פרשת ההתאבדות של אריאל רוניס עוד לא סיימה להדהד, אבל הידהודיה הנוכחיים האחרונים מיד יסיימו את הידהודם, אל דאגה הם ישובו. בפעם הבאה ששוב יהיה איזשהו פוסט שיש בו משום הshaming, פרשה זו תעלה מיד כדוגמא וגם כקובעת אסוציאציות ציבוריות. זה ציני, זה אנושי, ככה זה פועל. אבל מרבית הציבור הוכיח כמה קל לשנות את הדעות כאשר למעשה אין הרבה מידע על המקרה. כי תכל'ס מה הציבור יודע לנושא הפרשה הזו? בערך כלום. הוא לא יודע מה באמת קרה בלשכה, הוא לא יודע על האישה, לא על אריאל רוניס ז"ל ולא מה גרם לו לשים קץ לחייו.
אישה כתבה פוסט ובו תיאור של מקרה שנתפס בעיניה כאפליה על רקע צבע עור. ייתכן שבאמת הדברים היו כפי שאמרה ויתכן שכך הם נתפסו על ידה, ייתכן שאחרי אינסוף פעמים בהן היא הרגישה מופלית לרעה, מה שהתרחש בלשכת רישום האוכלוסין היה הקש ששבר את גבה. אני לא יודעת. הפוסט שלה גרר אמפטיה מיידית ברשתות החברתיות. מקריאת הפוסט שלה בלבד אכן ניתן להבין מדוע אנשים מיהרו לשתף. כוחה של הרשת החברתית כמחולל תודעה הוא גדול וזו הדרך של אנשים להביע תמיכה ואף לייצר סוג של פעולה מבלי לעשות יותר מדי.
השיתופים יצרו סוג של צונאמי מתגבר. השיתוף הפך לשיפוט. אלא שבצד השני של השיפוט עמד אדם שדבריו לא נשמעו. אני לא מתיימרת להבין או לנתח, אך התוצאה היתה עגומה. מושא התלונה, אריאל רוניס התאבד. מכאן החל צונאמי חדש ברשתות החברתיות, הפעם על כותבת הפוסט, המשתפים וכוחן של הרשתות החברתיות. מעניין להסתכל על הדיון הזה כי הוא בעיקר מוכיח כמה קל לשנות את דעת הקהל, עוד יותר במקרים של חוסר ידע.
רובם המוחלט של המשתתפים בפסטיבל הנוראי הזה לא באמת יודע מספיק פרטים כדי להסיק מסקנות ועם זאת הם מאוד נחרצים. ברטרנד ראסל אמר פעם כי הבעיה עם העולם המודרני היא שטיפשים מלאי ביטחון עצמי וחכמים הם מלאי ספקות. אגב הוא נפטר ב- 1970 ולא זכה לראות עד כמה הוא צדק. איכשהו האנושות מתקדמת טכנולוגית, אבל חוזרת אחורה מבחינה התנהגותית ואולי אף מוסרית. במידה רבה, אבל שונה בתכלית, נראה ששוב העולם נמצא במעין ימי ביניימי במהותו.
בצורה כוללנית, גורפת ולא מדוייקת (תודו שמשפט כזה ממש עושה חשק להמשיך לקרוא) ימי הביניים הסתיימו עם החזרה לערכים הומניסטיים במהותם, אל הפילוסופיה היוונית העתיקה מחד ועם מהפכת הדפוס מאידך. רבים הישוו את מהפכת האינטרנט מבחינת מהות וכושר שינוי למהפכת הדפוס ובצדק. אך האם מהפכת האינטרנט מביאה דווקא שינוי הפוך מבחינה פילוסופית? כלומר האם האינטרנט שהיא כל כך רחבה ומאפשרת תקשורת גלובלית, אינסוף של פעילויות וכן גישה למקור עצום של ידע בעצם מצמצמת את מקורות ההזדהות שלנו והופכת אותנו למאוד מחודדים בהגדרות? האם אנחנו, הלכה למעשה, זונחים הגדרות אוניברסליות לטובת ערכים והגדרות מאוד פרטניים?
היה הגיוני להאמין שהיכולת של הרשת להפגיש (או לייצר פוטנציאל פגישה וירטואלית) מגוון כל כך עצום של בני אדם (ועדיין עם ייצוג כמעט לא קיים של העולם השלישי), תרבויות ואופני חשיבה תביא דווקא לריבוי דעות מחשבתי, להבנה שיש כל כך הרבה בני אדם בעולם ותכל'ס יש מקום לכולם, אך ההפך הוא הנכון. משהו ברשת יוצר התבצרות של עמדות, אולי כי כל אחד כותב מביתו וביתו הוא מבצרו. תחושת ההגנה שלך גבוהה יחסית כשאתה יושב בבית מול מסך ומקלדת והעולם פרוש תחת אצבעותיך. תחושת הכוח הזה מעוורת, מסתבר שיא מעפילה על שיקול הדעת. ידע היא כוח, אבל גם חוסר הידע הוא כוח ושניהם בעלי פוטנציאל הרסני ללא שיקול דעת.
במידה רבה אנחנו קושרים לכוחה של הרשת כתרים רבים ובצדק, רק שאנחנו שוכחים דבר אחד - לרשת אין כוח ממשי ללא בני האדם. הרשת זקוקה לבני אדם כדי להיות גורם בעל השפעה. עיצוב הרשת אינו תלוי רק במעצבי דעת קהל, רגולציה ותנאי שימוש, הוא תלוי בכל אחד ואחד מאיתנו, המשתמשים. לכן השורה התחתונה בכוחה של הרשת היא האדם שמאחורי המחשב (או הלפטופ, או הטאבלט או הסמארטפון - כן כן, ממש בלוג רספונסיבי נהייתי). ללא ערכים מוסריים בסיסיים, ללא כבוד לבני אדם וללא כוח שיפוט, כל הידע שברשת לא יהפוך אותנו לטיפשים פחות.
לעניין המקרה הזה? השיתוף של הפוסט של האישה יכול היה לייצר בדיקה של המקרה לגופו ובכך היה תורם חיובית לבחינת נושא חיוני לחברה אזרחית מתוקנת. אבל הנושא לא נגמר בשיתוף, הוא נגמר בשיפוט. מתוך רצון אמיתי להציף בעיה אנשים הפכו את עצמם מכלי להצפת בעיה למערכת שיפוטית. המערכת השיפוטית הזו היא אנושית מאוד, כולנו עושים את זה, הבעיה היא שבמקום שנשאל שאלות אנחנו ממלאים אותן בעובדות לא בדוקות ובדעות מוצקות ולא חוששים להשמיע את דעתנו נחרצות. במידה מסויימת על כולנו מוטלת חובת העריכה והחשיבה אך יש כאלה הנכנעים לדחף ולמיידיות ולרוב הם גם מאוד קולניים.
הבעיה איננה הרשת, הבעיה איננה הרשתות החברתיות. כמו כל התפתחות טכנולוגית, גם הרשת דורשת מוסריות. ההיסטוריה מלמדת על גלים של חזרה לפילוסופיה היוונית הקדומה ולא בכדי. הרעיון של מרכזיות האדם מחד וערכים הומניסטיים הוא כנראה מוטיב חוזר בהיסטוריה האנושית, בכל תקופה חשוכה בה הוא נשכח, מגיעה בסופו של דבר בריאקציה. הדואליות של הרשת כמקום נפלא מחד אך הרסני מאידך יש בה משהו מהכנסייה של ימי הבייניים. המקום בו האדם מוצא נחמה מחד אך חי בפחד מאידך. בסופו של דבר הרשת כאן כדי להישאר אך זה מצריך מערכת כללים עמוקה יותר מתנאי שימוש, זה מצריך סרגל מוסרי. הגלובליות של הרשת מחייבת קוד התנהגות מוסרי רחב, כרגיל זה תלוי באדם.
הרגע הקטן הזה של לעצור לשיקול דעת נוסף הוא קריטי. אפשר לשתף כדי להציף בעיה, אפשר לשתף ולגרום להטיית השיח למקום הלא נכון. שיקול דעת ושיפוט זו השורה התחתונה ושום טכנולוגיה לא יכולה להביא לפיתרון, זה עניין אנושי. בהומאז' לברטולד ברכט אפשר לסכם:
גנרל, החיבור שלך לרשת הוא כלי יעיל
בעזרתו תגיע למידע ותכתוב דעתך על כל קיר
אבל יש לו חיסרון אחד
הוא זקוק לאדם
(טוב, גם למחשב, ספק אינטרנט, כסף ועוד - אבל אל תהיו קטנוניים)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה