אבני זיכרון

קירשהיין היא עיירה מנומנמת בהסן שבגרמניה, שעה ועשר דקות נסיעה מפרנקפורט אם אין פקקים. בשבת היא לרוב מנומנמת יותר. חמישה בנובמבר 2016, עשר וחצי בבוקר וקבוצת אנשים הולכת יחד למרכז העיר, לכיכר השוק, ליד בית מספר 3 היא נעצרת. מעגל האנשים נפתח. תזמורת מנגנת, אחריה נערות עם מזוודות ישנות במיצג על פליטים. קר. ליד הבית מתקינים 6 אבני מדרך, אני מעדיפה לקרוא להן אבני זיכרון. לזכר סבתא רבתא שלי מינה ורטהיים (לבית בכנהיימר), סבא-רבא מאיר ורטהיים שנאלצו לעזוב את העיר ב- 1937, וארבעת בניהם: הרברט (שעזב ב-1935), קורט (סבא שלי, שעזב ב- 1935), ולטר (1936) וגונתר שהיה בן 13 כשעזב עם הוריו.

שש אבני המדרך מול הכניסה לבית המשפחה

אמא שלי מדברת וכשהיא מסיימת לא רק שהקהל כולו מוחה דמעה היא גם קוראת לי להצטרף. אני לא יודעת מה לומר לכל האנשים האלה, אבל בן דודה של אמא מבקש לדבר. בן הדוד הזה הוא אחד האנשים הכי חביבים שאני מכירה, איש גדול שלא ניתן לתפוס בלי חיוך ושנינה. והוא נעמד שם מול בית אביו וסבתו וסבו ולפתע נגמרו לו המילים ובמקומן באו דמעות. והדמעות האלה כדרכן של נוזלים לבשו את הצורה של כל המילים שנותרו משתוללות בפנים. המילים שלא נהגו, שנדחסו כל כך חזק עד שרק בדמעות ניתן היה להוציאן. 

ואז החלטתי בכל זאת לדבר, 18 שעות מהרגע שנכנסתי לראשונה לעיר הזאת ששמה תמיד היה מהול לא רק בגעגוע, אלא בכאב האהבה והבגידה, הקשר והעקירה. 18 שעות אחרי שראיתי את הבית שאת תמונתו היכרתי, אחרי שנגעתי בקירות הבית, במשקוף המקורי, בדלת. הדלת. הדלת שסגר סבי. הדלת שסגר סבא-רבא ונתן את המפתחות לשכן ששש לקנות את הבית, ובתי יהודים אחרים, במחיר "מציאה". הדלת שאחרי שנסגרה בפעם האחרונה הפכה מיד לזיכרון של עולם שכבר לא ישוב. היד שניתקה מהידית, סגרה את הדלת על שנים של היסטוריה, הרפתה מהביטחון ונפנתה לחששות, לארעיות, למזוודה. הסתכלתי שוב על הדלת הזו וידעתי שעליי לדבר.

סיפרתי על סבא שלי, על ליל שישי בערב, 27.9.1935, ערב ראש השנה התרצ"ו, עת קיבל התראה מחבר ששמע שאנשי הגסטאפו עומדים לעצור אותו תוך שעה (הוא ניהל רומן עם אישה נשואה ונוצריה). על ריח הבישולים ותחושת החג מהם נקרע. למלא את הכיסים ולברוח, למי יש זמן לחשוב? הידיעה שהפעם הוא סוגר את הדלת לנצח. מחד דרוך וקשוב לקורה מסביב, מודאג וחושש ומאידך מודע לעקירה, לבריחה. רץ ברחובות העיר שהפכה ברגע אחד מעוגן של ביטחון לפחד מפני הבאות, שום דבר כבר לא בטוח, לא הבית, לא הרחוב, לא העיר, לא החברים. על מסילת הברזל, עליה רץ עד לעיר השכנה מרבורג מחשש שייתפס ברכבת, הוא משיל מעליו את חייו הקודמים. הדלת הזו שנסגרה נותרה סגורה עד ל- 5.11.2016. את הדלת שהוא סגר על העולם הישן, פתחו הלבבות בטקס הזה. וכמו קנדי בברלין בשעתו, היום 81 שנים אחרי, אני יכולה להגיד ich been ein Kirchhainer

זה פחות או יותר מסכם את זה. מה שנשאר הם לא אבני המדרך, מה שנשאר הוא אנחנו. 

אני לא יכולה להסביר את הכל, המקום הזה תפס אותי במקום הכי כואב שאפילו לא ידעתי כמה הוא חי ובועט בתוכי. המקום הזה צריך עוד זמן ומחשבות, אבל הוא מתחיל באבני המדרך האלה. אבני הזיכרון בקירשהיין ואבני הזיכרון שבתוכי.

      

תסמונת דון קישוט

כמו טחנות רוח לדון קישוט, כך החלטת אונסק"ו לראש הממשלה, בין אם הוא מאמין בספין של עצמו ובין אם זו ציניות גרידא, הבעיה היא שלנו

אין ספק שראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, עושה עבודה נהדרת. דבריו על החלטת אונסק"ו היו תשובה יהודית מוחצת ומקור לגאווה לאומית. "לומר שלישראל אין קשר להר הבית ולכותל, זה כמו לומר שלסין אין קשר לחומה הסינית, ולומר שלמצרים אין קשר לפירמידות. בהחלטה האבסורדית הזאת אונסק"ו איבד את מעט הלגיטימיות שנשארה לו." הבעיה היחידה היא שבהחלטת אונסק"ו לא כתוב שאין קשר בין יהודים להר הבית ולכותל. אני יודעת כי קראתי את ההחלטה, היא בת 5 עמודים בלבד ובאנגלית די פשוטה. ואל תאמינו לי – תקראו אותה, הנה כאן. אבל קחו בחשבון שראש הממשלה היה מעדיף שתאמינו למילה שלו.

אם תקראו את ההחלטה, עלול להתקבל הרושם שרה"מ לא יודע אנגלית או לחלופין מתקשה בהבנת הנקרא, אלא שזה לא נכון, ובינינו זו מחשבה מטרידה לאור העובדה שעליו לקבל החלטות גם על בסיס קריאה. אם הבעיה היא בצוות המקצועי שלו, אין כאן טעות אנוש שהרי רה"מ לא שינה כיוון עם התברר ה"טעות". כי זו לא טעות, אלא עוד ספין. ספין של רה"מ ושר החוץ, כי כידוע מעולם לא היה שר חוץ שכיוון את מדיניותו פנימה כמו נתניהו. אבל בשורה התחתונה זה אומר שמישהו בטוח שאנחנו מטומטמים. 

התמונה שליוותה את הסטטוס של ראש הממשלה בפייסבוק - אכן שכתוב מחדש

אם מביאים בחשבון שזו החלטה שחוזרת על עצמה כבר כמה שנים, ואגב הפעם אפילו חיובית יותר כלפי ישראל משום הההכרה המפורשת (כבר בסעיף 3) בקדושת ירושלים לכל שלוש הדתות המונותאיסטיות (בשונה מההחלטה באפריל 2016). הרי שהשימוש הציני של נתניהו בהחלטה כדי להתנגח באו"ם נראה הרבה יותר ממגמתי. הטענות על טרמינולוגיה אנטי ישראלית הן מגוחכות, ולו משום ש"כח כובש" הוא מונח מאמנות ז'נבה וכידוע אכן מעמדה של ירושלים אינו מוסדר במישור הבינלאומי (לתשומת לב שר החוץ או ראש הממשלה או משהו). השימוש ב'אל אקצה' נעשה מהטעם הפשוט שהדיון היה בהפרת זכויות המוסלמים בהר הבית והססטוס קוו, והוגש ע"י הפלסטינים וירדן. אגב, ישראל מכירה במרבית ההפרות אך נותנת להן צידוק בטחוני. מה שאומר שאם יש כאן כשל, הרי שהוא כשל מערכתי של משרד החוץ.  

מנהיג צריך לדעת לבחור את מלחמותיו, בה במידה שהבחירה בקרבות מעידה עליו. גם אחרי שיצאה הבהרה מאונסק"ו למתקשים להבין, שירושלים קדושה לכל שלוש הדתות המונותאיסטיות ובכללן היהדות, לא הוריד רה"מ את הלהבות. הוא תוקף חזיתית את האו"ם, מועצת הביטחון של האו"ם, אונסק"ו וכמובן גם את 'בצלם'. אפשר לסיים את זה בשאלה העקרונית הבאה – אם האו"ם, אונסק"ו ו'בצלם' היו נעלמים באורח פלא ממש עכשיו, האם הבעיות היו נעלמות? וודאי שלא, אלא שהכסות המתוחה מעל מערומי מדיניות ראש הממשלה הייתה נחשפת קבל עם ועדה.  

מתוך עמוד הפייסבוק של ראש הממשלה, יש מה ללמוד מחוגי התנ"ך, בעיקר לעניין חורבן בית ראשון ושני

במוצאי שבת בסטטוס בפייסבוק באנגלית בלבד, ציין רה"מ כי שוחח בשישי עם מזכ"ל האו"ם החדש והסביר לו שהחלטת אונסק"ו מעוותת את האמת ההיסטורית ואף מתדלקת את הפנטזיה הפלסטינית של ארץ ישראל ללא מדינת ישראל. שלא במפתיע תשובתו של מזכ"ל האו"ם אינה מוזכרת. יש להניח שזה בעיקר משום שהסוגיה על הפרק אינה עיוות אמת היסטורית, אלא עיוות המציאות הנעשית בחסות רה"מ וביוזמתו. מה שעצוב באמת הוא שמרבית התקשורת, נבחרי ציבור והציבור התנדבו עצמאית ללקות בוורטיגו המציאות הוירטואלית פרי הגותו של רה"מ. 

מהמשך הסטטוס ניתן ללמוד כי הדיון אתמול במועצת הביטחון בנושא ההתנחלויות הבלתי חוקיות הוא בעיני רה"מ עדות לפשיטת הרגל המוסרית של הארגון. מבחינתו גם זה עיוות המציאות ההיסטורית כי יש בכך התעלמות מוחלטת מאלפי שנות היסטוריה יהודית. אלא שגם כאן מעוות נתניהו את המציאות, היסטורית, לדוגמא, דבר לא קושר אותנו לעמונה. לדידו, המכשול בדרך לפתרון שתי מדינות אינו בהתנחלויות כי אם בסירוב הפלסטיני להכיר במדינת ישראל בכל גבול שהוא. אלא שגם זה ספין של נתניהו, אבו מאזן הודיע, עוד עם כינון ממשלת האחדות עם החמאס בסוף אפריל 2014, כי הוא מכיר בישראל וכי הממשלה בראשותו תכיר בישראל. לו זה היה משחק פוקר, הייתה זו הזדמנות של נתניהו to call his bluff, בהנחה שמישהו מבלף, אבל נתניהו בחר לסגור את המשחק. 

המקהלה היוונית לא איחרה להגיע

המתקפה החזיתית של רה"מ על 'בצלם', שכרגיל מלווה במקהלה מתוזמרת של נבחרי ציבור, היא בעיקר תעודת עניות לדמוקרטיה הישראלית. בקצב מעריכי (אקספוננציאלי) הופך ראש הממשלה עמדות שמאל לגיטימיות של אזרחי ישראל הדורשות את הפסקת הכיבוש לבלתי לגיטימיות. בעוד שלא להסכים עמם זה לגיטימי, לסתום את פיהם, להצר את צעדיהם ולהפוך את הביקורת שלהם בתודעת הציבור לבגידה זה מסוכן. ההתנהלות הזאת אבסורדית. בטח בהינתן העובדה המעניינת שהאדם היחיד שבאופן עקבי מעלה את נושא ההכרה בישראל הוא ראש הממשלה.

אם יש אמת היסטורית שנתניהו שוכח זה שהפלגנות, ההסתה והקנאות מאז ומתמיד הביאו להרס ישראל מבפנים. קריאה מדוקדקת בתנ"ך ובמקורות חיצוניים, שנתניהו מעיד על עצמו שהוא כל כך אוהב, מול פני ישראל היום מעלה את החשש שנתניהו גם פה לוקה בהבנת הנקרא, ממש כמו במקרה של החלטת אונסק"ו.

ה-wifi בשדה השיפון

הבכור חגג בר מצווה. זה לא בא בהפתעה, את השינויים אני רואה כל יום. אבל ברצף החיים המטורף, תובנות מגיעות בקרעי מחשבה ולעיתים נדרש לעצור רגע, לאסוף אותם יחד ולהתחיל להטליא למשהו קוהרנטי יותר, לתובנה או תובנות שיאפשרו עוד פרק זמן של קרעי תובנות שיזדקקו להטלאה.

תחילת גיל ההתבגרות כבר איתנו זה כמה זמן והיא מצאה אותי מוכנה יותר ממה שחשבתי ובעיקר מחוברת יותר לילד,כמו גם אל עצמי כאדם וכהורה. אנחנו חיים בעולם שהפך את גיל ההתבגרות למשהו מאוד מתוייג ובעיקר מקבע - דפוסים, מחשבות והתנהגויות ומותיר אותנו להתנהג לפי תפקידים תפורים מראש שלא בהכרח צריכים להיות כאלה. במקום להכיר בגיל הזה כמו בכל שלב הכרחי אחר של גדילה, הוא הפך לשם תואר למרד, אלא שמרד נובע כתוצאה מדיכוי, הוא לא מגיע כך סתם.

הנקודה שיצרה אצלי שלא במודע את המודעות היתה ברגע אחד של התפרצות מטופשת על שום דבר של הבכור, מתקפת זעם שלא ניזונה מכלום, היא פשוט היתה. זה היה רגע שיכול היה לפנות לכל הרבה כיוונים. בשם כל מה שספגתי לאורך השנים ניצבה הדמות הסמכותית שמייצרת לילד גבולות התנהגותיים, שלא מאפשרת את חוסר ההגיון, החוצפה והכעס וגודעת התנהגות לא רצויה. אגב, הייתם מסכימים שהיא דמות משכנעת, אם הייתם נפגשים איתה. מולה ניצבה הילדה שהייתי והאמא שהייתי רוצה להיות והיא לקחה פיקוד. 

כשנגמרו הצרחות ומקור הזעם טרק את דלת חדר השינה שלו מאחוריו, מי שרציתי להיות חיכתה 2 דקות ודפקה על הדלת. נכנסה, התיישבה על קצה המיטה ואמרה: "כשהייתי בגילך בערך, לפעמים כעסתי על כלום, והכי מעצבן זה שידעתי שאני כועסת על כלום וזה רק עצבן אותי יותר. וברגעים האלה אני זוכרת שבעיקר רציתי שמישהו יגיד לי שהכל בסדר, אז באתי לכאן להגיד לך שהכל בסדר. כי באמת הכל בסדר ואני אוהבת אותך הכי בעולם". וזהו. עמדתי לצאת אבל אז עצר אותי אחד החיבוקים הכי משמעותיים שקיבלתי מעולם. 

ההתבגרות של הבכור היא גם התבגרות שלי. אני יודעת היום דברים שלא ידעתי פעם, שלא חשבתי עליהם כשהיה צעיר יותר, שאולי אם הייתי חושבת עליהם לא הייתי צריכה לתקן ביותר מאמץ את מה שמראש היה נעשה נכון. אבל יש לי שלוש סיבות טובות להתגאות בהורות שלי והן גם מה שמניעות אותי להמשיך ולתקן תוך כדי תנועה. 

אני זוכרת את הרגע המופלא כשהבכור הבחין בפעם הראשונה ביופי תנועת הרוח בעלים ואיך ראיתי את הרגע הזה שוב בפעם הראשונה בזכותו. אין שום סיבה לוותר על זה כשהם גדלים, זה יפה לא פחות לראות את התובנות שלהם גם כנערים, אנחנו רק שוכחים לעשות את זה. אנחנו כל כך טרודים בכל המסביב שלהם ושלנו, שבאיזשהו מקום, ההתבגרות הפכה למשהו עוד יותר מנותק מאשר פעם. זו לא אשמת הטכנולוגיה, אם כי נוח להאשים אותה, זה מכלול של סיבות. בין היתר גם סדר העדיפויות שאנו מציבים להם, הדרך בה אנחנו רוצים שילכו. הדרך הזו לא בהכרח יוצרת סדר אצלם, לפעמים היא רק עוד אלמנט של לחץ, גם אם כולו כוונות טובות. 

העלייה לתורה של הבכור היתה בדיוק ביום בו מלאו 65 שנים לפרסומו של ספר ההתבגרות של המאה הקודמת "התפסן בשדה השיפון" של ס.ד.סלינג'ר שנגע עמוק כל כך בתחושת הניכור ואפילו לא בתקופת הסמארטפון. על נקודת השבר של כל ילד שמגלה שהוריו אינם כל יכולים, כשתפיסת המוות נעשית מוחשית, כשהבגרות היא בסוף שדה השיפון בקצה הצוק ממנו יפול לבגרות. כשהילד מבין עד כמה חד המעבר לעולם המבוגרים, את ההבדל בין הערכים עליהם חינכו אותו ובין הערכים של העולם האמיתי, שהצעד הזה הוא שלו בלבד. את תחושת הלבד כשכל מה שאתה רוצה זה לתקשר מבלי להשפט ומבלי להיות מתוייג, להישמע.

לפעמים אני חוששת שאת כל זה אנחנו מבינים כמבוגרים, אבל לא בהכרח כהורים. פער הדורות קיים תמיד, הצורך למרוד הפך לחלק חשוב בגיבוש הזהות העצמית ואנחנו שיודעים את כל אלה, צריכים למצוא לעצמנו את הדרך לתת להם את מה שם צריכים בדיוק בשביל זה ובלי לקצר להם תהליכים. לתת להם את הזמן ובעיקר פרקטיקות. מה שאנחנו קוראים לו כישורי חיים ומצפים שילמדו בבית הספר, את אלה אנחנו צריכים לתת.

הורות מרפדת היא לא בהכרח הורות נכונה, הורות היא לדעת להדריך וזה מתחיל בדברים הקטנים - לעודד אותם לעצמאות בקצב שלהם, תוך הנחיה, אבל לא ההנחיה של להכתיב להם דרך, אלא לתת להם את הכלים שיצרו את הדרך. קל בגיל הנעורים הזה לאבד את הקשר איתם, אבל הוא ממש לא מחוייב המציאות. אחת הדרכים בעיני היא להרחיב את המרחב המשותף, למשל לשלב אותם כל יום במטלה משותפת. יום אחד מנקים חדר ביחד, סותמים חור בקיר, יוצאים לקניות יחד או יושבים עם כוס קפה וקונים באתר, מבשלים יחד, שוטפים כלים. אם מעניקים להם אחריות בלי פיקוח במיקרו ומאצילים עליהם סמכויות, אם משתפים אותם קצת בעולם שלנו, אם מכבים את המסכים כשיושבים לאכול. אם עושים את הדברים שרצינו שיעשו איתנו ולא חוזרים באוטומט על שגיאות של אחרים. 

זה חלק מההבנה שהורות היא לא מה שהם עבורנו, היא מה שאנחנו עבורם. התקשורת שאנחנו מבססים איתם מהרגע הראשון היא חלק נכבד מהבסיס שלהם כבני אדם. הם לא באמת הכי מושלמים בעולם כי זה קריטריון מטופש, הם לא צריכים שנעשה הכל בשבילם כי אז הם יגדלו ללא הכלים לעשות את זה בעצמם, הם צריכים שנעביר להם את הידע והעברת הידע הזו מבססת תקשורת. הם צריכים לראות אותנו כמו שאנחנו לא פחות ממה שאנחנו צריכים לראות אותם כמו שהם. 

הם צריכים אותנו, כל פעם בצורה קצת שונה, זה משהו שגם אנחנו מכירים מקרוב. רק שלפעמים במקום להיות שם בשבילם עם מה שהם צריכים באמת, אנחנו מלמדים אותם בצורה הכי כואבת, עוד יותר מכל אדם בעולם, שכדאי שיסמכו קודם כל עצמם. אלא שאת זה ילד יכול ללמוד טוב לא פחות כשיש לו על מי לסמוך, כתינוק וגם כנער. מישהו שמאמין בו ונותן לו להתנסות, מי שמקשיב לו, מי שנותן לו דוגמא וכן, גם מי שיעצור לפעמים אבל במקומות שחשוב באמת.

גיל ההתבגרות הוא גיל מקסים, על כל הקושי שבו. וממש כמו בשנים הראשונות לרכישת שפה בהן צחקתם מהטעויות המתוקות שלהם, גם עכשיו הם רוכשים עוד שפה. כבר יש להם עוד מורים חוץ מאיתנו והטעויות שהם עושים לא תמיד מצחיקות ועדיין מה שהם הכי צריכים מאיתנו זו תקשורת, ולא ווטסאפ זה לא נחשב. 

טקס חניכה, טבילת אש וקול פנימי - מחשבות לקראת בר מצווה

בתוך כל הציבורי המטורף, מתנהלים להם החיים הפרטיים וההתחברות של המציאות הפוליטית והמציאות הפרטית היא לעיתים דרך מצויינת לבחון תהליכים, להקדיש למחשבה לדברים שנראים ברורים מאליהם והם לא. בר המצווה המתקרב של הבכור הוא נקודה כזו באופן מובהק.

כאמא אתאיסטית, ישראלית ויהודיה חשבתי על טקס בר מצווה כולל עליה לתורה אבל ברוח שלנו, טקס שישאב מהמסורת אבל יביא את הפרשנות שלנו כחילונים ישראלים, מתוך הבנה שטקס ההתבגרות הזה אינו רק דתי, הוא גם עוד שלב בדרך להפוך לאדם בוגר שיקח חלק בתוך החברה אליה נולד. מתוך דגש של מסורת חברתית וערכית יותר מאשר מתוך אמונה באלוהים, לא כדי לקבל עול מצוות, אלא לקבל עול מוסר. חשבתי על טקס שמשלב מחד מסורת של דורות ומאידך מבטא גם את השינויים שהם חלק מההתפתחות האנושית והתקדמות הזמן. כבר התחלתי לחשוב איך עושים את זה ואז החליט הבכור, אחרי בר מצווה של חבר, שהוא בעצם רוצה לעלות לתורה בתנועה ליהדות מתקדמת. 

מצחיק שמאותה חגיגת בר מצווה, שהייתה מקסימה, יצאנו שנינו עם מסקנות כה שונות. אני, שעליתי לתורה בעצמי לפני כמעט שלושים שנה ואין ספק שזו היתה חוויה מכוננת מבחינתי, פתאום הבנתי כמה רחקתי וכמה הטקסים הדתיים האלה זרים לי, כמה המחשבה על אלוהות יוצרת אצלי כמעט רתיעה פיזית. ואילו הבכור ראה טקס שמצא חן בעיניו.

אחד הדברים שכהורה אני מעבירה לילדיי זה לא רק החופש לבחור, אלא החופש והחובה לחשוב עבור עצמם ולא לאמץ את נקודת המבט שלי. פעמים רבות אני מוצאת את עצמי מסבירה קודם דעות אחרות לפני שאני אומרת את שלי, בעיקר משום שאני רוצה שיגיעו למסקנות שלהם בעצמם. לעיתים, כשהבכור משמיע משהו שנשמע כמו תעתיק של דעה שלי, אני הראשונה לשאול ולהטיל ספק. כזו אני, אם יש מטען שאני רוצה שהילדים שלי ישאו איתם בבגרותם זה לחשוב לבד, לשפוט, לא לעבוד על אוטומט, שהספק הוא זה שיתווה את חשיבתם. 

זו בדיוק הסיבה שמיד תמכנו ברעיון שלו, בר המצווה שלו כשמו כן הוא - שלו. בר המצווה הוא הזדמנות להעמיק ביהדות, מקורות שיוך, תולדות המשפחה, ערכים ובחירות. הפרשה של הבכור, פרשת "בלק", מזמנת אפשרות לדיון על נושא הבחירה האישית וחשיבות המחשבה, שיקול הדעת וערכי יסוד. את נושא האחריות לבחירות העצמאיות אני מנסה להעביר בדברים קטנים כגדולים. אם בחשיבות המחויבות לחוגים שלקח על עצמו, אם בהתייחסות למצבים בתוך המשפחה או מול חברים וגם במעורבות שלנו כיחידים בתוך החברה. לא תמיד זה מצליח, לעיתים אני מתנחמת במחשבה שהזרע נטמן ויציץ במועד מאוחר יותר.

כל נושא הבחירה וערכים נכנס גם לפוליטיקה ואירועי זמן האחרון נכנסים לאיזושהי פרספקטיבה עם הפסוק הבא שנמצא בתוך הפרשה וכל כך רלוונטי גם עכשיו - "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". ביומיים האחרונים, כשפרשת החיל שירה בראשו של מחבל מנוטרל הפכה לשיחת היום, מעניין להסתכל על הפסוק הזה. בעוד מרבית הביקורת לאחרונה מתמצה ב"זה לא טוב לתדמית", השאלה המוסרית של איך אנחנו מתנהגים נדחקת והשאלה איך אנחנו נראים עולה. אז אנחנו לא נראים טוב כשאקוניס צוחק על דמעותיה של מוגריני, אנחנו לא נראים טוב כשכץ רואה בשוקולד הבלגי סממן לליברליזם המזמין טרור, זה לא נראה טוב שסמוטריץ' אומר שמנהיגות נמדדת בתמיכה בחיל היורה ומציין ששר הביטחון גינה ותסיקו את המסקנות. זה לא נראה טוב, כי זה לא טוב והשאלה היא אינה תדמיתית אלא שאלה מוסרית. 

זה חובר גם להגדרה של אלי בן דהן, סגן שר הביטחון, שסופד לתא"ל מוניר עמאר וקורא לו ידיד אמת. זה מה שקורה לנו - "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". זה לאן שלוקחת אותנו ההנהגה הנוכחית. לא רק מול הפלסטינים אלא גם מול אזרחי המדינה. לקושיית המה נשתנה שנידרש לה בקרוב אפשר להוסיף "שבכל השנים היינו גזענים בסתר, היינו גזענים בסתר והקדנציה הזאת, הקדנציה הזאת הגזענות גלויה".

העניין הוא שכדי להיות עם הבחירה עלינו לדרוש מעצמנו דווקא להיות מוסריים יותר, לא לחשוב מה יחשבו עלינו, אלה לבחור בעצמנו איך נרצה להיות בעיני עצמנו. מבחינתי טקס הבגרות של הבכור הוא להיות נאמן לעצמו, למוסר ולערכים הומניסטיים. העניין הוא שטקס בר מצווה הוא לא רק טקס התבגרות אישי, הוא טקס חניכה לחברה. אלא שלחברה הזו, אליה נכנס בכורי, יש היום ערכים אחרים, יש גזענות אינהרנטית וחוסר סבלנות והמון שנאה. במידה רבה לטקס החניכה הזה של בני הוא צריך המון אומץ להחזיק היום בערכים האלה ולהישאר נאמן אליהם למרות הסחף. טבילת האש בחברה הישראלית לא תהיה קלה, אבל יש לה עוד כמה שנים של ילדות ותמימות ואפשר לקוות שהרצון לשנות לא יפוג גם אחרי.

הקול של בכורי עוד לא מתחלף, אבל התפקיד שלי כהורה הוא לשמור שהקול הפנימי שלו ילך ויתחזק ובעיקר יהיה יציב ומלא תקווה לקראת עתיד לא פשוט. היותי אתאיסטית לא מפחית את מידת האהבה והעניין שלי במקורות, ולכן אני לא צריכה ללכת רחוק כדי למצוא את התשובה למה צריך לעשות, היא כתובה בהפטרה של הבכור: הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד
ואם יגדל הבכור לעשות משפט ואהבת חסד, ואם יגדל להיות אדם ואם ימשיך להאמין באדם, הרי שעוד יש תקווה, ובתקווה יש הרבה נחמה.

סקירת פייסבוק, יום שישי 19.2.2016

ושוב התכנסנו לסקור את הסטטוסים של חברי הכנסת לקראת סוף השבוע, שנתחיל ללא דיחוי?

ציוץ פתיחה: נו מה? זמן לסקירת פייסבוק? ברוח הקזינו השורה עלינו, נהמר על אפיק הדרדרות סולידי או שמא ניקח סיכון ונחליק? המלצת "קום, ברח לך" אבל פרשת תצווה

ציוץ 1: נתניהו לא העלה דבר מאז שרעייתו השתלטה לו אתמול על העמוד, רק שעכשיו הסטטוס שלה נעוץ (אתנחתא קומית). יש לזכור:
(ציוץ מ- 28 נובמבר 2015) נתניהו לא מעדכן סטטוס אבל מנסיוני, לרוב כשיש סטטוס על רעייתו שרה, שאגב דואגת כל הזמן לעם ישראל, הסטטוס לא משתנה עד שאין ברירה. מקריות?
שווה רגע להתעכב על הסטטוס האחרון של נתניהו ולו משום שהפעם הוא לא נכתב ע"י ראש הממשלה בסגנון המעריץ הקבוע, אלא נכתב ע"י רעייתו עצמה וכידוע עם הזוג הזה שום דבר אינו מקרי.


ציוץ 2: אני לא יודעת אם אכן אילת קורסת אבל בסוף השבוע הזה אין מה לדאוג כי גיבור העל המקומי שלנו איווט ליברמן שם ואם תסתכלו בתמונה גם תדעו באיזה מלון


ציוץ 3: הרצוג משתתף באבלה של משפ' ויסמן ומסביר שזו עוד הוכחה שיש צורך בתוכנית ההפרדות "שלו", נקודת החולשה שאין לו אפשרות ליישם עדיין לא זוהתה, שולי
משהו ממשיך לא לעבוד בכל סיפור המנהיגות הזו של הרצוג, אולי זה פשוט לא נועד להיות.


ציוץ 4: מהסטטוסים של בנט יש שיסיקו שסדר היום שלו נקבע על פי הסיקור ב"הארץ" או שזו הצהרת כוונות לנושאים בטיפול, מקווה שלא כדור-בין-העיניים-סטייל
שנאמר מי שנכווה ברותחין, נזהר בצוננין

ציוץ 5: לפיד מתחיל את הסטטוס על מפגש אתמול בסלון של משפ' גוזלי כשכל הנוכחים היו אנשי ליכוד, הבית היהודי וכולנו- נשברתי כאן. מה הסיכויים שהוא בא לבד?
מעבר לזה שהמשך הסטטוס משמע כמו נאום מוטיבציה של מאמן פוטבול מזדקן בקולג' אמריקאי.

ציוץ 6: עמכם הסליחה. אלה היו 4 ה"גדולים", אבל נשוב וניפגש ממש בקרוב

ציוץ 7: נמשיך? אז איתן כבל בסטטוס פרידה עצוב מהפינצ'ר המשפחתי והוא כותב מהלב, הייתי מפרגנת אבל המילה חתולות קפצה לי כמו מירב מיכאלי בעין #סליחה
א. הסטטוס של כבל עצוב
ב. ייתכן שבאמת אלה חתולות נקבות ובכל זאת
ג. אני דווקא מסמפטת את מירב מיכאלי למעט נושא ההטיות הנקביות
ד. לאור כל זאת ולמרות זאת, יש שילובים שאותי הם מצחיקים ומעולם לטענתי להומור משובח

ציוץ 8: לבני מאחלת שבת שלום עם השיר "אני מצפת" של שושנה דמארי שאמה אהבה, אני רק אומרת שהיום כל איזכור של עיר בפריפריה הופך אותה למועמדת לקזינו


ציוץ 9: יחימוביץ מציעה ש"תקראו, תחבקו, תלחמו, תתלוננו, תשתפו, תשנו". אני מניחה שזו טיוטא חצי אפויה, אבל מי אני שאשפוט?


ציוץ 10: יואל חסון בסטטוס נרגש אל כחלון בו הוא מבקש ממנו לחדול להיות "מורשה חתימה" של נתניהו, אני מניחה שהוא התכוון ל"חותמת גומי" אבל היה בסערת רגשות


ציוץ 11: רגב מסבירה שמפרשת תצווה עולה שאבני שוהם על כתפי הכהן הגדול נועדו כדי להזכיר לו שהוא מייצג את אלוהים, האם לצפות להצעת חוק לאבני חושן לשרים?
בכל זאת התנ"ך הפך למיינסטרים של ההשראה בשנים האחרונות, אי אפשר שלא לתהות וחכו לציוץ של שולי מועלם.


ציוץ 12: והשרה איילת שקד מעלה תמונה של שקדיות יחד איתה בעמק החולה ואין לי מה להגיד על זה, אבל לא רציתי שתחשבו שאני מפלה


ציוץ 13: גם אקוניס מעלה תמונה עם שקדיות וומאחל שבת שלום גם לכם, למשפחותיכם, לחיילים, לכוחות הבטחון ולכל אזרחי ישראל, באנגלית הוא מקצר ל all of you


ציוץ 14: אלי בן דהן אומר שבפרשת תצווה לא מוזכר השם משה והשאלה שלו לשבת היא "האם משה נעלם?" ואני שואלת "מה הוא לא יודע מה קורה אחר כך?"


ציוץ 15: אפרופו "אין הסתה", ח"כ מיקי רוזנטל הגיש תלונה במשטרה אחרי שתמונות שלו במדי SS הופצו ברשתות החברתיות ע"י תומך אם תרצו. כי אם תרצו הסתה, אז יש


ציוץ 16: ארדן לא רוצה לבקר את הרמטכ"ל אבל לא רק שזה לא קרה, זה גם לא שנוי במחלוקת ומה שחשוב זו הערבות בה אזרחים מגינים על אחרים וההסתה הפלסטינית
הביקורת על הסטטוס של ארדן, שאגב מלווה בתמונת שוטר מג"ב עם תפילין מתפלל בכותל, ראוי היה שתהפוך לפוסט. מבית מדרשו של מורו ורבו נתניהו, מוציא ארדן פוסט שטוען בראש ובראשונה שמעולם לא רוקנה מחסנית על נערה עם מספרים. יותר מזה הוא טוען שבחלק גדול מהמקרים דווקא הרוצחים נתפסו לאחר שרצחו, אלא שלא מוגזם לצפות שהשר לביטחון פנים ידע טוב יותר את הסטטיסטיקה ואם היא לא מוכיחה את טענתו עדיף שלא יציין אותה. אלא שאז הוא מאזכר את האירוע בו נורו למוות נערות בנות 14 שניסו לבצע פיגוע עם מספריים וטוען שהשוטר פעל כשורה, זה רק פחות מסתדר עם הטענה הקודמת שדבר כזה לא קרה. ואז בלופ לוגי הוא מגיע לנקודת ה"הלקאה העצמית הציבורית", כך הוא קורא לזה. לא חשבון נפש ראוי - הלקאה. זה בא עם הסבר על תעצומות הנפש של העם וערבות הדדית ואיזו יופי לנו שבאים לרצוח אותנו בסכינים ואנחנו ערבים זה לזה. רק אומרת שחבל שהשר לביטחון פנים עסוק בעיקר לרומם מורלית את האזרחים והלוחמים במקום ליצר פיתרון מתוך הממשלה. 


ציוץ 17: דוד אמסלם מהליכוד, מכירים? הוא מספר שבשכונות ובכפרים הערביים צצים בכל יום בניינים עם עשרות אלפי יחידות דיור, יש להניח שכבר רואים את זה מהירח
היקפי בניה חסרי תקדים


ציוץ 18: שולי מועלם מעידה על עצמה שמפרשות השבוע האחרונות שעוסקות בבניין המשכן, הגעגוע לבית המקדש לובש מימד מוחשי. אתם רשאים לראות בזה אזהרה
החלומות של שולי מועלם וציפי חוטובלי כמשל יוצרים אצלי תחושת אי נוחות עזה, לא משהו שאפר של פרה אדומה כמדומני לא יכול לפתור.


ציוץ 19: מוטי יוגב מסכם את מעשיו השבוע עם ביקור האבלים אצל משפחת ויסמן ומסכם ב"דם עבדיו ייקום", מניחה שמבחינתו זה המשך טבעי ל"השכם להורגו" מאתמול


ציוץ 20: גם את יולי אדלשטיין מטריד שמשה לא מוזכר בפרשת השבוע למרות מרכזיותו מבחינתו זה אות לרודפי הפירסום של ימינו להיזכר במסירותו של משה - גם כן לקח


ציוץ 21: רק אומרת שעודד פורר קרא הארץ השבוע כי אחרת אין סיכוי שהוא מכיר את השיר של אלתרמן "ארץ ערבית"
הדברים שעולים בעקבות העדר פ' דגושה בערבית, עוד בסוף רגב תצטט את צ'כוב.


ציוץ 22: כשחיים ילין כותב "פרשת תצווה מהעיניים שלי" הוא מתכוון שיש סרטון, בכל מקרה עוד ח"כ מיש עתיד טובל במקורות כדי לדבר על חשיבות המנהיג גם היום


ציוץ 23 ומסכם: גם מירב מיכאלי וגם אראל מרגלית מעלים סטטוס הספד על גרבר ובצדק. זמן מצוין לסיים את הסקירה והפעם לשתות וויסקי לזכרו של השחקן הענק הזה

נקודת שיוך - פוסט הורי

הוא צעק והשתולל ויכולתי לראות שהוא מסתבך עם עצמו, לא משנה מה הצעתי, זה היה לא טוב. הוא החליט ללכת לחדר והדלת נטרקה. הסתכלתי על עצמי. יושבת במסדרון הכניסה לבית וגיליתי להפתעתי שאני לגמרי רגועה, כל המאמץ שהשקעתי בלהישאר רגועה ולא להיגרר לסערת הרוחות שלו, הביא עימו שלווה אמיתית. אבל את הסערה שמאחורי הדלת הסגורה שבקצה המסדרון השני יכולתי להרגיש. דפקתי בדלת ונכנסתי. התיישבתי על קצה המיטה ואמרתי: לא באתי לדבר. משפט אחד ודי - כשהייתי בגיל שלך בערך, היו רגעים שנורא כעסתי אפילו בלי לדעת למה וכל מה שרציתי זה שיגידו לי שהכל בסדר ושאוהבים אותי. זה מה שבאתי לומר - הכל בסדר ואני אוהבת אותך". התכוונתי לצאת, אבל כבר תפסו אותי בחיבוק.

זה לא תמיד עובד. קל נורא להתעצבן על בני נוער שמתעצבנים כמעט מכל דבר, צועקים, מחמיצים פנים וממלמלים מיני מילמולים מתחת לפלומת השפם, או סתם מתחת לאף, ובכלל רק רוצים להימלט לסמארטפון שלהם בשקט. למעשה זה הכי קל, כי לרוב הם סתם מעוצבנים ואין קשר בין העצבים שלהם למשהו ספציפי שקרה או שיש לך עליו איזושהי אחריות, לבד מסיבה נסיבתית התלויה בעובדה שאתה ההורה שלו/ה. זה מתסכל, אבל אנחנו לא נוטים ממש לראות את זה. בעיני זה בגלל שאי שם בתוכנו, אנחנו מתייחסים להבדל בין ההתנהגות שלנו כהורים להתנהגות של ההורים שלנו כשאנחנו היינו בני נוער. מבחינים בין החוויה שלהם והחוויה שלה. מכיון שלרוב ההשוואה הלא אובייקטיבית הזו מסתיימת בזה שאנחנו, לפחות לדעתנו, הורים טובים יותר משהיו הורינו, הרי שהנה לנו ההוכחה הניצחת, שהילד שלנו באמת לא מבין עד כמה טוב לו. 

עם הגישה הזו יש די הרבה בעיות, הבעיה העיקרית היא שזה עובד רק עלינו ואנחנו שוכחים שהילד שלנו בכלל לא מודע להשוואה. זה די טבעי שילד שלא מכיר דרך אחרת לא יהיה אסיר תודה שהוא מקבל יחס שהוא לא חווה בעצמו. כל נקודת הייחוס שלו היא אחרת משלנו, כי נקודת הייחוס שלנו נעוצה בדור אחד אחורה והילד הספיציפי הזה אין לו חלק בה. כל דור נוטה לייחס לילדים שלו פריבילגיות שלא היו קיימות כשהוא היה צעיר ובאיזושהי צורה לא מודעת אנחנו רוצים שהילד שלנו יכיר לנו על זה טובה. זה לא עובד ככה, זה רק מתסכל, כי זה לא שאנחנו לא צודקים, במידה רבה אנחנו כנראה כן, זה רק לא רלוונטי.

הבעיה עם זה שזה יוצר תחושה מעט צדקנית "של אני עשיתי כזה שינוי, למה זה מגיע לי", אולי זה נכון, אולי זה בעצם גם מה שההורים שלנו חשבו. אלא שההתנהלות ההורית השונה ותלויית הדור אינה חלק מהתפיסה של הילדים שלנו ולא צריכה להיות, בטח לא בגיל צעיר בו הם רואים את הכאן והעכשיו והוא לא עניין של השוואה. הדרך היחידה לשבור את המעגל הזה, היא לא לבחון איפה אנחנו צודקים, אלא איזה דפוסים צריך לתקן, אילו כלים אנחנו צריכים כדי לעזור להם לצלוח את גיל ההתבגרות בכמה שפחות חיכוכים ומתוך רצון להפוך את זה לחוויה מעצימה. בסך הכל לא ניתן לעצור את הפיכתם לאדם בוגר, צריך לזכור שהתפקיד שלנו הוא חינוכי ונועד לתמוך, להכווין ולייצר שינוי לא דרך עימותים וקריאה לצדק ולהוקרה אלא דרך הקשבה ועבודה הדדית. שיתוף פעולה מצידם לא יגיע כי אנחנו צודקים, אלא כי אנחנו מושיטים להם יד.

אחד הדברים שהשפיעו עליי בנושא הזה הוא ההבנה די מהר לתוך ההורות שבחוץ הצאצאים נתפסים כ"ילדים שלי", אך למעשה מושא השייכות הפוך - זו אני אמא שלהם. קל, טבעי ונעים לאמץ אותם אלינו למלמל "את/ה שלי", אך למעשה בכך אנחנו מסרסים במקצת את העצמאות שלהם. להביא לילדים לעולם זו החלטה שלנו והיא כידוע החלק הקל, סוג ההורים שאנחנו רוצים להיות היא החלטה שבצידה עבודה קשה. אם נתייחס לתקופת הילדות וההתבגרות של הילדים שלנו כתקופה של פיקדון, ולא מתוך אדנות של שיוך, יהיה לנו קל יותר להתייחס אליהם. כאשר אנחנו רואים בהם המשך של עצמנו, אנחנו גם לא חוסכים מהם חלק מהביקורת העצמית שמופנית אליהם במקום לאחראים האמיתיים. אנחנו.

השינוי הזה הוא מעבר לשינוי מילולי, הוא תודעתי ולכן בכוחו ליצר פרקטיקה חיובית יותר בהורות היומיומית. הורות היא הרבה מעבר לתנאים שאנחנו מעניקים לילדינו, היא גם נמדדת במוכנות שלנו לשבור דפוסים על מנת לייצר משהו טוב יותר. אין כאן מתכון, יש כאן יחסי אנוש פשוטים, אין סיבה לסבך את זה ובניגוד למערכות יחסים אחרות המפתחות בידיים שלנו, ההורים. זה מתחיל במשפט פשוט וטבעי: אני ההורה שלך, ואני כאן עבורך. אולי אנחנו נותנים יותר מהורינו, אבל גם כל המציאות שמסביב השתנתה ואין מקום להשוואה. מה שיכול להיות זה שהילדים שלנו, כמו כל ילד בכל שלב בהיסטוריה, רק רוצים שניקח את הזמן להכיר אותם, להבין אותם ולהיות איתם. זה משהו שכל מבוגר זוכר שהוא רצה כילד ולא תמיד זוכר לתת כמבוגר. כשאתה מגדיר את עצמך קודם כל כהורה שלו, אתה זוכר שכל האחריות מוטלת עליך וזה משהו שחיוני לזכור. 

ארץ הג'ונגל

פורסם לראשונה במעריב, 14.2.2016

מילים ומשמעותן מייצרות ומבנות מציאות ואינן נטולות הקשר (קונטקסט). הבנת ההקשר הלא מילולי היא חלק חשוב מתוך הבניית המשמעות, ממנה גם נבנית המציאות. מכיון שמילים תמיד נאמרות על רקע מצב, הן חלק מהדרך בה יובנו וגם יובן המצב. כאשר ראש הממשלה צופה על ירדן, מדינה עימה מתקיים שלום יציב ומוצא לנכון להשתמש בביטוי "חיות טרף", כל אדם בעל הגיון ישר יסיק שהפלסטינים על אחת כמה וכמה. כה אמר ראש הממשלה, האחראי דה-יורה ודה-פקטו על ביטחון המדינה.

זאת סיבה מצוינת להתייחס ברצינות לאמירתו של ראש הממשלה על "חיות הטרף שמסביבנו", משמעותה והתודעה הציבורית שהיא מסייעת לייצר. לפי ההגיון שהפגינה ח"כ ד"ר ענת ברקו שבוע שעבר, הרי שראש הממשלה לא היה נדרש לסוגיית חיות הטרף לו רק ה-פ' הרפה לא היתה קיימת בעברית, גם לא לפלסטינים – הם לא היו קיימים משום שלא ניתן היה להגותם והתאמה לשונית היא לחלשים. אבל כל עוד לא הוצאה ה- פ' הרפה מחוץ לחוק, במסגרת הנורמה הציבורית לחקיקת חוקים הזויים, נותרנו עם פלסטינים ועם חיות טרף.

המשמעות שניתנת למילים קובעת במידה רבה את ערכן, קליטת המילים והמסרים הפרטית והציבורית בסופו של דבר מתרגמת לשיח הציבורי שגם מייצר את נורמות ההתנהגות. כשראש הממשלה קורא לירדנים, למצרים, לפלסטינים, ללבנונים ולסורים "חיות טרף" הוא נשמע באופן ברור וחד משמעי והמסר אינו משתמע לשתי פנים. אין בני אדם מסביב לישראל - יש חיות טרף, אין סביבה עוינת – יש ג'ונגל. ולג'ונגל יש חוקים משלו. חוקים אותם מכיר רק מי שנמצא בג'ונגל.

זו לא אמירה סתמית, פליטת פה או בחירה אקראית של מילים. זה קו המחשבה של ראש הממשלה ובמידה רבה התפיסה הכללית הציבורית שהוא מנסה לייצר. הסבטקסט ברור ורב ערוצי – ישראל צריכה להגן על עצמה, "האויב", ממש כמו חיות טרף, לא מבחין בין קרבנות, אין לו בכלל שום כללי מוסר אנושיים – הוא פראי והוא סביבנו וכל האמצעים כשרים. זה גם המשך התמה המקשרת את הטרור הפלסטיני לטרור המוסלמי הקיצוני עימו מתמודד המערב, משל חיות הטרף מהג'ונגל שלנו מתחילות להגיע אליכם. יש משהו קמאי ואינסטינקטיבי בתגובה המתגוננת שהאיום בחיות טרף יוצר. הקמפיין להעלאת המודעות הציבורית לתבהלה בחסות ראש הממשלה זו הקדנציה השלישית, עלה מדרגה.

אין כאן הפתעה גדולה, נתניהו רואה בערבים בעיה והוא מעביר את זה לציבור בצורה חד משמעית, עם המיעוט הערבי שחי בישראל, הוא קצת בבעיה, גם כשהוא לא ממציא בעיות כמו "נהירה לקלפיות". אזרחות מלאה? שוויון זכויות? ובכן במגבלות הראויות ורק אם הוכחה נאמנות. לא מן הנמנע, כי מלבד מההחלטה ה"דמוקרטית" להכתיב לציבור הזה מי יהיו נבחריו המקובלים על השליט (ע"ע חוק ה- 90), עוד "נאלץ" יום אחד לשכנם בגני חיות יעודיים כמעשה האדם בחיות טרף. 

למילים יש משמעות, לסיטואציה יש משמעות וכמובן גם לדובר. אין תימה שראש ממשלה שחרטה על דגלה את מפעל ההתנחלויות, דה-לגיטימציה של הפלסטינים על כל המשתמע, חיזוק הזהות היהודית והצרת פעילות של מחנה פוליטי, מתבטא כך. אלה הפנים של ישראל וזה השיח שהוא משליט. ואפרופו חיות טרף, אני מוצאת את זה מתאים לצטט: "שריה בקרבה, כזאבים טורפי טרף, לשפוך דם לאבד נפשות למען בצע בצע" (יחזקאל כ"ב, כ"ז). אתם רשאים להתייחס לזה כמסר.