בין קתרזיס לקטליזטור - מחשבות על נקודות ציון

זה יום הכיפור הזה שגורם לי לאיזה דיסוננס, בין מה שאנשים אומרים לרגל נקודת ציון כלשהי ואיך הם מתנהגים לפני או אחרי. בעוד שכל קשר בין בין המעש למלל הוא מקרי ביותר, אם בכלל קיים, הקשר בין סוגי ההתנהגויות הוא הדוק - אין הבדל בינהן. ברור לי שקל הרבה יותר לדבר, קלישאות כמו "מעשים מדברים יותר ממילים" אני כבר מכירה. אני מבינה שאפשר להיות אופטימים ולומר שעצם האמירה היא סוג של צעד בכיוון, אין לי בעיה עם זה, אנחנו חיים בעידן שבו הכל מוכר. 

השינוי שעשתה בי ההורות גרמה לי לזנוח מזמן את החיפוש אחר המקום שאני צריכה להיות בו ולבנות את המקום שאני רוצה להיות בו. הייתי חייבת את השינוי עבור הילדים שלי ולמדתי שלמעשה הייתי חייבת אותו בעיקר לעצמי. אם יום כיפור הוא יום של התבוננות במעשים שלך, בקשרים שלך, בהתנהגויות שלך, אני אסתכן בלהישמע פולניה גמורה ואומר כל יום אצלי הוא יום כיפור. זה לא סיגוף ולא תענית ולא תחינה לאל כל יכול שירשום אותי בפנקס שלו, זה פשוט לשאול את עצמי באופן קבוע ולא לחכות לרגע מסוים של שינוי אלא ליצור אותו באופן רציף ותוך כדי תנועה.

אישית, אין בי אמון בימים מסויימים של חשבון נפש, בעיניי זו הדרך הקלה. אל תבינו לא נכון, זה נחמד שיש את זה אבל במרבית המקרים זה לא ממש יוצר הבדל. אם אין הבדל בין האני שלפני חשבון הנפש והאני שאחרי חשבון הנפש, הרי שלא היה בו טעם. העדרו של שינוי יכול להעיד בעיניי על אחת משתי האפשרויות וסליחה על ההכללה: 1. העדר מודעות 2. הכחשה. וזאת מהטעם הפשוט אין אדם שלא מצריך שינוי כזה או אחר ולא משנה כמה נשתנה תמיד יהיה משהו שידרוש את תשומת הלב, ככה זה ואני מניחה שזה גם מה שעושה את הכל להרבה יותר מעניין. 

אנחנו מוכרים לעצמנו סיסמאות נבובות, כמו שאנו מוכרים לעצמנו את הבבואה שאנחנו רואים במראה, זו מציאות מיופה וסלחנית, אבל גם אפשר לראות בה עיוורון מקבע. לא לראות אומר שגם אתמשיך להיות כל מה שאתה לא אוהב להיות, כי רק כשבאמת באמת מסתכלים על הדברים במבט בוחן וקר, אפשר להתחיל לתקן. אני יודעת כי הרבה זמן הסתפקתי בלהגיד לעצמי ואחר כך לתרץ. זה הגיוני, השינוי שאנחנו מדברים עליו או מקווים לו דורש עבודה קשה והמון אנרגיה. לראות את שראוי שינוי פעם בתקופה זה תרגיל מחשבתי נחמד, אך כל עוד אינו נמדד בשינוי מורגש, הוא שום דבר מלבד הבטחה. חשבתי להסביר את זה דרך הפוליטיקה, בכל זאת היא מספקת כל כך הרבה דוגמאות, מזל שבעצם ויתרתי. קל לי יותר להציג זאת מתוך ההורות.

הרבה דברים טובים אני חייבת להורים שלי, ולמעשה ככל שאני מתבגרת אני מעריכה יותר דווקא  את הדברים שהם ניהלו פחות נכון. כי דווקא מאלה למדתי הכי הרבה. התחושות שחשתי ברגעים מסויימים כילדה, חזרו אלי כשהייתי הורה וגרמו לי לראות את עצמי בדיוק בנקודות הכי כואבות, במקומות האלה שאת רק רוצה לעצום עיניים ולצרוח. אלה שאת לא רוצה להיות בהם ואת לא רוצה להאמין שמשהו מהם נמצא בך. אלה שדווקא כן יוצאים, כמו ארי הפורץ מכלאו. והאריה הזה רעב. אם הוא באמת יפרוץ החוצה, זה יפגע בילד שלך, לכן הלביאה שבך מוכרחה לצאת החוצה ולמנוע ממנו להשתחרר. המקומות האלה, שאולי לא כולכם מכירים.

המאמץ הכרוך בלהכניס אותו חזרה לכלוב, גם אם אינך מודעת לו יוצא על הילד שלך, זה שהבטחת לעצמך שכלום לא יצא עליו. לפעמים, בתוך סיטואציות מסוימות, יוצא ממני הורה שאני לא רוצה להיות, ברגע כזה אני כל כך מודעת לשנאה שלי לעצמי הזה שזה עוצר אותי כמעט מיד. הצלחה מבחינתי היא כשאני עוצרת את עצמי במקום ומתחילה מחדש, כישלון הוא לשמוע את קולות האזהרה ולא להפסיק בכל זאת. האפשרות השניה כבר כמעט לא מתרחשת, אבל זה בגלל שעות של עבודה ושל חשבון נפש, יומיומי ולא פוסק. לא כזה שמלקה, ולא כזה שפוגע, כזה שפשוט לא מתעייף מלהרים את היד עם המראה, והתפקיד שלי הוא למצוא את הבבואה שאני יכולה להעריך כשאני מישירה מבט.

מבחינתי המהות הזו הגיעה עם הפיכתי להורה, בעצם זה לא נכון, לא הבנתי את זה עד הפעם הראשונה שפתאום זה יצא והותיר אותי מבוהלת, אני מודה. אני לא חושבת שהבכור בכלל הבין, ממני יצא הורה שלא אהבתי לשמוע, את הילד זה ממש לא הטריד ואותי זה השאיר מחוסרת נשימה. אני חושבת שהבנתי את הפוטנציאל של מה שיש שם בפנים. שבתוכי מתחבא ההורה שאני לא רוצה להיות והוא רק מחכה להזדמנות. ולמרות שהייתי מודעת וידעתי שאני לא רוצה, החיים מלמדים שנתתי לו הזדמנות, ויותר מפעם אחת.

ואז הבנתי מה האחריות שלי כהורה, זו האחריות שלי לשבור את הדפוס "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה". התפקיד שלי הוא לא להעביר את זה לילדים שלי. לשבור, לנתץ ולא להשאיר זכר. אולי רק מצבה. את מה שאני עברתי יכולתי להעביר בדרך זו או אחרת שלא מרצון או להחליט שאת זה הילדים שלי לא עוברים מתוך מודעות לזה שהתהליך הזה הולך לכאוב. בעיקר לי. אני עדיין עובדת על זה כל יום מהחשש שההורה הזה שאני לא אוהבת יהיה שם. זו עבודה יומיומית שממש כמו התמכרות צריכה את ההבנה הפנימית הזו שזה תמיד יהיה שם אם אני לא אשים לב. 

ההכלה שלי את ההורה הזה, מאפשרת לי לכלוא אותו ולספק לילדים שלי מודל הורי אחר. אני לא משלה את עצמי - אני ממש לא חפה משגיאות. אבל אני יודעת שהתפקיד שלי כהורה הוא להדריך, לבנות, לשמש דוגמא ובעיקר להראות להם דרך, כזו שמגיעה מתוך כבוד והידברות, מתוך הכרה אמיתית של הילדים כבני אדם ובעיקר מתוך הבנה שאלה החיים שלהם שהם חיים והתפקיד שלי הוא לתת להם כלים כדי שיבנו בעצמם את החיים שלהם טוב יותר. כדי לתת להם את זה, אני קודם כל צריכה להיות אדם שחותר להשתפר, להיות האדם וההורה שאני רוצה להיות, בלי הנחות ובלי לספר לעצמי סיפורים.

לא צריך לצום על זה, להפך, צריך הרבה אנרגיה. ובעיקר לצאת מתוך הנחה שככל הנראה אתה ממש, אבל ממש רחוק מלהיות שלם. לא צריך לצאת בהצהרות על זה, להפך אלה דברים שנעשים בשקט. הצהרות טובות למעמדים של חשבון נפש, יש בהן קתרזיס, אלא שקתרזיס הוא לגמרי לא מסוג הדברים שמניעים לפעולה. 

אז אם תהיתם מהו חשבון נפש עבורי? ובכן קיבלתם תשובה די ארוכה. חשבון נפש הוא הספק שמקנן כל יום. חשבון הנפש הוא עבודה מתמדת ללא ויתורים, חשבון נפש זה לבדוק שאתה עומד בסטנדרטים שאתה מציב כי רק להציב אותם זה קל ואפילו לא מחייב. חשבון נפש זה לצקת תוכן במקום הזה בו המילים, למרות עומקן ויופין הן נבובות.

לזרוע הרס או לזרוע תקווה - אותו שורש פעולות שונות

התעוררתי הבוקר במצב רוח כל כך אופטימי שאני מוכנה להתחיל, או בעצם כמעט להתחיל, את הפוסט בהנחה שבעתיד הקרוב, ובטח בבחירות הקרובות לא נראה פה מהפך פוליטי שיביא לעליית השמאל ואין לי תחזית טובה יותר, אדרבא רק פחות. בהנחה שהקול שלי בכל מקרה ילך לאופוזיציה וכמו שזה נראה היום אופוזיציה היא הטרטרוס שלא נודע כי בא אל קרבה, מרבית הדיונים בנוגע למי יעמוד בראשה הם לא באמת מעניינים, מה גם שאין שום פרסונה ששווה לכתוב עליה ותעיד העובדה שחולדאי שוקל התמודדות על ראשות העבודה/מחנ"צ (סמנטיקה). אחרים העולים כרגע כאפשרויות, הם בגדר אפשרויות בלבד ולכן כתיבה עליהם משולה קצת למדע בדיוני, זה יכול להתרחש וזה יכול גם לא.

מה שככל הנראה יקרה זה שנתניהו יזכה שוב בבחירות. והשאלה הלא פתורה היא למה. הרי התשובה שאין מי שיחליף אותו היא גם לא מספיק טובה וגם לגמרי לא נכונה, אלא אם כן נכתיר אותה כאקסיומה ואין לי כל כוונה כזו. שאלת החלופות חשובה ככל שתהיה אינה העניין, אם יש ראש ממשלה לא טוב, הרי שיש להחליפו כי המצב לא טוב. הסוגיה העיקרית היא שאלת הביצועים ובנקודה הזו, מבחינת האינטרסים הישראליים הבסיסיים ביותר, נתניהו נכשל. ההבטחה שאולי גילם עבור מצביעיו כבר מזמן נגוזה. נתניהו לא מביא עימו לא ביטחון כלכלי, לא פתרון מדיני ולא דבר ממה שהבטיח. הוא כן מביא עמו ניחוח של הפחדה ציבורית, נהנתנות, תהיות על שחיתות והתנהלות אינטרסנטית ופגיעה אמיתית בדמוקרטיה.

אני מניחה שחלקכם יטענו שזה לא נשמע אמין כשאישה המזוהה עם דיעות שמאל כמוני מנסה לבחון סוגיות מנקודת מבט ימנית ולכן אואשם בחוסר אובייקטיביות, ובכל זאת. אתחיל עם המסקנה שלי - גם לו הייתי ימנית, הייתי נאלצת להודות (ובטח בצער) שנתניהו לא מספק את הסחורה, לא ברמה האישית שלי כאזרחית ולא ברמה הלאומית. אולי בעברו נתניהו נחשב קוסם, אולם אם בעבר אנשי ימין הכתירו אותו כבעל מגע ידי מידאס (מבלי לחשוב על התוצאה ההרסנית של היכולת הזאת ותעיד על כך בתו של מידאס) הרי שהיום נתניהו בעל ידי סאדים שזה מידאס הפוך - במקום זהב כל דבר הופך לאוד עשן.

אין לי אלה להניח במרירות, שאנחנו נשארים עם נתניהו ככל הנראה בגלל שכל אוד עשן נתפס כבעל פוטנציאל למנגל ומכאן שאנחנו נשארים בחפלה של נתניהו רק כדי לראות מתי יוציאו כבר את האוכל. למען הצמחוניים שביננו נקווה שזה יפול על יום שני, meatless Monday בבית ראש הממשלה כידוע. אלא שזה לא יקרה, על מנת לקצור את מה שזרעת יש לשים לב מהם הזרעים שנזרעו ומהזרעים שנתניהו זורע דבר לא יצמח לבד מפורענות.

הפגיעה שנתניהו פוגע בישראל היא פגיעה מערכתית משולבת ויש בה נזק רב. הדבר המעודד היחיד הוא שלא ניתן להחזיק את המדינה יותר מדי זמן ככה, זה עתיד להגיע לנקודת שבר. בסופו של דבר אי אפשר להחזיק חולה בתרדמת עד אין קץ, או שמאוששים אותו או שמתישהו, על אף המכונות, תחול קריסה. ברמה הלאומית נתניהו משליט הפחדה כוללת וזו יוצרת קבלה מובנית של הציבור את הסטגנציה בנושאים מדיניים כמצב עניינים קבוע, וזאת למרות שלישראל יש אופק מדיני, רק שזה לא פועל לטובת נתניהו.ולמה סטגנציה, כי הייתי רוצה לקרוא לזה קיפאון אולם אין כאן קיפאון יש כאן רתיחה מתמדת ואנחנו משולים לצפרדעים הנמצאות בסיר מים שהולך ומתחמם ועד שלא יהיה מאוחר מדי לא נשכיל לברוח אלא נוסיף ונשכשך בחמימות.

האקלים הלאומני בישראל, עליו אחראי נתניהו, אינו מאפשר פעילות מדינית לפתרון הנושא הישראלי-פלסטיני ולהסכמה על ויתורים כאלה ואחרים. אני בטוחה שהזמן המתקתק אינו נעלם מנתניהו, אך הוא מנסה להאריך את הזמן עד שלא תהיה ברירה ומקווה שבדרך זו ישיג יותר. אלא שבינתיים מועלות בישראל הצעות חוק בלתי דמוקרטיות בעליל וישראל הולכת ופוסעת יותר ויותר על תחום האפור בו הדמוקרטיה הולכת ומצטמצמת והשיח הלאומני והיהודי הולך וגובר. זו לא אווירה פנימית שמאפשרת אופק מדיני, זו הליכה לעבר פיצוץ שיגיע או מבית או מחוץ, כי זה פועל בשני המישורים - הלאומי והבינלאומי.

אבל השערורייה הגדולה ביותר היא הנושא הביטחוני, האיש שמיצב עצמו כמר ביטחון, נחל אי הצלחות רבות, שלא נאמר כישלונות בתחום הביטחוני. כישלונות אלה גם באים לידי ביטוי לא רק בפגיעה בביטחון אזרחי ישראל נאלא גם בירידה במעמדה המפוקפק של ישראל בזירה הבינלאומית. המרמרה וצוק איתן הן דוגמאות טובות, אבל הדוגמא טובה ביותר היא ירושלים. ואגב מקרה ירושלים מוכיח את אוזלת ידה של הממשלה, רוצה לומר נתניהו. כיוון שלא פתיחה בירי לעבר ילדים היא לא פיתרון, כמוה גם לא הטלת קנסות על הורי מיידי אבנים שממילא אין להם עשרות אלפי שקלים לשלם. הבעיה בירושלים ואגב גם חוסר השקט בגדה מעידים יותר מכל שנתניהו לא מבקש פתרון וזה אמור להדאיג כל אחד מאיתנו.

מה שהפרשנים הביטחוניים אוהבים לקרוא "השטח" חם ומבעבע ובדיוק כמו שנתניהו ידע על המנהרות מעזה, הוא גם יודע על אי השקט והעובדה שאינו עושה דבר חוץ מאשר לבודד אותנו אינה עוזרת במיוחד, בלשון המעטה. וכשזה יתפוצץ, וזה עתיד להתפוצץ, כי כמה זמן יוכל אבו מאזן עוד לשמור על הניסיון להרגיע, המחדל הזה צריך להירשם כעוד מחדל של נתניהו. אגב המחיר סביר להניח יהיה בחיי עוד בני אדם, משני הצדדים ושוב נזכה לכותרות ראשיות עם תמונות של אלה שכבר לא יהיה להם עתיד. הגיע הזמן שאנשי ימין יסתכלו על נתניהו וישאלו את עצמם אם האיש הזה, בדרך כלשהיא פועל לטובתם.

זה לא עניין פוליטי, הבנתי שדעות השמאל שלי לא מהוות את הרוב במדינת ישראל. אך, נרצה או לא נרצה כרגע וזה עתיד להשתנות בעתיד, מרכז המפה הפוליטית הוא עדיין של אנשים שמבינים שלא יקרה פה שום דבר טוב אם לא נגיע לפתרון בנושא המדיני מול הפלסטינים. איך זה שציבור כל כך גדול מסכים להיות כפוף לאיש קטן שמטיל צל כזה גדול? ובכן זו סוגיה שאולי ראוי שתילמד בעוד שנים בחוגים להיסטוריה. אולם מי שההווה והעתיד של מדינת ישראל חשוב לו אולי ראוי שידבק במנהיג שלא חותמו על דפי ההיסטוריה חשוב לו, אלא שעתידה של ישראל והילדים שגדלים בה הם האינטרס האמיתי לשמו יפעל. אולי

הורות מחייבת שינוי בהגדרות

שיחה ששמעתי היום ועצרתי את עצמי מלהתפרץ אליה היתה בין אמא ותיקה לתינוק בן 8 חודשים לאמא צעירה לתינוק בן 6 חודשים. תמצית השיחה היתה ברורה האמא הותיקה הסבירה לצעירה שההתנהלות שלה היא התנהלות פושעת שתיצור בעיות אישיות, זוגיות ומשפחתיות ושלא לדבר על ההשפעה על הילד, שהיא היתה מסבירה אבל היא לא רוצה להטיף.

מה פשעה של האמא הצעירה? ובכן היא ניגשת לתינוק שלה בכל פעם שהוא בוכה. כן, כן, התנהלות בלתי אנושית שאם אפשר, היה כדאי ככל הנראה לדון אותה לסקילה בכיכר העיר. למה זה כל כך נורא? גם אני רציתי לדעת. ובכן, לילד זה נורא כי זה מפתח דפוס, אגב איך יודעים שהדפוס נשבר? טוב ששאלתם, האמא הותיקה סיפקה תשובות: אחרי כמה לילות או ימים שהתינוק בוכה ולא ניגשים אליו, התינוק מפסיק לצרוח ובא לציון גואל. ולמה הדפוס הזה (של לגשת לתינוק - אני מזכירה) לא טוב לאמא? את האמא זה מתיש מה שגורם לה לעבוד פחות טוב ולהרגיש פחות טוב עם עצמה, לזוגיות זה לא טוב כי הבעל צריך לבוא במקום הראשון ולדעת את זה ולמשפחה זה לא טוב כי בסוף הילד יחשוב שהכל סובב סביבו וההורים עוד יאמינו לו. ואם לסכם אז אולי שבועיים התינוק שלה צרח כל לילה וזה היה נורא אבל עכשיו הוא "ישן כמו תינוק" והזוגיות של האמא הותיקה בשמיים. אללי, מאיפה להתחיל בכלל?

חשבתי על זה שלאורך השנים שמעתי אנשים רבים מדברים על תינוקות כעל מניפולטורים של תשומת לב (בהן צדק), על זה שאסור לגשת עם כל בכי, שכדאי לתת לתינוק לבכות קצת, שלא כדאי להרים על הידיים כי חלילה התינוק יתרגל עוד שלל פנינים ואני מצטערת, אני לא יכולה להתרגל למחשבה הזאת. 

האם להתחיל מהעובדה שמכל היונקים כולם, רק האדם לאורך השנים הולך ומתרחק מצאצאיו? שכל יונק אחר, הוריו או לפחות אימו נמצאים איתו כל הזמן עד שהוא מפתח באופן טבעי את עצמאותו? או אולי להתחיל מזה שאנו נועדנו להגיב לצרכים של הילדים שלנו? איכשהו הילדים נתפסים כנקודת ציון כמעט מחוייבת המציאות ומאידך אנחנו מעוניינים להתאים את הילדים לאורח החיים שלנו. אני יודעת שכאמא בחינוך ביתי, אנשים מיד חושבים שאני מטיפה בזאת לחינוך ביתי, הנקה מאוחרת ולינה משותפת. אבל לא. אני רק מדברת על העובדה שלא משנה מה גישתנו לחינוך, להביא ילדים לעולם אומר שאנחנו צריכים לסדר קצת את החיים שלנו אחרת, כדי שגם החיים שלנו, אגב כמו בכל מערכת יחסים אחרת, כי הן תמיד דורשות מעט שינויים, יהיו מתואמים עם העובדה שאנחנו הורים.

ילד לא יתרגל שמרימים אותו, עוד לא ראיתי ילד בן 10 שמבקש מהוריו שירימו אותו על הידיים, הם נגמלים מזה באופן טבעי וכן, הם צריכים את זה באופן טבעי. ולכן אך הגיוני שכשהילד שלך, בטח תינוק בן כמה חודשים, צריך אותך, להרים אותו. שנית, לינה משותפת היא ממש לא חובה, זו בחירה של מי שזה מתאים לו, אבל פניות לתינוק שצריך אותך היא חובה חד משמעית. לא רוצים שהתינוק יישן אתכם? זה לגמרי לגיטימי, אבל לא לגיטימי לתת לו להתמודד עם זה לבד או לשבור אותו עד לשלב הוא מבין שאין לו על מי לסמוך - כי זה בדיוק מה שזה.

בכי הוא דרך של תינוק לתקשר עם הסביבה ובעיקר עם הדמות המטפלת בו. זו דרכו להסביר שמשהו לא טוב לו - זה לא חייב להיות פיזי, זה גם יכול להיות הצורך במגע, הדבר היחיד שתינוק ילמד אם לא נענה לבכי שלו זה שהוא לא ממש יכול לסמוך עלינו. דמיינו את עצמכם נפגעים ממשהו, נמצאים בקרבת מקום לאדם שאתם הכי אוהבים והוא לא בא לנחם אתכם. נשמע לכם כמו חוויה שהייתם רוצים לחוות? ומה קורה אם אחרי שנרגעתם הוא מסביר לכם שבכלל לא היתה לכם סיבה לבכות? זה נשמע טוב? כי תינוק עלול לבכות לא בגלל חיתול מלא, כאב או רעב, הוא יכל לבכות כי הוא רוצה להרגיש מישהו, אם זו לא סיבה טובה לחבק אותו, אני לא יודעת מה כן.

במידה רבה אנחנו רוצים להתאים את הילדים שלנו לעולם שאנחנו חיים בו, שמציב אתגרים לא פשוטים, בעיקר לאלה מאיתנו שמג'נגלים בין המון פעילויות. אלא שילד לא ניתן לתכנת בלי שיהיו לזה השלכות, אם על הילד עצמו ואם על מערכת היחסים ההורית שלכם איתו. אנחנו מנסים לזרז תהליכים איטיים יותר כדי שהכל יענה לציפיות שלנו, אבל החיים בכלל וההורות בפרט, אינם בנויים ככה. יש דברים שצריכים זמן. אנחנו עסוקים במדידת האושר שלנו ומה עושה לנו טוב. הורים רבים מדווחים שהם אינם מאושרים. ברור שהם אינם מאושרים. תנו לי סקר ששואל על בילויים, פנאי, אלכוהול וסקס וסביר להניח שגם אני אצא לא מאושרת בעיקר אם נשווה את התוצאות לתשובות שלי מגיל 20 - זה לא קנה המידה. האושר שלי נמדד אחרת היום והוא טוב לא פחות.

הבחירה להיות הורים מחייבת שינויים באופן אוטומטי, והיא חייבת לבוא מתוך קשב לא רק לחיים העצמאיים שלנו אלא גם לצורכי התינוק שהבאנו לעולם. אין שום מערכת יחסים בה מצופה רק מצד אחד לעשות משהו, בעיקר במצב בו בשלב הראשוני צד אחד הוא כל כך חסר ישע. תינוק צריך להתאקלם לכל כך הרבה דברים בשנתו הראשונה ומי אם לא ההורים שלו אמורים לתווך בינו לבין העולם ובמידה רבה גם לחצוץ בינו לבין העולם בנקודות מסויימות. הורים שמסבירים שגם הם לא מקבלים את כל מה שהם רוצים בהתייחס לבכי של תינוק מפספסים את המהות ההורית שלהם בעיניי. זה לא שלא צריכים להכין את הילדים שלנו לעולם הלא פשוט שבחוץ, השאלה היא למה לעשות לו גיבושונים כשהוא בן כמה חודשים ולמה בדיוק זה מועיל?

אין לי מתכון על איך להיות הורה טוב, אבל עושה רושם שלא רק להביא ילדים לעולם הוא מעשה אגואיסטי, היום גם ההורות הופכת ליותר אגואיסטית, אלא שאלה בדיוק השנים בהן דווקא לאגואיזם אין ממש מקום. אין זה אומר שיש לבטל את עצמך כי הפכת להורה, ממש לא, אבל צריך להבין שככל שהילדים יגדלו לנו יהיה יותר זמן שוב וככל שניטיב לתת להם ילדות קשובה יותר ובריאה יותר, ככה נוכל לחיות זה לצד זה בקלות גדולה יותר. לא הבאנו ילדים לעולם כדי לשבור את רוחם ולחשל אותם נוסח ספארטה. לפחות נראה לי שלא, אבל אולי אני טועה. אני יודעת שאני רוצה שלמשך כל חייהם הילדים שלי ידעו שלא משנה מה, אני קודם כל שם בשבילם. גם בלילה. אני לא שמעתי על פטור מהורות בלילה ולא, זה לא משנה בני כמה הם. כן, גם כשיהיו בני עשרים. אני האמא שלהם, מה שעושה אותי שם בשבילם. 

אני לא אומרת שהורות מחייבת פסק זמן מהעולם, למרות שאני מודה שכך אני נהגתי ואני ללא מרגישה שפיספסתי, להפך אלה השנים הכי טובות שלי והתוצר שלהם - מי שאני היום, הוא תוצר שאני שלמה איתו בכל מאת האחוזים וזה בלי להתחיל לדבר אפילו על הילדים. אבל אני כן חושבת שלא משנה כמה ההורות שלנו מודרנית, יש תנאים בסיסיים קבועים לגבי מהי הורות ומה תפקידו של ההורה בטח בשנים הראשונות לחייהם. כן הורות היא לא דבר קל, ואין הורות שלא מחייבת ויתורים, אבל עול הדרישות על הורה, בטח עד גיל 3 לפחות ואינו יכול לחול על הילד. רוצים ללמד אותו לישון לבד? עודדו אותו לעשות את זה בכך שתהיו איתו - כן זה יוצר עייפות ומתיש, אבל אם אין לכם בעיה שהילד שלכם יתיש את עצמו בבכי, אני כנראה מפנה את הפוסט לאנשים הלא נכונים.

מיידי האבנים הם לא תולדה של קפאון מדיני - זה בכלל בגלל בית המשפט

זה לא מתאים לי לא להתייחס ליום ההולדת שלי באיזה חשבון נפש רווי מילים ותובנות, אבל גם לא מתאים לי לא לצאת בפוסט חוצב להבות אחרי שנתניהו מדבר על סימון מוצרים מהתנחלויות ומזכיר שוב את השואה (אישית אם כל דבר עושה לו אסוציאציה של שואה, אישית אני חושבת שזה דורש טיפול, אבל זו לא הנקודה ואין ביכולתי להציע אבחנה מקצועית), משל יש קשר בין סימון בתי עסק יהודיים לסימון סחורה משטחים כבושים שישראל לא מכילה עליהם ריבונות ממילא. עצוב שראש הממשלה שלנו עוד לא הבין שיש מחיר להתנחלויות, מלבד הכספים המוזרמים להן על בסיס שוטף, אם בתקציבים, אם בתשתיות ואם בשמירה על ביטחונן. ועם זאת לא עשיתי לא את זה ולא את זה. 

פוסט זה נועד להיות אישי כשהתחלתי לכתוב אותו אתמול, אבל אז הגיע השר ארדן ביוזמה פופוליסטית ששופטי בית המשפט שיקלו בעונשים על מיידי אבנים, לא יקודמו. לצערי מותו של הנהג בירושלים מיידוי אבנים בערב החג (אתמול) הוא גושפנקא מבחינת ראש הממשלה נתניהו ושרים כמו ארדן ליוזמות ממין אלה שפגיעתן בדמוקרטיה היא מוחשית והרסנית. ואני ממש לא רוצה לנחש מה יוליד הדיון הביטחוני הדחוף שנתניהו יכנס בצאת החג. 

תנו לי רגע להציע יותר מזה, במצב בו החיים של מרבית הנערים בגדה ובירושלים הם קשים מנשוא, יהיו כאלה שיעדיפו את תנאי הכלא על פני חייהם הבלתי נסבלים בכלא שאינו מוגדר הלכה למעשה ככזה. מעבר לעובדה שישנם גם מיידי אבנים צעירים כל כך שהם מתחת לגיל האחריות הפלילית ולכן ממילא אינם מגיעים לבתי המשפט. אבל זו לא הנקודה - הפתרון למיידי האבנים הוא לא בענישה אגרסיבית יותר. יידוי האבנים ותכיפותו ההולכת וגוברת הם פרי העדר המדיניות של נתניהו. הקיפאון המדיני הקיים פועל לרעת ישראל בכל כך הרבה מישורים ויש להבין שגם אם הוא פועל לרעה בצד הפלטיני הפגיעה בנו, כישראלים היא חמורה יותר ולנו יש יותר מה להפסיד. הפתרון ליידוי האבנים הוא בידיו של נתניהו, לכאן או לכאן. ובואו נהיה ריאליים, הבחירה לא לעשות כלום פועלת לרעתנו, וזה נכון לגבי דעות ימין או שמאל - זה בכלל לא חשוב. להשאיר את המצב כמו שהוא היום משול להתבוננות בפצצה בידיים שלך במקום לפעול לניטרולה - זה מצחיק רק אם אתם מתבוננים בקריקטורה של acme. 

אבל בואו נתחיל עוד קודם - יידוי אבנים יש על בסיס יומיומי, על רוב המקרים איננו שומעים. האם זה בסדר? ברור שלא, יידוי אבנים הוא מסוכן ואלים ותוצאותיו יכולות להיות קטלניות כפי שנוכחנו לדעת, לצערנו, ממש בשעות האחרונות ולא שהיינו צריכים הדגמה. אלא שיידוי האבנים, שאינו לגיטימי בעיניי בשום צורה, נובע מתסיסה אמיתית פלסטינית, כזו שעדיין לא קיבלה את השם "אינתיפאדה שלישית", אבל היא שם. העדר המדיניות של נתניהו וחיים תחת כיבוש ואיום צבאי מתמיד, עתיד חסר וודאות אך נעדר עצמאות, לא מביאים ללידתה המחודשת של האופטימיות. הם מערך הלחצים שבסופו של דבר מביא אנשים לנקיטת פעולות קיצוניות לשינוי במצבם, בעיקר אם אין להם מה להפסיד. זה לא עושה את הפעולות האלה מקובלות, שיהיה ברור. אבל שיהיה ברור שגם ענישה חמורה יותר לא תהיה באמת גורם הרתעה.

יותר מזה, היוזמה של ארדן מעידה לא רק על פופוליזם והעדר הבנה דמוקרטית בסיסית (מחלה ממנה סובלים רבים בקואליציה אגב, רק שלצערי היא לא מאובחנת), אלא פוגעת הלכה למעשה בדמוקרטיה הישראלית, בעקרון הפרדת הרשויות ובאוטונומיה השיפוטית. זה מבלי לדבר בכלל על הסטייל החדש הנפוץ בקרב שרי ישראל לאיים על שופטי בית המשפט בסגנון שלא היה מעליב את הסנדק של סקורסזה (ותזכרו - איילת שקד איימה על שופטים עוד לפני שזה נהיה מיינסטרים, אבל זה בטח כי שופטי בית המשפט הם לא אחים) שצריך להדאיג את כולנו.  

נתחיל מזה שאיום כזה על שופטי בית המשפט העליון הוא דריסת האוטונומיה השיפוטית. כי מהי מהות הפסיקה? נתחיל מזה ששפיטה צריכה להעשות ללא משוא פנים לכאן או לכאן. אני מודה ששום שופט אינו יכול לגמרי לנתק את האידיאולוגיה האישית שלו מתהליך הבחינה שלו את התיק המובא לפניו, אך על כל שופט לפעול מתוך הגינות בסיסית וכפיפות לחוק על מנת להכריע בסוגיה המובאת לפניו. במקרים מסויימים, עשוי שופט למצוא עצמו יוצר במידה רבה את הדין, אם בשל פרשנות חוקית או במקרים שבהם אין דין קודם. אם בא השר לביטחון פנים וקובע ששופטי בית המשפט אינם עושים את עבודתם נאמנה ביחס למיידי אבנים וכי המדיניות הישראלית המוצהרת היא ענישה מקסימלית על יידוי אבנים באשר היא, יואיל נא כבוד השר להשתמש את מעמדו כשר וכחבר כנסת ולנסח הצעת חוק שתכפיף את השופטים לחקיקה. להציב את השופטים בחזית הזו מעיד בעיקר על הניסיון הרגיל לגלגל לפתחו של בית המשפט בעיות שצריכות להיפתר באופן מדיני.

הרי את בעיית שיקול הדעת פתרו עם תיקון 113 לחוק העונשין שמטרתו להבנות שיקול דעת שיפוטי ולייצר מתחם ענישה הולם בהתאם לחומרת העבירה הנידונה. התיקון לחוק אינו נוקשה לחלוטין ומנסה ליצור איזון בין השוויון הפורמלי בפני החוק והמקרה הפרטי. ואלה חשובים בעיקר בקביעת הענישה. בל נשכח שעקרונית החוק קובע כי ענישה היא בהתאם לעקרון ההלימה ואין בה כדי לקדם מטרות חברתיות אלא לגמול לעבריין על מעשהו. אם אלה אינם טובים לשר ארדן, מוזמן השר לפעול כמתחייב מהיות המדינה מדינה דמוקרטית, בה בתי המשפט אינם כפופים לרשות המבצעת אלא מקיימים מערכת אוטונומית, ולהעביר הצעת חוק חדשה שתצמצם עוד יותר את מערכת המשפט. 

רק שהבעיה איננה של השופטים או מערכת המשפט, הבעיה שלנו כחברה אם נראה לנו שדבריו של ארדן בסה"כ משקפים את דעת הרוב היהודי במדינה ושופטי בית המשפט העליון נתפסים כמעוז האליטה האחרון של השמאל. בואו נשים את הדברים על השולחן, במדינת ישראל היום הממשלה ורוב גדול בציבור מאמינים כי שיקול בטחוני מתיר כמעט הכל, כי יש להעדיף יהודים בכל מצב וכי יש להעניש בחומרה פלסטינים כי מה שדרוש פה באמת הוא ביטחון האזרחים ובאזרחים הכוונה ליהודים. העוול שאנחנו עושים לאחר בכלל לא נספר. הממשלה פועלת על סנטימנטים ומתוקף סנטימנטים לאומיים ועל בסיס זה המרום היחיד בו עדיין יש ניסיון להכפיף את הנורמות למוסר ולחוק לא נתפס כמגן הדמוקרטיה אלא כבריקדה של השמאל שיש לפוצץ עם D9.

בואו נהיה ברורים, בית המשפט העליון מייצג היום ערכים שמדינת ישראל לא באמת רוצה להכיר בהם. נושא השוויון, אם בפני החוק ואם בכלל, לא נראה חשוב כשהוא עומד מול אינטרסים של ציבורי יהודי לאומני ולכן בית המשפט העליון נתפס כמכשול, ובפעמים שאינו יכול להכשיר את השרץ מיד קוראים לו בוגד. הממשלה הנוכחית וזו שקדמה לה מעודדות העדפה של מדינה יהודית על מדינה דמוקרטית ובשם "שיקול ביטחוני" שהוא שם קוד לצורך ביטחוני עקב אוזלת יד מדינית, היא בוחרת להיות פחות דמוקרטית ויותר יהודית. לכן הן נתפסות כפועלות בשם האינטרס הציבורי, בהנחה שהאינטרס הציבורי הוא שליטה בעם אחר, ביטחון אישי נמוך, והעדר אופק מדיני. השאלה היא אם באמת האינטרס הציבורי הוא צמצום הדמוקרטיה? אני גורסת שלא.

יידוי האבנים הוא עוד סמפטום של מצב חולה בשם כיבוש, אנחנו יכולים לא לעשות כלום בנידון, עיניכם הרואות. אך החקיקה המיועדת לפגוע בפלסטינים נוגסת בדמוקרטיה שניסינו להקים כאן, התפוררות ערכי מוסר, הפרדה בין סוגים של בני אדם, פגיעה בעקרון הפרדת הרשויות הן פגיעות חמורות שיבואו בסופו של דבר לידי ביטוי מערכתי הרבה יותר גדול. העניין הוא שלדבר על מוסר זה לא פופולרי ואילו לדבר על שיקול בטחוני שווה הרבה יותר. אז ספרו לי עוד איך ענישה מוגברת ומחמירה הרבה יותר על מיידי אבנים היא זו שתביא לפתרון, אני מתה לדעת איך זה ייגמר. אגב, עונש המוות בישראל עוד לא בוטל, הי - אתם חושבים על מה שאני חושבת?

אופו מה? איך אמרתם שקוראים לזה?

תוצאתם של 100 ימי החסד של הקואליציה היתה פחות או יותר צפויה, אולי למעט העובדה שלא היתה מלחמה הקיץ. יש לשער שאחת מהסיבות בגללן לא היה מלחמה, כי "סיבות" ניתן למצוא תמיד, היא לא רק מצבו הנפיץ של המזרח התיכון, אלא גם העובדה שכל הספינים של נתניהו עבדו. מלחמה היא תרגיל מחשבתי, בעל מחיר יקר, ליצירת קונצנזוס מזוייף ולכן ידוע שיש להשתמש בה רק במקרים ששום ספין לא ממש עובד והזמן מתקתק. אבל לא רק 100 ימי החסד של הקואליציה עברו, אלא גם של האופוזיציה, בהנחה שאתם זוכרים שיש דבר כזה.

ולא, המילה אינה מורכבות מ-או (היינו אפס באנגלית) ופוזיציה (היינו תנוחה בלעז) אם כי כרגע ראש האופוזיציה אכן מדגים לו שזו פרשנות אפשרית למושג הערטילאי הזה. אני מוכנה להודות שהרצוג הבין שצריך להתכונן לבחירות הבאות אלא שהדרך בה הוא בוחר להתכונן היא מוזרה, אלא אם כן הוא מתכנן על הצטרפות לקואליציה הבאה של נתניהו. הרצוג לא יכול להיות נתניהו, וטוב שכך, אבל הוא מאמץ את מודל נתניהו משל זה היה סולם ההצלחה שלו. אלא שדפוסי הפעולה של נתניהו לא ראויים להילמד ויותר מזה, הם לא מתאימים לאופיו של הרצוג, גם אם "אופי" בהקשר הזה נשמע לכם כמו הגזמה. 

מזל שהיועצים שלו, שמשעתקים את מודל נתניהו באין מפריע ולא בהצלחה מרובה, לא מכרו לו את הקונספט לשלוח את זוגתו להקסים את בני ציפר, כדי להתחרות על מודל האישה האירוטית, בניסיון לגזול את התואר מגברת נתניהו. הרצוג לא יכול להיות נתניהו כי אם כך הוא מנסה למצב את עצמו ועל המישור הזה יהיו הבחירות, ינצח המקור ולא התחליף ולא משנה כמה המחנה העצום והרב יעודד את נציגו. את קלף "הנוהרים לקלפי" הרצוג לא יכול לשלוף ביום הבחירות הבא, אם הוא יחזיק מעמד עד אז. הרצוג הפך את עצמו בפחות מ- 100 ימים ללא רלוונטי, לא לאופוזיציה ובטח שלא בבחירות הבאות. מה ששיחק לו בבחירות הקודמות היה מזל של מתחילים בניסיון להיבחר בפעם הראשונה, ונשחק עוד לפני שהוכרזו הבחירות הבאות. 

כן יש להרצוג איכויות, היתה תקופה קצרה שאפילו קיוויתי שאולי יש לו את זה, אבל באה המציאות והוכיחה לי אחרת. בעידן שלנו איכויות זה לא מספיק, השאלה היא איך הן מגיעות לציבור שלך, באנגלית זה הרגע של ה- deliver. הרצוג צריך להמציא את דרכו ולא לשעתק את נתניהו, אתה לא יכול לטעון מחד שנתניהו עושה מסע הפחדה/טרור בציבור הישראלי (למרות שזה נכון), ובאותה נשימה להכריז שנתניהו מסוכן לישראל, יש דברים שלא ניתן להשיב להם באותו המטבע. מה הרצוג היה צריך לעשות? להציג אלטרנטיבה, לקדם את הנושאים שנתניהו לא מקדם, להיות חברתי ולהשמיע קול. בעיקר קול אחר.

כל כך הרבה נושאים עלו מתוך סדר היום הציבורי שהרצוג יכול היה לעורר, אבל הרצוג? הרצוג כנראה חושב. אלא שגם במשחקי שחמט יש מגבלה של זמן, אחרת הניצחון הוא טכני. הנה קחו את נושא משחקי הכדורגל בשבת שעולה עכשיו בציבור - האם הרצוג מבין שיש כאן סולם אמיתי לקידום אג'נדה של הפרדת דת ומדינה? יש לקוות שכן, האם הוא יעשה משהו? לא. הנה מקרה בו הפלורליזם בישראל הולך ומצטמצם וראש האופוזיציה מקסימום יכתוב מאמר דעה להארץ ויצליח גם "להשחיל" איזו ביקורת על גדעון לוי כי אין דבר יותר רלוונטי בציבוריות הישראלית מזה. 

מי זוכר מה היתה עמדתו של הרצוג בנושא מתווה הגז? מה הוא אמר בעוד ראשי בית המשפט העליון הותקפו על ידי שרת המשפטים? אם הוא אמר משהו וזה לא חקוק בזיכרון הציבורי אין לזה משמעות. הרצוג לא נספר. הוא כל כך לא נספר שחולדאי מרים את הראש. אבל דווקא חולדאי הוא צודק - מפלגת העבודה צריכה להתעורר, כל זמן שנמדד כרגע במנהיגותו של הרצוג הוא צעד אל האין. חולדאי לא המועמד המתאים, אבל הוא מעיד על הצורך האמיתי של מפלגת העבודה להשתמש בכל זמן שיש לה עד הבחירות הבאות כדי ליצר אלטרנטיבה. מה שאופוזיצית הצללים הנוכחית עושה היא להיות שטיח אדום לניצחון הבא של נתניהו בבחירות.

אני רוצה - אני משיג

"הבעיה עם נתניהו" זו התחלה מאוד לא טובה לפוסט בבלוג כי מיד כשאת כותבת את המילים האלה צצות כל כך הרבה בעיות שנורא קשה להתמקד ולכתוב בלי מיקוד זה ממש לא טוב. אולי הבעיה עם נתניהו היא שמרוב בעיות לא רואים את הבעיה האמיתית, ואם מותר לי להצביע על הבעיה האמיתית, וברור שכן, הבעיה האמיתית היא נתניהו, כלומר הדמות הציבורית. לו נתניהו היה דמות פרטית, בחיי שהייתי עוזבת אותו לנפשו.

איכשהו, יש לו תדמית של קוסם, ותהרגו אותי (זה בסדר, אני ממילא עוכרת) לא ברור לי איך הוא מצליח לשמור עליה. האיש שעשה קמפיין בחירות של טוקבקיסט גזעני, שפועל לטובת האינטרסים שלו ושל הלוחשים באזנו בעודו ראש ממשלה ומתבל את זה במסע הפחדה שכמוהו כזריית חול בעיניים (בלי להתייחס למזג האויר האביך, לזה נתניהו לא קשור), עבר עכשיו עוד גלגול אבולוציוני בתהליך הרגרסיבי שמוכיח שציר הזמן לא תמיד הולך קדימה, בדרך שלו מפרפר לגולם. קבלו את הגבר-גבר "אני רוצה - אני משיג" נתניהו.

איזה כיף שיש לנו ראש ממשלה מנצח שכזה, למשל לפני ממש לא מעט זמן הוא ממש לא רצה את ההסכם עם איראן, והלך ראש בראש עם הנשיא אובמה והפסיד. אוי שיט, בדיוק הוחלט שמשכתבים את החלק הזה - מתברר שנתניהו אף פעם לא רצה את זה, הוא בכלל לא התכוון ללכת ראש בראש עם אובמה ולעקוף אותו בבית המחוקקים, כולם הבינו אותו לא נכון. 

הבעיה היא שכולם כבר רואים מיהו נתניהו, לבד מאזרחי ישראל. איכשהו נתניהו בכלל לא נתפס במעשים שלו אלא רק במילים ומה שעומד לזכותו שהוא תמיד רק כמעט מפסיד, כי תמיד יש לו שני נשקים - 1. יש מי שישכב עבורו על המוקש (ראה אקוניס וחוק השתקת העיתונות) 2. רטוריקה, רטוריקה, רטוריקה. לנתניהו אין בעיה לסמן מטרה, לזרוק חץ ואז לרוץ אחריו עם המטרה ולהגיד הצלחתי, הוא מאמין בזה ולצערי הוא מצליח גם לגרום לאחרים. אגב, אולי העובדה שאין מי שיתמודד מולו, לבד מ"נתניהו סעיף קטן" הרצוג ו"בכל אשם השמאל, בשם זנון" לפיד, גם עוזרת.

כמעט כל פעולה של נתניהו, בבחינה מדוקדקת מגיעה לרגע של שקר או הטעיה המגובים בספין, זה היה ככה אפילו עם חטיפת שלושת הנערים שלמרות שמותם היה ברור נפתחו תוכניות מגירה להריסת תשתיות לא קשורות בגדה כולל בתי ספר, אבל מי בודק ומי זוכר? הרי מיד אח"כ היה צוק איתן. רק אצל נתניהו דבר רודף דבר ואנחנו לא מספיקים למצות סוגיה וכבר יש סוגיה חדשה והוא מקפץ בינהן בקלילות ומקסימום משאיר קצת גוויות בשטח. אם בכלל נתניהו להטוטן, המתבסס על גמישות מילולית ואחיזת עיניים, חבל שיש קהל שמוכן לשלם את המחיר על ההופעה.

בכל מקרה ברוכים הבאים לעידן נתניהו מודד את תדמית המרלבורו-מן - "אני רוצה אני משיג" בעידן שבו חברות הטבק חיפשו נואשות פרזנטור חזק. עזבו אתכם מאיראן, מתדמיתה של ישראל במישור הבינ"ל, מהיחסים עם ארה"ב, ממתווה הגז, מיוקר המחיה, ממצב החינוך, יש לנו נתניהו והוא? כשהוא רוצה, הוא משיג. או שאולי את מה שהוא משיג אחר כך הוא אומר שהוא רוצה? לא יודעת. 

אסיים בראיון אלטרנטיבי, ברוח הדברים, כיאה וכיאות לעידן "אני רוצה-אני משיג" שאנחנו עומדים לפתחו משתאים:

ש: איך תסכם את נושא מתווה הגז עבורך, אדוני ראש הממשלה?

תשובה אלטרנטיבית: ובכן מתווה הגז הוא כמו המתווה שלי ב pick-up bars - "אני רוצה - אני משיג", זה catch phrase עוד מאז האדם הניאנדרטלי הראשון שחזר עם בשר לארוחת ערב, ואגב זה לא הפריע לו שזה אפילו לא היה חזיר בר, אלא רק חולדה, אבל זה כי הוא עוד לא היה יהודי, גם כן אנטישמי.

ש: ומה אתה אומר על ההודעה של נובל אנרג'י על מאגר לוויתן, אדוני ראש הממשלה?

ת"א: ובכן, לי יש טיסה ללונדון וצריך להתכונן אליה ולכן אבטל את כל הראיונות המתוכננים, כי אני לא רוצה שיצלבו אותי ומה שאני רוצה - אני משיג.

ש: יש לך משהו נוסף לומר אדוני ראש הממשלה?

ת"א: אין לי מה להוסיף מעבר לבואי שרל'ה, טסים. צריך פשוט לבדוק אם ארגנו מיטה זוגית בטיסה לחמש שעות ומה שאני רוצה אני משיג, אמרתי אני, אוי, באמת סליחה, התכוונתי שרל'ה. 

שנאמר מאז "אם תרצו אין זו אגדה", לא קם "אם אני רוצה-אני משיג" ציוני וטוב יותר. לתפארת וגו'

למהלך של נתניהו אקרא נוק-אאוט עצמי

בואו נדבר רגע על שיקול דעת, איכשהו נראה לי שקצת שכחנו מה זה אומר. למשל, "שיקול דעת" זה לא ההקלטה של מירי רגב בניסיון להסביר את תפירת הקמפיין לפירסומאי המועדף, זה כיסוי תחת. כיסוי תחת אינו מחליף בשום אופן את שיקול הדעת בקבלת החלטות, הוא רק מעיד על העדרו. שיקול דעת זו לא מה שמוביל את שרון גל שהתפטר היום מהכנסת בקול נפיחה קלה, כנראה שלא בכדי אבל ימים יגידו. שיקול דעת זו לא ההצעה של מוטי יוגב לעלות על בג"צ עם D9. שיקול דעת זה לא הדיון המיוחד שכינס היום רה"מ בנושא הוראות הפתיחה בירי כי מסתבר שירי על מיידי אבנים קטינים לא מצטלם טוב וזה יוצר קושי למערכת המשפט ולא ניתן היה לחזות את התופעה המוזרה שזה עשוי להיתפס כבעייתי (זה לא הכיבוש, חלילה, זו המציאות בשטח כמובן). שיקול דעת זה גם לא כל ההתנהלות של נתניהו בנושא הגרעין האיראני, שמסתבר היום שכבר יש לאובמה את תמיכת 34 הסנאטורים שהוא היה צריך, לא שזה באמת מפתיע. 

ניסיתי לחפש עוד דוגמאות לשיקול דעת, לצערי מה שמצאתי הוכיח שאין, אין ממש שיקול דעת. בקרב על מה המכריע את השיקולים שיקול הדעת אינו אלא הסחת הדעת הציבורית וזה נשמע דומה אבל זה שונה לחלוטין. יש אינטרסים, יש תדמית, יש רטוריקה - כל כך הרבה פרמטרים נדחפים לאותה משבצת שדומה ששיקול הדעת פשוט נדחק לפינה. אלא שבמקרים כאלה זה הציבור והתקשורת שצריכים לכחכח בגרונם. איכשהו אנחנו מקבלים כמובן מאליו ולא באמת מצפים לא לממשל תקין, לא לקבלת החלטות ראציונלית ולא להפגנת שיקול דעת ואנחנו זורמים עם זה, בלי להפעיל שיקול דעת. ככל הנראה זה מצב מדבק.

כל סיפור ההסכם עם איראן הוא כזה, מגיע ראש ממשלה ישראלי, נקרא לו נתניהו. הוא חושש, ובצדק, ממצב בו איראן הופכת להיות למעצמה איזורית גרעינית ויותר מזה הוא חושש מהסרת הסנקציות מעליה ושזו בתורה תביא להתגברות הטרור עימו ישראל מתמודדת. אותו ראש ממשלה ראה את המאמצים הבינלאומיים בנושא והגיע למסקנה שעליו להתריע על בעיות הקשורות לישראל עליהן הוא רוצה שיתנו את הדעת במשא ומתן עם איראן. עד כאן טוב ויפה. אלא שראש הממשלה הזה לא השכיל להציע שום חלופה, קשוב למקהלת המעריצים שלו ולקולות המדברים אליו בחדרי חדרים, הוא החליט שהוא נלחם בהסכם. לא מציע חלופות אחרות, פשוט נלחם בהסכם וכמה שיותר איזכורי שואה יותר טוב. 

עזבו רגע איך הוא עושה את זה, אם כי זה בהחלט חשוב, אבל חשובה ממנה השורה התחתונה. השורה התחתונה היא שהגיעו בסופו של דבר להסכם. ההסכם הזה הוא לא רע, לגמרי לא, הוא בעיקר מונע מאיראן לפתח פצצה גרעינית והוא גם יוצר פתח חיובי להשפעה מערבית על איראן. יש פה הרבה פוטנציאל, אולי לא מה שנתניהו רוצה אבל יש כאן עם מה לעבוד. ברור שנתניהו היה רוצה שלא תהיה איראן, כמו שהוא היה מעדיף שלא יהיו פלסטינים, אבל יש לקוות שגם הוא מבין שזה לא יקרה.

כך או אחרת, לראש הממשלה הזה היו מספר אפשרויות מרגע שנוסח ההסכם. אפשרות אחת היתה להבין שזה ההסכם, להגיד שזה לא ההסכם הכי טוב, אבל אם אלה הכללים ישראל מקבלת אותם ועכשיו בואו נראה מה עושים. מה היה יוצא לו מזה? ובכן לבד מעזרה אמריקאית, אפילו נדיבה יותר מהיום, ושיפור ניכר ביחסי ישראל-ארה"ב והעולם בכלל? הוא היה נתפס כפוליטיקאי שקול וחכם שמנסה למקסם את המצב ולמזער נזקים. אבל מה עשה נתניהו? ובכן נתניהו החליט שזה כבר לא עניין של מה ישראל צריכה אלא קרב "מאנו אי מאנו" - גבר מול גבר מול אובמה. אלא שבקרב האדיוטי הזה בא נתניהו וניסה להראות לנשיא ארה"ב שהוא חזק יותר ממנו במגרש הביתי שלו. לא צריך להיות חכם גדול כדי לדעת שלא עושים את זה. את האריתמטיקה הפשוטה הזו אני משאירה לכם. אני רק יכולה לומר שהאחד והאחד הזה גם שווה כרגע 34 (סנאטורים) ולדעתי המספר עוד יגדל. זה ייגמר בנוק-אאוט, למרות שהקרב כבר נגמר. ולמרות שזה סוג מיוחד של נוק-אאוט, אקרא לו בחיבה נוק-אאוט עצמי.

הלוחשים על אוזנו של נתניהו אינם ישראלים, שירת אותם להאכיל את המאניה של נתניהו בנושא איראן, זה עשה להם חסד במובנים רבים בתוך ארה"ב בלי שזה יפגע בהם כי כליא הברק הוא נתניהו שהציב את עצמו בחזית, כמו טירון שלא קולט את הזובור המתקרב. זה האיש שטוען שהוא מכיר את ארה"ב, העניין הוא שנתניהו היה צריך לדעת שזה לא ממש יעבוד, הוא היה צריך לדעת שזו לא הדרך. זו היתה כרוניקה ידועה מראש ונתניהו נפל בחטא ההיבריס, רצה להראות שהוא גדול מאובמה. שום איום סרק ודיבורים על שואה לא יכסו על ההיבריס הזה שגבר על כל שיקול דעת. תוסיפו את הטרור שהוא הפיל על הציבור הישראלי בנושא איראן וקבלו את התוצאה - ישראל סימנה את עצמה כבעיה. 

נקודת האור היתה יכולה להיות אם מרבית הפוליטיקאים לא היו מיישרים קו עם נתניהו והתקשורת לא היתה מתגייסת לקמפיין "ההסכם לא טוב". מעניין לציין שהתקשורת מיתנה את עצמה לאורך התקופה הזו, בעוד נתניהו לא השכיל לעשות גם את זה. אבל הנקודה היא שנתניהו נתן את הסימן להתחיל וכולם, כולל זה שהמחנה שלו עצום ורב, מיד חירחרו בגרונם על כמה ההסכם גרוע מבלי שקראו או הבינו או אפילו ידעו על מה באמת הם מדברים. מה זה סימן? ובכן את הטמטום הציבורי שמוכן להאמין לכל דבר ובלבד שנתניהו אמר. אז נתניהו פיספס ובגדול וזה היה צפוי מראש, ומה שהכי גרוע זה שאנחנו נותנים לו את כל הכלים להכשיל גם אותנו וביום הבחירות נותנים לו שוב מנדט, כי תמיד צריך לתת עוד הזדמנות.

זה לא ההסכם עם איראן שיפגע בנו, זו ההסכמה שבשתיקה עם הרטוריקה, זו ההסכמה להיות תחת קמפיין של איומים, זו ההסכמה שבשתיקה שלא מעידה על חכמה. מומחי גרעין אומרים שנתניהו טועה? מה הם מבינים? אובמה אומר שארה"ב תגן על האינטרסים של ישראל? מה הוא מבין? כן, כולם טיפשים, אין ספק. אבל לא הציבור הישראלי, הו לא, הציבור הישראלי לא יפקח את העיניים גם לא אם עפעפיו יוחזקו בקיסמים. אותנו לא יובילו כצאן לטבח שוב, אנחנו נתקבץ כאן מרצון ונוריד עצמנו לבד ביגון שאולה. טרור של החמאס? הטרור ההסברתי של נתניהו מסב לנו נזק גדול יותר מבחוץ ומבפנים.

"שנית מצדה לא תיפול", "שוב לא תהיה שואה", אבל אף אחד לא דיבר על מה יקרה אם נעשה איזה משאפ. הניסוי של נתניהו בבני אדם מצליח - כושר השיפוט והביקורת הוסר בהצלחה. יהודי, אל תשכח "נעשה ונשמע" כתוב בתורה. מעניין מה נעשה עם המסר שעולה מארה"ב. נתניהו הפסיד בקרב הזה וכגדול איומיו, גודל קטנותו. אין ספין שבכוחו להפוך את זה. האיש שלא ידע להתמודד עם הסיטואציה, לא ידע להתמודד עם היום שאחרי. השאלה היא אם בהעדר שיקול דעת, אנחנו עוד זוכרים להסיק מסקנות?