אז שוב נסע הבנזוג לחו"ל, את הטריק של הקושי להישאר לבד עם הילדים כבר ניסיתי בעבר (הא לכם הקישור אם ברצונכם לרענן את זכרונכם בפוסט הקודם שהיה לדעתי משעשע ביותר) ולכן לא אעשה זאת שוב. לא נותר לי אלא לשים לב שבכל פעם שהוא נוסע (ועם יד על הלב בעבודה החדשה התדירות נמוכה) אני נעשית יעילה הרבה יותר. אולי זה איזה מנגנון פיצוי, אך גם זה משעשע כי בתכל'ס עם שעות העבודה הבלתי נגמרות שלו שזולגות לכל שעה נורמלית ולא נורמלית ובקושי מאפשרות לו לישון, הרי שאין כמעט הבדל בין אם הוא בארץ ובין אם הוא בחו"ל בהתנהלות היומיומית שלי ושל הילדים. בקיצור - הוא נוסע, אני נעשית עוד יותר יעילה, הכל מתקתק מצוין ובכל זאת הנוכחות שלו בבית עדיפה הרבה יותר. אולי זה בגלל שכשהוא מגיע אני עוברת חזרה מטורבו למצב תקין ורמת הכוננות יורדת משמעותית ויש בכך משום הקלה נפשית שאין להקל בה ראש. אולי זה הגעגוע לרגעי השקט המשותפים בערב? אולי זו הידיעה שהוא קרוב שעושה את הכל קל יותר? אני באמת לא יודעת את התשובה. כך או אחרת זה מה שזה ולמרות סגידתי ליעילות, כאשר בצד השני של המשוואה נמצא בנהזוג, שיקול היעילות בטל בשישים. זהו אמרתי.
היום התחוור לי ביתר חריפות עד כמה בנהזוג יקיר לי חסר ועד כמה הוא מיטיב להכיר אותי. הסיפור הבא יאיר אותי באור אחר לגמרי ויש סיכוי שלא תסתכלו עלי שוב באותה צורה, אך מכיון שאינני יודעת איך רובכם מתייחסים אלי, אקח את הסיכון. ובכן, יש לנו בבית סכיני מטבח שקנינו במינכן כשנסענו להתחתן (יותר - 13 שנה - כבוד). הסכינים הגרמניים האלה הם בבת עיני, אתם יכולים לצחוק עד מחר, אבל זר לא יבין זאת. העונג בלטול את הסכין ליד, להרגיש את משקלו וחדותו ואם להסתכן בלהישמע כמו אייל שני להתענג על החיתוך המדויק המהול בחרדה הקיומית לקצות אצבעותיך שהורגלת להשתמש בהן מימים ימימה. וכמובן יש את כל הריטואל של תום השימוש - ניקוי יסודי וניגוב, החזרתו למקומו והנסיגה לאחור ללא הפניית האחוריים המסמלת את הכבוד שאתה רוחש לסכין ואת ההודיה החרישית שנותרת בריא ושלם. אז יש את הסכין, המכונה בפי כל "סכין שף", מבחינתי הוא האולטימטיבי, אבי כל הסכינים, המושלם והראוי מכל. זה שחוץ מבנהזוג לאף אחד, אבל לאף אחד אין אישור לגעת בו ויגידו תודה שאני נותנת לבני תמותה רגילים לשזוף את עיניהם בו. אז הסכין הזה, הסכין בסכינים, זה שאפילו רק קשר עין חטוף ומקרי איתו יכול להעלות את המוראל שלי גם ברגעים הכי קשים (טוב נסחפתי), נעלם. (טה-טה-טה-טה).
אין לכם מושג איך הפכתי את כל הבית ולא מצאתי אותו, כמה היה קשה לעצור את רטט השפה התחתונה והעיניים שנמלאו דמעות (בכל זאת צריך ללמד את הילדים לא להיקשר בצורה לא בריאה לחפצים [כן, זה מצחיק אותי]). חיפשתי אותו בכל מקום, הגיוני ולא הגיוני ואין לכם מושג עד נטרדה מחשבתי. יוק, נאדה, זילץ', כלום - אין סכין. לילה קשה עבר על כוחותינו. בשיחה עם בנהזוג, הוא ניסה להיות תומך, אך אבוי לאוזניים ששמעו את פליטת הפה שלו שבטח זרקתי אותו לפח. אה-הא העלבון המשתמע במחשבת הכפירה הזו היה קשה מנשוא. אבל אין ספק שזה טרד את מנוחתי, אוהו כמה שטרד. ולמה אני אומרת את זה? כבר בניתי מספיק מתח ועכשיו לשורת המחץ.
היום יום ראשון, היום השלישי למניין האבדה שאין שניה לה, שוב רוקנתי את הפח. הפח הענק בחדר האשפה היה ריק לבד מקרטון הפיצה ושקית הזבל שלנו. החזקתי את מכסה הפח לעוד כמה שניות והחלטתי שראיתי ניצוץ. שביב התקווה הקלוש שהתעורר בי (הרי את הפחים כולם רוקנו ביום שישי ואני את הזבל זרקתי בחמישי, אז אולי לזה התכוונו בלימונים ולימונדה וגו') מחק כל היגיון פנימי שניסה עוד להחזיק אותי. תוך שניה כבר הייתי בתוך פח הזבל ואחרי לא יותר מחמש שניות החזקתי בידי את הבן האובד. האושר. הייתי קופצת משמחה לולא מכסה הפח היה תקרת הזכוכית שלי. הר הבית בידי, מצאתי את אררט, אני ברקיע השביעי רק שהוא עמוק בתוך פח זבל ירוק ומצחין ועכשיו אני צריכה לצאת ממנו. מזל שאני בכושר. רצתי הביתה מניפה את סכיני אל על ומודה לאלוהי הסכינים שהביאני הלום וגם למזל הממוזל שמנע את ריקון הפח (שזה למעשה פועל יוצא מהעובדה שהשכנים שלי ממשיכים תמיד למלא פחים שגם שהם מלאים ולכן אני תמיד זורקת את שקית הזבל שלנו לפח הרחוק ביותר - הו, אודה לסיכון מחושב).
רק כשסגרתי את הדלת מאחורי ופצחתי בריקוד ניצחון, הבנתי שאם היה שכן שראה אותי בריצת האמוק עם הסכין החד בטירוף הזה שועטת מחדר האשפה לעבר חדר המדרגות, הוא עשוי היה ללא שהיות להתקשר למשטרה ולהודיע על אישה שאיבדה את זה ומתרוצצת עם סכין משל היתה פרדי קרוגר בסרט ההמשך החדש. לא אכפת לי. תחושת האובדן היתה קשה יותר מכל ליכלוך שנדבק אלי בתהליך וכל פגיעה אפשרית במוניטין. בינתיים הסכין כבר נוקה באלכוהול, נשטף במים חמימים והוחזר אחר כבוד במקומו כדי להוסיף ולשלוט שוב ביד רמה במטבח. ואני אפילו לא מתלוננת על החתך שעשה לי סכין הלחם בזמן שהתגעגעתי לאהובי מפלדת האל-חלד המופלא שמאיר את חיי.
לבנהזוג עוד לא סיפרתי, אבל יודע צדיק נפש בהמתו גם כשהיא מלאה ברפש ונראית די פאטתית בגרסת פרדי קרוגר שלה לחתלתולה על גג פח לוהט. לא לוהטת, כבר לא מסריחה, אבל עדיין נרעשת מגלי האושר.
ולחשוב שרציתי לספר לכם על התקרית הדרמטית בשעת לילה מאוחרת שהיתה מנת חלקי בשישי בשעה שישבתי לי וכתבתי (דווקא לא לבלוג, אלא יותר להארד דיסק) ולפתע בתוך הדממה החריד אותי קול של יריה. ועוד איזה שתיים. לא קרוב מאוד, אבל קרוב מספיק. אבל די עם הדרמה ליום אחד, הנה הלינק של מה שקרה אחרי שבבוקר מצאו גופה של שומר ברחובות, חצי קילומטר מהבית שלי. משם רציתי לדבר על הגל העכור המכונה התעצמות הפשע ומשם על אוזלת ידה של המשטרה. אבל עזבו אתכם, אני הולכת לסכין שלי ואני עוד אמצא מה לחתוך (די, נודניקים, רק ירקות). חוצמזה אני צריכה לחזור - אנחנו עכשיו לומדים על מצרים העתיקה והילדים יוצרים פירמידות. לו הייתי מלך מצרי אני יודעת מה הייתי לוקחת עמי אל הקבר...
היום התחוור לי ביתר חריפות עד כמה בנהזוג יקיר לי חסר ועד כמה הוא מיטיב להכיר אותי. הסיפור הבא יאיר אותי באור אחר לגמרי ויש סיכוי שלא תסתכלו עלי שוב באותה צורה, אך מכיון שאינני יודעת איך רובכם מתייחסים אלי, אקח את הסיכון. ובכן, יש לנו בבית סכיני מטבח שקנינו במינכן כשנסענו להתחתן (יותר - 13 שנה - כבוד). הסכינים הגרמניים האלה הם בבת עיני, אתם יכולים לצחוק עד מחר, אבל זר לא יבין זאת. העונג בלטול את הסכין ליד, להרגיש את משקלו וחדותו ואם להסתכן בלהישמע כמו אייל שני להתענג על החיתוך המדויק המהול בחרדה הקיומית לקצות אצבעותיך שהורגלת להשתמש בהן מימים ימימה. וכמובן יש את כל הריטואל של תום השימוש - ניקוי יסודי וניגוב, החזרתו למקומו והנסיגה לאחור ללא הפניית האחוריים המסמלת את הכבוד שאתה רוחש לסכין ואת ההודיה החרישית שנותרת בריא ושלם. אז יש את הסכין, המכונה בפי כל "סכין שף", מבחינתי הוא האולטימטיבי, אבי כל הסכינים, המושלם והראוי מכל. זה שחוץ מבנהזוג לאף אחד, אבל לאף אחד אין אישור לגעת בו ויגידו תודה שאני נותנת לבני תמותה רגילים לשזוף את עיניהם בו. אז הסכין הזה, הסכין בסכינים, זה שאפילו רק קשר עין חטוף ומקרי איתו יכול להעלות את המוראל שלי גם ברגעים הכי קשים (טוב נסחפתי), נעלם. (טה-טה-טה-טה).
אין לכם מושג איך הפכתי את כל הבית ולא מצאתי אותו, כמה היה קשה לעצור את רטט השפה התחתונה והעיניים שנמלאו דמעות (בכל זאת צריך ללמד את הילדים לא להיקשר בצורה לא בריאה לחפצים [כן, זה מצחיק אותי]). חיפשתי אותו בכל מקום, הגיוני ולא הגיוני ואין לכם מושג עד נטרדה מחשבתי. יוק, נאדה, זילץ', כלום - אין סכין. לילה קשה עבר על כוחותינו. בשיחה עם בנהזוג, הוא ניסה להיות תומך, אך אבוי לאוזניים ששמעו את פליטת הפה שלו שבטח זרקתי אותו לפח. אה-הא העלבון המשתמע במחשבת הכפירה הזו היה קשה מנשוא. אבל אין ספק שזה טרד את מנוחתי, אוהו כמה שטרד. ולמה אני אומרת את זה? כבר בניתי מספיק מתח ועכשיו לשורת המחץ.
היום יום ראשון, היום השלישי למניין האבדה שאין שניה לה, שוב רוקנתי את הפח. הפח הענק בחדר האשפה היה ריק לבד מקרטון הפיצה ושקית הזבל שלנו. החזקתי את מכסה הפח לעוד כמה שניות והחלטתי שראיתי ניצוץ. שביב התקווה הקלוש שהתעורר בי (הרי את הפחים כולם רוקנו ביום שישי ואני את הזבל זרקתי בחמישי, אז אולי לזה התכוונו בלימונים ולימונדה וגו') מחק כל היגיון פנימי שניסה עוד להחזיק אותי. תוך שניה כבר הייתי בתוך פח הזבל ואחרי לא יותר מחמש שניות החזקתי בידי את הבן האובד. האושר. הייתי קופצת משמחה לולא מכסה הפח היה תקרת הזכוכית שלי. הר הבית בידי, מצאתי את אררט, אני ברקיע השביעי רק שהוא עמוק בתוך פח זבל ירוק ומצחין ועכשיו אני צריכה לצאת ממנו. מזל שאני בכושר. רצתי הביתה מניפה את סכיני אל על ומודה לאלוהי הסכינים שהביאני הלום וגם למזל הממוזל שמנע את ריקון הפח (שזה למעשה פועל יוצא מהעובדה שהשכנים שלי ממשיכים תמיד למלא פחים שגם שהם מלאים ולכן אני תמיד זורקת את שקית הזבל שלנו לפח הרחוק ביותר - הו, אודה לסיכון מחושב).
רק כשסגרתי את הדלת מאחורי ופצחתי בריקוד ניצחון, הבנתי שאם היה שכן שראה אותי בריצת האמוק עם הסכין החד בטירוף הזה שועטת מחדר האשפה לעבר חדר המדרגות, הוא עשוי היה ללא שהיות להתקשר למשטרה ולהודיע על אישה שאיבדה את זה ומתרוצצת עם סכין משל היתה פרדי קרוגר בסרט ההמשך החדש. לא אכפת לי. תחושת האובדן היתה קשה יותר מכל ליכלוך שנדבק אלי בתהליך וכל פגיעה אפשרית במוניטין. בינתיים הסכין כבר נוקה באלכוהול, נשטף במים חמימים והוחזר אחר כבוד במקומו כדי להוסיף ולשלוט שוב ביד רמה במטבח. ואני אפילו לא מתלוננת על החתך שעשה לי סכין הלחם בזמן שהתגעגעתי לאהובי מפלדת האל-חלד המופלא שמאיר את חיי.
לבנהזוג עוד לא סיפרתי, אבל יודע צדיק נפש בהמתו גם כשהיא מלאה ברפש ונראית די פאטתית בגרסת פרדי קרוגר שלה לחתלתולה על גג פח לוהט. לא לוהטת, כבר לא מסריחה, אבל עדיין נרעשת מגלי האושר.
ולחשוב שרציתי לספר לכם על התקרית הדרמטית בשעת לילה מאוחרת שהיתה מנת חלקי בשישי בשעה שישבתי לי וכתבתי (דווקא לא לבלוג, אלא יותר להארד דיסק) ולפתע בתוך הדממה החריד אותי קול של יריה. ועוד איזה שתיים. לא קרוב מאוד, אבל קרוב מספיק. אבל די עם הדרמה ליום אחד, הנה הלינק של מה שקרה אחרי שבבוקר מצאו גופה של שומר ברחובות, חצי קילומטר מהבית שלי. משם רציתי לדבר על הגל העכור המכונה התעצמות הפשע ומשם על אוזלת ידה של המשטרה. אבל עזבו אתכם, אני הולכת לסכין שלי ואני עוד אמצא מה לחתוך (די, נודניקים, רק ירקות). חוצמזה אני צריכה לחזור - אנחנו עכשיו לומדים על מצרים העתיקה והילדים יוצרים פירמידות. לו הייתי מלך מצרי אני יודעת מה הייתי לוקחת עמי אל הקבר...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה