סטיב ביקו - הנר שלא כבה

הוא נולד ב-18.12.1946, הוא מת כעבור 31 שנים, ב- 12.9.1977 ובכל זאת כמעט 31 שנותיו הפך לאחד מסמלי המאבק של דרום אפריקה. אולי נתחיל מהסוף? הרי ממילא הוא ידוע. ב12.9.1977 הוא נרצח. סטיב באנטו ביקו נמנה על הפלג שדגל במאבק לא-אלים בדרך לעצמאות דרא"פ. זה לא עזר.

סטיב ביקו (צילום מאושר לשימוש ציבורי)

היום לפני 40 שנה הוא נעצר במחסום דרכים ועל פי התקנות לשעת חירום הוא נעצר, נחקר, עונה קשות ובמצב אנוש, כפות ועירום הועבר מרחק של 700 ק"מ לטיפול רפואי בפרטוריה. שם מת. הרשויות ניסו לטייח וטענו שמותו נגרם משביתת רעב. עיתונאי עיקש אחד הצליח לחשוף את סיבת המוות: דימום מוחי שנגרם ממכה, או מכות, שניפצו את הגולגולת. ניסיון הטיוח של השלטונות יצר מהומה רבה והעיתונאי שהתעקש על נתיחה שלאחר המוות, בנימין פוגרונד, היה סגן עורך הראנד דיילי מייל ומאוחר יותר עלה לישראל.

במותו הפך סטיב ביקו לסמל עוד יותר משהיה בחייו, ובתרגום חופשי של מילותיו של השיר של פיטר גבריאל – "אפשר לנשוף על נר, אי אפשר לנשוף על אש. ברגע שהלהבות מתחילות לתפוס, הרוח תישא אותן גבוה יותר" . תגובתו של המשפטים של דרא"פ דאז, "איני חש שמחה או צער בהתייחס למר ביקו. אני שווה נפש" רק הוכיחה לעולם את האכזריות הגזענית והשרירותית בדרא"פ. בסופו של דבר איש לא נענש על חלקו ברצח של ביקו.

אבל איך הסיפור הזה מתחיל? ובכן, ובאופן צפוי למדי, אחרת. סטיב ביקו היה ילד שלישי מארבעה. אביו היה שוטר שלמד בהתכתבות עריכת דין אך לא הספיק לסיים את לימודיו לפני שנפטר וסטיב בן ארבע בלבד. כשהיה בן שנתיים עברה המשפחה לגינסברג, שם הצליחו בסופו של דבר לרכוש בית פרטי. אחרי שאביו נפטר, החלה אמו לעבוד כטבחית בבית החולים המקומי. הוא החל את לימודיו בבית הספר בשנת 1952 ולמרות שאף אחד לא ראה אותו לומד נחשב לאחד התלמידים המבריקים בכיתה, הוא קפץ כיתות וב-1960 החל את לימודי התיכון, באחד מבתי הספר היוקרתיים של הקהילה השחורה, שנתיים אחרי קיבל תעודת הצטיינות על 10 שנות לימוד. התחנה הבאה היתה קולג' לובדייל, שם למד אחיו הבכור שהיה מעורב בפוליטיקה כחבר בקונגרס הפאן-אפריקאי (PAC). אבל כבר באפריל 1962 הוא נלקח למעצר כשהמשטרה בכלל חיפשה אחרי אחיו.

שני האחים נשלחו לקינגסטאון, שם הואשם אחיו בחברות בפוקו, הזרוע החמושה של ה-PAC. סטיב שוחרר, הוא עזב את ביתו, אך המשיך בלימודיו. אך המשטרה לא הניחה לו, הוא סומן כ"פוליטי" ובסופו של דבריו סולק מבית הספר, שנים אחר כך הוא יתאר את התקופה הזו כתקופה בה צמח כעסו כלפי המשטר, או הסמכות הלבנה. אחיו סיפר שמה שהוא לא הצליח במשך שנים לעשות, כלומר לגרום לאחריו להתעניין בפוליטיקה, הצליחה המשטרה ביום אחד."

ב-1964 עבר את טקס הבגרות המסורתי, וגם סיים את לימודיו בסנט פרנסיס. ציוניו הגבוהים אפשרו לו להתקבל לבית הספר לרפואה בדורבן בתחילת 1966, שם התגורר במעונות הסטודנטים הנפרדים. התודה הפוליטית שלו מתעצמת, בעיקר על רקע עצמאות רודזיה. באותה תקופה לסטודנטים השחורים היתה נציגות סטודנטיאלית עצמאית אך מסונפת לאגודת הסטודנטים הכללית של דרום אפריקה. כבר בשנה הראשונה שלו באוניברסיטה נבחר לנציגות הסטודנטים ואף השתתף בכינוס הלאומי של התאחדות הסטודנטים (NASUS). זו היתה תקופה סוערת בה נחלקו הדעות אם לשתף פעולה עם איגוד הסטודנטית, שנשלט ברובו על ידי לבנים או להקים ארגון מתחרה. ה- African National congress היה בעד שיתוף פעולה, אך לא ה-PAC. באותה תקופה ביקו היה מעורב בהמון דיונים והחזיק בדעה שיש לשתף פעולה ולו משום המשאבים שניתן להשיג משיתוף פעולה זה.

בנסיעת הרכבת, בדרך לכינוס התאחדות הסטודנטים הכללית של דרום אפריקה בשנת 1967, החליטו נציגי הסטודנטים לתמוך בפרישה אם תחליט ההתאחדות לקבל את חוקי האפרטהייד ולשכן את הנציגים השחורים בנפרד. ההתנהלות של מארגני הכינוס הוכיחה להם שחששותיהם היו מוצדקים. הם שוכנו במרחק נסיעה ממקום הכינוס, בעוד שאר הסטודנטים שוכנו במרחק הליכה קצר, גם ארוחותיהם הוגשו בנפרד משאר הסטודנטים. בכירים ב-NASUS גינו את החלטת האוניברסיטה להפריד בין נציגי הסטודנטים על בסיס גזע, אך למעשה הם ידעו על התכנון עוד לפני פתיחת הכינוס.

למחרת כשנפתח הכינוס, ביקו נעמד להציג את דוח המחוז שלו ועשה זאת בשפתו כדי להדגים את הניכור בתוך אגודת הסטודנטים ובין היתר הציע להקפיא את הכינוס משום שמארגניו ידעו על הסידורים המפלים מראש. בסופו של יום זו היתה נבואה שהגשימה את עצמה, ביקו וחבריו חשו שאין להם באמת מקום ב-NASUS  ועזבו.

הוא חובר לבארני פטיאנה מתומכי ה-University Christian Movement (UCM) וכאשר באסיפה של הארגון ב-1968 נציגי השחורים עוזבים לפני שחלפו 72 שעות כדי לא לעבור על החוק שמאפשר שהיה של עד 72 לשחורים בסביבה לבנה, הוא מבין שהוא צריך לקחת יוזמה וכן נזרעים הזרעים שיביאו להולדתו של גוף סטודנטים עצמאי, שלימים יקרא – South African Students Association (SASO). ביקו עדיין האמין בשיתוף פעולה עם NASUS, וקיווה שמהלכיו לכיוון היפרדות ייצרו עמדת מיקוח טובה יותר לייצוג קהילתו באופן שווה יותר ומתוך מטרות משותפות.

לקראת הקונגרס של NASUS  ב-1968, הבטיחו המארגנים מאוניברסיטת וויטס, שם הכינוס עתיד היה להיערך, שהלקח נלמד. הכינוס עבר על מי מנוחות על פני השטח, בפועל אחרי שנציג מחוז לבן הקריא את הדו"ח שלו באפריקנס, בזה אחר זה עלו נציגי מחוזות אחרים וקראו את הדו"ח בשפתם. עם זאת, יו"ר האיגוד שנבחר היה דאנקן אינס, חבר קרוב שנתפס כ"לבן רדיקלי" בקרב הציבור הלבן בדרום אפריקה, שביקו אף הכריז על מועמדותו. אבל בדצמבר 1968 הוא מקים את SASO. בכינוס הראשון, ביולי 1969, נבחר ביקו לנשיא הראשון של הארגון. בנאומו הראשון הסביר ביקו שאת דרכה של SASO  סללו אנשי האמצע, בין "השחורים המיליטנטיים" ובין "לבנים" שדחו את הרעיון הליברלי והבין-גזעי. הוא הבהיר שארגונו אינו רוצה להחליף את הארגון הקיים, אלא להשמיע קול ולהתנגד לדיכוטומיה בין ההלכה למעשה, לצביעות שמתבטאת בקריאות לפעילות משותפת כשבפועל סטודנטים לא לבנים נפגעים במצבים רבים.

בתקופה הזו הוא מתאהב ברמפלה ממפלה, אולם למרות שהיא הוקסמה ממנו היא בחרה לעמוד בהתחייבויותיה כיון שהיתה ממש לפני חתונה. ביקו נותר שבור לב ויוצא למסע לגיוס תמיכה ב-SASO בקמפוסים האפריקאיים כחלק מניסיונו לעורר את התודעה השחורה, אבל אל חשש הם עוד יתאחדו אחרי גירושיה ויביאו לעולם שני ילדים שלא במסגרת נישואין.

במקביל ובהחלט גם בהשפעתו של ביקו, מנהיגי NASUS מובילים קו מיליטנטי ורדיקלי הרבה יותר מאשר של מרבית הסטודנטים הלבנים בדרום אפריקה. ניסיון למסד את הקשר בין NASUS ל-SASO בכינוס ב-1970 יוצר משבר כשבשיאו אחת הנציגות מתיישבת בהפגנתיות בחיקו של ביקו למרות האיסור על ניהול יחסים בין גזעיים בחוקי האפרטהייד בדרום אפריקה. ביולי הוא מתמנה ליו"ר SASO  ומתחיל לפרסם מאמרים תחת פסבדונים – פרנק טלק ושם הוא כתב טורים לא מצונזרים ומלאי ביקורת על "הנשמות השחורות בעור הלבן" ומתח ביקורת על השמאל והליברלים שלמעשה אינם מודעים לגזענות הפנימית שבתוכם. בחייו האישיים, בדצמבר 1970 הוא מתחתן עם נציקי משלאבה, בנם הבכור נולד ב-1971. 

בתקופה שבין 1969 ל-1971 מוקמים גרעיני סטודנטים אפריקאים שמתנדבים לטיפול במצב בקהילות, מקימים מרפאות, מלמדים קרוא וכתוב, מסייעים בחיזוק החקלאות ועוד כשמטרת הפעילות היא לא רק העלאת רמת החיים, אלא גם החדרת מודעות והעצמת תחושת ההגדרה העצמית, השתייכות. זהו חלק מהרעיון שבירו ממוביליו של תודעה שחורה. הפרויקטים הללו נחלו הצלחה במשך שנות פעילותם. מתוך גרעין הפעילות הזה צומח ה- Black People's Convention (BPC), תפקידו של ביקו – רכז הנוער, אהובתו לשעבר ממפלה רמפלה היתה אחת מסגניו, אז ניצת ביניהם שוב הרומן.

בינתיים דרום אפריקה מבעבעת ואירוע רודף אירוע. בדצמבר 1972 מתכנס הBPC ומגדיר את מטרתו  - להיות תנועה פוליטית שחורה שתשאף לשחרור פיזי ופסיכולוגי מהדיכוי. ב-1973 רשויות החוק מתחילות ללחוץ על הפעילים, חלקם נעצרים, על ביקו מוטלות מגבלות תנועה והגבלות נוספות כמו איסור הרצאות פומביות, איסור על ציטוט בתקשורת ועוד. הוא חוזר לעיר הולדתו, קינג וויליאמס טאון. במקביל הוא מסולק מבית הספר לרפואה, כיוון שפעילותו הפוליטית גרמה לו לפספס כמעט את שנת הלימודים כולה.

ביקו מקים סניף של ה- BPC בקינג וויליאמס טאון ואחר כך גם בגינסבורג, הוא חשב שזה מעבר זמני, בסופו של דבר הוא נשאר קבוע. הוא מייצר שם פעילות קהילתית ענפה בתחומי רווחה, בריאות, לימודים וחיזוק הקהילה.

הגענו ל16.6.1976, היום בו פרצו המהומות בסווטו. הפגנת התלמידים נגד ההחלטה ללמד אפריקנס בביה"ס המקומיים הפכה לשדה קטל בשל אלימות משטרתית. כתוצאה מהמהומות, המשטרה שוברת את פעילי הBC וה-ANC יוצאת וידה על העליונה כגוף מוביל במאבק נגד האפרטהייד. ביקו נעצר לבידוד ל-101 ימים ומשוחרר בדצמבר 1976. כשהוא יוצא שורת פוליטיקאים מהעולם ממתינה לפגוש אותו. במידה רבה הוא הופך לאחד הקולות החשובים שיוצאים מדרא"פ.

זו תקופת זוהר בחייו האישיים והוא חי חיי לילה סוערים, שלא הפריעו לו בניסיונו לחבר בין כל הארגונים לעצמאות בדרא"פ והוא גם מתמנה לנשיא כבוד של הBPC. המשטרה לא עוזבת אותו והוא נעצר שוב במרץ 1977 והוא לא היחיד, המשטרה מנסה לפרק את גורמי הכוח המקומיים. בלילה בין ה-17 ל-18 באוגוסט ביקו יוצא לכיוון קייפ-טאון בסתר לפגישות פולטיות, כשהן לא מתאפשרות הוא עושה את דרכו חזרה ובלילה של ה-18 באוגוסט, מעט לפני עיר הולדתו ולמרות היותו מחופש, הוא נעצר במחסום דרכים, מזוהה ונעצר.

יותר לא יראה אור יום. בתא המעצר הוא הופשט, נכבל ועונה לפני שהועבר למשטרה החשאית בפורט אליזבת. כחלק מהעינויים נאסר עליו לשבת, הוא מסרב לשתף פעולה ובתגובה למכות הוא החזיר מלחמה. בלילה בין ה-6 ל-7 בספטמבר חוקרי המשטרה היכו אותו במשך שעות, במהלכן נחבל בגולגולת. בסופו של דבר הוא נשלח למרפאה והרופא לא מצא דבר יוצא דופן. אתם יכולים לתאר שלא נדרשה הכשרה רפואית כדי למצוא את כל יוצאי הדופן, מומחה אחר הציע להעבירו לטיפול רפואי. המשטרה בהתחלה מתנגדת אבל ב- 11.9.1977 הוא נשלח לפרטוריה. את הנסיעה העביר ערום וכפות, מקציף מפיו ובקושי בהכרה. כשהגיע לשם טופל אך כבר היה מאוחר הרבה, הרבה, יותר מדי. הוא הועבר לתא וב-12.9.1977 נקבע מותו.

הידיעה על מות מייסד התודעה השחורה התסיסה את דרא"פ, גם את הקהילה הלבנה. למרות ניסיונות הטיוח, הלחץ התקשורתי והעולמי עשה את שלו והאפרטהייד שוב התגלה במלוא כיעורו קבל עם ועולם. הלווייתו נערכה ב25.9 וכ-20,000 ליוו את ארונו, ביניהם גם 13 דיפלומטים מארצות מערביות וכמה פוליטיקאים לבנים. הלוויה ערכה כ-6 שעות והסתיימה בהנפת אגרוף והקריאה "כוח". כבר ב-17 באוקטובר המדינה הוציאה מחוץ לחוק 18 ארגונים, המאבק עוד רחוק מלהסתיים. עד 1994 יעברו עוד 17 שנים ארוכות של מאבק. נלסון מנדלה אמרה עליו: "הם היו חייבים להרוג אותו כדי להאריך את חיי האפרטהייד". לזכרו של לוחם חירות אמתי