הסיפור הנשכח של פרעות גרנדה

מקובל לחשוב שיהודים ומוסלמים חיו בהרמוניה בארצות האסלאם, אבל זה לא ממש נכון, היו להם רגעים טובים, אבל לא רק. חלק מהסיבות לתפיסה הכוללנית והלא מדויקת הזו שהזכרתי היא אתנוצנטריות, אימוץ הנרטיב האירופי ההיסטורי. ניקח לדוגמא פוגרומים, רובנו מייחסים אותם לאירופה כמה מאתנו יודעים על פוגרומים בארצות מוסלמיות?

ב-1903 התרחשו ברוסיה פרעות קישינב, 49 יהודים נרצחו, באותה שנה היה גם פוגרום בטאזה, מרוקו, בו נהרגו ככל הנראה כ-60 יהודים, המספרים אינם ברורים והעדויות חלקיות (תבדקו אותי – נסו לחפש בגוגל). הפרעות בקישינב הן חלק מההיסטוריה הציונית, אבל לא הפרעות בארצות ערב, להן אין מקום בסיפור ההיסטורי וקחו בחשבון שבמרוקו בלבד נרצחו מאות יהודים בעשור הראשון של המאה ה-20.  

כידוע, המרחב היהודי במדינות מוסלמיות הוא גדול הרבה יותר ממרוקו, הן בגודלו הפיזי והן ברמת מרחב הזמן. הניסיון לסכם 1,500 שנים של חיים יהודיים במדינות אלה אמור להיות רחב הרבה יותר מידיעה מוגבלת על תור הזהב, שזה פחות או יותר סיכומו של הידע, אם כי היום הוא הולך ומתרחב וטוב שכך. אבל לא תור הזהב הוא מהות הסיפור שלנו, אלא פרעות גרנדה משנת 1066.

בחישוב מהיר אתם אמורים לשאול אותי: "איך פרעות אם תור זהב?" וזו בדיוק הנקודה, היה תור זהב אבל לא כולו היה נוצץ. למעשה, עד כמה שידוע לי, אם יש משהו שניתן להגיד הוא שהיהודים בארצות האסלאם היו מיעוט מובחן בעל זכויות מוגבלות, שאיכות חייו בכל רגע נתון היתה תלויה בשליט ובמערכת היחסים עם המשטר.  

כמו באירופה, כך גם בארצות האיסלם המיעוט היהודי ידע רדיפה, בעיקר בתקופות של חוסר וודאות,  למשל בתקופת מלחמות. באופן עקרוני, על פי הקוראן, ליהודים ולנוצרים יש מעמד של בני חסות (ד'ימים). מה שאומר שכל עוד הם שומרים על החוקי האיסלאם ומשלמים מס מיוחד (ג'יזיה), הם מוגנים ממוות ויכולים לשמור על דתם. במאה ה- 11 נערכה "אמנת עומר", שאיגדה חוקים קיימים מהמאה ה-8, הכוללת שורת תקנות שנועדו להעניק עליונות למוסלמים על פני לא מוסלמים, בין היתר נאסר על היהודים לבקר את האסלאם, מחמד, או הקוראן, לפגוע בחיים מוסלמים, לבנות בתים גבוהים יותר מאשר של מוסלמים, לקיים יחסי מין עם אישה מוסלמית (למוסלמי מותר היה לקיים יחסי מין עם יהודייה), לרכוב על סוסים, ללבוש ירוק (צבע האסלאם), להשמיע קולות תפילה רמים שעלולים לפגוע במוסלמים ועוד. בתמורה קיבלו היהודים הגנה על חייהם ורכושם וגם מידה מצומצמת של אוטונומיה בניהול חייהם הקהילתיים.

בתקופה שאנחנו מכנים תור הזהב, מהמאה ה-9 ועד המאה ה-12, התרחשו התנכלויות נגד יהודים באזורים מוסלמים או ערבים, על חלקן לא שמענו ועל חלקן כן, למשל במאה ה-9 התרחשו התנכלויות ליהודי ירושלים, במאה ה-12 אולצו יהודי תימן להתאסלם,  וב-30.12.1066 החלו הפרעות בגרנדה, שיש היסטוריונים שרואים בהן את סוף תור הזהב. גרנדה היתה חלק מחליפות קורדובה, זו היתה עיר רב-תרבותית, אבל האווירה הרב-תרבותית לא סייע למתח בין הקהילה המוסלמית ליהודית.

אומדן ההרוגים היהודים לא מדויק ומגיע עד ל-5,000, אחרי שיהוסף הנגיד, בנו הבכור של שמואל נגיד, יועצו של המלך (במקורות מסויימים הוא הווזיר הראשי) ומנהיג הקהילה היהודית אחרי מותו של אביו (ב-1055), נצלב. מה הביא לצליבתו? בקהילה היהודית נודע יהוסף שאדם שלא נפל מאביו למעט בתכונה אחת – ענווה. אבל כידוע המקורות די דלים, יש הטוענים כי כפר גם בדת אביו וגם באסלאם ולכן עורר את חמת זעמם של המוסלמים. מה שככל הנראה ברור הוא שהוא שלט במלך, שאת רוב ימיו כילה בשתייה לשוכרה ולכן יהוסף הנגיד קנה לעצמו די הרבה אויבים ובטח לא עזר שהוא היה עשיר וחי חיי פאר. בנוסף הוא ניסה לקדם יהודים אחרים גם בחצר וגם בסיוע לעסקיהם ושהקיף את המלך במרגלים. שנאמר – מרבה נכסים, מרבה דאגה.

אחד מאויביו, אבו אישק, אף כתב נגדו שיר נבזי המגנה אותו ואת היהודים, היו שטענו בכוונתו לסייע למלך אלמריה לכבוש את גרנדה מידי הברברים ואולי אף לקבל בתמורה מעמיד של שליט, אבל בהחלט לא ברור מה היה הטריגר לפרעות. יש הטוענים שהיו מספיק אנשים שלחשו על אוזנו של המלך ולבסוף היה קרע ביחסים האישיים, יש שטוענים שניסה לסכסך בין הברברים (הרוב) לערבים (המיעוט) ולפגוע במרקם החיים בעיר, ויש שטענו שכיהודי הוא הפר את אמנת עומר, אבל הכל ספקולציות.

ב-30.12.1066, הוא ט' בטבת (ויש שיגידו שיום הצום, שנקבע ב"הלכות גדולות", הוא לזכר הפרעות), מסתער המון מוסלמי מוסת על ארמון המלך. יהוסף התחפש, ככל הנראה גם ניסה לצבוע את פניו כדי לא יכירו אותו, אך זה לא עזר. הוא נגרר במכות וחבטות לשער העיר, שם נצלב וזה היה האות להמשך הפרעות באוכלוסייה היהודית בעיר. כ-1,500 משפחות נפגעו, בנו ואשתו של יהוסף הנגיד הצליחו להימלט מהעיר כמו עוד מספר משפחות, אבל הקהילה שנותרה נשארה בגרנדה וניסתה לשקם את חייה.

אז האמנם תור הזהב? כן בהחלט, אך למעט חריגים. לשאלה למה גם בישראל ההיסטוריה הזו אינה ידועה, ובכן מעבר לאימוץ הנרטיב האירופי ומעבר לעובדה שבאמת המקורות מעטים, יש עוד דבר שיש לזכור – החשש הישראלי לדבר על פליטים יהודים מארצות האסלם, אבל נראה לי שנכון לסיים כאן.