כולם מדברים על הפרשיה החדשה, של הזמר הלא צעיר והנערה בת ה- 15. אני באמת לא מכירה את הזמר ש"לכאורה", לא רואה אותו בתוכניות ריאליטי ולא שומעת אותו וכל סיבה שאתן בטח ניתן יהיה לקטלג כמתנשאת, אז למה לטרוח? ואין ספק שהוא היה צריך לעצור גם אם זה היה הכי מפתה בעולם מבחינתו, ואין ספק שאם כל ה"לכאורה" יתבררו כנכונים, הוא נושא באחריות פלילית. עזבו אותו בצד, אין בי טיפת רצון לדבר על גברים מדושנים שההצלחה עלתה להם לראש ושעשועים עם ילדה בת 15 עושים להם את זה.
אבל, משיטוטים שונים באינטרנט, ראיתי המון אנשים שהתגייסו לטובת הזמר, אני לא מדברת על גברים שלא רואים בזה פסול וטוענים שהנערה או הנערות ידעו בדיוק מהן עושות והמחשבה מרגשת אותם לא פחות, גם לאלה אין לי כוח. אלא למעריצים שלא מוכנים להאמין בכלל ומנסים להפוך לתעודת יושר אנושית עוד טרם נודעו הפרטים או הוגשו אישומים. עזבו אם זה נכון או לא נכון, אם אדם שאני מעריכה אבל לא מכירה אישית חשוד במשהו ואני לא יודעת אם זה נכון או לא, אני אעדיף לשתוק, כזו אני. לא כי אני מעדיפה להשקיף ולא להשתתף אלא בעיקר כי אני לא יודעת. אולי הבעיה איתי היא שאני לא מעריצה, לא הערצתי ולא אעריץ. כן, בכזו החלטיות. כל דבר שמדיף מעט ריח של פולחן גורם לי לברוח. אני מאלה שאוהבים, מעריכים, מתרשמים, לוקחים דוגמא, אבל בטח לא מעריצים. להעריץ זה כל כך חד ממדי, ואני אומרת למה להסתפק בממד אחד כשאפשר שלושה לפחות? להעריץ זה פחות או יותר לעקר כל שמץ של ביקורת אפשרית, ותסלחו לי, זה לא בגלל שאני פולניה (רק רבע) ולכן אני תמיד ביקורתית, זה בגלל שלהיות ביקורתי משמעו גם לחשוב ועל חשיבה אני משתדלת שלא לותר באופן עקרוני, כלל מנחה לחיים אם תרצו.
בעיני הערצה היא עיוורת, אומרים שאהבה היא עיוורת. אבל אהבה אמיתית, לא כזו של גיל הנעורים, אלא כזו שנשארת היא בטח לא עיוורת. להפך, אהבה אמיתית היא כזו שרואה את כל הפגמים וחובקת אותם, ואוהבת אותם למרות הכל. אך מה שנכון באהבה, בטח לא נכון לגבי הערצה. הערצה מתרחשת לרוב שכאשר לאדם מסויים יש תכונה מסויימת שגורמת לו להתבלט, רוצים דוגמא? נגיד - זמר, לא יודעת למה דווקא זה קפץ לי לראש, מעניין. בכל מקרה, התכונה הזו מגמדת כל דבר אחר והכל נבחן לאורה. נתחיל מזה שמרבית הזמרים לא כותבים ולא מלחינים, הם רק שרים, והשירים שלהם נכתבו על ידי מישהו אחר, לכן התחושה שהזמר שר לך מתחילתה היא טעות. אבל אם הערצה היתה נגמרת בזה דיינו. היא לא, הערצה הופכת את הנערץ לדומיננטי, לחסר פגמים, למודל חיקוי, היא הופכת לפולחן. והיום בעידן שהכל מתוקשר אדם שלוקה בהערצה עוד עלול לחשוב שהוא ממש מכיר את הדמות שהוא מעריץ מה שמוביל לבלבול ולתחושת פמיליאריות שבטעות ייסודה, כי כל מה שהוא מכיר זה את הפרסונה המיוחצנת ולרוב בינה לבין האדם עצמו יש קשר קלוש בהחלט. התחושה הזו שאתה מכיר, שאתה חלק היא למעשה בלבול תודעתי על גבול ההזייה. וזה עוד בלי לדבר על זה שהערצה בעיקרה מתבססת על יכולת אחת כמו כושר גופני, קול, מראה, כסף, שלא משנה כמה אדם עושה אותה טוב זה לא מעיד, לטובה או לרעה, על מיהו כאדם, אבל המעריץ רואה הכל דרך אותה תכונה אחת שהוא מעריץ. והנה על רגל אחת עוד הבדל קטן בין אהבה להערצה. מה שכן, מסתבר, ששתיהן, גם אהבה וגם הערצה יכולות להעביר בני אדם על דעתם.
בעידן חומרי ופלסטיקי כמו זה שאנחנו חיים בו, בקלות יחסית אתה יכול כמעט לגעת בכוכב הזה שאתה מעריץ, בטח דרך כל מגוון האפשרויות שמציעה האינטרנט. ואם אתה מתקרב אל מושא ההערצה, או אם אתה ממש מגיע אליו, המניות שלך עולות פלאים בקרב אלה שלא הצליחו להתקרב כמוך, כי הלא זה כלל ידוע - אדם הרי נמדד בחבריו... אוף, בעודי כותבת שורות אלה, התפרסמו ידיעות נוספות בנושא ומסתבר שהקטינות גם קיבלו לכאורה תכשיטים ובגדים בתמורה. הילדות הללו, הן עוד קורבן של החברה הזו שאנו חיים בה. אני לא יודעת אם הקטינות סונוורו מזה שמפורסמים מתעניינים בהן, אני לא יודעת אם הן פעלו במודע כדי להתקרב אל מה שנראה להן זוהר ומרגש, אני לא יודעת מה הן חשבו על סוג זה של תשומת לב ומתנות והאם הן בכלל מבינות כמה הן קורבן לא רק של הזמר אלא של החברה כולה. אני באמת לא יודעת, אני כן יודעת שזה מסריח, ממש מכל כיוון. כנראה שהקטע הזה של העלאת נערות צעירות קורבן לא פס מהעולם, אלא רק שונה במקצת - התשלום הוא לא בחיי הנערה, אלא בגופה ובשלמותה. וכמו נערות קורבן אחרות בהיסטוריה הן לא רואות עד כמה המשחק הזה הוא מיותר ומסוכן.
השעה מאוחרת, מחר עוד יום גדוש בפעילות ונסיעות, והנושא הזה נתקע לי בגרון ולא מרפה וזה עוד בלי לדבר על תג המחיר של שריפת הבית הפלסטיני על יושביו, או על הגן הלאומי החדש המתהווה בירושלים, ובלי מילה על קרי ונתניהו, בנט ולפיד. ובכלל רציתי להתלונן שכולם מדברים רק על הפרשה המסעירה בעוד שיש דברים כל כך הרבה יותר חשובים... רציתי, אבל הקטע הזה של נערות הזהב ואלילי הפלייליסט נתקע לי בגרון כמו לכולם, בעיקר בגלל שזה לא הזמר, וזה לא הנערות, זה פשוט אנחנו והאנחנו הזה לגמרי לא נוח (טוב, אולי רק בברלין, מי יודע? אני הלא כאן)
אבל, משיטוטים שונים באינטרנט, ראיתי המון אנשים שהתגייסו לטובת הזמר, אני לא מדברת על גברים שלא רואים בזה פסול וטוענים שהנערה או הנערות ידעו בדיוק מהן עושות והמחשבה מרגשת אותם לא פחות, גם לאלה אין לי כוח. אלא למעריצים שלא מוכנים להאמין בכלל ומנסים להפוך לתעודת יושר אנושית עוד טרם נודעו הפרטים או הוגשו אישומים. עזבו אם זה נכון או לא נכון, אם אדם שאני מעריכה אבל לא מכירה אישית חשוד במשהו ואני לא יודעת אם זה נכון או לא, אני אעדיף לשתוק, כזו אני. לא כי אני מעדיפה להשקיף ולא להשתתף אלא בעיקר כי אני לא יודעת. אולי הבעיה איתי היא שאני לא מעריצה, לא הערצתי ולא אעריץ. כן, בכזו החלטיות. כל דבר שמדיף מעט ריח של פולחן גורם לי לברוח. אני מאלה שאוהבים, מעריכים, מתרשמים, לוקחים דוגמא, אבל בטח לא מעריצים. להעריץ זה כל כך חד ממדי, ואני אומרת למה להסתפק בממד אחד כשאפשר שלושה לפחות? להעריץ זה פחות או יותר לעקר כל שמץ של ביקורת אפשרית, ותסלחו לי, זה לא בגלל שאני פולניה (רק רבע) ולכן אני תמיד ביקורתית, זה בגלל שלהיות ביקורתי משמעו גם לחשוב ועל חשיבה אני משתדלת שלא לותר באופן עקרוני, כלל מנחה לחיים אם תרצו.
בעיני הערצה היא עיוורת, אומרים שאהבה היא עיוורת. אבל אהבה אמיתית, לא כזו של גיל הנעורים, אלא כזו שנשארת היא בטח לא עיוורת. להפך, אהבה אמיתית היא כזו שרואה את כל הפגמים וחובקת אותם, ואוהבת אותם למרות הכל. אך מה שנכון באהבה, בטח לא נכון לגבי הערצה. הערצה מתרחשת לרוב שכאשר לאדם מסויים יש תכונה מסויימת שגורמת לו להתבלט, רוצים דוגמא? נגיד - זמר, לא יודעת למה דווקא זה קפץ לי לראש, מעניין. בכל מקרה, התכונה הזו מגמדת כל דבר אחר והכל נבחן לאורה. נתחיל מזה שמרבית הזמרים לא כותבים ולא מלחינים, הם רק שרים, והשירים שלהם נכתבו על ידי מישהו אחר, לכן התחושה שהזמר שר לך מתחילתה היא טעות. אבל אם הערצה היתה נגמרת בזה דיינו. היא לא, הערצה הופכת את הנערץ לדומיננטי, לחסר פגמים, למודל חיקוי, היא הופכת לפולחן. והיום בעידן שהכל מתוקשר אדם שלוקה בהערצה עוד עלול לחשוב שהוא ממש מכיר את הדמות שהוא מעריץ מה שמוביל לבלבול ולתחושת פמיליאריות שבטעות ייסודה, כי כל מה שהוא מכיר זה את הפרסונה המיוחצנת ולרוב בינה לבין האדם עצמו יש קשר קלוש בהחלט. התחושה הזו שאתה מכיר, שאתה חלק היא למעשה בלבול תודעתי על גבול ההזייה. וזה עוד בלי לדבר על זה שהערצה בעיקרה מתבססת על יכולת אחת כמו כושר גופני, קול, מראה, כסף, שלא משנה כמה אדם עושה אותה טוב זה לא מעיד, לטובה או לרעה, על מיהו כאדם, אבל המעריץ רואה הכל דרך אותה תכונה אחת שהוא מעריץ. והנה על רגל אחת עוד הבדל קטן בין אהבה להערצה. מה שכן, מסתבר, ששתיהן, גם אהבה וגם הערצה יכולות להעביר בני אדם על דעתם.
בעידן חומרי ופלסטיקי כמו זה שאנחנו חיים בו, בקלות יחסית אתה יכול כמעט לגעת בכוכב הזה שאתה מעריץ, בטח דרך כל מגוון האפשרויות שמציעה האינטרנט. ואם אתה מתקרב אל מושא ההערצה, או אם אתה ממש מגיע אליו, המניות שלך עולות פלאים בקרב אלה שלא הצליחו להתקרב כמוך, כי הלא זה כלל ידוע - אדם הרי נמדד בחבריו... אוף, בעודי כותבת שורות אלה, התפרסמו ידיעות נוספות בנושא ומסתבר שהקטינות גם קיבלו לכאורה תכשיטים ובגדים בתמורה. הילדות הללו, הן עוד קורבן של החברה הזו שאנו חיים בה. אני לא יודעת אם הקטינות סונוורו מזה שמפורסמים מתעניינים בהן, אני לא יודעת אם הן פעלו במודע כדי להתקרב אל מה שנראה להן זוהר ומרגש, אני לא יודעת מה הן חשבו על סוג זה של תשומת לב ומתנות והאם הן בכלל מבינות כמה הן קורבן לא רק של הזמר אלא של החברה כולה. אני באמת לא יודעת, אני כן יודעת שזה מסריח, ממש מכל כיוון. כנראה שהקטע הזה של העלאת נערות צעירות קורבן לא פס מהעולם, אלא רק שונה במקצת - התשלום הוא לא בחיי הנערה, אלא בגופה ובשלמותה. וכמו נערות קורבן אחרות בהיסטוריה הן לא רואות עד כמה המשחק הזה הוא מיותר ומסוכן.
השעה מאוחרת, מחר עוד יום גדוש בפעילות ונסיעות, והנושא הזה נתקע לי בגרון ולא מרפה וזה עוד בלי לדבר על תג המחיר של שריפת הבית הפלסטיני על יושביו, או על הגן הלאומי החדש המתהווה בירושלים, ובלי מילה על קרי ונתניהו, בנט ולפיד. ובכלל רציתי להתלונן שכולם מדברים רק על הפרשה המסעירה בעוד שיש דברים כל כך הרבה יותר חשובים... רציתי, אבל הקטע הזה של נערות הזהב ואלילי הפלייליסט נתקע לי בגרון כמו לכולם, בעיקר בגלל שזה לא הזמר, וזה לא הנערות, זה פשוט אנחנו והאנחנו הזה לגמרי לא נוח (טוב, אולי רק בברלין, מי יודע? אני הלא כאן)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה