אין כמו שבת נטולת תוכניות ומשובצת תיכנונים קלילים כמו קרני שמש מרצדות ביום חורף בהיר ונטול גשמים (וסליחה לקוראים שבצפון אמריקה הספונים בביתם בשעה שבחוץ 20- ויותר, אבל פה יש שבת שימשית ונעימה). איכשהו בישראל מרבית האנשים מנצלים יום כזה לכל כך הרבה דברים בחוץ ואילו אני תמיד מעדיפה להיות ספונה בבית. ימים כאלה של מחד בטלה נעימה (ספרים, משחקים, זמני מסך ושיחות) ומאידך סידורים קלילים (ניקיונות, אירגונים, בישולים, אימוני נגינה, קצת כושר והשלמת מטלות), הם ימים שאני אוהבת במיוחד. במרוץ החיים שבא לעיתים בדרישות כמעט בלתי אפשריות, שבו כל הזמן אנחנו סופרים את מה שלא הספקנו לעשות, הקלילות הרגועה הזו נותנת פרספקטיבה.
טוב, כל זה היה בבוקר, מאז עברו אי אילו שעות ולשמחתי גיליתי שהתבגרתי, הצלחתי לא להתייסר על כך שאינני כותבת והתפניתי לכל הדברים שהייתי צריכה לעשות והיו הרבה. לצערי רשימת המטלות רק צומצמה ועדיין נותרו דברים רבים שדורשים את תשומת ליבי, אבל לא יכולתי לעצור את עצמי מלשבת ולכתוב קצת. אני מצמצמת את עצמי לשלושה נושאים כי פשוט אני נחמדה והחלטתי לחוס עליכם:
1. שרון - אני לא אוהבת את אריק שרון, התבגרותו המעט שפויה יותר לא סייעה למחות את טראומת לבנון. אמנם הייתי ילדה בת 8, אבל אני זוכרת את אבא שלי יוצא למילואים ומשאיר אותי באי ודאות ופחד, אני זוכרת את חבריה של אחותי הכי "קטנה" (בכל זאת היא בוגרת ממני ב- 11 שנים) יוצאים למלחמה וזוכרת אחד שכבר לא חזר ואת הליחשושים על אלה שחזרו אחרים. את החרא שהביאה איתה מלחמת לבנון אני זוכרת מצוין כי אני אמנם בגרתי אבל אנחנו מלבנון לא יצאנו עד שעברו 18 שנה, עד שהייתי בת 26. את חייהם של כמעט 22,000 בני אדם משני הצדדים לקחה המלחמה הזו. אני לא יודעת מה הייתה דעתי, אם הייתי מבוגר אז, על מבצע ה- 40 ק"מ, זה גם לא משנה (נכון, זה הגיוני שהייתי מתנגדת) אבל אלה אף פעם לא היו 40 ק"מ פשוט כי היה זה אריאל שרון שרצה את ביירות. מבחינתי (אבל אני לא היחידה, גם העולם, גם ועדת כהן, גם חלקים נרחבים מהציבור בישראל), אריק שרון הוא סברה ושתילה. בעודו שר הביטחון והאחראי על הצבא היהודי שהוקם כדי להגן על המדינה היהודית שקמה אחרי השואה, הוא הורה לצבא הזה לתת לפלנגות להיכנס לשטח בשליטתו (נכון שהוא לא היה צריך להיות שם, זה סיפור אחר) מתוך ידיעה ברורה של מה עתיד להתרחש (והיות שהצבא הזה כבר היה שם, הוא היה צריך למנוע את זה). יומיים ישבו כוחות של צה"ל, ידעו מה מתרחש ולא עצרו את טירוף ההריגה, בגדר ניתן לערבים להרוג את עצמם. אריק שרון בעיני, הוא סמל להידרדרות המוסרית שלנו ולא משנה מה עשה אחר כך, אריק שרון מבחינתי צבוע בדם, בדם של כל אלה שלא חזרו, בדם של 20,000 עד שנת 2000, אבל בתכל'ס גם של אלה של אחרי. עכשיו כנראה שימיו ספורים, בכל מקרה נוהל חבצלת בכוננות ובחורינו הטובים מתערבים על היום המדויק וכולם מתעדכנים פעם בכמה זמן לבדוק אם זה קרה. מדינה שלמה נכנסת לכוננות מוות. אני לא אוהבת את אריק שרון, אבל האיש בן 85, הוא עשה המון דברים בחייו וכרגע זה ממש לא משנה. בואו לא נמשיל את רוחו המרחפת מעל השיחות עם קרי (ראבאק כמה בולשיט אפשר להאביס אותנו), אנא חיסכו לנו את כל ההתעדכנות המפורטת הזו, תנו לאריק שרון למות בשקט ובכבוד ואת פורנוגרפיית הגסיסה תחסכו לנו וגם לו. אם אני שלא מאוהביו מוכנה לתת לו את השקט, אני מניחה שמכבדיו ומוקיריו יוכלו להתאפק בטרם ישאו עליו הספדים בעודו נושם עדיין בעולמנו השברירי. בקיצור תספרו לנו כשיהיה משהו סופי לדווח, עזבו אתכם מעידכונים.
2. לבנון - אני לא מוצאת משהו מטאפיזי בזה שאני עוברת משרון ללבנון, אני בטח לא חושבת שבעירתה המחודשת של לבנון קשורה באופן קוסמי למותו הקרוב של אריק שרון. בכלל כל האזור קצת מתערער לו, וכידוע אנחנו עדיין פיזית חיים כאן ולא באירופה. הבלאגן של סוריה מערער בראש ובראשונה את לבנון, אך הוא משפיע גם על ירדן, טורקיה ועיראק, תוסיפו לזה את הבלאגן שלנו ואת האנדרלמוסיה (היה צריך להבחין בין שני הסוגים) במצרים ומיד תבחינו שבכלל המצב לא מזהיר באזור - לא שהייתם צריכים אותי בשביל זה. בקיצור מה שקורה כרגע בלבנון מאוד מעציב אותי. ברור לי שאלה שממש מימין לי (בינינו רוב המדינה מימין לי, אז אני לא מדברת על אלה שנמצאים יחסית קרוב אלי) יטענו טיעונים בנוסח "הם (עדיף תמיד ניסוח מעורפל ומעט דמוני) לא מצליחים בינם לבין עצמם, אז למה מאשימים אותנו כשאנחנו לא מסתדרים איתם?" מעבר לזה שזה טיעון ילדותי וממש לא קשור, אין לי כוח להתייחס אליו. נכון שכרגע נדמה שאנחנו לא קשורים למה שקורה שם, אבל זו תהיה הטעות שלנו לא להבין שלכל מה שקורה עכשיו יש השלכות אזוריות. זו תהיה טעות הרת גורל וקוצר רואי חריף אם מנהיגי המדינה שלנו (זה מה שיש כרגע ועם זה צריך לעבוד) לא יתעשתו על עצמם ויפה שעה אחת קודם. ואם כבר מדברים על זה אז הרי קרי כאן כרגע והוא עדיין אופטימי (לא שברור למה, לרוב אני נוטה לייחס את זה לטיפשות, אבל קרי כבר הוכיח שהוא לא מהסוג הזה). חלון ההזדמנויות שלנו לשלום אמיתי הולך ונסגר, המחיר ששילמנו כולנו כבר גדול הרבה יותר מדי. הממשלה הזו כל הזמן מוכנה לשלם את המחיר על גבי (והגב שלי סוחב מיסים, התנחלויות, רבנות, צבא - מה לא?) ולי כבר די נמאס לשלם אותו. העניין הוא שבנט עושה כל כך הרבה רעש, לפיד כל כך דביק, לבני כל כך לא משמעותית, ליברמן כל כך לא מתון ונתניהו כל כך לא (בעצם גם סער, אבל לא משנה), שאין שום סיכוי.
3. נכון שאני כל השבוע עם הילדים. מה כל השבוע? כל הזמן!!! אבל השבתות הקטנות האלה בבית מזכירות לי תמיד כמה נפלא העולם כשהם נמצאים בו, כמה נגינת טרומבון מתחילה יכולה לפתוח את הלב, במיוחד כאשר המנגינה מסתיימת בחיוך ניצחון, כמה אצבעות קטנטנות שעוברות שוב ושוב על המיתרים במאמץ עילאי ושקדנות אין קץ יכולות למתוח את מיתרי הלב עד כאב, כמה חיבוק וחיוך ונשיקה הן ההנאות הקטנות באמת, כמה נפלא לחבק את הילד שלך ולקרוא לו ספרים, כמה כיף להפסיד להם בכוונה במשחקים. כמה הילדים שלנו ממלאים בעצם קיומם. אז שילך הכל לעזאזל, אני הולכת לנשק מצח של שלושה מלאכים קטנים שעושים את כל המאמץ הזה להישאר כאן שווה משהו. המדינה הזו הולכת פייפן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה