין שאני אמא מגניבה. 

חזרה לנסיעה, לא הרבה אחרי הוא סיפר לי שהוא קיבל בעיה בשחמט שהוא לא הצליח למצוא לה פיתרון ואז הוא ראה משהו אצל מישהי וקיבל רעיון לתשובה, אחרי שמדריך השחמט החמיא לו על הפתרון, הדבר הראשון שהבכור אמר זה שהרעיון בכלל לא שלו אלא שלה. וכדי לסכם את העניין, הוא אמר: "אני חושב שאמת היא הדבר הכי נכון". לא יודעת מה אתכם, אבל לי זה הרגיש כאילו אני עושה משהו נכון, טוב סליחה - אנחנו עושים, אבל אני לא אמחק את ה"אני". המחשבה שהבכור הפנים לגמרי לא רק את המושג אמת, כי את זה ידעתי שהפנים, אלא שהוא אדם של אמון, לא שהיה לי ספק, היא מחשבה שעושה נעים מבפנים. ילד שמבין את האמת ורואה אותה פשוטה ונכונה כמו שהיא, יש תקווה שכזה הוא יהיה כל החיים. לעשות את הדבר הנכון ברגע שאתה יודע מהו, זה כנראה הדבר המתבקש.

זה הוביל אותי לחשוב הרבה על חינוך לערכים, תכל'ס תהיתי אם זה קשור גם לחינוך הביתי. ברור שיש המון ילדי בית ספר נהדרים, לילדים שלי יש המון חברים שהם ילדי בית ספר, אבל עדיין לבית הספר יש השפעה ולא תמיד היא חיובית. לא יודעת מה טוב יותר או פחות, שוב זה עניין כל כך אינדיבידואלי. באופן טבעי, ובכל בית, הרבה פעמים מה שאנחנו נותנים מתעמעם קצת לנוכח מה שקורה מסביב. בעיקר עכשיו בגיל של הבכור, כשפסיכולוגית וסוציולוגית השפעת החבר'ה מתחילה להיות גדולה יותר. החינוך הביתי במובן הזה הוא באמת חממה, אבל חממה במובן של בית גידול בו אתה נותן לצמחים הקטנים להתפתח עד שהם יכולים לעמוד ברשות עצמם ולא כמקום שמפריד אותם מהמציאות - אל תטעו. חממה גם במובן של הפעילויות שלהם בבקרים עם החברים שלהם. זה נכון שהם נפגשים עם ילדים בעלי סט ערכים דומה, כלומר יש גם הטרוגניות - חלקם דתיים, חלקם טבעונים, חלקם ימנים, חלקם רואים ריאליטי, ולכל אחד אופי שונה, אבל יש משהו בסיסי שעובר בכולם כחוט השני, מן ערכי בסיס כאלה שהם כולם מביאים איתם לקבוצות. תוסיפו לזה שהם גם אף פעם לא בקבוצה של יותר מ-20 ילדים וכמות מדריכים יוצרת יחס הגיוני לכל קבוצה. מה שאומר שהמדריכים שמים לב לכל דבר ובעיקר לאינטראקציות והנה קיבלתם חיברות שהוא רגוע יותר וטבעי יותר מ-1200 תלמידים בבית ספר אחד.

יש משהו אחר במפגש של ילדים בחינוך ביתי יחד, יש תחושה של קבוצה מאוד מחוברת כקבוצה. במידה רבה, ולמרות שמעולם לא סבלתי מבעיות חברתיות בתקופת בית הספר, תחושת השייכות החברתית של הילדים שלי לקבוצות שלהם חזקה הרבה יותר מזו שהייתה לי כילדה. אולי זה בגלל שהדינמיקה בתוך הקבוצות האלה היא מאוד חיובית, שיתופית ומכבדת. כשטוב לך בקבוצה, הנאמנות שלך לקבוצה רק גוברת. השמחה שהילדים מפגינים כל מפגש מוכיחה שקורה כאן משהו ממש טוב ברמה האישית והחברתית של כל אחד מהילדים. אני רואה הרבה פחות מסחריות, הרבה יותר שוויון, הרבה פחות הטיות חברתיות ומגדרית. זה רק אומר שאפשר גם אחרת. 

במידה רבה אני חושבת שלמרות שהם חשופים מאוד למה שקורה בעולם והם מבינים את הורסטיליות של העולם סביב, את השוני, הקושי, עדיין יש בחיים שלהם הרבה פחות דיסוננס, יש עקביות ברורה של ערכים שמתנגשת הרבה פחות. ברגעים האלה אני תוהה אם החינוך הביתי לא יותר קל במובן הזה. מרבית ההשפעות שהם מביאים מבחוץ הן דווקא ממש טובות. מה שעוד נחמד בעיני ומהווה גם אינדיקטור שהחינוך הביתי ממש לא מנתק אותם, זה שהחברים שלהם שהולכים לבתי הספר משתפים פעולה עם העדר ההפרדה בין בנים לבנות, עם משחקים רב גילאיים שמחברים גם אחים קטנים יותר, עם העובדה שהם לא רואים תוכניות ריאליטי. להפך, מרבית החברים שלהם היו שמחים להיפגש איתם עוד הרבה יותר לולא היו להם כל כך הרבה חוגים, כלומר שהחינוך הביתי לא רק שאינו מרחיק, אלא אפילו יוצר מקור של משיכה. 

יש המון דברים שאני אוהבת בחינוך הביתי - את המשפחתיות החזקה ותחושת האחווה שיש ביניהם, את האפשרות להיות איתם, להעניק להם ילדות ארוכה יותר ותמימה יותר, את רוחב האופקים והלימודים הנמשכים כל הזמן שהם הרבה יותר מלימודים פרונטליים, ואת היכולת לחנך אותם לחשוב. הביחד הזה מאפשר לעלות על קשיים ולאט לעבוד עליהם ולהתפתח, לתת לילדים בסיס של דפוסי פעולה המעורבים בסט ערכים עקבי, הדרכה, עזרה והקשבה. זה לא פשוט, זה מצריך ערכת איזונים ובלמים שצריך לעדכן תוך כדי תנועה. זה לדעת להגביל את עצמך כהורה כי קל נורא לטעות פה. זה הגיוני שככל שאתה עושה משהו יותר זמן, הסיכוי שלך להתמקצע גדל, אבל כמוהו גם הסיכוי לטעות. אני מניחה שכל מה שכתבתי תופס על כל הורה, לא רק בחינוך ביתי. 

ואתה כל כך שקוע ביומיום ובמה שקורה בו ולמרות שאתה חושב על מה שאתה עושה ואתה מודע, עדיין יש משהו אוטומטי ביומיום. ופתאום ככה באמצע של שום מקום ובלי שום הכנה מראש הילדים שלך נותנים לך איזו הצצה מיוחדת שמראה לכם עוד יותר כמה הם בעצם כבר בשלים (לדברים מסויימים, לא באופן גורף) היום ואיך נראה האדם הבוגר שיוצא מהם. אחר כך סביר להניח שהם גם יזכירו לך איכשהו כמה הם עדיין תכל'ס קטנים וכמה עוד יש להם ללמוד. אבל זה כי הם ילדים ואני מניחה שילדים הם תמיד כאלה. אם אמא שלי קוראת את הטקסט הזה היא בטח גם מהנהנת ואומרת משהו כמו "וזה קורה גם כשהם בני 40". נראה לי שזו נקודה מצויינת לסיים את הפוסט.

יום רביעי, 8 באפריל 2015

חוק החמץ - סימבוליקה ולא אכיפה

סערה בכוס מים, מודה מראש. אתם ממש לא חייבים. אבל הציוץ האווילי הזה:

כל אבן גבירול בת״א מלא במסעדות שעוברות על החוק ומוכרות חמץ בפומבי. מי שלא מכבד את החוק בפסח לא יכול לשאת את דגל שלטון החוק בשאר ימות השנה

של עמית סגל (בעיני סמל ומופת לאינדוקטרינציה יהודית ולאומית), דווקא מצריך בעיניי מספר התייחסויות. למרות שההקש ה"לוגי" בין מכירת חמץ באבן גבירול ובין נשיאת דגל שלטון החוק הוא בהחלט גרעין קשה לפיצוח בכל קנה מידה, למעט העובדה שאין בין הדברים קשר וזו דמגוגיה זולה, אני אתאפק ואתייחס קודם ללשון החוק. 

אז מהו נוסח חוק חג המצות (איסורי חצץ) התשמ"ו-1986? הנה הוא במלוא הדרו (אל תודו לי שחסכתי לכם את החיפוש, אני יודעת שלא הייתם מחפשים, כי זה לא ממש מעניין אתכם):

איסור הצגת חמץ 1.
מצהרי יום י"ד בניסן עד עשרים דקות אחרי שקיעת החמה של יום כ"א בניסן, לא יציג בעל עסק בפומבי מוצר חמץ למכירה או לצריכה; לענין זה, "מוצר חמץ" –
(1)
לחם;
(2)
לחמניה;
(3)
פיתה;
(4)
כל מוצרי קמח חמץ אחרים.
2.
סייג לאיסור
הוראות סעיף 1 לא יחולו –
(1)
בתחומו של ישוב שבו מרבית התושבים או מרבית חברי מועצת הרשות המקומית אינם יהודים;
(2)
בתחומו של ישוב אחר – בחלקיו שבהם מרבית התושבים אינם יהודים או שבהם מרבית בתי-העסק אינם של יהודים;
(3)
בתחומו של ישוב שיתופי שבו בתי-העסק מיועדים לצרכי תושביו של המקום בלבד.
3.
עונשין
העובר על הוראות סעיף 1, דינו – קנס.
4.
מפקחים
(א)
שר הפנים ימנה מפקחים לענין חוק זה מבין עובדי המדינה ומבין מי שמונה כדין לפקח או למפקח מכוח חיקוק, וכן מתוך רשימת פקחים ומפקחים שהגישו לו רשויות מקומיות.
(ב)
למפקח כאמור תהיה סמכות לערוך חקירות על עבירות לפי חוק זה; בהשתמשו בסמכות כאמור –
(1)
יהיו למפקח סמכויות שוטר לפי סעיף 2 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969;
(2)
יהיה מפקח רשאי להשתמש בכל הסמכויות הנתונות לקצין משטרה בדרגת מפקח לפי סעיף 2 לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות)וסעיף 3 לפקודה האמורה יחול על הודעה שרשם מכוח סמכות זו.
5.
[תיקון: תשמ"ז]
הנוסח שולב בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984.
6.
ביצוע ותקנות
(א)
שר הפנים ממונה על ביצוע חוק זה והוא רשאי, באישור ועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת, להתקין תקנות לביצועו.
(ב)
שר הפנים רשאי לקבוע את גבולותיהם של אותם חלקי ישובים שעליהם לא חל סעיף 1, מכח האמור בסעיף 2(2).


אם תשימו לב, בעוד שהאיסור הדתי מדבר על איסור אכילת חמץ ואיסור "בל יימצא", החוק עצמו אוסר על הצגה בפומבי בלבד, זאת אומרת שהוא אפילו לא אוסר על מכירתו, אלא בעצם מתייחס רק לנקודה של "לא ייראה". כדאי לשים לב שהחוק מציין מפורשות "מוצר חמץ" ומציין לחם, לחמניה, פיתה וכל מוצרי קמח חמץ אחרים, כי החוק הזה שנעשה מטעמים דתיים הוא סימבולי בלבד וייתכן שפה נעוצה הבעיה הגדולה, ואגב המיותרת, בלאכוף אותו. בהערת אגב אציין כי חוק שאינו נאכף הוא חוק שמן הדין לבטלו. בשולי הדברים עוד שאלת תם -  החוק לא מתייחס היא שתיה אלכוהולית כמו בירה או וויסקי ועם זאת דבר היותם חמץ אינו מוטל בספק. אם כך, ניתן לסכם ולומר שהחוק מתחילתו אינו דן בכלל בסוגיית מכירת החמץ (כפי שניתן היה אולי להבין מציוצו של עמית סגל, שאינו מהווה אגב אינדיקציה לכלום) וכמובן שגם לא בדיון המהותי על אכילת חמץ. 

בת"פ 4726/07 פסקה השופטת תמר בן אשר צבן, מנסה לקבוע מה המשמעות של הצגה בפומבי, לא אלאה אתכם בפרטים של ההבחנה בין מקום ציבורי ל"פומבי", אולם אסתפק בכך שהשופטת קובעת כי מסעדה, או חנות, מהווה מקום ציבורי ואינה מקום פומבי. לכן, אין בכך משום עבירה. יתרה, בל נשכח שמי שממילא שומר על החג לא ייכנס למקומות כאלה מלכתחילה ולכן אם כבר מה שסגל מנסח פה היא קריאה הפוכה, סגל חוטא בפירוש יתר של החוק שאינו ממין העניין. אם לקרוא נכון את ציוצו, סגל מרחיב את החוק מתוך פרשנות אישית אך למעשה בקריאה זו, אם גם אני אפעל על פי עקרון "המשתמע", הוא מבקש לפגוע תכל'ס בעיקרון השוויון ובחוק יסוד: כבוד האדם ועל פניו גם בחוק יסוד: חופש העיסוק. בא לקלל ונמצא מברך - רק שאף אחד לא יעמידו על הטעות.

אם כך מיצינו את הנקודה הפרשנית של האם היתה כאן מכירת חמץ פומבית, כפי שמציע עמית סגל - הפלא ופלא בית המשפט עצמו אינו מסכים עמו ולכן סגל חוטא כאן בהנחה אישית וטעית ומטעה. יתרה לא רק שהוא טועה בהנחה שאין היענות לנוסח החוק, הוא לא מבין את החוק אלא חוטא בפרשנות אישית הנובעת מפילטרים אישיים שאינם ממין העניין. אם באדם דתי - מסורתי היה מדבר על פגיעה ברגשותיו, אפשר היה להבין אותו יותר. יותר מזה אילו הייתי קטנונית כמוהו, הייתי מציעה לכל בעלי המסעדות באן גבירול המוכרים חמץ להתאגד נגדו בתביעת דיבה, סתם בשביל הקטע.  

להמשיך עם הסיפא? סגל טוען כי מי שאינו מכבד את החוק אינו יכול לשאת בדגל של שלטון החוק בשאר ימות השנה. רוצים לקרוא את שוב? אתם לא חייבים הקפיצה הלוגית מגיעה למנעד שמרבית המין האנושי לא יכול לה. יש כאן אי-גיון בולט שמשום מה פוסח על עמית סגל, אבל אולי זו נחלתם של אנשים מאמינים בחג הפסח, קראו לזה פסיחה מתודית. מימיי לא ידעתי על הורסטיליות של בעלי המסעדות באבן גבירול - מסעדנים בפסח ואבירי פוליטיקה בשאר ימות השנה. הם כנראה פוליטיקאים בסתר ואת פועלם הגדול מכירים רק מתי מעט. כך או אחרת הניסיון פה של סגל לחבר בין המסעדנים התל אביב (של אבן גבירול, וסליחה מכל השאר שלא הוכנסו למסדר זה - בעצם במחשבה שניה, אני מהמרת שהוא אינו מהמתנצלים) לשמאל הוא כניעה נוראית לדעות קדומות, פרופגנדה מטופשת שאין בה כלום ובעיקר הוכחה שסרטוני ההיפסטר האומללים של בנט אכן השפיעו על דעת הקהל.

לו סגל, כעיתונאי דתי, היה אומר שקשה לו לראות אנשים אוכלים חמץ בפסח, הייתי יכולה להבין לליבו, הוא לא. הוא משתמש בדמגוגיה שאין מאחוריה כלום ובעיקר מעידה על חוסר מקצועיות, אבל זה יכול להפתיע רק את מי שמראש היו לו איזה שהן ציפיות. בכל מקרה לפני שאתם יוצאים להגנתו - שימו לב שאתם מגינים על דעתו האישית אן על הפגיעה ברגשותיו, אבל כל מה שהוא כתב, בין אם זה לנושא העבירה על החוק ובין הקשר הקלוש לשמאל, כל אלה באמת סתם מלל שאין מאחוריו כלום לבד מפרופגנדה זולה. תל אביב לא אסורה לדתיים ובוודאי שאני לא אציע שדתיים ימנעו מלבקר בה, אולם הצורך לכבד אמונות של בני אדם שונים, מחייב שכל מי ששומר על הכשרות בפסח, או בכל זמן אחר, יבין שהחוק מעגן גם את זכותי לא לשמור. כבוד האדם פועל לשני הכיוונים, אבל אני כפופה להרבה יותר איסורים הנוגדים את אמונת או העדרה מאשר אלה השומרים על הדת, לא התלוננתי על זה ואני לא אתחיל להתלונן גם עכשיו.      



יום שני, 6 באפריל 2015

תובנות קפה מהסוג האישי

לפעמים רגע בחיים, שלא היית מוכן אליו, תופס אותך פתאום מלא בתובנות והרהורים ואתה מוצא את עצמך אומר דברים שלא חשבת עליהם, אבל איכשהו הם יוצאים מהפה שלך לגמרי מגובשים. זה רגע מפתיע, אך אם נתעכב על אלמנט הפליאה בהכרח לא תהיה התמקדות בעיקר, תכל'ס די להפך. לכן, הבה לא נתמה על התמיהה. בשבת, אחרי בוקר שנפתח נכון וכלל אימון ריצה מצוין, קניות בסופר, קצת עבודה, הכנת צהריים והרבה מאוד קפה, יצאתי לקפה, שזה אומר שלא הייתי מוכנה מנטלית לשיחה שבאה בעקבות היציאה לקפה. מה שכן זה מעיד, ולא בפעם הראשונה, על חשיבותו של הקפה.

עזבו את הסיטואציה או את מי שהיתה איתי, כי זה פחות רלוונטי. אבל היתה לנו מן שיחה כזו של ליד החיים, לרגע אני לא שוכחת את האיום האיראני, come on, תנו לי קצת קרדיט. זה לא סוד, פשוט כי כבר סיפרתי לכם, שכל לילה, במיטה, אני עוברת על היום שעבר, מנסה לחקור איפה הוא היה טוב, איפה כשלתי ואיזה לקחים להפיק. כזו אני. אני מאמינה בספק, כמו גם בזה שאני יכולה להשתפר מדי יום. אני חושבת שזו אחת הסיבות שלא איבדתי את עצמי, למרות שהספקולנטים שביננו כבר ידעו להגיד לי באפוקלפטיות נחרצת שאם אשקע בחינוך ביתי, אאבד את עצמי לנצח ואז אמצא את עצמי כשהילדים מחוץ לבית מחוסרת עניין בחיים. זה לא ממש עזר כשהסברתי שאני דווקא לומדת על עצמי המון ואפילו מגדילה את ידיעותיי בתחומים רבים. אנשים לא אוהבים אנשים שהולכים נגד מה שמקובל. 

כך או אחרת, השנים האחרונות, שהן כולן שנים של חינוך ביתי, עשו לי רק טוב. היה את השלב ההמום משהו שעוד הייתי כל כולי בתוך ילדים קטנים וחיתולים והנקות ובלאגאנים, אבל גם בתוכן למדתי את מה שנכון לי ולאט לאט התעצבתי כאמא, ולמרות שזה אמור להיות טבעי, וזה אכן כך, עדיין יש צורך לשכלל את הכישורים בתוך התפקיד האוטומטי אך הלא-פשוט הזה. אח"כ התחיל להתפנות זמן ולאט-לאט לקחתי אותו לעצמי. החזרה לריצה היתה הרבה מעבר לפיזית, החזרה לכתיבה היתה הרבה מעבר למקצועית והחזרה לעצמי ולהתייחסות אלי, כולל להנות מהמקום הזה שהגעתי אליו בגיל 40 היא נטו שלי והיא לגמרי מבורכת.

מסתבר שכל נקודות הציון האלה, הגיעו בזמן ובמקום שלהן וכנראה שהגיעו נכון. חשבון נפש הוא משהו שלרוב אנחנו עושים אחרי או תוך כדי אירוע שמחייב אותנו לצאת מהאוטומט. מכיון שלרוב איננו נדרשים לכך, השגרה, הקבלה שלה ובמידה רבה העדר השיפוטיות, או שמא נכון יותר לומר הדחקת השיפוטיות, מקילה עלינו בלהעביר את היומיום בלי לחשוב על המשמעות של זה. השאלה שתמיד מטרידה אותי היא האם בכך אנחנו לא חוטאים פילוסופית למטרה לשמה אנחנו כאן או שאולי זו הדרך היחידה להעביר את החיים. ברור שלא תהיה לי תשובה לזה, יש לי רק את מה שנכון לי - אני בוחנת ובוחרת. תמיד. בצורה אגואיסטית למדיי אני רוצה להגיע כל יום למיטה בחיוך. 

יש משהו מאוד דטרמיניסטי במחשבה שכל יום יכול להיות האחרון, הפחד הזה מהמוות שאורב לך מעצם היותך חי יכול להציף, אבל לא לחשוב עליו לא הוכח כערובה שהוא לא יגיע ויש להניח במידה גבוהה של ודאות שאין אחד שלא פגש, פוגש או יפגוש אותו. הפתאומיות של המוות היא טאוטולוגיה של וודאות לא וודאית, זאת אומרת היא בוא תבוא אך תהיה מפתיעה בדרכה. בעיני זו סיבה מעולה לחפש את המקום שעושה לך טוב שהוא לחלוטין אגואיסטי, מה שיפה בכל הסיפור הזה הוא שכשטוב לך, מידה מסויימת של טוב גם ממשיכה הלאה עם מי שאתה נוגע בהם. בתוך האוטומט של החיים, אני מקפידה לעשות את הבחירות שנכונות לי, כמובן שהן לוקחות בחשבון גם אנשים אחרים, אך הרעיון הוא למקסם את הטוב. 

האינסופיות של הבחירות, היכולת לדמיין, להציב מטרות ולייצר אתגרים אישיים מאפשרת יצירה של דרך שהיא לגמרי פרטית ומספקת. הכניעה ליומיום, לקונבנציות, להתאקלמות בתוך העדר, לא באמת יכולה להביא לסיפוק הדחפים הקמאיים שנמצאים בתוכנו, להפך זו דרך נהדרת לעשות להם סובלימציה ולהכפיף אותם לכללים של אחרים. זה לא שאני מורדת בקונבנציה, אני כן מצד אחד אבל מצד שני אני מקבלת על עצמי את עול הכללים החברתיים, אלא שאני עושה את זה בדרכי. יש דברים שאקח ויש דברים שלא, ההליכה עם העדר לא יכולה להיות הבחירה שלי, היא לא נועדה למי שרוצה לפקפק. אני מעדיפה לעשות את בחירותיי שלי שפעמים יתכנסו אל העדר ולרוב לא. 

הניסיון להיות שלם עם עצמך יכול להעשות מתוך השוואה לקונבנציות מוכרות ויכול להעשות מתוך הקשבה עצמית וכמובן אינסוף האפשרויות שבאמצע. אבל כך או אחרת, אין אפשרות באמת להיות שלם עם עצמך כל עוד אתה תלוי באחר. לכן, בעיניי לפחות, היכולת להיות שמחה או מרוצה או שלמה תלויה אך ורק בעצמי. זה לא אומר שמעשים של אחרים אין בהם משום הפגיעה או ההעצמה, זה רק אומר שההתגברות עליהם היא אישית והיא נבנית מתוך הכוח שאנחנו מייחסים לעצמנו. ככל שנייחס לעצמנו יותר יכולות או כוחות כך נוכל למצוא אותם הלכה למעשה. זה נכון לחיים בחברה וזה נכון גם לזוגיות. 

בנזוגה של בת שיחי הלך השנה לעולמו בצורה פתאומית להחריד. זו לא תהיה קלישאה להגיד שאבדן שכזה מטלטל את העולם שלך. במידה רבה התקופה הראשונה מייצרת צורך ביצירת מציאות אלטרנטיבית, כזו שאת בודה מליבך כדי להמשיך מציאות שכבר לא תתרחש. עולם דימיון מייצר בריחה שידוע שהיא מדומיינת ועם זאת הכרחית. הניעות האנושית בין אוטומט להתמודדות עם המציאות היא הוכחה לכמה הנפש האנושית בכל זאת חזקה דיה לכל סוגי ההתמודדות. מה שמוביל אותי לסדקים הקטנים האלה שאכן יוצרים את השלם, לפעמים הוא ישאר חרוץ לנצח, אפילו שבור וזה לא יעיב לשניה על שלמותו. אני לא יכולה לדבר על זוגיות ברמה של שני חצאים, אין לי את הפריבילגיה של להיות תלותית במישהו. אני יכולה להתנחם, להתחזק, להתמלא בעזרת הסובבים אותי, אני יכולה לקבל מהם המון (לו, רק הייתי יודעת לבקש, אבל זו כבר בעיה אחרת) אני חיה בזיקה אליהם, אבל האני שלי אינו תלוי בהם. 

אולי זה נראה לאנשים מקור של ניתוק, אני לא חווה את זה ככה. אנשים שחושבים שאני עושה את החינוך הביתי כי אני מקריבה את עצמי לטובת הילדים, לא מסוגלים להבין את הרווח האישי שצומח לי מזה, מעבר לתועלת שלהם. עולם שלם של מושגים והוויה נפתח בפני עם ההחלטה הזו והיא לא הותירה אותי מרוקנת, להפך יש בה סיפוק יומיומי. זה תקף בחיים כמו גם בכל מערכות היחסים שלי - אני אוהבת כמו שאני אוהבת בלי לבחון מה אני מקבלת בתמורה, אני שם לא כשטוב לי או רע לי - אני שם כל הזמן רק בלי לנסות לשנות את מי שנמצא בצד השני. 

אם יש משהו שלמדתי לעשות בשנים האלה של חינוך ביתי זה להגיע להבנה ברורה עם עצמי, אני מקבלת את עצמי כמו שאני, אבל גם מקבלת אחרים כמו שהם. אין פה משום טענה לניתוק חברתי, להפך, אני נמצאת במקום שאני רוצה ומסוגלת הרבה יותר להכיל אנשים, לעזור ולתמוך, כמו גם לנתק את עצמי מהסיטואציה. התנהגויות של אחרים כבר מזמן אינן קשורות אלי (אלא אם כן הן של הילדים שלי וגם אז בערבון מוגבל), לומדת לקחת דברים בפרופורציה. שאלות מתקרבנות כמו: מה עשו לי? או איך אפשר היה לשנות? אלה כולן תהיות שאין להן יותר מדי מקום כי אין בהן משום סיוע להווה או לעתיד. צריך ללבן אותן אישית ולהמשיך הלאה. האם זה פועל תמיד? בהכרח זה לא. האם גם אני לא מצליחה תמיד לנתק את עצמי מהסיטואציה? כן, זה אפילו קרה לי ממש בליל הסדר. אבל אם יש דבר אחד שהבנתי, גם אם מתחוללת סערה, היא שאין שום סיבה לעמוס בעיות של אחרים על עצמי. 

אני לא חושבת שיש דרך אחת לחיות את החיים, מלבד לנסות להיות מוסרי, לא לפגוע, ולא לקדש דבר יותר מאשר את החיים, מתוך אמונה אמיתית שהבחירה היא אישית והיא בכל מקום. כוח וביטחון הם לא תולדה עצמית, הם לגמרי תולדה של מערך יחסים עם החברה, אבל מערכת היחסים הזו טובה הרבה יותר כשהיא אינה תלותית. בעולם שמורכב הרבה מחוסר וודאות, התפקיד שלי הוא לצמצם את חוסר הוודאות שלי כדי למקסם את הבחירות, ככל שהמשוואה שלי תהיה בלתי תלויה, כך הסיכוי שלי להגיע להחלטה טובה יותר הוא טוב יותר. אני מוצאת את זה בחירה מצויינת בכל יום.  

  

יום שישי, 3 באפריל 2015

הסכם תובנות?

ערב פסח היום, זמן מתבקש לכותב לכתוב על חרויות, זו אפילו מצווה כי עלינו להמשיך ולספר ביציאת מצרים. זמן משובח דיון על חירות, ציטוט הקושר בין מסע וזמן וחירות, אולי כמו זה של נלסון מנדלה: "בשום מקום אין דרך קלה לחירות, ורבים מאיתנו יאלצו לעבור דרך גיא צלמוות שוב ושוב עד שנגיע לפסגת הר השאיפות". ואז לעבור לדיון משמעותי בשיעבוד והפקת לקחים, לחבר את הכל בציניות מהודקת או ראיה אופטימית חסרת תקנה ולשלוח הגיגיו על פני הרשת. יום מתבקש לכתיבה קלישאתית. וזה יום כל כך מושלם לזה שיש אשכרה סיכוי שזה לא ייתפס קלישאתי לדבר על השיעבוד ומשמעות החירות, כי זה בדיוק הזמן לדבר על זה. קלאסי.

אבל בוקר לחתימה על הסכם המסגרת הין המעצמות לאירן, אני אתלה בקלישאות גבוהות יותר, כי מהן אם לא החיים עצמם? ומצווה עלינו לספר מדי יום על הזכויות שנתן לנו נתניהו למחשבות שיקופיות (רפלקטיביות בלעז) על החיים עצמם בעצם קיומו הגדול מכל מציאות. בהנחה שהייתי מחפשת סדר חלופי, הייתי מקדישה זמן ויצירתיות בכתיבת סדר פסח שכולו איראן, זה גם עובד טוב עם כל השירים. זה יכול היה להיות פוסט לעגני שהופך את שירי ההגדה לגרסתם העדכנית נוסח ד'רבנו נתניהו, אבל אני אוותר על הרעיון בבגרות לא אופיינית.

הסכם ההבנות הזה טוב. זה לא נעים לשמוע את זה, בעיקר אם אתה ישראלי שעובר שטיפת מוח. אולי זה בדיוק המקום לדבר על שעבוד, השיעבוד המחשבתי המטריד של ישראל לפימפומי נתניהו בנושא איראן. בעולם האוטופי של נתניהו אין איראן ואין פלסטינים. זה חלום שאולי נעים להתכסות בו, אך הוא בלתי בציע. לא ניתן להעלים, לא את אירן ולא את הפלסטינים. לכן, בהעדר אפשרות אמיתית לפעולה צבאית צריך לנסות ולהבין מה קורה פה. אני לא פרשן צבאי וגם לא אסטרטג לכן אצמצם את הדיון לרמה הבסיסית. אילו אפשרויות עומדות כאן בעצם?

ניתן לחלק את זה לשתי אפשרויות עיקריות, ואל תתנו לדבר על הבחירה האינסופית האקזיסטנציאלית: יש אפשרות אחת לסגור את איראן ולהטיל סנקציות ולאיים בפעולה צבאית, למה זה יוביל? או שזה יוביל למלחמה שלא תועיל לאף אחד או שזה יוביל להסתגרות איראנית ודבקות במטרה שתביא בסופו של דבר, נרצה או לא נרצה לאיראן גרעינית, שטופת שנאה עוד יותר שאין לה ממש מה להפסיד. האם זה יפחית את הקיטור בדוד האדים המזרח התיכוני? כנראה לא. האם הגישה הזו יעילה או שיש בה רק להאריך את הקץ אבל להעצים את פוטנציאל הנפיצות שלו? כן. ההיסטוריה מלאה דוגמאות כאלה. זה הזמן לצעקות מהיציע על הסכם מינכן.

בקו אוירי, 414 ק"מ מפרידים בין לוזאן ומינכן, כמו גם כמו גם 77 שנים. ההסכם הזה הוא ממש לא דומה, רק לצעוק שהוא כן זה עוד שיר הלל לנפלאות הדמגוגיה הרטורית שלא מקדישה הרבה מחשבה אבל מסיטה מצויין את השיח. מה שמוביל לאפשרות השניה והיא בדיוק הסכם ההבנות שנחתם בלוזאן, שיכול היה להיות טוב יותר ועם זאת הוא הרע במיעוטו ויותר מכל הוא האופציה הישימה ההגיונית ביותר. הדרך היחידה למעשה לנטרל את איראן היא באמצעות שיטת המקל והגזר. מסמך ההבנות הזה מגביל את איראן לאורך 25 שנים, מה שמוציא את האוויר מטענת נתניהו לפצצה איראנית בתוך 3 שנים, איראן תהיה נתונה לביקורת ופיקוח (להזכירכם שישראל לא, אבל אסור להשוות), אבל עוד הרבה יותר מזה, הרחקת הדד-ליין (כן, כך במקור), היא לא רק אסטרטגית, יש בה הגיון, ההתנהלות הזו של המעצמות מאפשרת את חלון ההזדמנויות של חדירת תרבות המערב לאיראן.

בניגוד למדינות אחרות באזור, באיראן יש שכבה חזקה מאוד של אזרחים פרו מערביים, יותר מזה, החוקה האיראנית (שאגב היא כרגע משוללת שיניים ובאיראן יש תנועה חזקה למשאל עם לשינוי החוקה והחזרת הסעיפים הדמוקרטיים) לא בוטלה מעולם, ולמרות הקטגוריזציה של המערב את איראן כאומה פונדמנטליסית דתית, זה לא ממש מדוייק. לאיראן יש היסטוריה שלמה מהולה בחיבה למחקר, פילוסופיה ותיאולוגיה, מה שדווקא צריך להפוך אותה לבת טיפוחים של המערב בראייה ארוכת טווח. הרבה יותר מכל מדינה אחרת באיזור. 

בואו נשים את הדברים על השולחן, ישראל לא נמצאת במצב של איום קיומי, ההסכם הזה אינו משבר או אתגר אסטרטגי לישראל. הוא היה מתבקש ודווקא נעשה נכון ובצורה שאפילו אינה מנוגדת לאינטרסים הישראלים. אפשר לשלבת לשולחן הסדר הלילה ואין שום סיבה לומר "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה". כי הנה זה עובר וזה בדרך ליישוב נכון ואין בזה משום איום עלינו.

אבל אם היה כאן איום בכל הסיפור הזה, הרבה יותר מהאיום האיראני, אני מוטרדת מהאיום הנתניהואי. השליטה שלו בהלוך הרוחות הישראלי, היא מסוכנת, בעיקר משום שהיא הופכת ספינים תקשורתיים ל"עובדות מוצקות" שהקהל הישראלי מקבל כמעט ללא עוררין. זה כבר כמה שנים מנסה נתניהו למצב את עצמו כילד שתוקע את האצבע בסכר הגרעיני האיראני, זה לא הופך אותו ככזה. ראשית כי ראשי ממשלות לפניו כבר דיברו על זה, אבל מעבר לזה כי זה טומן בחובו את ההנחה שאף אחד לא מבין את המשמעויות של גרעין איראני חוץ מנתניהו, וסליחה זה לא עומד בסטנדרד של היגיון בריא. מומחי האסטרטגים בעולם מדברים על זה, אבל אנחנו הכתרנו את נתניהו כמסביר העולמי. תמונת עולם צרה היא אף פעם לא ערובה לחשיבה אמיתית.

ברור שהאינטרס הכלל עולמי הוא שאיראן לעולם לא תגיע לפצצת גרעין, ברור שההסכם הזה מבנה את המצב כך שכנראה תוך 25 שנה תגיע איראן בדי קלקו הזה והעולם עדיין יידרש לפיתרון, אך הרבה אפשרויות גומות ב- 25 השנים האלה. ועדיין משהושג הסכם הבנות שכזה, כל מי שינסה לתאר אותו כהסכם גרוע נכנס אוטומטית תחת הכותרת "לא נותן למציאות לבלבל אותו" ויש לקוות שנתניה לא יכניס את עצמו לשם מרצון. ישראל עומדת בפני סוגיות חשובות מאלה. מה שחסר זה שעכשיו ימכרו לנו ש"ההסכם שמאיים על קיומה של מדינת ישראל" הוא בעצם סיבה מצויינת לממשלת אחדות. ועל זה נאמר "אילו הוציאנו ממצרים ולא עשה לנו ממשלת אחדות - דיינו".

אפשר לקוות שבפרוס עלינו הפסח הזה (הייתי חייבת התפייטות קטנה - סליחה), המחנה הציוני לא יקחו על עצמם שוב את תפקיד "זה שאינו יודע לשאול". המציאות מחייבת אופוזיציה אחרת כזו שמציגה את השלטון הנוכחי במלוא מערומיו. ממשלת אחדות עכשיו תהיה אך סימבולית לדשדוש של 40 שנה של "דור מדבר" - בעיקר מדבר ולא עושה, אם כי המדבר הפוליטי שלפנינו הוא בהחלט לגמרי צחיח.

יום שני, 30 במרץ 2015

מחסני ילדים

מחסני ילדים

לא יודעת מה לכתוב אחרי צמד מילים שכזה
הוא יושב על הלב ברמות שאי אפשר לתאר

מחסני ילדים
לא עטופים בצלופן ומחכים שיקנו אותם לפסח
שוכבים דחוקים, כלי משחק נשכחים של פוליטיקה

15 ילדים מתים בשנתיים
ידיעות בעיתון ותו לא
החיים ממשיכים
לא צריך להסתכל
גם אין סקרנים שעוצרים לראות

אין פשע שילד יכול לעשות 
חוץ מאשר להיוולד במקום הלא נכון,
בצבע הלא נכון,
במעמד הלא נכון
כן, החיים עצמם
הם נראים פחות טוב אחרי המוות

ילדים שהם צל של עצמם בחיים
לא נותר בהם דבר אחרי המוות
רק כאב ההורים

ימי הפסח
חירות עבדות
אין לזה משמעות אלא אם כן אתה יהודי
את הגר הגר בארצך ניתן לכנות סרטן
אם הוא שחור אתה לא גזען

למה להתעסק בילד שחור שמת?
לקראת הפסח עניי עירך קודמים בישראל
ניתן להם קילו סוכר, אולי גם יין
זה ימרק את המצפון עד לחג הבא
להתעכב על ילד שמת אין זמן
צריך לעשות פאנלים
לקנות מתנות לחג

והגדת לבינך ביום ההוא לאמור
ובואו נספר על כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו
אבל לא נדבר על כל ילד הילוד המחסנה תשליכוהו
זה לא משנה, זה בסדר, הם בלאו הכי לא משלנו

המטבח כבר נקי?
בעבור זה הוציאנו ה' ממצרים