היהפוך נמר חברבורותיו ונתניהו מנטרותיו?

הייתי רוצה להגיד שרצח עלי דוואבשה ישנה משהו, אבל יש לי תחושה שהוא לא. האנשים שהתניעו את כל המהלך הזה אולי יישירו מבט למראה היום אבל הם לא יראו כיצד הם קשורים לרצח של עלי בשישי לפנות בוקר. הלא רוצחים אלה רק "עשבים שוטים" שאולי הגדילו לצמוח ואולי חרגו ממסלולם, אבל הם חריגים, קיצונים, מסוכנים. הם. זה תמיד הם. במציאות הישראלית אנחנו הם חזק יותר מכל "הם" אפשרי ויש הרבה וה"אנחנו" הזה, ממש לא אוהב להסתכל בראי. העניין הוא שהאוירה הציבורית מאפשרת לרצח כזה להתרחש, לא כי הוא מקובל חלילה ולא כי הפך לנורמטיבי, מי שהביא אותנו למקום הזה הוא תולדה של גורמים רבים והמנגנון היחיד שלמעשה משאיר את הרצח הזה ב"שוליים הסהרוריים" כפי שנהוג לקרוא להם, גם אם אינם כאלה ונציגיהם יושבים בכנסת, הוא סייגים מוסריים אישיים ופרטניים.

זה עשב שוטה והוא נוטה להתפשט

האמירות המזועזעות של נתניהו והמאמצים עליהם הוא מדבר, הוא מתכוון למה שהוא אומר למרות שהכתובת נכתבה על הקיר במשמרת שלו. אבל בואו נשים את הדברים על השולחן - המאמצים כרגע מתמקדים ב"הרגעת" את האוירה ותפיסת הרוצחים מהטעם הפשוט - התקוממות בשטחים ישראל תוכל לרסן - כבר ראינו את זה בעבר, אם לא בנוהל שגרה או בנוהל חירום אז בנוהל מלחמה. מה ישראל לא תוכל לרסן? האמת העצובה היא שישראל לא תוכל לרסן עוד קבוצות טרור מבית היוצר של ההתנחלויות. עוד התארגנויות קטנות פרי יוזמה של כאלה שבטוחים ש"עם אינו יכול להיות כובש בארצו". 

לא רוצה לומר שעברנו את נקודת האל חזור כי אז אין לי מה לעשות בארץ הזאת ועובדה שאני כאן ומגדלת את ילדיי כאן כדי שגם הם ימשיכו לחיות כאן. אבל רצח עלי דוואבשה והפציעה האנושה של בני משפחתו שנלחמים על חייהם שכבר לעולם לא יהיו מה שהם יכלו להיות, הוא נקודת ציון מחרידה שהייתי רוצה שתטלטל את כולנו. אלא שגם חשבתי כך עם כל ילד שנהרג בצוק איתן, כל אישה, כל גבר זקן וכל חף מפשע אחר שקיבלו את השם המכובס "בלתי מעורב", וחשבתי כך כאשר נרצח מוחמד אבו חדיר, וחשבתי כך כשמח"ט בנימין ירה בגב של נער שיידה עליו אבנים. אבל כל פעם שחשבתי כך והעזתי גם לומר זאת בקול רם בעיקר שמעתי שאני בוגדת, שמקומי לא כאן. 

אילוסטרציה

אם יש משהו שלקחתי ברצינות מהאיומים שקיבלתי בעקבות הדברים האלה הוא שמקומי כאן. גם אם זה אומר להיות האחרונה שתשאר כדי להגיד את זה. היסטורית אנחנו נוטים לשאול "איפה היה העולם?" איפה אתם הייתם לפני שמוחמד אבו חדיר נרצח? כשעלי דוואבשה נרצח? לפני שדם פלסטיני הפך הפקר. האם אותם אנשים שקראו לאורנה בנאי בוגדת כי היא עמדה לזכר ארבעה ילדים שנהרגו בהפצצת צה"ל בחוף הים גם מזועזעים מרצח עלי דוואבשה? כלומר כשזה צה"ל זה בסדר אבל כשזה כנופיית מתנחלים זה לא בסדר? כי אין הרבה הבדל בין רצח ילד בן 18 חודשים ובין חבורת מתנחלים ש"רק" מכה מכות רצח נער פלסטיני או מח"ט שיורה בגב של נער שאכן פשע ויידה אבנים ועדיין לא הגיע לו למות. בין כל אלה יש קו אחד - קו קהות החושים, זוית הטיית המוסר. 

היד שזרקה את בקבוק התבערה הזה שייכת ככל הנראה לגוף שחובש כיפה. אני לא אומרת את זה כדי להצביע על ציבור שלם, אלא כי חבישת הכיפה אמורה להעיד על יראה מהאל. אם חמשת חומשי התורה הם דברי אלוהים חיים (בהנחה זה נכון, אם כי אפילו ספר דברים מעיד על עצמו שהוא ספר הזכרונות של משה), הרי ש"לא תרצח" הוא דבר אלוהים חיים. לא ישי שליסל ולא כנופיית הרוצחים בדומא נטו לזכור את זה כשיצאו למשימתם בלילה הנוראי הזה, ליל חמישי- בוקר שישי, ט"ו באב למניין הספירה היהודית. ואיזה לילה של אהבת אדם זה היה. אבל היד ששלחה אותם היא יד ה"מנהיגים" שלנו, הם הכשירו את האוירה בדיוק לזה, אלא שאפילו הם לא פיללו שזו תהיה התוצאה. 

האווירה במציאות הישראלית הפכה את הפלסטינים לשלוחי שטן, זה מתחיל בנתניהו שפורט על הנימים היהודיים ובמנטרה הקבועה שלו שאין פרטנר, זה ממשיך בבנט "עם אינו כובש בארצו", וזה לא עוצר לא בינון מגל, לא באיילת שקד, לא בבצלצאל סמוטריץ', לא בשרון גל, לא באביגדור ליברמן. מי שמחד מפעיל אופציה צבאית כל אימת שהוא ממציא סיבה ומאידך טוען שאין מקום למשא ומתן דוחק את התודעה הישראלית הציבורית לפינה. אף אחד לא שואל לתוכנית מדינית כי תוכנית מדינית היא הפחדת הציבור עד דק. התכנסות של ציבור מבוהל מסביב לדגל, מגבירה את הלאומנות, מפחיתה ביקורת ציבורת, מבטלת את הצורך בספק ומביאה להתפרצויות אלימות. 

אני לא רואה איך מה שנקרא כרגע "מנהיגות" יכול הוביל אותנו למקום אחר - היהפוך נמר חברתבורותיו ונתניהו מנטרותיו? אני לא רואה את זה קורה. הרטוריקה הזו כבר תפסה תאוצה וצריך כוח עצום כדי להפסיק את מרוצתה האנרציונית לעבר התפרצויות נוספות כאלה. זה אנחנו שצריכים להפסיק את זה. שום מנהיג באופק לא מתכוון לייצר רפורמה כמו שהמדינה הזו צריכה, למרות שכולם מציינים ובצדק שיש נשיא בירושלים. יש כאן מילכוד - המנהיגות הנוכחית לא תביא לשינוי, מי שצריך להניע שינוי זה אנחנו, מלמטה צריכה לבוא הקריאה לסרב להיות אויבים. אפשר לחיות במדינת ישראל, צריך לחיות במדינת ישראל - לחיות לא למות. 

החיים והמוות בידי הלשון, הרטוריקה היא הכלי החזק ביותר של הפוליטיקאים. הרטוריקה של השנים האחרונות הביאה אותנו לכאן, זה השיח הציבורי אלה המילים שנמזגות אל השיח ונמהלות בתודעה הציבורית. כשראש ממשלה, שרים וחברי כנסת מטפטפים לכלי הזה רעל יש לכך השלכות. המציאות העגומה הזו התפוצצה שוב בשישי בבוקר. מישהו צריך להפסיק את זה. אין לי ספק שפיתרון מדיני יכול לבוא גם מהימין, העדר הפיתרון והבחירה, הלכה למעשה, של מדיניות נתניהו במבצעים ומלחמות מביאה אותנו לעבר שבר חברתי פנימי. זה כבר מזמן לא עניין של ימין ושמאל זה עניין של דמוקרטיה מתפרקת וחלק מזה זה הכיבוש שלא מסתיים. זה הזמן של כולנו ימין ושמאל לדרוש פיתרון - פיתרון מדיני וחברתי. כי כששיקול הביטחון הופך למהות הכל בסופו של דבר הוא נוטה לפרק את כל שאר הדברים בדרך. הביטחון שלנו להיות האמצעי שמשאיר אותנו כאן ומבטיח חיים של שלום, כשהוא הופך להיות מטרה קיומית זה משחק על חבית נפץ.

ביום שישי בבוקר כשעלי דוואבשה נשרף למוות נשרף עוד חלק בעלה התאנה שאנו קוראים לו המוסר הישראלי. הוא התאפשר כי אנחנו מאפשרים כי אנחנו חיים ליד הכיבוש יומיום וחושבים שהוא לא נוגע לנו. סארטר אמר הרשע הוא התוצר של יכולתו של האדם להפוך לערטילאי את מה שהוא מוחשי. יש כיבוש, יש פלסטינים - עם זה בדיוק אנחנו צריכים להתמודד ובדרכים אחרות, טוב בעצם כרגע לא מוצעת לנו שום דרך. הרי לכם התוצאות