מבצע שחר - הטיסה האזרחית הישראלית הראשונה

סוף ספטמבר 1948, המערכה בנגב בשיאה ולממשלה הזמנית יש המון החלטות לקבל, אבל היא מוצאת את הזמן להחליט על הבאתו של הנשיא הראשון המיועד (הוא הושבע רק בפברואר 1949), הוא הנשיא הזמני חיים וויצמן ורעייתו ורה. השניים בדיוק שהו בג'נבה לתקופת החלמה אחרי ניתוח עיניים שעבר וויצמן. הבעיה ששוויץ הניטראלית אינה מוכנה לנחיתת מטוס צבאי. אלא שבארץ יש רק מטוסים צבאיים והמחלקה לתעופה אזרחית רק הוקמה (בערך), אבל ללהק תובלה אווירית היו שני סקיימסטרים. 

המטוס לאחר הנחיתה בארץ, קרדיט: אתר אלעל

אז מה עושים? מקימים קו תעופה אזרחי, אגב באותו זמן לא היה שום קו עם שום מדינה. הביורוקרטיה היתה רבה: יומני טיסה, טפסי רישום, מסמכי כשירות וכמובן הקמת חברה, על כל הכרוך בכך. הבעיה: יש רק חמישה ימים לביצוע. ביצוע אומר מבצע וכך נולד מבצע חדש - מבצע שחר.

ואם יש מבצע יש גם אחראי ביצוע - למשימה נבחר סרן ליאו גרדנר. לצערי לא הצלחתי להבין אם היה קצין מבצעים בלהק תובלה, או שהיה איש פיקוד המפציצים הדרומי של חיל האוויר - אבל כך או אחרת הוא היה טיס ואחר כך גם טיס באלעל. מי שהיה אחראי עליו היה מאיר מרדור, מקימו של להק תובלה אווירית ומפקדו הראשון.   

לחברה החדשה הוצעו מספר שמות, ביניהם גם air israel, אבל דוד רמז, שר התחבורה, העדיף את השם אל על, מפסוק בספר הושע, י"א; ז': "ועמי תלואים למשובתי ואל על יקראוהו". זה היה גם מה שהדביקו על המטוס ובסופו של דבר שמה של חברת התעופה הלאומית. 

מטוס הסקיימסטר שנבחר עסק בעיקר בהובלת נשק מצ'כיה, הוא נצבע מחדש והוברק לפני שהודבק עליו הלוגו. אבל לא רק - בשל המעמד וההתרגשות הרבה, הוחלט לאבזר את המטוס במקסימום. למשל, את כורסאות הקטיפה הביאו ממלון בת"א (אני מהמרת דן) וקיבעו למטוס, לרצפה הוצמדו שטיחים פרסיים, הותקנו אזור שינה ומטבח שמולא בקרח ומעדנים. בנוסף הוספו מיכלי תדלוק כדי למנוע עצירת ביניים. למי שלא יודע (ולמה שתדעו? אני לא ידעתי) הסקיימסטר הוא מטוס בלתי מדוחס, מה שאומר שלחץ האוויר בתא הנוסעים זהה לגובה הטיסה ולכן טס בגובה 6000 רגל (1.8 ק"מ בערך). מה זה אומר? שהטיסה לשם ארכה 11 שעות ובחזרה כעשר שעות (היום זה פחות מחצי לעכל כיוון). אחרי הנחיתה בארץ, שעוד אספר עליה, הסקיימסטר ביצע עוד מספר משימות אזרחיות ואחר כך נצבע מחדש בצבעי הסוואה והוחזר לצבא.

במקביל עובד גארדנר גם על מדים, אותם עיצב בהשראה צבאית שהוכנו במהירות הבזק וללא מדידות אישיות. את בעיית הרקמה המיוחדת על המדים פתרו באמצעות מספר שוזרי חוטיכסף, ניצולי שואה שעלו לארץ. אבל זה לא נגמר בזה, הרי צריך גם צוות. ברוח התקופה, דייל אל על הראשון היה מלצר ממלון ארמון, שמו נורברט סלומון ולדיילת נבחרה לאה ברבש, חיילת מחיל האוויר שהיתה מיידלע נאה. הקברניטים: הלל בהיר וארנולד לויט, קצין 1: אייבי נתן (כן, כן), קצין 2: יצחק הננסון, נווטים: לואיס נגלי ויהודה שמעוני, אלחוטאים: ג'ו סיגל וסי כהן. את כל זה הם הספיקו בארבעה ימים וכל מה שנשאר - טיסת מבחן.

טיסת המבחן עוברת בהצלחה וביום רביעי, 28.9.1949, בחצות הליל, הצוות כונס לראשונה יחד במלון בריסטול בת"א. הוראות אחרונות, תעודות וכסף מזומן לתדלוק וקדימה לתל נוף (אז בסיס עקרון). למעשה רק שם מתדרכים את הצוות לראשונה במה מדובר ומהם פרטי הטיסה. שלא במפתיע כל הצוות שמח על המשימה משהבין את גודל המעמד - טיסה אזרחית ישראלית ראשונה.

לטיסה הצטרפו שר החוץ שרת ומשלחת מדינית שטסו לדיונים בג'נבה (שתי ציפורים במכה אחת - טסים עם שר חוץ וחוזרים עם נשיא) ועוד נציגים של חיל האוויר. מזג האוויר היה נוח, 11 שעות טיסה עברו בשלום. על הקרקע, המטוס תודלק והיה אטרקציה בג'נבה ובעיקר מקור לגאווה לישראלים וליהודים. כפי שנקבע, בשעה 18:30 הגיעו ורה וחיים וייצמן, לקבלתם יצרו הצוות והמלווים שתי שורות לפני המטוס והדיילת לאה ברבש ניגשה לקבלם בשער. ב18:45 המטוס המריא, וכבר בתחילת הטיסה, ביקש וויצמן תדרוך ובעיקר עדכונים על הקרבות בנגב. בערך מעל קאן הוא ככל הנראה כתב את הפתק הבא:

שעה לפני הנחיתה, מעל הים התיכון 4 ספיטפיירים של חיל האוויר מקבלים את פני מטוס הנשיא ומלווים אותו עד תל נוף (אגב, אז בסיס עקרון), לא מודעים בכלל לדרמה שהתרחשה כחצי שעה לפני הנחיתה, כשמטוס נורסמן מתהפך (ללא נפגעים) על המסלול היחיד המתאים לנחיתת הסקיימסטר. במאמץ אדירים מצליחים לפנות את המסלול 5 דקות לפני הנחיתה.

ב-5:00 בבוקר נוחת הנשיא בשלום ומתקבל בטקס ממלכתי מלא. והרי לכם סיפורה של טיסת אל על הראשונה. אמנם ידע הוא לא תמיד כוח, אבל הוא תמיד כיף גדול. תודה שהקשבתם. אה ועוד דבר, יודעים איך קראו למטוס בסוף? ובכן, רחובות על שם עירו של הנשיא.

מגרמניה הנאצית לפרויקט הגרעין הסובייטי - סיפורו של מדען

הוא היה פיזיקאי מצליח, זוכה פרס נובל, כשעלו הנאצים לשלטון ומכיון שהיה בו רבע יהודי הוא נחשב מישליג ונאלץ להתפטר מתפקידו באקדמיה. את שנות המלחמה הצליח להעביר בגרמניה הנאצית ועם הכיבוש הסובייטי הפך לאחד המפתחות החשובים בפיתוח פרוייקט הגרעין.תכירו - גוסטב לודויג הרץ, איש מעניין שבסיפורו רב הנסתר על הגלוי, גם 43 שנים אחרי מותו

גוסטב לודוויג הרץ נולד היום בשנת 1887, בהמבורג גרמניה, בן לאוגוסטה וגוסטב תיאודור, עורך דין במקצועו ואחיין של הפיזיקאי הגרמני היינריך רודולף הרץ, שעל שמו יחידת התדירות, אגב שניהם בניו של יהודי מומר שאמו היתה נוצרייה והוא התנצר עוד כילד והתחתן עם, אנה אליזבת פפרקורן, נוצרייה אף היא. את דוד, הפיזיקאי שחי בבון, גוסטב לא ממש הספיק להכיר משום שמת כשגוסטב היה בן 7. כבן למשפחה אמידה, הוא למד בבית הספר הטוב ביותר בהמבורג, משם לאוניברסיטה גוטינגן, אחר כך במינכן ואז בברלין, את הדוקטורט בפיזיקה, בהנחיית היינריך רובנס שגם הנחה את פלאנק בתגליתו, הוא סיים בשנת 1911, כשהוא בן 24 בלבד.

את שלוש השנים הבאות הוא עושה בברלין כעוזרו של רובנס, שהכיר לו את ג'יימס פרנק. הם מתחילים בסדרה של ניסויים לבחינת האינטראקציה בין אטומים לאלקטרונים, אשר למעשה מוכיחים את התיאוריה של בוהר וגם את תיאוריית הקוונטים ובסופו של דבר מקנים להם את פרס נובל לפיזיקה של 1925. ב-1914 פורצת מלחמת העולם הראשונה והרץ מתגייס ומגיע ב- 1915 ליחידה של פריץ הבר, זו שתביא לעולם את השימוש בכלור כנשק ולא רק הוא גם ג'יימס פרנק מתגייס לאותה יחידה. ניסיתי למצוא הסבר לפציעה שלו, זה לא היה פשוט, אבל ככל הנראה פרנק והרץ היו עבדו עם מסכות הגז ולמעשה שימשו כשפני ניסיונות בעצמם. מה שהעליתי הוא שהוא נפגע קשה במהלך תפקידו, בניחוש מושכל ייתכן שזה היה בתקופה בה עברו הגרמנים לפוסגן. כך או אחרת הוא אושפז ושוחרר לאחר 3 שנות שירות.

ב-1917 הוא מונה לסגל באוניברסיטת ברלין, אבל ב-1920 הוא עוזב לטובת משרה כמדען במפעל הנורות של פיליפס, לא לפני שהוא מתחתן עם אלן דילמן. הם יביאו לעולם שני בנים, שניהם יהיו פיזיקאים. חיי הנישואים שלהם יהיו טובים אבל אלן תמות בטרם עת אחרי 22 שנות נישואים. ב-1925 הוא מתמנה לסגל מן המניין בפקולטה לפיזיקה של אוניברסיטת מרטין לות'ר בהאלה-ויטנברג. ב-1928 הוא עובר לברלין ומקבל את ניהולו של האוניברסיטה הטכנולוגית, אותה הוא בעצם מקים מחדש ומשקיע בזה את כל מרצו. שם הוא ימשיך לעבוד עד 1934, עת יאלץ להתפטר בשל היותו "מישלינג" כלומר שזורם בו דם מעורב, יהודי במקרה של הרץ, אם כי רק בדרגה שניה. בתקופת עבודתו פיתח דרך להפרדת איזוטופים דרך דיפוזית גזים ובפרט של ניאון. קשריו וכישוריו הביאו אותו לקבל משרה בסימנס, משרה בה החזיק לאורך כל מלחמת העולם השנייה, למרות דמו היהודי. ככל הנראה רמת מומחיותו וקשריו היו חזקים יותר מאחוז היהדות בדמו אפילו עבור הנאצים. יותר מזה הוא אפילו מתחתן בשנית ב-1943, עם שרלוט יולאס.

אגב, חברו פרנק מגיע לארה"ב ומוצא את עצמו בפרויקט מנהטן ואגב אחרי תבוסתה של גרמניה הוא תופס צד וכותב מסמך בו הוא טוען שמרגע שגרמניה הנאצית נוצחה, אסור להשתמש בנשק גרעיני, גם לא על יפן ומצביע, יחד עם עוד מדענים, על הסכנה המרוץ ההתחמשות הגרעינית. כידוע זה לא ממש עוזר, ב-6 באוגוסט ארה"ב מפילה את פצצת האטום הראשונה ואת השנייה 3 ימים אחרי.

הרץ, כמו עוד מדענים גרמנים, חשש לגבי עתידו וניסה למצוא דרך לצאת מגרמניה. אבל אז מגיעה התפנית – כאשר הצבא האדום כובש את ברלין, מחליטים הרץ ושלושה פיזיקאים אחרים לכרות ברית שמי שיצליח לדבר עם הסובייטים לארגן את המעבר לשם מדבר בשם כל הארבעה, אגב אחד מהם – ת'יסן היה חבר המפלגה הנאצית. הוא גם זה שמצליח, בעזרת קשרים קומוניסטים, להגיע לעסקה עם הסובייטים. המטרה של המדענים כפולה: מניעת פגיעה במכונים אותם ניהלו והמשך עבודתם במינימום הפרעה.

אם ניקח בחשבון שהמערכה הסופית על ברלין של הצבא האדום פתחה ב-16.4, תסכימו איתי שהעובדה שכל הארבעה עזבו את ברלין כבר ב-27.4, עוד לפני שהמערכה על ברלין הוכרעה סופית, הרי ששני הצדדים היו מעוניינים לסגור דיל מהר. הרץ ישהה בברית המועצות כעשור, הוא יחזור ב-1955 יעמוד בראש המכון לפיזיקה בלייפציג ולאחר פרישתו יחיה במזרח ברלין עד למותו ב-1975 והוא בן 88, ואנקדוטה קטנה הרץ הוא זוכה פרס נובל היחיד שחי ופעל במזרח ברלין.

אבל רגע, מה קרה בברית המועצות? או טוב ששאלתם, הרבה אני לא יודעת, אבל לכל ארבעת המדענים הגרמנים, ולא רק להם, היה תפקיד חשוב בפיתוח פרויקט הגרעין הסובייטי. הסובייטים החלו בניסויים גרעיניים ב-1943, והניסוי הראשון שערכו בנשק גרעיני היה ב-1949 לתוספת של המדענים הגרמנים היה משקל רב.

תכנית הגרעין הסובייטי היתה מבוססת ערים סגורות שהיו אך ורק לשימוש עובדי המעבדה או המפעל והכניסה והיציאה מהן היתה באישור בלבד אם בכלל. לא פשוט למצוא חומר על זה, מה שאני יודעת הוא שהרץ עומד בראש פרויקט G בפרויקט הגרעין הסובייטי וגם מלמד פיזיקה בארבע השנים הראשונות. הוא עסק שם בהפרדת איזוטופים, בניית משאבת עיבוי, עיצוב ספקטרומטר לאורניום ועוד משימות עליהם היו מופקדים צוותים של מדענים גרמנים בעיקר. תוך 4 שנים מנה הפרויקט יותר מ300 מדענים גרמנים

ב-1949 הוא עובר לסבדלובסק-44, עיר סגורה שהוקמה אז בהרי אורל, היום נובוראלסק, שם הוא עוסק בהעשרת אורניום ובניסיונות הראשונים בהעשרה באמצעות צנטריפוגות. אחת מכמה עשרות "ערי גרעין" סודיות, נובוראלסק נשמרה בסוד עד 1994 והיא עדיין פעילה, אגב בתקופת פרויקט מנהטן גם בארה"ב היו כמה כאלה. מתישהו עד תחילת 1951 הוא עובר למוסקבה ויחד עם ג'יימס פרנק גם מקבל את מדליית פלאנק, ב-1955 הרץ גם יקבל את פרס לנין, כלומר הוא גם מקבל הכרה סובייטית, בהחלט לא דבר של מה בכך. יותר מזה לא הצלחתי לברר, אבל מקווה שהיה לכם מעניין בכל זאת ותודה שקראתם.

ר-ר-רספוטין

המון אגדות וסיפורים נקשרים בשמו של רספוטין וכולם אפופים מיסטיקה יש מי שמאמין שהיה מרפא מופלא, אולי אף על-טבעי ומי שבטוח שהיה שרלטן ששיחק אותה כל עוד הצליח לו. והצליח לו – כלומר מה הסיכוי שילד נבער בן למשפחת איכרים בכפר קטן בסיביר יצליח להגיע לאדם המשפיע ביותר בקיסרות הרוסית? 

הדעות לגביו אולי חלוקות אבל כנראה שאין עוררין על העובדה שהיה כריזמטי. למרבה הפליאה גם יש הסכמה לגבי גודל איבר המין שלו, אבל אולי זה בגלל שהוא מוצג במוזיאון לארוטיקה בסנט פטרבורג, אולי.

שום סיפור לא סוגר את כל השאלות בנוגע לאיכר הסיבירי, חסר ההשכלה שהצליח לגרום למשפחת המלוכה הרוסית לאכול מכף ידו ובטח לא בפוסט אחד אבל ננסה. לא הרבה ידוע עליו וצריך לזכור שהסיפור שלו לרוב מסופר באופן שלילי, זה נכון אך במידה רבה זה גם תוצר של מי המספר ומרבית המספרים עליו אמצו את נקודת המבט של האצולה הרוסית שתיעבה אותו. ואפשר להבין – הוא היה חסר השכלה אינטילגנטי, כריזמטי, היו לו יכולות ריפוי ואולי גם היכרות מצוינת עם טבע האדם שאפשרה לו להיתפס כנביא, הוא משך והפחיד וחי בקיצוניות והיה מלא תאוות ולא רק למין.

הוא נולד בסיביר, לא רחוק מהרי אוראל, ייתכן שב-21.1.1869, אבל לא בטוח אולי בכלל ב-1864. בן למשפחת איכרים עניה וקשת יום, ככל הנראה אף אחד מאחיו לא שרד את ילדותו, אם כי ייתכן שהיתה לו עוד אחות צעירה. הוא לא למד ממש וקשה להבחין בין אמת לבדיה במעט סיפורי ילדותו. כשהיה בן 18 עבר חוויה דתית שהפכה אותו למאמין, כמו כן התחתן עם פרסקוביה דוברובינה ולזוג נולדו 7 ילדים, אם כי רק 3 שרדו את הילדות. לא ברור מדוע בחר לברוח מביתו ולצאת למסעות נדודים כשאשתו בהיריון ומטופלת בבן, דימיטרי, בן השנתיים. יש טענה שזה קשור להסתבכות בפלילים ויש הטוענים שהיה לו חיזיון לגבי יורש העצר. אגב אשתו נשארה נאמנה לו בכל שנות נדודיו.

לא ברור מתי הוא הופך לסוג של סגפן מתבודד, חלק מכת קיצונית בשם חליסטי, שסיגופים וסקס, גם קבוצתי, היו חלק מהריטואלים שלהם מתוך אמונה שזו הדרך אל האושר אליה התכוון אלוהים. הסגפנים הבודדים היו הקצה של הקצה, מחוסרי כל הסתובבו בדרכים ועסקו במיני סיגופים מוזרים בתנאים קיצוניים, שחישלו את גופם ואמונתם. הוא נדד בכל רחבי רוסיה והחל לקנות את שמו כמיסטיקן, איש אלוהים ומרפא. הוא משוטט בדרכים וחוזר כל פעם הביתה, אל פוקרובסקוי כפר הולדתו וחוזר לנדוד. הוא גם מייצר סביבו קהילה של מאמינים שמחכה לו בכפר ומורכבת בעיקר מבני משפחה וקרובים, שאנשי הכפר ראו בה כת בעלת מנהגים מוזרים שכללו שירה, הערצה לרספוטין וכן, כנראה גם סקס.

המוניטין שלו בסיביר הולך וגדל ורספוטין ממשיך לנדוד, בתחילת המאה ה-20 הגיע לקזאן והצליח לחבב את עצמו על ראשי הכנסיה וכך הוא משיג הזמנה ראשונה לסנט פטרבורג, עיר הבירה ולא סתם אלא כאורח של הארכיבישופ – אין יותר לגיטימציה מזה. בסנט פטרבורג עשה לו רספוטין שם כמרפא, בעיקר במצבים נואשים בהם אפסה לרופאים תקווה וגם כאיש דת קדוש נודד אם כי לא השתייך לכנסיה הפרבוסלבית, ויותר מזה גם של מורה רוחני. כך הצליח לייצר סביבו חבורה של מעריצים מבני המעמד הגבוה ובני אצולה. הוא אמנם טיפל בעניים כמו גם בבני המעמד הגבוה אך נראה שהגיע עם תכנית פעולה להתקרב לצאר וזה מצליח לו.

אולי הוא לא היה משכיל אך הוא ניחן בכישרונות רבים, היה לו חוש מפותח לדרמה, כושר שכנוע וכבר הסכמנו שהיה כריזמטי, מה שמסביר את ההצלחה שלו, בטח אם מוסיפים לזה עיתוי מושלם, לא רק בגלל שהצליח להשפיע על מלך ומלכה אלא כי זו תקופה בה המיסטיקה פורחת ברוסיה. הוא מוצג בפני הצאר ב-1905, את הפגישה הראשונה ביניהם מציין הצאר ביומנו, כך שהוא הותיר רושם ראשוני מצוין. הוא חוזר לכפר מולדתו אך כבר ביולי 1906 הוא חוזר לסנט פטרבורג. הוא מצליח לסדר עוד פגישה בתואנה שהוא רוצה להעניק לצאר ולצארינה קמע ובאוקטובר הוא נפגש עמם שוב ואף פוגש את הילדים.

באותה תקופה היו הצאר והצארינה נואשים למצוא עזרה לאלכסי, בנם בן השנתיים חולה ההמופיליה, שרופאיו לא הציעו דבר מלבד תחזית קודרת. את המחלה הם שומרים בסוד כדי לא לפגוע בסיכויו לכתר, והם היו פחות או יותר במצב שבו היו מוכנים לנסות כל דבר.

הפעם הראשונה שרספוטין מתבקש לעזור לילד היא ככל הנראה באביב 1907. לא ברור מה היה שם, יש להניח שהצגה גדולה, בכל זאת לרספוטין היה חוש דרמטי מפותח, שכללה תפילה אבל ללא מגע בילד. בכל מקרה, בבוקר אלכסי קם ללא שטף הדם עמו הלך לישון. מכאן ולאורך כ-9 שנים דרך כוכבו של רספוטין, אם כי זה לא היה נטול עליות ומורדות. חלק מהחוקרים טוענים שהשיפור בבריאות של אלכסי מקורו בצמצום מתן האספירין לילד, האספירין נחשב תרופת פלא אך למעשה דילל את דמו של הילד חולה ההמופיליה, אבל כל זה לא היה ידוע אז.

הצלחתו בריפוי הילד הופך אותו בעיני הצארינה לחצי אלוהים, הוא זכה ליחס מיוחד וכבוד מלכים עם בוהוס של קנאה. תוסיפו לזה את השמועות על חייו המופקרים ושמועות לגבי ההתנהגות שלו מובאות לידיעת הכנסייה שמציבה עליו מעקב שדי מאשש את אורח חייו, המופקר והנלוז בטח בעיני הכנסייה. מה שרספוטין ראה כישועה, הכנסייה ראתה כהפקרות מינית וזה לא היה משולל יסוד, היו להם ההוכחות לכאורה. חשוב לציין שהיום מרבית הסיפורים נחשבים גוזמאות.

זו תקופה בה הקיסרות הרוסית הקורסת, מה שאומר - חצר רווית תככים. הצלחתו המסחררת של רספוטין, מראהו החיצוני ומעלליו המיניים, שנחשבו מאוד פרובוקטיביים, והמאמץ שהשקיע בהפיכתו לאיש מסתורין מקימים עליו אויבים רבים, אכולי קנאה ותאוות נקם. העובדה שלחש על אוזנם של ניקולאי ואלכסנדרה גרמה להפצת שמועות כאילו הוא שלט בהם כמו בובות על חוט, אם כי לא נראה שבאמת השפיע על הצאר באופן מהותי. חלק מהדיווחים למלך היו מאוד מגמתיים וכללו תמונות של רספוטין במצבים "לא נאותים", השמועות, כולל על רומן עם המלכה, שהופצו עליו היו גדולות מהמציאות, אם כי יש להניח שנשענו על גרעין של אמת. אגב, אלה חלק מהסיבות שגורמות לרספוטין לעלות לרגל לארץ הקודש, בדגש על ירושלים, ב-1911.

בקיץ 1912 אלכסי יוצא למסע ציד וחוטף שטף דם רציני במפשעה כתוצאה מהרכיבה. הוא נופל למשכב והרופאים מציעים בעיקר להתפלל. נראה היה שהיורש על ערש דווי ובצר לה שולחת הצארינה מברק לרספוטין. רספוטין מגיב במהירות ולא המילים האלה הוא מבטיח נס אלוהי ומבקש להרחיק מעט את הרופאים. נקצר? יומיים אחרי חלה הטבה משמעותית במצבו של אלכסיי. עזבו את זה שלא משנה איך נסובב את זה, הסיפור הזה מוזר וכמובן שיש המון השערות אבל אף אחת לא מספקת הסבר מספק.

אבל אנחנו רוצים להגיע ל-29.6.1916, ככל הנראה לא הפעם הראשונה בה נעשה ניסיון התנקשות בחייו. רספוטין מעורר המון מחלוקת, יש לו השפעה אדירה, בעיקר על הצארינה ולא ממש על הצאר, נקשרות בשמו שערוריות סקס, הוא מפתח תלות באלכוהול ולא רק שהוא מנהל קשרים טובים עם יהודים, הוא גם פציפיסט. מתחילה מלחמת העולם הראשונה, ניקולאי עסוק בפיקוד על הצבא וצארינה, שבהחלט מושפעת מרספוטין, מנהיגה בפועל את המדינה. מוצאה הגרמני של הצארינה בעוכריה, רספוטין תופס פיקוד ואגב זה מתבטא במינויים. מעשיו מעוררים תרעומת ורספוטין נתקבע כ"בעייתי" לביטחון המדינה. רספוטין נוסע לכפר הולדתו לביקור משפחתי וזונה לשעבר, וגם ידידה, אל תשאלו אותי על טיב ידידותם, תוקפת אותו בסכין, נועצת אותה בבטנו ואולי גם צועקת "הרגתי את האנרכיסט" ואם כן היא עשתה את זה די בצדק כי היא פצעה אותו אנושות. במפתיע ואחרי ניתוח של רופא מקומי הוא שרד את הפציעה, אם כי היא ככל הנראה החלישה אותו פיזית ובכל מקרה היתה תירוץ מצוין להתמכר לאופיום.

אתם בטח מכירים את סיפור רספוטין ויודעים שזה לא הסוף, ב-30 בדצמבר החל עוד ניסיון התנקשות שלמעשה כמו בסרט אימה גרוע בכל פעם שחשבו שהצליחו להרוג אותו הוא "קם לתחיה", כלומר לפחות עד הפעם האחרונה. רספוטין מגיע לארמונו של הנסיך יוסופוב, העובדה שאשתו היתה יפהפיה עזרה לסיפור, ושם הוגשו לו מנות ויין מתובלים בציאניד, לכאורה בכמות שאמורה להרוג גדוד. דמיינו את כל הזוממים רואים אותו אוכל וסובא וממשיך להתנהג כרגיל, מחכים עוד קצת, מוסיפים ציאניד ליין וכלום, רספוטין בשלו – חי.

מה עושים? יוסופוב מחליט להביא אקדח ולירות בו בחזה, רספוטין נפל  וכל הקושרים נתנו לו זמן למות ויצאו מהחדר. הקושרים לקחו את מעילו וכובעו ונסעו לביתו כדי שיראה כאילו יצא מארמון הנסיך. מכאן יש אחת שנשמעת כמו עלילה של סרט אימה והיא הולכת ככה - כאשר יוסופוב חזר, שערו בנפשכם שמה רבה היתה תדהמתו כשלפתע "הגופה" תפסה אותו ויש הטוענים שאף ניסה לחנוק אותו לפני שהחל לברוח עם כדור בגבו וציאניד בכמות שתקטול פיל בגופו. הסיפור השני טוען שכשחזרו הקושרים הם שמעו רעש וראו את רספוטין מנסה לברוח. ניסיון הבריחה שלו הופרע ע"י 3 כדורים שירו בו שלושה מהקושרים, אחד מהם, אגב, במצח. תחשבו שנגמר אבל לפי הסיפורים רספוטין עוד חי ובחלק מהסיפורים טוענים שאף ניסה להתרומם. הקושרים חשו ככל הנראה שאין להם ברירה והחלו להכות אותו בכל הבא ליד עד שגופתו דמתה יותר לעיסה, עטפו אותו בשמיכה, נסעו לגשר פטרובסקי הגדול והשליכו את הגופה לנהר. איך אנחנו יודעים את כל זה? ובכן הקושרים היו מאוד מילוליים. אולי זה הזמן להגיד שיש גם תיאוריה שטוענת שקציני 6MI בריטיים הוי מעורבים ברצח, אבל מעולם לא נמצאו לזה סימוכין.

גופתו צפה ועלתה ב-1 בינואר, אבל המשטרה כבר ערכה חיפושים באיזור, אבל השמועות על מותו צצו כמו פטריות אחרי הגשם. נתיחה שלאחר המוות לא גילתה שיירי רעל בקיבתו, אך העידה על כמויות גדולות של אלכוהול, בנוסף נמצא גם כמות קטנה של מים בריאותיו, אבל זה לא מעיד שהיה בחיים, יש להניח שלמרות כל הסיפורים הקליע במצע היה קטלני והמכות שאחרי בוודאי לא היטיבו את מצבו. אבל נזכרתם במוצג ממוזיאון האירוטיקה? הסיפור העסיסי הוא שאיברו נכרת בזמן הרצח ונמצא ע"י משרתת והתגלגל מיד ליד, אלא גופתו נמצאה שלמה, כך או אחרת מה שמוצג על כל 28 וחצי סנטימטריו אולי של רספוטין ואולי גם לא.

הלוויה נערכה יום אחרי, לוויה מצומצמת בעיקר של בני משפחה, הפילגש ובני משפחת המלוכה. בסופו של דבר הקושרים לא הועמדו למשפט אלא גלו, זה לא ממש עבר טוב בקרב הציבור שגם כך היה ממורמר וקל לציין בדיעבד כי 3 חודשים אחרי הירצחו נאלצו הצאר והצארינה לוותר על המלוכה ושנה אחרי נרצחו באכזריות. גופתו של רספוטין הוצאה מהקבר ונשרפה.  

המגנה כרטא

מי שחתם על המגנה כרטא היה המלך ג'ון, אחיו הקטן של ריצ'רד לב הארי, בנם של הנרי ואלינור מטקטווינה. יש המון סיפורים עליו מהם ניתן להסיק שהיה אדם מאוד מוכשר אך תככן, מפונק ונוטה לכעוס, בעל חיבה יתרה לציד, הימורים ויין גרוע. ג'ון היה זה שאף אחד לא ממש סימפט כי הוא תמיד היה בצד שמתכנן וזומם, ובזיכרון הקולקטיבי הוא בעיקר המלך הרע מ"רובין הוד". כבן רביעי הוא ממש לא אמור היה לרשת את הכתר, כל אחד מאחיו היה אמור לקבל חלק מהממלכה הגדולה של הנרי ואלינור, אבל לא ג'ון, או אחיותיו אבל אותן לא ספרו ממש, לכן זכה לכינוי (שאגב ניתן ע"י אביו, המלך הנרי) - ג'ון ללא אדמה. אבל רצה הגורל וגם הרצון הבלתי מתפשר שלא בחל בשום אמצעי של ג'ון להפוך למלך שבסופו של דבר הוא יורש את הכתר, אחרי מותו, הטרגי יש לומר, של ריצ'רד והוא מולך על אנגליה 17 שנים מ-1199 ועד 1216.

אחד מהעותקים המקוריים של המגנה כרטא, חותמו של המלך אבד עם השנים

תקופת מלכותו לא היתה רעה אבסולוטית ובסופו של דבר גם הביאה לעולם את המגנה כרטא, אבל בה במידה היא לא היתה מוצלחת במיוחד, בלשון המעטה. מכיוון שהתכנסנו כאן לדבר על המגנה כרטא הרי שנתמקד בהגעתה לעולם ולא במלכותו של ג'ון, עם זאת אי אפשר בלי רקע. לפני מותו של ריצ'ארד נראה היה שהוא תומך בג'ון ולא באחיינו ארת'ור כיורשו, אבל מכיון שזה לא היה לגמרי ברור וג'ון לא היה מהאנשים שאוהבים סיכונים, הוא עשה הכל כדי להבטיח את מלוכתו. בין היתר גם נכנס למלחמה בנורמנדי מול ארת'ור בנו של ג'ופרי, אחיו של ג'ון, שגם נתמך על ידי פיליפ השני מלך צרפת, זה נגמר בהסכם שלום ב-1200 שהבטיח לג'ון את המלוכה ולפיליפ את הכוח. זה החזיק מעמד שנתיים.

ב-1204 מתחילה המערכה על נורמנדי והיתרון היחסי הראשוני של ג'ון נמחק מהר מאוד, הוא מאבד את כל אחיזתו בצרפת מלבד חלק מדוכסות אקיטן (אקוויטניה). מכאן ואילך עוברת על ג'ון תקופה מאוד לא טובה, הוא מצליח להכעיס את האפיפיור בעימות על זהותו של הארכיבישופ מקנטרבורי כשב-1207 הוא אוסר על מתן שירותי כנסיה באנגליה, שזה אומר שהכסף לכנסיה עובר לכתר וזה מגיע לנידוי מוחלט על ידי האפיפיור ב-1209 וזה מבלי לדבר על הזעם שזה מעורר באנגליה גופא. ב-1214 אין לו ברירה אלא להתרפס בפני האפיפיור, אבל כדי לצאת גבר הוא מחליט לצאת לעוד מבצע בצרפת, אחרי שיצר ברית שגורמת לו להיות אופטימי באשר לסיכוייו להחזיר את נורמנדי, רק שאין כסף ואם אין כסף מעלים מיסים.

באותה תקופה למלך היו שלושה מקורות לגביית כספים ואני לא אלאה אתכם, אבל ג'ון מחליט לטחון את כולם עד דק. אבל יותר מזה, הוא מחליט להעלות את המיסים מבלי לקבל את הסכמתם של הברונים, שהיו הלכה למעשה גובי המיסים. העניין הוא שלא רק שזה נוגד מסורת מלוכנית רבת שנים, זה גם היה מנוגד לחוק הפאודלי זה מגדיש את הסאה. ג'ון מפליג למבצע לפני שקיבל מהם את הסכמתם להעביר כסף ואנשים.

קל לייחס את המרידה שלהם בהעלאת המיסים, אך למעשה חל פיחות משמעותי במעמדם בתקופתו של ג'ון שנשען יותר על אנשיו מאשר על הברונים. יותר מזה משום שהיה חשדן מאוד גם לא השכיל לייצר מערכות יחסים משמעותיות עם הברונים. ולא, במקרה של ג'ון אי אפשר להפריד בין אופיו לאופן ניהול ענייני המדינה, בעיקר משום שאחת הדרכים שהברונים נלחמו בו היתה בהפצת שמועות. היה לו מוניטין כבעל אופי כל כך מוקצן ומרושע שהשמועות על התנהגותו התקבלו כעובדה מוחלטת, אם כי לאחר שנים רובן הוכחו כשקרים ומניפולציות.

בכל מקרה, ג'ון מפליג ולאחר כמה ניצחונות, הוא מפסיד, שנאמר לא הקרב אלא המערכה, ב-13.9.1214 חותם ג'ון על הסכם שינון בו הוא למעשה מוותר על כל הנחלות האנגליות בצרפת והוא חוזר בבושת פנים לאנגליה באוקטובר. לא הרבה אחרי מתארגנים הברונים המורדים בצפון אנגליה להתמודדות מול הכתר. בינתיים ג'ון אוסף שכירי חרב ומקבל את תמיכת האפיפיור, אגב דרך הצהרה שהוא מתכוון לצאת למסע צלב. עד אפריל הברונים כבר מאורגנים – יש להם כוח צבאי ומנהיג – רוברט פיצ וולטרס, ברון מאסקס והם מתקדמים לכיוון לונדון. למרבה הפלא, הם צרים עליה, כובשים אותה ומביאים לכניעתו של המלך, בעיקר משום שאנשיו של ג'ון עורקים. מכיוון שהארכיבישופ מקנטרבורי, סטפן לנגטון, חבר לברונים והיה מהראשונים לדרוש את החזרה לחוקים של הנרי ה-1, החבירה לא הותירה לג'ון ברירה – אם הוא רוצה את הכתר, הוא מוכרח להגיע להסכמות והוא מורה ללנגטון לנסח משהו.   

וכאן סופסוף אנחנו מגיעים למגנה כרטא. הזמן: ה-15.6.1215, המקום רונימד, לא רחוק מטירת וינדזור. המטרה: הסכם כניעה של המלך,  התוצאה: לידתה של המגנה כרטא. הברונים מבינים שהם חייבים לייצר שינוי מהותי בצורת הממשל אחרת שום דבר מההסכמות לא יהיה אפקטיבי. הם מייצרים הצהרה מהותית שבראש ובראשונה מייצרת את התשתית למשפט האנגלי, יוצרת סטנדרטים של שפיטה וענישה, מאגדת זכויות אדם בסיסיות, כלומר בהנחה שאדם הוא בעיקר גברים חופשיים, מעניקה חופש לכנסיה, הסדירה את עניין המיסים, נתנה לברונים ארגז כלים לפעול מול המלך וגם הכפיפה את המלך לחוק. והמלך? ובכן אין לו ברירה אלא לחתום על הסכם הכניעה הזה וחותמו של המלך מתנוסס על ההסכם. אלא שזה לא סרט הוליוודי וזה לא נגמר טוב, כי אמנם כל הצדדים חתומים, אבל ג'ון לא באמת התכוון לקיים את הצד שלו בהסכם ותכל'ס גם לא הברונים.

איך מגנה כרטא נולדת? לא כמו תינוק, זה לא מתחיל מבפנים ומתגלגל החוצה, זה לוקח זמן. לא עוברים חודשיים מיום החתימה ומסתבר שהברונים לא עוזבים את לונדון, המלך מצדו מחליט לפנות לאפיפיור אונסנטיוס ה-3 שמכריז על ההסכם כ"מביש, לא צודק ולא חוקי", זה מוביל הישר למלחמת הברונים הראשונה שתמשך שנתיים, למעשה מלחמת אזרחים אנגלית. באוגוסט 1216 הנסיך לואיס, עם ברכתו הלא רשמית של אביו, פיליפ מלך צרפת, כבר מצליחים לתפוס את מרבית דרום-מזרח אנגליה וחלקים מהצפון וחובר אליהם גם אלכסנדר ה-2 מסקוטלד, שאגב יתחתן עם בתו של ג'ון. בספטמבר ג'ון משיב מלחמה, אך בלילה בין ה-18 ל-19 לאוקטובר הוא מת, כנראה כתוצאה מהרעלה.

הנרי השלישי, בנו, הוא ממשיכו, הוא אפילו מאשרר מחדש את המגנה כרטא ב-1225. ב-1297 אדוארד ה-1 יכניס אותה לספר החוקים כיסוד של המשפט האנגלי.  כ-400 שנים חולפות, המגנה כרטא כבר נשכחת אלא שאז מגיע מלך חדש – ג'יימס ה-6 מסקוטלנד, כלומר עכשיו כבר ג'יימס ה-1 מאנגליה. אדוארד קוק, אחד המשפטנים החשובים והמבריקים, ממונה על ידו להיות נשיא בית המשפט העליון ובתפקידו זה הוא למעשה מחזיר למגנה כרטא את הרלוונטיות שלה בניסיון לצמצם את כוחו הכמעט אבסולוטי של המונרך, גם בתקופת שלטונו של בנו של ג'יימס – צ'רלס ה-1. בסופו של דבר הפער בין המלך ופרלמנט מביא למלחמת האזרחים ב-1642, 8 שנים אחרי מותו של קוק, ואף להוצאתו להורג של המלך, אחרי משפט, ב-1649. מכאן ואילך שימשה המגנה כרטא כהוכחה להגנה על זכויות הפרט, כלומר שוב, בהנחה שאתה גבר חופשי.

במהפכה המהוללת (1688) אך מכאן ואילך היא צוברת תאוצה ואף משפיעה על כתיבת החוקה האמריקאית והופכת למסמך מכונן של חירות והגבלת המחוקק ולבסיס חוקתי של מערכות משפט וחוק בעולם כולו. לא היא לא התחילה כך, זו לא היתה מטרתה המקורית, זה מסמך שנכתב מתוך מערך כוחות ולשם יצירת מאזן כוחות שלטוני, אך שלא לשמה בא לשמה. בעולם בו לא היה שיח אמתי של שוויון וזכויות המגנה כרטא הניחה הלכה למעשה את היסודות של זכויות הפרט בעידן בו זכויות היו בעיקר של הריבון וחירות היתה נחלת מעטים בלבד.  

ברבע שעה היתה קהילה ואיננה עוד

אני לא יודעת מה אתם יודעים על כרתים, אבל היום, ה-9.6.1944, הועלו 276 מיהודי כרתים על אנייה בשם "טאנאיס" יחד עם כ-600 שבויי מלחמה ולוחמי מחתרת יוונים, בדרך לנמל פיראוס, משם היו אמורים להגיע מחנה הריכוז חיידרי ולהישלח לאושוויץ. 2 טילי טורפדו של משחתת בריטית שזיהתה בטעות את האנייה כספינת צי גרמני פגעו באנייה והיא טבעה תוך דקות. 8 יהודים נותרו מקהילת כרתים, ה-8 שלא גורשו מהאי.

ברבע שעה נמחקה קהילה בת למעלה מאלפיים שנה בכרתים. הקהילה היהודית בכרתים החלה כנראה במאה ה-3 לפני הספירה, עם הגירתם של יהודים ממצרים לכרתים שהיתה חלק מהממלכה היוונית, שנאמר הגלובליות בעידן ההליניסטי. הקהילה היהודים בכרתים המשיכה להתקיים גם בתקופת הכיבוש הרומי (67 לפנה"ס), הביזנטי (297 לספירה), הערבי (824 לספירה), הביזנטי (961 לספירה), הוונציאני (1212 לספירה) והעות'מאני (1699 לספירה), את הכיבוש הגרמני במאה ה-20 (1941) לא שרדה הקהילה, אם כי כבר היתה קהילה קטנה מאוד משום שרבים מבני הקהילה היגרו, חלקם גם לארץ ישראל.

ב-28 באוקטובר 1940 פולש הצבא האיטלקי ליוון לאזור הגבול עם אלבניה, אך נהדף ונסוג. ניסיון פלישה נוסף במרץ 1941 נהדף גם הוא וזה אומר שצבא יוון עסוק רובו ככולו בגבול עם אלבניה כאשר הצבא הגרמני מתחיל בפלישה מבולגריה ב- 6.4.1941 ופותח בחזית שניה. יוון אמנם קיבלה קצת תגבור בריטי, אך הוא לא היה משמעותי. לצבא היווני לא היה הרבה סיכוי, למרות המאמץ המשולש עם הבריטים והיגוסלבים, יוון נכנעת לגרמניה. במברק לסר ג'ון דיל, רמטכ"ל הכוחות הבריטיים, כותב צ'רצ'יל שלאבד את כרתים רק כי לא היו מספיק כוחות יהיה פשע.

ב-20.5.1941 מתחיל מבצע מרקורי הגרמני, הפלישה האווירית לכרתים, שלמעשה תוכנן לצאת לפועל קודם לכן אך סבל מעיכובים שונים. זה לא באמת מפתיע את הבריטים, מפענוח של מסרים גרמנים, בעזרת פרוייקט אניגמה, הם ידעו שהפלישה תתבצע במאי. הבריטים מנסים לתגבר את האי, אך מתקפות של מטוסי הלופטוואפה מכריחות את ספינות האספקה הבריטיות לשוב על עקביהן. היום הראשון של הקרב מתחיל בצניחה הגרמנית המאסיבית הראשונה במלחמה. יום של לחימה עיקשת וללא השגת המטרות הגרמניות, שמשאיר בידי כוחות בעלות הברית את התחושה שהם עשויים לנצח. רק שאז מגיע היום השני, יום של תקיפה גרמנית אגרסיבית ותגובה מגומגמת של בעלות הברית והגרמנים מצליחים להשיג דריסת רגל במערב האי.

כוחות בעלות הברית נסוגים דרומה לנהל משם את המלחמה, אבל בפעם הראשונה נתקלים הכוחות הגרמנים גם באוכלוסייה אזרחית שמצטרפת לקרבות והם מצטרפים נושאים כל הבא ליד מקלשונים וגרזנים, דרך סכיני מטבח ועד לאלות או לכלי נשק גרמנים שהם תופסים. יש עדויות על זקן מכרתים שחבט בעזרת מקל ההליכה שלו בצנחן גרמני, סיפור על כומר מקומי שפרץ למוזיאון וגנב נשקים עתיקים ובעזרתם ירה בצנחנים גרמנים עם נחיתתם. העובדה שלפרטיזנים היוונים לא היה כל סימן זיהוי הביאה למדיניות גרמנית נטולת ספקות – להרוג אזרחים יוונים חופשי, כן בניגוד לאמנת האג לפשעי מלחמה. ההצלחה הגרמנית החלקית מביאה את הבריטים להתחיל להסיג חלק מהכוחות מהאי, השאר נסוגים דרומה. בסופו של דבר הקרב על כרתים מסתיים בניצחון נאצי, המחיר לא קטן – אובדן הדיוויזיה המוטסת הגרמנית ועיכוב בתחילת מבצע ברברוסה, אם כי להמסת השלגים בפולין היה תפקיד חשוב יותר בעיכוב. עבור בעלות הברית הניסיון הגרמני היה דווקא מחכים והלקחים מהטעויות הגרמניות בשימוש בדיוויזיה המוטסת הופקו ואף יושמו בהמשך המלחמה.

כרתים מחולקת בין גרמניה לאיטליה, עם יתרון לגרמניה שמקבלת את כל הערים הגדולות והנמלים החשובים. למרות ששלוש הערים הגדולות הופצצו קשות בזמן המלחמה. אמנם היהודים היו יוונים לכל דבר, אבל הגרמנים מעניקים להם יחס שונה. הם אוסרים על פולחן דתי באי וכמובן גם מייצרים רשימה נפרדת של יהודים, הכוללת שם כתובת ועיסוק.   

עד 1941 הקהילה בכרתים כבר מצומצמת כל כך שהיא מונה כ-300 יהודים שחיים בחאניה, שהיתה אז עיר הבירה, 7 בהרקליון ו-1 ברתימנו. עד ה-29 במאי 1944 הקהילה היהודית בחאניה חיה באזור היהודי בעיר העתיקה, שנקרא אוברקי, בלי פרובוקציות נאציות כמעט אבל בפחד מתמיד. זה היה יום שני, איסרו חג של שבועות, כשלפתע בשעות הבוקר המוקדמות, נכון יותר בשעות הלילה הממש מאוחרות, החל מבצע מעצרם של יהודי העיר.

הגסטאפו סגרו את השכונה היהודית – אין יוצא ואין בא, הדרך היחידה החוצה – על משאיות. דמיינו השמש עוד לא זרחה ופתאום נביחות כלבים וקריאות במגפון שקוראות לכולם לצאת מהבית מיד עם מסמכים. מותר לקחת מזוודה אחת, אבל למי יש זמן? הגסטאפו דוחפים ומכים בשעה שהם מזרזים אותם לעלות, רובם ללא מטען לבד מהבגדים שלגופם, למשאיות ומשם הובלו לכלא איאס, לא רחוק מהעיר. רק שניים מבני הקהילה שרדו – האחד שהיה בחזית באלבניה ואחרת שבמקרה לא היתה ברובע היהודי וכשהגיעה הוסתרה על ידי שכנים נוצרים. הם הוחזקו בתנאים לא תנאים, למרות שמשלחת של תושבים נוצרים מגיע לכלא ומבקשת לדון בשחרורם אך לשווא. ביום שישי, ה-9 ביוני. הועברו להירקליון, מרחק נסיעה של כמה שעות. שם עלו על האונייה "טאנאיס" בדרכם לנמל פיראוס ומשם לחיידרי, שהיה מחנה ריכוז ליד אתונה. משם היו אמורים להישלח לאושוויץ. יחד אתם על הספינה הועלו גם שבויים יוונים ואיטלקים, שבינתיים נכנעו לבעלות הברית והגרמנים לא חסכו מהם יחס משפיל. אלא, שצוללת בריטית מזהה את האנייה כספינת הצי הגרמני ויורה 2 טילי טורפדו שמטביעים את הטאניאס בתוך פחות מ-15 דקות.

לא הרבה ידוע על הקהילה היהודית בכרתים, ההיסטוריה של הקהילות היהודיות הקטנות ביוון כמו נעלמה כמעט מהאדמה, ממש כמו האנשים שעשו אותה. למשל כמה מכם הקוראים מכירים את הסיפור של הקהילה היהודית בזקינטוס? למעשה כל מה שצריך לדעת הוא שהקהילה היהודית, שמנתה כמה עשרות אנשים ניצלה כיון שאנשי האי לא היו מוכנים להעביר רשימה של יהודים. המון איים יש ביוון, לכל אחד סיפור. אחד מהם הוא כרתים. מתוך 4 בתי כנסת שהיו בחאניה רק אחד נותר על תילו, אם כי נפגע בעת ההפצצות על העיר - בית הכנסת "עץ החיים", שנבנה ב-1487. בית הכנסת שוקם ב-1999 ביוזמה פרטית, למרות שכבר לא נותר שריד מהקהילה היהודית בעיר. לאט לאט נאספים סיפורי אנשי האי, חברי הקהילה היהודית, לאט מדי נאספים הסיפורים שמאחורי השמות והזמן אינו פועל לטובה. זה היה קצת מסיפורם ותודה שהקשבתם.

על סירוב ושיקול דעת – המקרה של קפטן הווארד לוי

בעלון הראשון של חברי מחתרת "הוורד הלבן" נכתב: "כל אדם ואדם חייב במודע לקחת אחריות ולהתגונן כמיטב יכולתו כנגד שוט האנושות, נגד הפשיזם, ונגד כל צורה אחרת של המדינה המוחלטת. חיסמו את תפקוד מכונת המלחמה חסרת האלוהים הזאת לפני שיהיה מאוחר מדי. זכרו, כל עם מקבל את הממשלה שהוא ראוי לה". חשיבה ביקורתית, עצמאית וליברלית היתה מאז ומעולם נחלת מתי מעט, נחלתם של אלה שהלכו נגד הזרם והיו מבשרים של שינוי, גם אם ההכרה בשינוי הגיע מאוחר מדי ועם תג מחיר. כזהו גם סיפורו של הווארד לוי, קפטן בצבא האמריקאי.

היום לפני 51 שנים, בבית המשפט הצבאי בפורט ג'קסון, דרום קרולינה הורשע קפטן הווארד לוי בסירוב פקודה ובניסיון להדיח להתנהגות לא נאמנה לארצות הברית והתנגדות למעשיה ארה"ב בווייטנאם. לוי סירב ללמד את אנשי הכומתות הירוקות על רפואת עור בתואנה שהם ישתמשו בידע שלא למטרות רפואיות אלא ככלי לביצוע פשעים ולכן יש בזה משום פגיעה יסודית בכללי האתיקה אליהם הוא מחויב כרופא. עשרת הקצינים בחבר המושבעים לא השתכנעו ופה אחד החליטו על אשמתו. גזר הדין כלל שחרור מהצבא ושלוש שנות מאסר כולל עבודת פרך. הוא שוחרר כעבור שנתיים וחודשיים. אבל איך זה מתחיל?

השנה היא 1966 ארצות הברית בעיצומו של מבצע "חץ בוער", מבצע הפצצות אוויריות, בווייטנאם, במקביל מתרחשים קרבות קרקעיים. ג'ונסון מדבר על הרתעה אבל המצב לא לכאן ולא לכאן, מחד מופעל עליו לחץ להיכנס לדיוני שלום ומאידך הוא מתגבר כוחות אבל לא במידה מספקת לטענת רפובליקנים בולטים כמו ניקסון או הנשיא לשעבר אייזנהאואר. ההפצצות מקבלות לגיטימציה ציבורית יחסית רחבה וג'ונסון מחליט להגביר את המעורבות האמריקאית, עד סוף השנה מערך הכוחות האמריקאים בווייטנאם גדל פי 2 ויותר.

בבית החולים בבסיס הצבאי בפורט ג'קסון משרת קפטן הווארד לוי, דרמטולוג בן 30 מברוקלין, ניו יורק. אחרי לימודיו, אותם סיים בהצטיינות ולאחר ההתמחות, משרת פרופסור חיכתה לו ב-NYU  יחד עם עבודה בביה"ח האוניברסיטאי. תקופת ההתמחות והעבודה יצרו אצלו שינוי מהותי, לראשונה בחייו הנער היהודי הבורגני נחשף לעוני, לאפליה על רקע גזעי ולקשיי היומיום של אמריקה.

ביולי 1965 הוא התגייס לשנתיים בצבא מתוך אמונה שהוא עושה את הדבר הנכון, הוא נשלח מיד לפורט ג'קסון מבלי לעבור טירונות רופאים של 6 שבועות ומונה להיות ראש מחלקת דרמטולוגיה. לוי לא ממש הסתדר עם השירות הצבאי, לא עם הנהלים והמשמעת, לא עם המדים ואפילו לא עם אופן ההצדעה וגילה לא מעט בעיות מרות. גם מבחינה חברתית הוא לא התחבר, הוא סירב למשל להצטרף למועדון הקצינים כי "לא אהב גולף, טניס, שחיה או קצינים." זה די סימן אותו ואף גרם לפתיחת חקירה שסימנה אותו כ"סיכון ביטחוני" ובסופו של דבר תרמה מאוד גם להרשעתו אחר כך. לוי החליט להתגורר מחוץ לבסיס ואחרי כמה חודשים הצטרף לפעילויות שונות למען זכויות האזרח. לאט לאט הדיסוננס ביו חייו האזרחיים ובין חיי הצבא שהיה מחויב להם הלך וגדל, עד שבעצם לוי פותח במעין שביתה איטלקית.

מפקד בית החולים, הנרי פאנסי מזמין אותו לשיחה ומסביר לו שיש לו עבודה לעשות וכדי להצליח הוא מוכרח את שיתוף הפעולה של לוי. לוי מצדו מסביר שהטיפול בחולים הוא חלק בלתי נפרד מפעילותו אך הוא אינו מעוניין לעסוק בהדרכה. פאנסי מחליט בהתחלה להעניש אותו מנהלית, אך עם השתלשלות העניינים ותוצאות החקירה הוא מחריף את הפעולה הננקטת נגד לוי מכיוון שנטיותיו הסוציאליסטיות מסמנות אותו כ"ורוד" שזה כמעט אדום (קומוניסט) אבל עוד לא. פאנסי ידע על הקושי של לוי אבל זה לא מנע ממנו להטיל עליו עוד משימות מתוך ידיעה שהן תהיינה מנוגדות למצפונו. התוצאה ידועה – משפט צבאי.

לפי הדיווח הצבאי, לוי נעשה פעיל יותר בהתנגדות שלו ולמעשה לא רק שסירב להדריך את אנשי היחידות המיוחדות מכיוון שלא רצה "לתת את ידו לפשעים", הוא אף כינה את אנשי הכומתות הירוקות "שקרנים, רמאים, הורגי כפריים ורוצחי נשים וילדים". בנוסף, הציע למועמדים לגיוס אפרו-אמריקאים מחוץ לבסיס לא להתגייס כל עוד אין שוויון ולחיילים אפרו-אמריקאים הציע לסרב לשירות בווייטנאם כל עוד אין שוויון. במכתב לחבר שהיה נשוי לאישה אפרו-אמריקאית הוא כתב: "אותם כוחות המדכאים את האפרו-אמריקאים כאן עושים זאת שוב, למה לעזור להם?". הוא גם השתתף בהפגנות, בין היתר החזיק שלט "ווסטמורלנד פושע מלחמה" באירוע להענקת עיטור כבוד לווסטמורלנד שהיה מפקד הכוחות בווייטנאם.

מאוקטובר 1966 מתחיל סבב פקודה-סירוב בין פאנסי ללוי. ב-28.12.1966 מודיע פאנסי ללוי על הגשת כתב אישום נגדו על סירוב מרצון לפקודה חוקית לאמן כוחות עזר של יחידות מיוחדות, על השמעת הצהרות פומביות הנוגדות את מדיניות ארה"ב. לפי עדותו של לוי, לא היה לו ספק שאין סיכוי שיזוכה, הוא גם לא כפר בהאשמות. הוא ידע שהצבא ירשיע אותו והיה מוכן לשלם את המחיר של התנגדות למלחמה.

המשפט החל במאי ונמשך שבועיים ועורר די הרבה עניין בתוך ארצות הברית. תרומות נאספות לייצוג הולם עבור לוי וצ'רלס מורגן מתמנה לעורך דינו. השאלה שמורגן מנסה לבחון היא לא היתה אם לוי עשה את מה עשה אלא אם זה מנוגד לחוק הצבאי והאם החוק הצבאי אינו עומד בסתירה לחוקה האמריקאית. בסופו של דבר למושבעים לא לקח הרבה זמן להחליט ולוי מורשע על סירוב פקודה חוקית ממפקד ישיר, התנהגות שאינה הולמת קצין וג'נטלמן ועל הצהרות הפוגעות במשמעת ובסדר הצבאי (סעיפים 133 ו-134 לחוק הצבאי האחיד) וכאמור שוחרר מהצבא וגם קיבל 3 שנות מאסר עם עבודת פרך. אבל בזאת לא נגמר הסיפור, מכאן ממשיכה שרשרת של ערעורים, שמגיעה לשיאה בערעור לעליון ב-1974, תיק פארקר נגד לוי.

פסק הדין פארקר נגד לוי של העליון הפך לנקודת ציון משום שקבע שצבא הוא ארגון מובחן מהחברה הכללית בתוך המדינה ושהשירות בו מגביל מראש את חופש הביטוי, רוצה לומר שהשירות בצבא אינו מונע את ההגנה על התיקון הראשון לחוקה, אולם דרישות הצבא ההכרחיות הן מעל הזכויות החוקתיות בתוך המערך הצבאי. כרגיל, במקרים כאלה, דווקא דעת המיעוט היתה אמורה להיות יותר מעניינת, אך היא רובה ככולה נעה סביב הטענה שהסעיפים הצבאיים מעורפלים מדי ודורשים תיקון, כלומר התייחסות טכנית ולא ערכית. אבל בכל זאת עלתה ממנו נקודה מעניינת – שאלת שיקול הדעת והזכות לסרב. מה שאך ב-1967 לא עלה על דעת בית המשפט להתייחס, היה טבעי ב-1974 עבור בית המשפט העליון, אם כי תוך הכרה בחשיבות המשמעת הצבאית המובחנת מזו האזרחית. העובדה שבית המשפט מכיר בצורך לאזן מידתית בין המשמעת הצבאית הנדרשת ובין חופש הביטוי מעידה על השינוי העצום שעברה החברה האמריקאית תוך פחות מעשור.

תפיסת העולם של בית המשפט בנוגע לצבא שהתאימה ב-1967 כבר לא ממש תפסה תוך פחות מעשר שנים והתאימה את עצמה לשינויים האדירים שעברו על החברה והפוליטיקה האמריקאיות. בהקשר זה המשפט של קפטן לוי היה לאחת מהנקודות החשובות בתחילת ההתנגדות האמריקאית למלחמה בווייטנאם כיון שהעלה לדיון את שאלת המוסר וגבולות הציות ואת הנושא "הקטנטן" הזה שנקרא – שיקול דעת.

אגב אם שאלתם את עצמכם מה קרה ללוי, ובכן כמו שהוא אמר: "חייו חזרו למסלולם והוא לא ניזוק מהפרשה", הוא עדיין מרצה ועובד בתחומו ומודה שברור שהוא היה חוזר על זה שוב.

הנוקם

גיבור הסיפור הבא אינו דמות מארוול, הוא שען יהודי שחי בפאריז שהיה משורר רוסי, שירת בצבא בצרפתי והרוסי ויום אחד במאי 1926 החליט לעשות מעשה ומאז נודע בכינוי "הנוקם"

תכירו - שולום שוורצברד

זה היה יום שלישי, ה- 25.5.1926, יום אביב פריזאי, שעת הצהריים ברח' ראסין בואכה שדרות סן-מישל, ליד חנות הספרים, לא רחוק מהמסעדה, היה שקט מהרגיל. שתי דמויות הולכות ברחוב והמפגש הקצר והדרמטי ביניהן ירעיש את העולם. האחד, גבר משופם כבן 40, השני, גבר בהיר בסוף שנות ה-40 נשען על מקל, אחרי חילופי דברים קצרים, אחד הגברים ישלוף אקדח וירה באחר 5 כדורים. הפצוע יובהל לבית החולים, שם ימות מפצעיו, היורה יישאר במקום עד שהמשטרה תעצור אותו כעבור כמה דקות.

מי היו? היורה, הגבר המשופם, היה שולום שוורצברד, שיוודע בכינויו "הנוקם". הנרצח – ובכן שוורצברד היה די בטוח בזיהוי, אבל עד שלא הגיעה ההודעה מבית החולים לתחנת המשטרה הוא לא ידע לבטח – סמיון פטליורה, ראש הממשלה האוקראינית הגולה, סמל לאומי אוקראיני אבל עבור יהודים, ויהודי אוקראינה בפרט, האחראי לכשליש מהפוגרומים שהתרחשו באוקראינה בשנים 1918-1921, בהם נרצחו בין 35,000 ל-50,000 יהודים (ויש הערכות גבוהות מאלה) בתקופה שבין 1918 ל-1921.  

הסיפור שלנו אמנם רק מתחיל עכשיו, אבל הוא מצריך רקע ואני מבטיחה לקצר.

סמיון פטליורה

סמיון פטליורה נולד ב-1879, מגיל צעיר התחבר לחוגים הלאומניים של אוקראינה, הצטרף למפלגה המהפכנית האוקראינית ובעקביות נטה להסתבך עם השלטונות. כשהיה בן 24 עבר ללבוב שבמערב אוקראינה שם עבד, תחת שם בדוי מחשש למאסר על ידי השלטונות, כעיתונאי וככותב במספר עיתונים, חלקם עיתוני מחתרת לאומניים. אחרי שבסוף 1905 הוכרזה חנינה כללית, הוא עובר ב-1906 לסנט פטרבורג שם הוא מתחיל לכתוב עבור עיתון בשם "אוקראינה החופשית". כשהשלטונות מוציאים את העיתון מחוץ לחוק הוא חוזר לקייב, שם הוא עובד במשך שנתיים עבור מגזין ועיתון. ב-1909 הוא חוזר למוסקבה שם הוא עובד כעיתונאי וגם מתחתן ומ-1912 ועד 1915 הוא משמש כסגן עורך של העיתון ברוסית שנקרא בתרגום חופשי "חיים אוקראינים".

ב-1917 הוא אחד מהנציגים בקונגרס הכל-אוקראיני ובסופו של דבר נבחר לראש הוועדה הצבאית הכללית האוקראינית וכאשר מוקמת ביוני מועצה אוקראינית מרכזית הוא ממונה לשר הביטחון. די מהר הוא פורש ומקים זרוע צבאית עצמאית ובאפריל 1918 הוא נעצר ל- 4 חודשים. מלחמת האזרחים באוקראינה מקצינה ואחרי שחרורו הוא מצטרף לפוטש ומקבל לידיו שוב את תיק הביטחון. אחרי נפילת קייב ויציאתו לגלות של הנשיא הוא הופך למנהיג אוקראינה. הוא נלחם נגד הבולשביקים אבל גם נגד הכוחות "הצבא הלבן" האנטי בולשביקים ואוקראינה נקרעת תחת המלחמה והקהילה היהודית? קרבן של כל הצבאות כאחד, גם של צבאות פטליורה. בחורף של 1919 מצליח פטליורה לאבד כמעט את כל שטחה של אוקראינה, מול הצבא הלבן הוא נוחל הצלחה, לא כן מול הבולשביקים. בינתיים הוא פועל לחיזוק התרבות האוקראינית ואף במאי 1919 מודיע סגן שר יהודי בממשלתו על מתן זכויות שוות ליהודים.

עם זאת, הפוגרומים בקהילות היהודיות (למעלה מ-1,200 אירועים שונים) נמשכים, אמנם לא נערכו בלעדית על ידי הכוחות האוקראינים, עם זאת הם אחראים על למעלה משליש מהם. המגנים על פטליורה טוענים שהפוגרומים לא היו ביוזמתו אלא התאפשרו משום שכשל מלשלוט על כוחות הצבא ולא הצליח למנוע אותם. הנוהל הפך קבוע – גדודי צבאו של פטליורה היו מגיעים לעיירות, מאשימים את היהודים בתמיכה בבולשביקים, תחילה היה נגבה מס כבד ולאחר מכן היה ניתן האות ומתחיל הפוגרום. ההיסטוריון היהודי רוסי, שמעון דובנוב ציין כי פניה של נציגים יהודיים לפטליורה לעזרה נענתה בתשובה שאינו יכול להרשות לעצמו להסתכסך עם הצבא. 

בדצמבר 1919 הוא נסוג לפולין, שם הוא כורת ברית עם הממשלה הפולנית ולמרות הצלחה חלקית בקרבות הראשונים הם נוחלים תבוסה מול הבולשביקים. ב-1921 הוא חותם עם ז'בוטינסקי על ברית שכוללת גם הקמת פלוגות הגנה יהודיות וההסכם מעורר המון זעם בקרב הציונים, אבל זה סיפור אחר, אם כי עובדה זו שימשה את התובעים במשפט של שוורצברד. הפולנים מסייעים לפטליורה לברוח לוורשה ומשם יעבור בסוף 1923 לבודפשט ומשם לוינה וג'נבה עד שיתיישב עם אשתו ובתו בפריז ב-1924 ויתחיל לערוך עיתון באוקראינית שהקים וניהל את פעולות ממשלת אוקראינה הגולה.

שולום שוורצברד נולד ב-1886 בבסרביה, ככל הנראה ביום הברית שלו הצטוו יהודי האזור לעזוב והמשפחה עקרה לבאלטה. אבל המעבר לא עשה להם טוב, ביתם נשרף, אחרי שעברו דירה והתמקמו, הם נשדדו ולא הרבה אחרי האם נפטרה. בתחילה שולום למד בחדר אך בגיל צעיר הפך לשוליית שען. אחרי 3 שנות "התמחות" התגלה כי למעשה שימש כמשרת בלבד. הוא מצטרף לקבוצת מהפכנים למנגינת לבו של אביו וב-1905 אחרי שחוזרים החיילים הרוסים ממלחמת רוסיה-יפן, הוא עד לפוגרום, אבל בניגוד ליהודים אחרים, שולום וקבוצתו מחליטים להשיב מלחמה שערה והם אוספים נשק חם וקר ומגיעים מוכנים למפגש עם הפורעים. מחשש לתגובת השלטונות שוורצברד מחליט לברוח וניצל ממש ברגע האחרון. הוא בורח לאוסטריה, עובר דרך שוויץ ובסוף מגיע לפריז ב-1910, אל אחיו היחיד. שם הוא גם נושא לאישה קרובת משפחה.

אחרי הרצח של ז'אן זורס שוורצברד מחליט להתגייס ללגיון הזרים ונשלח לאלג'יריה ומשם למערכה בגליפולי. אחרי שנשארו רק 900 מבין 500 המתנבדים בגדודו, מקבל שוורצברד הצעה לעבור לגדוד צרפתי והוא מסופח לגדוד רגלים לא רחוק מהגבול הגרמני. במרץ 1916, בעת ניסוי פצצות חדשות הוא נפצע ויוצא מבתי החולים רק לקראת סוף השנה וחוזר לפריז עם יד שמאל משותקת חלקית ועיטור גבורה  - צלב המלחמה (Croix de guerre). 

אלא כשבמרץ 1917 יוצאת הקריאה להתגייס למען המהפכה הבולשביקית, שוורצברד לא מסוגל לוותר על ההזדמנות ומתנדב. באיזשהו שלב הוא מגיע חזרה לבאלטה, הקהילה היהודית מתוחה מאוד וזה מתבטא בתשלומים לחיילים כדי שיימנעו מלתקוף יהודים. שוורצברד כמובן מתקומם והופך לשותף פעיל בהקמת מיליציה מקומית בעיקר של נוער להגנה מקומית. זה פועל לא רע איפה שזה מצליח, הבעיה היא שיש יותר מדי מקומות בהם זה לא והמראות קשים. הוא ממשיך לקייב וכל העת הוא כותב פזמונים ביידיש על הפרעות והתקומה (אגב שם העט שלו היה "בעל החלומות"), עד שבדצמבר 1918 הוא מחליט לחזור לפאריז.

הוא מתחיל לעבוד כשען ומנסה לחזור לחיים, אבל המראות לא מרפים, אולי בגלל שגם ההודעות על קרובי משפחה שנרצחו מתחילות להגיע – יותר מעשרים מבני משפחתו נרצחו. ככה עוברות השנים עד שב-1924 הוא שומע שפטליורה הגיע לפריז. המחשבה שפטליורה פשוט יכול להמשיך בחייו מטריפה אותו והוא מתחיל לחפש אחריו אלא שאינו יודע כיצד הוא נראה או איפה לחפש. במכתבים שהוא כותב ניכר בו הרצון לנקום את נקמת משפחתו ועמו, אם כי יש לציין כי שוורצברד חילוני גמור, נהנה מחיי נישואין טובים ומהצלחה יחסית בעסקי השענות. בסופו של דבר הוא מוצא תמונה של פטליורה, מכאן נרקמת תוכנית - הוא משיג נשק ומתחיל להבין היכן פטליורה מתגורר עד שיום אחד הוא נתקל בו באקראי, אך משום שפטליורה טייל עם אשתו ובתו, שוורצברד נסוג בו מכוונותיו, אבל מתחיל במעקב. ב-25 במאי 1926 מגיעה ההזדמנות ושוורצברד, כאמור, מנצל אותה. הוא משאיר לאשתו פתק, בו הוא מבקש ממנה להבין שפעל בשליחות עמו ומתנצל בפניה, ויוצא בידיעה שהיום יטול את חייו של פטליורה. 

**

"פטליורה?" שאל שוורצברד עת ידו כבר נשלחה אל האקדח. "אתה סמיון פטליורה?" בעוד האצבע סחטה את ההדק, ניסה פטליורה להרים את מקלו משל ממנו יבוא עזרו. חמש יריות, פטליורה נופל ועוד 2 יריות על הקרקע בעודו שוכב על המדרכה, האם נפל רק אחרי הירייה החמישית? העדויות סותרות. היריות הפרו את דממת הרחוב שחיש מהר נקהל אנשים והשוטרים שהגיעו בקושי הצליחו לחלץ את שוורצברד מההמון הזועם שהחל מכה את שוורצברד. הוא נלקח לתחנת המשטרה ולמרות המכות היה כשיר לחקירה. כשנשאל את מי הרג, סיפר שהרג גנרל אוקראיני כנקמה על חלקו בפוגרומים של 1919 והחל לספר את סיפור הפרעות באוקראינה. עוד לא נגמרה החקירה הראשונית וכבר טלפון ממשרד המשפטים – כל העולם כמרקחה, כולם רוצים להבין את הרצח הפוליטי שזה עתה התרחש בפריז.

הוא נלקח לביתו לחיפוש, שם אשתו המבוהלת והמיוסרת שניסתה להבין את פשר הפתק שהשאיר לה האיש שלה שלא חזר וכשסופסוף חזר הגיע אזוק ובלוויית שוטרים. הוא מוחזר לתא המעצר. השוטרים שממשיכים לחקור את שכניו וחבריו מקבלים תמונה של איש הגון (נו, מתבקש לומר נורמטיבי). תמונות ועדויות דולפות לתקשורת שמאוד מתעניינת במקרה והמשטרה מואשמת על לא עוול בכפה שנהגה באלימות עם שוורצברד. הידיעה על זהות הנרצח מעלה את פרעות אוקראינה לכותרות ויהדות העולם נחלצת לטובת שוורצברד, שבינתיים מועבר עד למשפט לקונסיירג'י (כן, כן איפה שהוחזקו עד לגיליוטינה לואי ה-16 ומארי אנטואנט ואחר כך גם רובספייר), שם שוורצברד מגלה על המהומה שהוא חולל בעולם.

החקירה נמשכת, הקהילה היהודית נרתמת לעזרה אגב גם חיים וויצמן בין התורמים והמתרימים למטרה, גם כלכלית וממונה לשוורצברד סניגור – אנרי טורס, שנחשב מוח משפטי מבריק, יהודי במוצאו ואגב סבו היה עיתונאי וממקימי הליגה להגנת זכויות האדם והאזרח בזמן משפט דרייפוס. בינתיים לשוורצברד ניתנת ההזדמנות להסביר את עצמו והוא אומר כי הרצח היה תיקון וניצחון לחירות וכי אסור שפושעים יסתובבו ללא עונש רק משום שקורבנותיהם מושתקים וכי בעיניו פעל לפי דין ואף נהג ברחמים כלפי פטליורה, בניגוד לקורבנות היהודים באוקראינה שנטבחו באכזריות.

החקירה והשלבים המקדימים למשפט ארכו 17 חודשים, המשפט עצמו רק שמונה ימים והכרעת חבר המושבעים חצי שעה בלבד. בטרם נפתח המשפט, עשרות יהודים בעלי שם, לאון בלום, ג'וזף קסל ואלברט איינשטיין, שבאותה תקופה היה הכי סלבריטי שניתן לדמיין, התייצבו לטובת שוורצברד ולא רק יהודים גם אישים לא יהודים בולטים, כמו מקסים גורקי. הכסף שנאסף משמש את טורס לנסיעה לאוקראינה לגביית עדויות ואף להבאת עדים. בין קווי ההגנה שהוצעו לטורס היה לטעון לאי שפיות או לחלופין, ולאור עברו של שוורצברד, לטעון שפעל בשליחות הרוסים. טורס דוחה מכל וכל את ההצעות.

שוורצברד עומד משמאל וטורס יושב מתחתיו - בבית המשפט, אוקטובר 1927

המשפט מתחיל ביום שלישי, ה-18.10.1927, בלוח העברי זה נופל על שמחת תורה. בתל אביב, תחת המנדט הבריטי, נערכת הפגנה לזכר 100,000 הקורבנות באוקראינה משולבת בשמחת תורה וקצות ספרי התורה נכרכו בשחור לציון אבל. המשפט נפתח, שוורצברד כפר באשמה ולא הביע חרטה. ביד אומן מוביל טורס את המשפט, משום ששוורצברד הודה במעשה עצמו ולא עשה שום ניסיון לברוח מזירת הפשע, הופך טורס את השאלה המרכזית במשפט לשאלה – האם פטליורה אשם, מוסרית ומעשית בפוגרומים. בעיקר משום שבחקירה שוורצברד מספר למשטרה על החיפוש המכוון אחר פטליורה בפריז, השגת הנשק והתכנון  מה שהופך את המקרה למקרה ברור של רצח בכוונה תחילה. התביעה ניסתה לטעון שהרצח היה מכוון ובשליחות רוסיה הבולשביקית והשקיע מאמץ ניכר להטיל ספק באחריותו של פטליורה לפוגרומים.

הסיקור בתקשורת הצרפתית למשפט אוהד, למעט בעיתוני ימין כמו לה-פיגארו, ודעת הקהל הצרפתית, כמו במקומות רבים אחרים בעולם, נוטה לטובת שוורצברד (מה גם שלא ניתן היה לפספס את צלב הגבורה שענד בכל אחד מימי המשפט). טורס מזמן מעל 80 עדים, ביניהם חיה גרינברג, אחות וניצולת פוגרום חמלניצקי (בשמה אז פרוסקורוב), בו נרצחו כ-1,800 יהודים, נשים ונערות נאנסו באכזריות וכ-3,000 ילדים נותרו יתומים) שנתנה את עדותיה גם על קורותיה וקורות משפחתה וגם על המטופלים שעברו תחת ידיה. עוד עולה על דוכן העדים ההיסטוריון אליהו צ'ריקובר שתיעד את הפרעות ממקור ראשון ועמד בראש המחלקה ההיסטורית של ייווא (המכון למחקר יהודי) שהיה אז האקדמיה למדעי היידיש והיהדות וגם בראש צוות חוקרים שחקרו את הפוגרומים. צ'ריקובר טען שהתבטאויותיו של פטליורה בעד יהודים נעשו מהפה לחוץ כדי שיוכל הלכה למעשה להמשיך את הפוגרומים ובכך להבטיח "שקט" מהצבא ושבעצם לא ניצל את כוחו כדי למנוע את הפוגרומים ולכן אחראי לקיומם.

המשפט מעורר סערת רגשות באולם בית המשפט, בקרב המשתתפים והצופים כאחד וכמובן שגם מחוץ לבית המשפט. לכבוד המשפט ולראשונה בפריז מותקן בבית המשפט חדר תקשורת עם שירותי טלגרף. הניו יורק טיימס אפילו מפרסם את תוצאות פסק הדין בכותרת הראשית. ביום השמיני למשפט, מבקש אב בית הדין מחבר המושבעים, בן 12 המשתתפים, להכריע ומבקש מהם לנות על חמש שאלות: האם שוורצברד אשם בפציעתו של פטליורה? האם פציעות אלה גרמו למותו? האם הוא התכוון לגרום למותו? האם הוא פעל במחשבה תחילה? והאם עשה את מעשהו במארב?

טורס שולח אותם להתדיין לא לפני שהוא מזכיר להם שעיני האומה נשואות אליהם על מנת שישמרו על שמה הטוב של צרפת. הם לא נזקקו ליותר מחצי שעה כדי לחזור עם הכרעה – זכאי. "קריאות "ויו לה פרנס" הרעידו את בית המשפט לאחר סיום המשפט. ברחבי צרפת נערכו תהלוכות שמחה ספונטניות לרגל הזיכוי

עקרונית כאן מסתיים הסיפור שלנו, אבל לא של שוורצברד. 

למרות הזיכוי, פריז, שהיתה מלאה בגולים רוסים ואוקראינים, הופכת עבורו למקום מסוכן ומלא אויבים. הוא מגיש בקשה לסרטיפיקט כדי לעלות לארץ ישראל אולם השלטונות הברטים מסרבים לבקשתו. שוורצברד בטוח שהאישור עוד יגיע ובינתיים פונה לפרוייקט הבא שלו – אנציקלופדיה יהודית ביידיש. לשם כך הוא נוסע בינתיים לדרום אפריקה אלא שהוא ימצא את מותו בקייפטאון, כמה שבועות לאחר הגעתו לעיר. הוא מת מהתקף לב ב- 3. במרץ 1938 והוא בן 52. הוא נקבר בבית הקברות היהודי והלוויתו היתה ההלוויה היהודית הגדולה ביותר בקייפטאון. את בקשתו להיקבר בישראל הצליחו למלא רק ב-1967 ואפרו הובא לקבורה במושב אביחיל, המצבה בבית הקברות בקייפטאון עדיין קיימת. ואם אי פעם יצא לכם להיתקל ברחוב בשם "הנוקם", עכשיו אתם מכירים את סיפורו.