אני מתחילה לחשוב שיש לנו בעיה גדולה יותר ממה שחשבנו. שוב התיישבתי היום כדי לכתוב על הסרבנים אך בצר לי שוב הם נדחקים מהפוסט שלי - אבל לא לנסיונות הכתיבה שלי התכוונתי בכותבי "בעיה". לבעיה שלנו קוראים דמוקרטיה ואנחנו מנהלים איתה יחסי שנאה-אהבה שיכלו לספק חומר טוב לפסיכולוג מדיני-קליני (הנה הזדמנות לפתוח תת-התמחות חדשה של פסיכולוגיה ומדע המדינה).
ברור לי שהעיתוי של הפוסט הזה בערב של יום הפצצות, בעוד הרעמים והברקים משתלבים בהפצצות ומטחי רקטות, הוא לא טוב. אבל זוהי המציאות בה אנחנו חיים וכל עוד לא באמת ננסה להגיע לאיזשהו הסדר בוודאי לא נגלה אם יכול להיות כאן טוב יותר. בערב שכזה, קצת לפני פורים, ממש לא רחוק מכאן מנסים ילדים לישון בחיק הוריהם ומשפחות שלמות מכונסות בתוך ממ"דים עם ילדים שחוששים שהמצב הנוכחי יהרוס להם את חגיגות הפורים והורים מודאגים שמנסים למצוא את הכוח להישאר אופטימיים לפחות עד שהילדים ירדמו. לא רחוק משם יש גם משפחות אחרות, שגם הן כל פשען הוא לרצות לחיות ולדאוג לילדים שלהם וגם הן חשופות להפצצות ואולי אף נותק החשמל והגג גם דולף או אולי נשברו זכוכיות החלון ואין חימום וקר וגם שם הילדים מפחדים וגם שם יש הורים שמנסים להיות אמיצים. זה לא ערב טוב לכתוב ביקורת, אבל איזה ערב הוא ערב טוב לזה?
הגשם יורד, חורף מוטרף חזר לרגע. גשם, כמו תופעות טבע רבות, מביא עימו קלישאות אינסופיות. אנחנו אוהבים את הדימוי של גשם ששוטף את הכל, אבל הראייה הרומנטית הזו טובה בעיקר לסדרות אמריקאיות ולא באמת תופסת בחיים האמיתיים. הגשם הוא גם לא באמת דמעות של מלאכים הבוכים עלינו, בני התמותה על פני כדור הארץ. לי באופן עקרוני די מתחשק לבכות, רק שזה לא ממש יעזור, למרות שסצינת סיום של הגיבורה יוצאת אל הסופה יכול להיות סוחט דמעות ומרגש. נוותר.
ולמה כל כך עצוב לי? כי שנים האמונה שלי בדמוקרטיה הישראלית כתנאי יסודי לחיים שלנו כאן הולכת ונשחקת. כבר שנים שאני מתחזקת בקושי רב את המחשבה האופטימית שישראל עוד תהיה מדינה דמוקרטית מהותית המקדשת זכויות אדם וזכויות המיעוט. מדינת כל אזרחיה שנותנת פירוש חילוני לאורח החיים היהודי ומהווה מקום טוב לחיות בו ליהודי דתי כמו לחילוני, ליהודי כמו ללא יהודי (ויסלח לי יריב לוין שאינני מבחינה) וגו'. אבל השבוע לחרדתי הבנתי שהקרב על הדמוקרטיה נמצא בסופו, לא שאני מנבאת חלילה שתהיה פה מהפכה שתוביל לכינון משטר לא דמוקרטי - לא זו הנקודה. אלא שעברנו להגדרה מצמצמת ביותר של המושג דמוקרטיה ושבמתח בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית, ניצחה ההגדרה היהודית ולאורה נשפטת הדמוקרטיה. כל עוד הדמוקרטיה מתאימה ככלי להעצמת הנרטיב היהודי-ציוני אין לנו בעיה עם הדמוקרטיה אך ברגע שהיא מתנגשת עם הנרטיב היהודי-ציוני היא הופכת משנית אם בכלל.
פורים שחל השבוע (בעצם שבוע הבא - אבל אני פועלת במתכונת משרד החינוך מסתבר) הוא חג מאוד רלוונטי לנושא אם חושבים על זה - החג שבו אנו חוגגים את התהפכות הפור - מתכנונו של המן לכלות את יהודי ממלכתו הנרחבת של אחשוורוש ל"אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם". נדמה לי שבמבחן ההיסטוריה, וסליחה מראש על הדרמה, השבוע בפוליטיקה הישראלית מסמל מבחינתי התהפכות גורלית, אולי קו פרשת המים, ממדינה יהודית ודמוקרטית למדינה יותר יהודית מדמוקרטית. כפי שכבר אמרתי בעבר (למשל בפוסט הזה) אני מניחה, אלא אם כן יהיו התפתחויות מרחיקות לכת, שחלון ההזדמנויות להרכבת קואליציה חילונית שתוביל להפרדת דת ומדינה הולך ונסגר. אבל עם עוד איכשהו אפשר היה כחילוני להסכין עם הכמו-סטטוס קוו באה שנה הפעילות של הממשלה החדשה להוכיח כי אין סטטוס קוו יש מטרה לאומית חדשה - ייהוד המדינה (גם על זה כתבתי). הייהוד הזה, נרצה או לא נרצה בא על חשבון הדמוקרטיה.
הייהוד הזה בא לידי ביטוי בפעולות הממשלה, בהצהרות הממשלה, בהזרמות התקציבים של הממשלה, ביעדי החינוך של הממשלה, בתקציב הביטחון, בסדר העדיפויות של הממשלה ובשיח שהממשלה הזו מקדמת. להלן מספר דוגמאות רלוונטיות להמחשת הנושא ואנסה לקצר:
1. החוק השלישי בשילוש הקומבינטורי עבר היום. שלושתם חוקים שפוגעים מהותית בדמוקרטיה - אם יש בעית משילות הרי היא נעוצה בשיטת הבחירות ויש לבחון אותה מחדש, העלאת אחוז החסימה לא תפחית סחיטה קואליציונית היא פוגעת בעיקר במפלגות הערביות ובכך בזכויות המיעוט (אמרנו ייהוד? אפשר להתחיל עם ייהוד הכנסת - אוי סליחה זה הסעיף הבא שיתייחס לברכתו של נתניהו לקמרון היום). משאל העם הוא חוק פופוליסטי שנועד באופן ברור לנסות ולהקשות על כל מהלך מדיני משמעותי ואין בו טעם - ממילא בישראל מתקיימות בחירות, הגורם המרכזי בהצבעה בישראל הוא בעיקר הפוליטי-מדיני ולכן תוצאות הבחירות מעידות במידה רבה על המוכנות הציבורית להחזרת שטחים. וגם חוק הגיוס אינו דמוקרטי, הוא אינו שוויוני בעליל, המכסה הקבועה בחוק יכולה להשתנות בהסכמת הממשלה והוא בעיקר מפלה בין דמם של הנושאים בנטל ודמם של אלה שלא, אם בוחנים את זה על פי "רמת הייהוד" - הרי שהיהודיים ביותר (האורתודוקסים) צריכים למלא מכסה של 5,000 בשנה החל מ- 2017 (והממשלה יכולה להסתפק בפחות ד"א), היהודיים אבל גם ציונים "ישאו בנטל" פחות חודשים והפחות יהודיים (מסורתיים, חילוניים ולא עלינו גם לא יהודים) ישרתו כרגיל אבל יקבלו העלאה של 20 ש"ח לחודש כי כנראה הם לא שווים הרבה יותר, ולגבי אלה שלא משרתים כי הם לא יהודים ובכן הם לא יהודים זה ממש לא מעניין.
2. אחר הצהריים ראש הממשלה בירך את את ראש ממשלת בריטניה על דוכן הכנסת במילים "ברוכים הבאים לעיר דוד לכנסת היהודית". לא בטוחה שצריך להוסיף על זה, אני מוצאת את זה מביך שנתניהו יחד עם בנט פצח בשיח הייהוד. נתניהו הוא ראש ממשלת מדינת ישראל, לא ארץ ישראל. במדינת ישראל יש אזרחים לא יהודיים (גם אם יש רמות אזרחות לכל אוכלוסיה כי ככה זה בדמוקרטיה כידוע), בבית המחוקקים הישראלי יש מחוקקים לא יהודיים, אבל נתניהו לא רואה אותם ממטר. שרק ינסו להזכיר לו את זה והוא שולף את הצילומים של אושוויץ, הוא כבר מזמן לא שלף אותם אבל זה בגלל שלאחרונה הוא מעיד על עצמו שהוא אוהב לצייר קווים (אולי מתחשק לכם לפתוח איזו באדוויזר עם הדחקה העצמית הזו? אה זה היה הומור אמריקאי - זה כבר שלב אבולוציוני אחר). נתניהו לא התבלבל היום, נתניהו אמר את מה שחשוב היה לו להגיד - זו מדינה יהודית ונתניהו יכול להיות לא פחות יהודי מבנט. ורק עוד שאלה אחרונה - מי קיבל את פני קמרון יו"ר עמותת אלעד (שזכתה במכרז לניהול עיר דוד) או ראש הממשלה?
3. הקלף החדש של נתניהו בהליכה להסכם הוא ההתניה של הכרה בישראל כמדינה יהודית, יש כאן חידוש לשוני ברוח הייהוד והוא לא מוסתר - עד עתה הניסוח היה הכרה במדינת ישראל, אולם נתניהו הוסיף את היהודית כחלק בלתי נפרד. זה משחק שנראה סמנטי, הרי כל בר דעת יודע שהכרה במדינת ישראל היא הכרה גם בישראל כביתו הלאומי של העם היהודי, אין צורך להדגיש את זה, אבל ההדגשה הזו היא בגדר פיזור זכוכיות בדרכו של עבאס לשולחן הדיונים (בהזמנה נכתב לבוא יחף כדי לרקוד טנגו) והזכוכיות האלה מיותרות, כולם יודעים את זה.
4. הממשלה הזו היתה אמורה לא להיכנע לסחטנות דתית, אם אינני טועה זה היה אחד הטיקטים שלה - בפועל מעולם לא הזורמו כל כך הרבה כספים למטרות יהודיות, כאשר מפלגות חרדיות היו בממשלה, הן אמנם סחטו כספים אך עשו זאת למען האוכלוסיות שלהם. בממשלה הנוכחית לא רק שמוזרמים כספים רבים להתנחלויות (ולרוב סקטור אחד הוא הנהנה העיקרי), יש ממש התערבות דתית בוטה בחיי האזרחים החילוניים החל מהקמת מנהלת הדת, המדריכים הרוחניים שנכנסים למערכת החינוך, רכזי הדת החדשים וכלה בהכרזה של שר החינוך על שלושת הערכים המקודשים "אמונה, שואה וצבא". מעולם לא עמדה ישראל לפתחו של מבצע ייהוד כזה. קל לדמיין כיצד היתה ישראל מגיבה לו מדינה דמוקרטית אחרת בעולם היתה מחליטה על מבצע התנצרות כלל לאומי שכזה.
אלה רק ארבע דוגמאות, אבל אם נשים לב רגע לקורה סביבנו נגלה שאנשים רבים כורכים את המושג דמוקרטיה בהיות המדינה יהודית, זה מסוכן לנו היום וזה מסוכן עוד יותר לעתיד שלנו כאן. אני לא אאריך כבר נעשה מאוחר. אבל רק השבוע שיתפתי את התמונה הזו שפירסם Dubi Kanengisser זה תופס לאור ביזוי הרעיון הדמוקרטי שהתבטא בקומבינת החוקים של הקואליציה שהשתמשה בדמוקרטיה כדי לנגח את האופוזיציה ולטול מהדמוקרטיה את עוקצה.
דלדול השיח הדמוקרטי, חוסר הסבלנות לשונה, רמיסת המיעוט, קביעת הרוב וייחוס השמירה על זכויות אדם לשמאל משל היה בזה אות קין הם סימנים מדאיגים. הפער בין ימין ושמאל מעולם לא נראה עמוק יותר. פעם (למשל בתקופתו של בגין) היה ברור שיש דעות מדיניות שונה אך המכנה המשותף הוא חתירה מתמדת לשכלול הדמוקרטיה ושמירה על מדינת כל אזרחיה עם היות ישראל בית לאומי ליהודים, היום המכנה המשותף הזה הולך ומצטמצם וככל שהוא יצטמצם כך יהיה פחות ופחות צידוק להישארותינו כאן אלא אם כן נהיה כולנו דתיים ואז שברור שלעזאזל הדמוקרטיה. דמוקרטיה זו לא פריווילגיה והיא אינה משנית ליהדותה של המדינה. ישראל לא תוכל להתקיים לאורך זמן אם תהפוך לתיאוקרטיה. מדינת ישראל לא נבחנית ביחס למדינות האזור, מדינת ישראל נבחנת ביחס לעצמה והשאלה היא אם אנחנו באמת מוכנים לוותר על דמוקרטיה עוד קצת בשביל עוד קצת יהודית? אני מוצאת את השאלה לחלוטין מיותרת ומצטמררת לנוכח המחשבה שהיא דווקא רלוונטית מאי פעם
ברור לי שהעיתוי של הפוסט הזה בערב של יום הפצצות, בעוד הרעמים והברקים משתלבים בהפצצות ומטחי רקטות, הוא לא טוב. אבל זוהי המציאות בה אנחנו חיים וכל עוד לא באמת ננסה להגיע לאיזשהו הסדר בוודאי לא נגלה אם יכול להיות כאן טוב יותר. בערב שכזה, קצת לפני פורים, ממש לא רחוק מכאן מנסים ילדים לישון בחיק הוריהם ומשפחות שלמות מכונסות בתוך ממ"דים עם ילדים שחוששים שהמצב הנוכחי יהרוס להם את חגיגות הפורים והורים מודאגים שמנסים למצוא את הכוח להישאר אופטימיים לפחות עד שהילדים ירדמו. לא רחוק משם יש גם משפחות אחרות, שגם הן כל פשען הוא לרצות לחיות ולדאוג לילדים שלהם וגם הן חשופות להפצצות ואולי אף נותק החשמל והגג גם דולף או אולי נשברו זכוכיות החלון ואין חימום וקר וגם שם הילדים מפחדים וגם שם יש הורים שמנסים להיות אמיצים. זה לא ערב טוב לכתוב ביקורת, אבל איזה ערב הוא ערב טוב לזה?
הגשם יורד, חורף מוטרף חזר לרגע. גשם, כמו תופעות טבע רבות, מביא עימו קלישאות אינסופיות. אנחנו אוהבים את הדימוי של גשם ששוטף את הכל, אבל הראייה הרומנטית הזו טובה בעיקר לסדרות אמריקאיות ולא באמת תופסת בחיים האמיתיים. הגשם הוא גם לא באמת דמעות של מלאכים הבוכים עלינו, בני התמותה על פני כדור הארץ. לי באופן עקרוני די מתחשק לבכות, רק שזה לא ממש יעזור, למרות שסצינת סיום של הגיבורה יוצאת אל הסופה יכול להיות סוחט דמעות ומרגש. נוותר.
ולמה כל כך עצוב לי? כי שנים האמונה שלי בדמוקרטיה הישראלית כתנאי יסודי לחיים שלנו כאן הולכת ונשחקת. כבר שנים שאני מתחזקת בקושי רב את המחשבה האופטימית שישראל עוד תהיה מדינה דמוקרטית מהותית המקדשת זכויות אדם וזכויות המיעוט. מדינת כל אזרחיה שנותנת פירוש חילוני לאורח החיים היהודי ומהווה מקום טוב לחיות בו ליהודי דתי כמו לחילוני, ליהודי כמו ללא יהודי (ויסלח לי יריב לוין שאינני מבחינה) וגו'. אבל השבוע לחרדתי הבנתי שהקרב על הדמוקרטיה נמצא בסופו, לא שאני מנבאת חלילה שתהיה פה מהפכה שתוביל לכינון משטר לא דמוקרטי - לא זו הנקודה. אלא שעברנו להגדרה מצמצמת ביותר של המושג דמוקרטיה ושבמתח בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית, ניצחה ההגדרה היהודית ולאורה נשפטת הדמוקרטיה. כל עוד הדמוקרטיה מתאימה ככלי להעצמת הנרטיב היהודי-ציוני אין לנו בעיה עם הדמוקרטיה אך ברגע שהיא מתנגשת עם הנרטיב היהודי-ציוני היא הופכת משנית אם בכלל.
פורים שחל השבוע (בעצם שבוע הבא - אבל אני פועלת במתכונת משרד החינוך מסתבר) הוא חג מאוד רלוונטי לנושא אם חושבים על זה - החג שבו אנו חוגגים את התהפכות הפור - מתכנונו של המן לכלות את יהודי ממלכתו הנרחבת של אחשוורוש ל"אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם". נדמה לי שבמבחן ההיסטוריה, וסליחה מראש על הדרמה, השבוע בפוליטיקה הישראלית מסמל מבחינתי התהפכות גורלית, אולי קו פרשת המים, ממדינה יהודית ודמוקרטית למדינה יותר יהודית מדמוקרטית. כפי שכבר אמרתי בעבר (למשל בפוסט הזה) אני מניחה, אלא אם כן יהיו התפתחויות מרחיקות לכת, שחלון ההזדמנויות להרכבת קואליציה חילונית שתוביל להפרדת דת ומדינה הולך ונסגר. אבל עם עוד איכשהו אפשר היה כחילוני להסכין עם הכמו-סטטוס קוו באה שנה הפעילות של הממשלה החדשה להוכיח כי אין סטטוס קוו יש מטרה לאומית חדשה - ייהוד המדינה (גם על זה כתבתי). הייהוד הזה, נרצה או לא נרצה בא על חשבון הדמוקרטיה.
הייהוד הזה בא לידי ביטוי בפעולות הממשלה, בהצהרות הממשלה, בהזרמות התקציבים של הממשלה, ביעדי החינוך של הממשלה, בתקציב הביטחון, בסדר העדיפויות של הממשלה ובשיח שהממשלה הזו מקדמת. להלן מספר דוגמאות רלוונטיות להמחשת הנושא ואנסה לקצר:
1. החוק השלישי בשילוש הקומבינטורי עבר היום. שלושתם חוקים שפוגעים מהותית בדמוקרטיה - אם יש בעית משילות הרי היא נעוצה בשיטת הבחירות ויש לבחון אותה מחדש, העלאת אחוז החסימה לא תפחית סחיטה קואליציונית היא פוגעת בעיקר במפלגות הערביות ובכך בזכויות המיעוט (אמרנו ייהוד? אפשר להתחיל עם ייהוד הכנסת - אוי סליחה זה הסעיף הבא שיתייחס לברכתו של נתניהו לקמרון היום). משאל העם הוא חוק פופוליסטי שנועד באופן ברור לנסות ולהקשות על כל מהלך מדיני משמעותי ואין בו טעם - ממילא בישראל מתקיימות בחירות, הגורם המרכזי בהצבעה בישראל הוא בעיקר הפוליטי-מדיני ולכן תוצאות הבחירות מעידות במידה רבה על המוכנות הציבורית להחזרת שטחים. וגם חוק הגיוס אינו דמוקרטי, הוא אינו שוויוני בעליל, המכסה הקבועה בחוק יכולה להשתנות בהסכמת הממשלה והוא בעיקר מפלה בין דמם של הנושאים בנטל ודמם של אלה שלא, אם בוחנים את זה על פי "רמת הייהוד" - הרי שהיהודיים ביותר (האורתודוקסים) צריכים למלא מכסה של 5,000 בשנה החל מ- 2017 (והממשלה יכולה להסתפק בפחות ד"א), היהודיים אבל גם ציונים "ישאו בנטל" פחות חודשים והפחות יהודיים (מסורתיים, חילוניים ולא עלינו גם לא יהודים) ישרתו כרגיל אבל יקבלו העלאה של 20 ש"ח לחודש כי כנראה הם לא שווים הרבה יותר, ולגבי אלה שלא משרתים כי הם לא יהודים ובכן הם לא יהודים זה ממש לא מעניין.
2. אחר הצהריים ראש הממשלה בירך את את ראש ממשלת בריטניה על דוכן הכנסת במילים "ברוכים הבאים לעיר דוד לכנסת היהודית". לא בטוחה שצריך להוסיף על זה, אני מוצאת את זה מביך שנתניהו יחד עם בנט פצח בשיח הייהוד. נתניהו הוא ראש ממשלת מדינת ישראל, לא ארץ ישראל. במדינת ישראל יש אזרחים לא יהודיים (גם אם יש רמות אזרחות לכל אוכלוסיה כי ככה זה בדמוקרטיה כידוע), בבית המחוקקים הישראלי יש מחוקקים לא יהודיים, אבל נתניהו לא רואה אותם ממטר. שרק ינסו להזכיר לו את זה והוא שולף את הצילומים של אושוויץ, הוא כבר מזמן לא שלף אותם אבל זה בגלל שלאחרונה הוא מעיד על עצמו שהוא אוהב לצייר קווים (אולי מתחשק לכם לפתוח איזו באדוויזר עם הדחקה העצמית הזו? אה זה היה הומור אמריקאי - זה כבר שלב אבולוציוני אחר). נתניהו לא התבלבל היום, נתניהו אמר את מה שחשוב היה לו להגיד - זו מדינה יהודית ונתניהו יכול להיות לא פחות יהודי מבנט. ורק עוד שאלה אחרונה - מי קיבל את פני קמרון יו"ר עמותת אלעד (שזכתה במכרז לניהול עיר דוד) או ראש הממשלה?
3. הקלף החדש של נתניהו בהליכה להסכם הוא ההתניה של הכרה בישראל כמדינה יהודית, יש כאן חידוש לשוני ברוח הייהוד והוא לא מוסתר - עד עתה הניסוח היה הכרה במדינת ישראל, אולם נתניהו הוסיף את היהודית כחלק בלתי נפרד. זה משחק שנראה סמנטי, הרי כל בר דעת יודע שהכרה במדינת ישראל היא הכרה גם בישראל כביתו הלאומי של העם היהודי, אין צורך להדגיש את זה, אבל ההדגשה הזו היא בגדר פיזור זכוכיות בדרכו של עבאס לשולחן הדיונים (בהזמנה נכתב לבוא יחף כדי לרקוד טנגו) והזכוכיות האלה מיותרות, כולם יודעים את זה.
4. הממשלה הזו היתה אמורה לא להיכנע לסחטנות דתית, אם אינני טועה זה היה אחד הטיקטים שלה - בפועל מעולם לא הזורמו כל כך הרבה כספים למטרות יהודיות, כאשר מפלגות חרדיות היו בממשלה, הן אמנם סחטו כספים אך עשו זאת למען האוכלוסיות שלהם. בממשלה הנוכחית לא רק שמוזרמים כספים רבים להתנחלויות (ולרוב סקטור אחד הוא הנהנה העיקרי), יש ממש התערבות דתית בוטה בחיי האזרחים החילוניים החל מהקמת מנהלת הדת, המדריכים הרוחניים שנכנסים למערכת החינוך, רכזי הדת החדשים וכלה בהכרזה של שר החינוך על שלושת הערכים המקודשים "אמונה, שואה וצבא". מעולם לא עמדה ישראל לפתחו של מבצע ייהוד כזה. קל לדמיין כיצד היתה ישראל מגיבה לו מדינה דמוקרטית אחרת בעולם היתה מחליטה על מבצע התנצרות כלל לאומי שכזה.
אלה רק ארבע דוגמאות, אבל אם נשים לב רגע לקורה סביבנו נגלה שאנשים רבים כורכים את המושג דמוקרטיה בהיות המדינה יהודית, זה מסוכן לנו היום וזה מסוכן עוד יותר לעתיד שלנו כאן. אני לא אאריך כבר נעשה מאוחר. אבל רק השבוע שיתפתי את התמונה הזו שפירסם Dubi Kanengisser זה תופס לאור ביזוי הרעיון הדמוקרטי שהתבטא בקומבינת החוקים של הקואליציה שהשתמשה בדמוקרטיה כדי לנגח את האופוזיציה ולטול מהדמוקרטיה את עוקצה. דלדול השיח הדמוקרטי, חוסר הסבלנות לשונה, רמיסת המיעוט, קביעת הרוב וייחוס השמירה על זכויות אדם לשמאל משל היה בזה אות קין הם סימנים מדאיגים. הפער בין ימין ושמאל מעולם לא נראה עמוק יותר. פעם (למשל בתקופתו של בגין) היה ברור שיש דעות מדיניות שונה אך המכנה המשותף הוא חתירה מתמדת לשכלול הדמוקרטיה ושמירה על מדינת כל אזרחיה עם היות ישראל בית לאומי ליהודים, היום המכנה המשותף הזה הולך ומצטמצם וככל שהוא יצטמצם כך יהיה פחות ופחות צידוק להישארותינו כאן אלא אם כן נהיה כולנו דתיים ואז שברור שלעזאזל הדמוקרטיה. דמוקרטיה זו לא פריווילגיה והיא אינה משנית ליהדותה של המדינה. ישראל לא תוכל להתקיים לאורך זמן אם תהפוך לתיאוקרטיה. מדינת ישראל לא נבחנית ביחס למדינות האזור, מדינת ישראל נבחנת ביחס לעצמה והשאלה היא אם אנחנו באמת מוכנים לוותר על דמוקרטיה עוד קצת בשביל עוד קצת יהודית? אני מוצאת את השאלה לחלוטין מיותרת ומצטמררת לנוכח המחשבה שהיא דווקא רלוונטית מאי פעם
