חפש בבלוג זה

יום רביעי, 30 בספטמבר 2015

החיים זה מה שקורה בזמן שאתה נואם באו"ם, נניח על איראן

אז היום צפוי לנו נאום באו"ם, נתניהו הכריז שצפוי נאום שיעביר את רחשי הציבור בישראל. אם אני מנחשת נכון, ואני בהחלט לא היחידה, נתניהו ידבר על איראן. אין מנוס מלומר שכלל הנראה הרחשים שלו הם לא הרחשים שלי, או של מישהו בסביבתי הקרובה, או של מישהו בסביבתי הרחוקה. מעטים מאוד האנשים בישראל שמדברים היום על ההסכם עם איראן. גם אם נניח שמה שנתניהו היה אומר על ההסכם עם איראן הוא נכון, הוא בטח כבר לא רלוונטי, הציבור בישראל המשיך הלאה, אבל נתניהו חי על אדי הבהלה שהוא אוהב לייצר. 

ברור שאפשר לדבר על איראן, אפשר לקשור את זה לעם ישראל היושב כרגע בסוכות, זכר למסע לארץ המובטחת, סימבולי לארעיות שישראל לא תסכים לה יותר, מכניס מיד לאסוציאציה שישראל היא הבית היהודי ולא חלילה הסוכה שלו, לא שאני טוענת שיש מי שחושב כך. יותר מזה, היום מציינים 77 שנים להסכם מינכן, שאין לו ממש קשר עם ההסכם עם איראן לבד מההתאמה להגדרה למושג הגנרי "הסכם". אולי אפילו במקום לצטט את צ'רצ'יל, יוכל נתניהו לצטט את יאן מסריק שאמר בעקבות ההסכם: "אם הקרבתם את מדינתי על מזבח השלום העולמי, אריע לכם. אך אם לא, רבותיי, שאלהים ירחם על נשמותיכם". ממש סגירת מעגל. 

אני לא יודעת מה יבחר נתניהו להגיד, כך או אחר זה לא רלוונטי. לנאום היום על איראן יהיה אך עוד הוכחה לחוסר הרלוונטיות של נתניהו כמנהיג בקנה מידה בינלאומי, לאומי או בכלל. מה שהביא אותי למסקנה העצובה שהחיים ככל הנראה אינם הוגנים. לו היו הוגנים, הדבר היחיד שהיה נתניהו אומר היום באו"ם הוא: "האם תרצה מאפה לצד הקפה שלך?"

כיום בפני ישראל ניצבים אתגרים אחרים לגמרי, ראש ממשלה שדבק בנושא איראן משל היה קרנות המזבח הוא ראש ממשלה ללא חזון, המשותק מפני עשייה אמיתית ומעוניין להדביק ציבור שלם בחרדות שהוא נושא עימו ומביא לשיתוק כולל. הניסיון לייצר מסע הפחדה ישראלי ועולמי הוא לא משהו שישאיר את חותמו של נתניהו לארך זמן, הוא רק מגדיל את רשימת הנזקים ההולכת ומתארכת. 

בימת האו"ם יכלה לספק לנתניהו את ההזדמנות לייצר משהו חדש, את ההזדמנות לדבר על חזון אמיתי ולהכיר בעבודה שלשמה הוא נבחר. אך נתניהו לא איש מעשה, הוא לא מפשיל שרוולים, בגדי עבודה אצלו זה שכפ"צ ביטחון ברקע גזרה כלשהיא כי זה טוב לתדמית וכאילו מחדד את נושא הביטחון. ביטחון ישראל הוא לא ביד ההסכם עם איראן, הוא ביד העומד בראשה שלא עושה דבר. 

כשנתניהו עמד בפתח הכניסה למטוס ואמר שהוא רוצה שלום, לא יכולתי שלא לשאת תפילה חרישית שביציאותו מהמטוס לא יחשוב כי שלב בגדי הים החל. נתניהו זורק סיסמאות כמו מועמדת לתחרות מיס עולם, עוד דינוזאור לא רלוונטי שפס לאיטו מהעולם.

הנאום הצפוי של נתניהו היום הוא נאום של ראש ממשלה מרוקן מתוכן, הוא לא יוכיח דבר מלבד מה שישראל עדיין מכחישה - נתניהו לא מספק את הסחורה. במדינת ישראל היום שולט אסקפיזם לא מוגדר. אין דרך להסביר איך בתוך קושי כלכלי וחברתי, של מערכות חיוניות שמתפוררות, כאשר במרחק לא קצר נאנקת אוכלוסיה תחת כיבוש ישראלי שאין לו ולמוסר ולו דבר, עדיין אפשר לחיות פה חיים טובים. מסתבר שכל עוד לא נותנים לשום דבר לעבור את הממברנות העדינות שעוטפות אותנו, אפשר הכל. מדינת הדיסוננס, תקשיב היום לדברי ההמנהיג, תהנהן, תאנח ולא תעשה דבר. אבל אולי שווה להזכיר לנתניהו שהחיים זה מה שקורה בזמן שאתה מתכנן תוכניות אחרות, נניח לדבר באו"ם על איראן.

יום שני, 28 בספטמבר 2015

בואו נדבר על סדר יום ואסטרטגיה

לדיון על התפוררות מפלגת העבודה שהתחלתי אתמול חסר נדבך שיש הטוענים שיש להתייחס אליו. יש בכך מן האמת וגם לא וכמובן שאני אסביר. באופן עקרוני, וזה אינו רק נחלתה של ישראל, יש התפרקות מאידיאולוגיות גדולות בכל העולם. הפוליטיקה והמאבקים נעשים פרטניים, כל מדינה והקוים לדמות סדר היום שלה, אולם, בהכללה יש לציין, אנשים במערב (ומבלי שמדבריי ישתמע שישראל מערבית) כבר לא מצביעים עבור אידיאולוגיה גדולה מסויימת אלא בעיקר בשל נושא ספציפי ועקרוני לבוחר. זה הופך מפלגות למפלגות של רעיון אחד ולרוב גם של מנהיג אחד. זו כמובן הכללה, אולם מקומן של אידיאולוגיות חובקות הולך ומפרק את עצמו בעולם כולו ועל התהליך הזה כתבו גדולים ממני.

האם כדי להצליח פוליטית יש צורך באידיאולוגיה? אם השאלה היא לגבי אידיאולוגיה חובקת, הטענה שלי היא שלא, אבל אני גם אדם שבאופן אינסטינקטיבי מתנגד למתכוני חיים בעלי תשובה לכל דבר. אם השאלה היא לנושא תכנים, סדר יום וראיית עולם, הייתי רוצה לומר שכן, שזה בדיוק מה שצריך, אולם לצערי המציאות חולקת עליי. מסתבר שאפשר להצליח ואפילו די טוב בהדגשת אדם אחד ורעיון אחד, יותר מזה כאילו לא צריך. למה כאילו? הסבר מיד יגיע. האם צריך לקבל את זה? לטענתי לא, מפלגות שאין להן את ה"אישיות" (גם אם טיבה מפוקפק) צריכות עוד יותר את התוכן כיוון שאצלן העדר ההנהגה בולט הרבה יותר ומעבר לזה, המרחב במדיני מכיל רבדים רבים מה שמביא למעשה תכנים רבים וסדר יום מגוון שמשקף את סדר היום של המדינה. כך זה צריך להיות, אם כי בישראל של היום זה לא קורה.

את ההצלחה של נתניהו אי אפשר לייחס למהות אידיאולוגית. נתניהו הוא לא אידיאולוג, בטוח לא כרגע. אם אפשר לעשות פראפרזה על "פיגועי אווירה" שהטביע אז, להבדיל, או שלא, הוא "מנהיג אווירה". הדבר היחיד שמנחה כרגע את נתניהו זה איך להבטיח יותר שנות שלטון. בואו רגע ניקח בגדול את נושא ההסכם עם האיראן, הרי על פניו הוא אמור להיות כל כולו מלא תוכן, אידיאולוגיה ואסטרטגיה, בטח אם נסמוך על מילותיו הברורות של ראש הממשלה. אולם אם נבחן אותו מול המציאות נגלה תמונת עולם קצת שונה.

ההסכם עם איראן לא הסכם רע בכלל, כן אולי הוא יכול היה להיות עוד יותר טוב, אולם הוא עונה על הדרישות הבסיסיות של ראש הממשלה, כפי שהוא הציב אותן - סנקציות, פגיעה כלכלית, פגיעה ביכולתה של איראן להגיע לנשק גרעיני כולל פירוק כורים, חיסול מלאי אורניום מועשר וצמצום ניכר במספר הצנטריפוגות והכל תחת משטר פיקוח ואימות בינלאומי תוך קשיחות לעמודות האיראניות. לא משנה איך נהפוך את זה - הדרישות של ישראל מולאו, אולי לא בדיוק כמו שנתניהו רצה אך מולאו, נדחה אותו יום דין אפשרי שנתניהו חוזה ועצם קיומו מוטל בספק ויתרה, אם מסתכלים על האינטרסים הישראלים, ההסכם קרוב יותר אליהם מאשר לאינטרסים של איראן. זה הישג לא רע בכלל. גם נתניהו יודע את זה, אם כן למה הוא לא הכריז על עצמו כמנצח? אם האינטרסים של ישראל לנגד עיניו, בערך כאן הסיפור הזה היה צריך להיסגר.

אז למה נתניהו המשיך להתנגד להסכם? ובכן כי לנתניהו היתה אג'נדה לקדם והיא לא אידיאולוגית. שום בר דעת לא היה מעלה על דעתו לצאת ראש בראש עם אובמה במגרש הביתי סתם, אז למה נתניהו יצא? אני חושדת שנתניהו, שיודע שהנאמנות האמריקאית לישראל היא לא אישית ולכן התנהגותו אינה סכנה אמיתית לקשר בין המדינות, למעשה בחן את העניינים במפלגה הרפובליקנית ואם היו כאן אינטרסים למישהו זה לא למדינת ישראל, אלא לפטרון כזה או אחר. הוא עצמו לא ועם זאת אם תשאלו כמעט כל ישראלי שני על נתניהו בהקשר להסכם עם איראן, תשמעו איך הוא יצא גבר. למה? כי נתניהו למד את השטיק, הוא מפריח המון מילים בביטחון ומוכר אריזה שנוח לישראלים לקבל. אין תוכן - יש מסרים שפועלים מצוין על ציבור מבוהל שחושב שכל דבר עשוי להיות שואה שניה. 

וזה רק הסכם איראן, בואו לא נדבר על מתווה הגז, כלכלה, דיור, בריאות או הקיפאון המדיני. הנה עוד דוגמא קלאסית, מרבית ישראלים יציינו את הסכססוך הישראלי-פלסטיני כנושא חשוב בסדר היום שלהם ועם זאת איך זה בא לידי ביטוי במדיניות של נתניהו בקדנציה הזו? והקודמת? וזו שלפניה? זה לא, נתניהו בנה מנגנון השהיה שכולו "זה לא אנחנו, זה הם". מה קורה בשטח? השטח גועש, המצב בירושלים יוצא מכלל שליטה וראש הממשלה ממשיך לנסות להלך בין הטיפות. האיש שרץ אל פוטין כדי לחרוץ לשון לאובמה, קיבל בתמורה ועידה אזורית לעניין סוריה שפוטין מארגן עם איראן, סעודיה, מצרים, ארה"ב וטורקיה אבל בלי ישראל. אין אסטרטגיה ורואים. ובכל זאת הביקורת לא נאמרת כמו שצריך, מחכים להתחיל בקמפיין לפי הקיו של נתניהו, כשהוא יכריז על בחירות, כולם יתעוררו.

בתוך כל זה נתניהו ביודעין מצמצם את הפלורליזם בישראל ולמעשה מחזק משמעותית את הפן היהודי והלאומי על הפן הדמוקרטי ולזה יש פגיעה משמעותית לא רק בטווח הקצר אלא בטווח הארוך. ככל שנמתין עם לקרוע את המסכה מהמשוואות שהופכות אקסיומות בחברה הישראלית, כך המחיר יהיה כבד יותר. כל אלה צריכים להיות סדר היום בישראל ובאורח פלא הם לא. לכן האסטרטגיה מבחינתי היא ברורה מאליה - צריך להתעורר. מר אני רוצה אני משיג, למד את השפה והוא מוכר לישראלים דיבורים על ישראליות, אך אין בזה כלום. לא דיונים בכנסת יצילו אותנו מזה, אלא יציאה החוצה אל השטח, לדבר עם אנשים בגובה העיניים ולחבר עבורם את הנקודות. המלחמה של מפלגת העבודה צריכה להיות תודעתית - מה ישראל מפסידה עם כל יום שעובר, על מה צריך להילחם. זו האסטרטגיה מבחינתי - זה התוכן. נתניהו מוכר "אין" וזה משותף לכולנו, מימין ומשמאל.

נתניהו, ללא אסטרטגיה או אידיאולוגיה, מוביל את ישראל לשום מקום, פגיעה בנדבכים הדמוקרטיים של מדינת ישראל לא משרתת את ביטחון המדינה להפך, כאשר הביטחון מכפיף את המוסר הפגיעה הפנימית לא תאחר לבוא. הכיבוש נותן את אותותיות כרגע במדינת ישראל והוא חוזר כמו בומרנג לפגוע בנו, הפלסטינים נתונים לכיבוש צבאי ואנחנו נתונים לנמק מוסרי. אם הציבור לא חושב על זה, הרי שהוא צריך לחשוב. אם לנתניהו היה פתרון הוא היה צריך להשיג אותו. אי אפשר יותר עם העדר פיתרון. כלום אף פעם לא מגיע במחירי מבצע. אותו סדר יום עליו דיברנו מציג את עצמו מדי יום, אך נזנח על מזבח הרייטינג.

חזרה להתחלה - האם באופן אידיאלי היה כדאי שתקום מפלגה שתסמל מחדש את הערכים האוניברסליים של מוסר ודמוקרטיה, עם חזון כלכלי ברור, רצון ליישב את הסכסוך ותוכנית כוללת להבראת המדינה? בוודאי, האם כדאי לחכות שזה יקרה? לא. לכן, מי שחשוב לו לראות ישראל אחרת לא יכול לחכות עוד כמה שנים כדי שאז גם הליכוד יתחיל להתפרק כי זה מה שקורה למפלגות שנמצאות הרבה זמן בשלטון ושוכחות מי שם אותן שם ואז לחכות לתהליך של פירוק מפלגתי שיגרור שינויים בתוואי המפלגות בישראל. הדברים צריכים להיות עכשיו על השולחן.

לפעמים הצורך בשינוי צריך לעלות מהשטח, סדר יום חדש מעלה גם מנהיגים חדשים, לפעמים צריך לייצר להם את הקרקע. כאשר האופוזיציה היום פועלת על אדים רעילים אין פלא שלא עולה כוכב חדש. למי יש כוח לסחוב את העגלה המקרטעת הזו? לכן לפעמים יש צורך בהתנעה מלאכותית, כזו שאינה מחפשת לצקת משמעות באישיות, האדם הוא בר החלפה, אלא פונה לייצור תוכן. כאשר התוכן שולט בעולם הפירסומי, זה עצוב שהעולם הפוליטי מתרוקן מתוכן. זה מרפה ידיים, ריק מקשה על העבודה. לכן התשובה היא אינה אסטרטגיה ואישיות אלא אנרגיה ועבודה ומתוך זה אפשר יהיה להצמיח פה משהו חדש, אפשר לקרוא לזה תקווה. 

יום ראשון, 27 בספטמבר 2015

רוצים לשנות? תתחילו לשלם - בזיעה

לא פעם קל יותר להרוס הכל כדי לבנות מחדש. לא פעם אנחנו לא הורסים הכל בשל עלויות שקועות או סיבות אחרות, חלקן רלוונטיות יותר וחלקן פחות. בהסתכלות על המערכת הפוליטית הישראלית, אגב כמו על עוד מערכות אחרות, פעמים רבות מתעורר הרצון לשבור את הכל ולהתחיל מההתחלה. זה יכול היה להיות הרבה יותר פשוט, אלא שזה לא באמת בציע. מערכות הבחירות התדירות שבאות עלינו, ולא לטובה, זה כבר יותר מדי שנים, מעידות שיש לנו כאן מערכת בעייתית, היא עוד יותר בעייתית כאשר היא מנוצלת על ידי אנשים שמשתמשים בביטויים חסרי בסיס כמו "העדר משילות" ו"פוטש" שלא היו ולא נבראו, אבל זה עניין אחר. 

ישראל היא מדינה בעלת משטר פרלמנטרי המבוסס על ריבוי מפלגות. האם זה טוב? זה דיון ארוך, אבל זה מה שיש. שנות שלטונה הארוכות של מפלגת העבודה על גילגוליה וההגמוניה שנוצרה הן חלק מסוד כוחה של המפלגה בעבר ואחת מהסיבות לחולשתה היום. המילכוד של מפלגת העבודה, אותו כולם רואים, שלמעשה מי שצריך להצביע לה שונא אותה שנאת מוות, הוא קשה לשבירה. אגב, גם הליכוד מתחיל לסבול מזה לאט-לאט. במובן הזה, עדיף היה במידה רבה להרוס את מפלגת העבודה כליל ולבנות מחדש מפלגה שיכולה לא רק לבוא עם מצע חברתי-כלכלי-מדיני כולל, אלא עם אסטרטגיה מסודרת הכוללת גם סדר יום ציבורי חדש. זה לא יקרה.

העניין הוא שלא משנה מה ינסו להקים הרצוג ולבני, ובואו נודה על האמת לנסות להקים מערכת בתגובה להקמת מפלגה שרק דובר עליה במאמר יחידי בעיתון (המפלגה הרפובליקנית של נתניהו) זה מעט מגוחך ובעיקר מעיד על העדר אסטרטגיה גם באופוזיציה, אבל זה לא שהיינו צריכים הוכחה לזה שהאופוזיציה מפוזרת וחסרה יד מכוונת בכל פעולותיה. העובדה היא ברורה, לבני והרצוג מתנהגים כאילו אין מפלגה מאחוריהם, אלא סתם טורניר לקישוש קולות יחידנים. זו לא יכול לעבוד. זה מוכיח אבל שגם הרצוג וגם לבני רואים במחנ"צ פגר פוליטי שהם נושאים על גבם. 

ראש מפלגה שלא משכיל בשום דרך לגייס את המפלגה שמאחוריו הוא לא בעל סיכויים רבים לניצחון, גם אם הוא מאמין שמאחוריו מחנה עצום ורב. תיאורטית הרצוג צודק לדעות שהוא מחזיק בהן יש פוטנציאל, מעשית זה אפילו לא חשוב. מרוב שהרצוג מנסה להעמיד את עצמו כאופציה בתוך הקמפיין הבלתי נגמר שלו "רק לא נתניהו" הוא כבר צל חיוור, אם יגיע לדרגת שקוף, הוא יוכל להצטרף לש"ס. 

אלא שמי שבאמת רוצה להשפיע יכול, יואילו נא חברי האופוזיציה מטעם המחנ"צ לפתוח את העיניים. לא רוצים להחליף "מנהיג" (בהעדר מילה אחרת) כל שנתיים? אין בעיה, גם אין באמת מישהו שיכול להחליף וקונספציית הגנרלים היא כמו קש לטובע. אבל גם בהעדר מנהיג, ניתן לייצר תוכן, יש שיגידו שאפילו קל יותר. אז תתחילו לייצר תוכן, בשביל זה לא צריך ראש מפלגה, צריך ראש. תתחילו להעלות נושאים לסדר היום, הרכב הכנסת היום הוא לא רע לאופוזיציה עם מילה או שתיים. תתחילו לסייר בארץ. בעידן בו ראש ממשלה עובד על תדמית והפחדה, תעברו ישוב, ישוב בארץ ודברו עם אנשים. 

מרגישים שהמדינה חומקת מהידיים שלכם? זה הזמן לפנות לאזרחי ישראל, לפני שיהיה מאוחר ולשאול איזו דמוקרטיה הם רוצים? איזה עתיד הם מבקשים לעצמם בישראל? להתחיל לחשוף את כל השקרים שמוכרים לנו כאן ומה זה בעצם אומר. מה התפקיד שלכם? להציע סדר יום חדש ולעבוד קשה בשביל זה. זה או זה או ללכת אחרי המנהיג ובמקרה הזה מן השורה יציל רק המוות. גם מוות פוליטי הוא מוות.

בעידן חלול של מנהיגים חלולים שמנהיגים בואקום, יש הרבה מקום לעשייה והציבור צמא לזה, אפילו בלי להבין שזו הבעיה. נתניהו מוכר חבילה תקשורתית שאין בה כלום מלבד השהיה - מול הרצוג יש לו מונופול, מול לפיד יש לו קצת פייט, מול בנט - ובכן בנט עוד יכול לחכות. אבל מול חברי כנסת אקטיביים שעוברים מעיר לעיר, קורעים את המסכה, מדברים אל האנשים? מול זה אין לו נשק. הרצוג לא ייצר סדר יום גם אם סדר היום ינחת עליו משמיים, אבל פעילות מהשטח לשטח היא בלתי אמצעית, היא נכונה והיא קשה. אם יש הצדקה למפלגת העבודה היום זה לא דרך העומד בראשה אלא דרך אלא היושבים בכנסת בשמה. לראות את המדינה הזו בשלב הזה ולא לעשות כלום או להאשים "מנהיגים" שלא מנהיגים, אין בזה תועלת.

אם זה  לא יקרה, אם האופוזיציה לא תעשה כלום חוץ מלהתקזז ולעמוד לימין ראש הממשלה, אז אין אלא לקבל בברכה את עידן ההסתנכרנות עם מנהיגי הכלום, אין בזה עתיד אבל יש בזה המון שקט. נתניהו יוכל לסלול את דרכו לעוד כמה שנים, נרשום לעצמנו קיפאון, הצטמצמות של הדמוקרטיה ובעיקר נשב בשקט ונחכה לפיצוץ. 


יום חמישי, 24 בספטמבר 2015

אדוני ראש הממשלה, זה לא תהליך פגום, זו פוליטיקה פגומה

יש כמה שאלות שרציתי לשאול את ראש הממשלה, אבל אני סתם אזרחית, ועוד לא "משלנו", והסיכוי שלי לקבל תשובה מראש הממשלה הנוכחי נמוך יותר מאשר למצוא את עצמי ליד מעין מים בו משתכשכות בעליזות נימפות צעירות, בצל עצים עתיקים צפופי עלווה כשלידי רועים פגסוסים לבנים. לא שזה היה עוזר לי אם הייתי נניח עיתונאית. אבל עזבו אתכם ממיתולוגיה, ובואו נחזור למציאות. פרשת גל הירש, היא רק עוד אחת מיני פרשיות רבות שמעלות מספר תהיות די מהותיות על ניהול המדינה בשנים האחרונות. בעוד ראש הממשלה, הוא הוא מר "אני רוצה אני משיג", ממילא לא עונה על שאלות, הלא "לא זו השאלה" היה הקטע שלו עוד לפני שזה הפך מיינסטרים, אולי הגיע הזמן להפנות את השאלות לציבור. ייתכן שיש כאן קשר גורדי לנתץ - אם אי אפשר לקבל תשובות מראש הממשלה, אולי צריך להפסיק לשאול אותו. שורה תחתונה? לשאול את מי שבחר אותו ולבדוק אם הוא באמת חשב על כל העניין הזה עד הסוף.

התחלתי עם פרשת אי מינוי גל הירש ובניגוד לראש הממשלה, אני לא אוהבת להשאיר קצוות פרומים. אז אמנם עיקר הביזיון פה הוא של ארדן ובכל זאת גם ראש הממשלה חתום על זה. בתגובתו להסרת המועמדות של גל הירש טוען נתניהו 3 טענות עיקריות, להלן תשובתי אליו
שאלת התהליך הפגום - ראש הממשלה טוען שתהליך המינויים בישראל פגום. אז נתחיל מזה שהוא לא מגלה פה את אמריקה, אנחנו יודעים את זה, אבל בכל זאת אתה ראש ממשלה כבר שש וחצי שנים, רק עכשיו שמת לב? להזכיר לך את פרשת הרמכ"ל? נגיד בנק ישראל? עכשיו המפכ"ל, בקרוב יועמ"ש וזו רק רשימה חלקית. אבל לפחות יש כאן עקביות, היו הרבה דברים לאורך השנים שראש הממשלה ידע עליהם ולא עשה כלום, ניקח את המנהרות בעזה כדוגמא. ראש הממשלה אינו פרשן, אין תפקידו להצביע על שראוי תיקון, תפקידו לתקן - איפה הוא נמצא בשש וחצי השנים האחרונות? יש בעיה בשיטה - ובכן, הוא הכתובת הוא ולא אחר. 
בעית הבדיקה המתמשכת - הבעיה עם בדיקה ארוכה מדי לנושא החשדות בנוגע לגל הירש? כמה אתה חושב שאנחנו מטומטמים? הבעיה האמיתית היא שנשלפים מינויים בלי לבחון אותם היטב, כל צופה מתחיל בדרמות פוליטיות אמריקאיות יודע שמינוי מתחיל בבדיקה מקיפה של הפרסונה. אבל אתה צודק הבעיה היא היועץ המשפטי שלוקח לו זמן לאשר, בדיקות מקיפות זו הגזמה פראית. עדיף למנות ואז שהפרשה תתפוצץ בפנים? זה תכנון עתידי מושכל.
בעית הפרה הקדושה - ראש הממשלה מקנח ב"לא כך ראוי לנהוג במי שנכון להקריב את מיטב שנותיו, מרצו וכשרונו למען מדינת ישראל". עם יד על הלב נמאס לי מהמשפט הזה באופן אבסולוטי. נתחיל מזה שבואו לא נשכח שצה"ל זה סה"כ מקום עבודה בכלל לא רע ותנאי הפנסיה שהוא מעניק עולים על כל דימיון, אין בזה כדי לזלזל במי שבוחר להישאר בצבא ועם זאת בואו לא נהפוך את זה לסמל לפילנתרופיה וביטול העצמי, הם לא לגמרי יוצאים מפסידים וזה מבלי לדבר על זה שהיציאה לאזרחות לרבים מהם מרופדת אפילו אם לא ניקח את הפנסיה הקבועה שלהם בחשבון. אבל יותר מזה, עשרות שנות שירות בצה"ל לא הופכות אדם לקדוש, אם אדם מושחת (ואני לא יודעת אם גל הירש מושחת), יסלחו לי קוראיי, שום דקה בצה"ל לא עומדת לזכותו, אלה שני דברים שאינם קשורים זה בזה.

היכולת המופלאה של נתניהו לנתק את עצמו ממה שקורה במדינה כאילו אין הדברים נוגעים לו מעוררת ספק בקשר ליכולתו לתפוס את המציאות כפי שהיא, אבל עוד יותר באשר לסטנדרטים הנמוכים שהציבור בישראל מציב לעומדים בראש המדינה. זו רק פרשה אחת, עוד לא התחלתי עם אוזלת היד בירושלים, ההתנהלות לנושא ההסכם עם איראן, מתווה הגז ואני יכולה למנות עוד רבות. האם זה שיקול הדעת ומידת האחריות של האדם האמון על ביטחון המדינה והנהגתה? אני בספק אם זה עומד בסטנדרטים בסיסיים. 

אין מה להפנות שאלות לנתניהו, נתניהו לא עונה. הוא שולח הודעות, כי ככה זה בשיחדש שנתניהו כפה עלינו, אין לפקפק במה שאומר המנהיג. ישראל, בת 67 משחקת "נתניהו אמר" בלי לשאול שאלות מיותרות.



יום רביעי, 23 בספטמבר 2015

בין קתרזיס לקטליזטור - מחשבות על נקודות ציון

זה יום הכיפור הזה שגורם לי לאיזה דיסוננס, בין מה שאנשים אומרים לרגל נקודת ציון כלשהי ואיך הם מתנהגים לפני או אחרי. בעוד שכל קשר בין בין המעש למלל הוא מקרי ביותר, אם בכלל קיים, הקשר בין סוגי ההתנהגויות הוא הדוק - אין הבדל בינהן. ברור לי שקל הרבה יותר לדבר, קלישאות כמו "מעשים מדברים יותר ממילים" אני כבר מכירה. אני מבינה שאפשר להיות אופטימים ולומר שעצם האמירה היא סוג של צעד בכיוון, אין לי בעיה עם זה, אנחנו חיים בעידן שבו הכל מוכר. 

השינוי שעשתה בי ההורות גרמה לי לזנוח מזמן את החיפוש אחר המקום שאני צריכה להיות בו ולבנות את המקום שאני רוצה להיות בו. הייתי חייבת את השינוי עבור הילדים שלי ולמדתי שלמעשה הייתי חייבת אותו בעיקר לעצמי. אם יום כיפור הוא יום של התבוננות במעשים שלך, בקשרים שלך, בהתנהגויות שלך, אני אסתכן בלהישמע פולניה גמורה ואומר כל יום אצלי הוא יום כיפור. זה לא סיגוף ולא תענית ולא תחינה לאל כל יכול שירשום אותי בפנקס שלו, זה פשוט לשאול את עצמי באופן קבוע ולא לחכות לרגע מסוים של שינוי אלא ליצור אותו באופן רציף ותוך כדי תנועה.

אישית, אין בי אמון בימים מסויימים של חשבון נפש, בעיניי זו הדרך הקלה. אל תבינו לא נכון, זה נחמד שיש את זה אבל במרבית המקרים זה לא ממש יוצר הבדל. אם אין הבדל בין האני שלפני חשבון הנפש והאני שאחרי חשבון הנפש, הרי שלא היה בו טעם. העדרו של שינוי יכול להעיד בעיניי על אחת משתי האפשרויות וסליחה על ההכללה: 1. העדר מודעות 2. הכחשה. וזאת מהטעם הפשוט אין אדם שלא מצריך שינוי כזה או אחר ולא משנה כמה נשתנה תמיד יהיה משהו שידרוש את תשומת הלב, ככה זה ואני מניחה שזה גם מה שעושה את הכל להרבה יותר מעניין. 

אנחנו מוכרים לעצמנו סיסמאות נבובות, כמו שאנו מוכרים לעצמנו את הבבואה שאנחנו רואים במראה, זו מציאות מיופה וסלחנית, אבל גם אפשר לראות בה עיוורון מקבע. לא לראות אומר שגם אתמשיך להיות כל מה שאתה לא אוהב להיות, כי רק כשבאמת באמת מסתכלים על הדברים במבט בוחן וקר, אפשר להתחיל לתקן. אני יודעת כי הרבה זמן הסתפקתי בלהגיד לעצמי ואחר כך לתרץ. זה הגיוני, השינוי שאנחנו מדברים עליו או מקווים לו דורש עבודה קשה והמון אנרגיה. לראות את שראוי שינוי פעם בתקופה זה תרגיל מחשבתי נחמד, אך כל עוד אינו נמדד בשינוי מורגש, הוא שום דבר מלבד הבטחה. חשבתי להסביר את זה דרך הפוליטיקה, בכל זאת היא מספקת כל כך הרבה דוגמאות, מזל שבעצם ויתרתי. קל לי יותר להציג זאת מתוך ההורות.

הרבה דברים טובים אני חייבת להורים שלי, ולמעשה ככל שאני מתבגרת אני מעריכה יותר דווקא  את הדברים שהם ניהלו פחות נכון. כי דווקא מאלה למדתי הכי הרבה. התחושות שחשתי ברגעים מסויימים כילדה, חזרו אלי כשהייתי הורה וגרמו לי לראות את עצמי בדיוק בנקודות הכי כואבות, במקומות האלה שאת רק רוצה לעצום עיניים ולצרוח. אלה שאת לא רוצה להיות בהם ואת לא רוצה להאמין שמשהו מהם נמצא בך. אלה שדווקא כן יוצאים, כמו ארי הפורץ מכלאו. והאריה הזה רעב. אם הוא באמת יפרוץ החוצה, זה יפגע בילד שלך, לכן הלביאה שבך מוכרחה לצאת החוצה ולמנוע ממנו להשתחרר. המקומות האלה, שאולי לא כולכם מכירים.

המאמץ הכרוך בלהכניס אותו חזרה לכלוב, גם אם אינך מודעת לו יוצא על הילד שלך, זה שהבטחת לעצמך שכלום לא יצא עליו. לפעמים, בתוך סיטואציות מסוימות, יוצא ממני הורה שאני לא רוצה להיות, ברגע כזה אני כל כך מודעת לשנאה שלי לעצמי הזה שזה עוצר אותי כמעט מיד. הצלחה מבחינתי היא כשאני עוצרת את עצמי במקום ומתחילה מחדש, כישלון הוא לשמוע את קולות האזהרה ולא להפסיק בכל זאת. האפשרות השניה כבר כמעט לא מתרחשת, אבל זה בגלל שעות של עבודה ושל חשבון נפש, יומיומי ולא פוסק. לא כזה שמלקה, ולא כזה שפוגע, כזה שפשוט לא מתעייף מלהרים את היד עם המראה, והתפקיד שלי הוא למצוא את הבבואה שאני יכולה להעריך כשאני מישירה מבט.

מבחינתי המהות הזו הגיעה עם הפיכתי להורה, בעצם זה לא נכון, לא הבנתי את זה עד הפעם הראשונה שפתאום זה יצא והותיר אותי מבוהלת, אני מודה. אני לא חושבת שהבכור בכלל הבין, ממני יצא הורה שלא אהבתי לשמוע, את הילד זה ממש לא הטריד ואותי זה השאיר מחוסרת נשימה. אני חושבת שהבנתי את הפוטנציאל של מה שיש שם בפנים. שבתוכי מתחבא ההורה שאני לא רוצה להיות והוא רק מחכה להזדמנות. ולמרות שהייתי מודעת וידעתי שאני לא רוצה, החיים מלמדים שנתתי לו הזדמנות, ויותר מפעם אחת.

ואז הבנתי מה האחריות שלי כהורה, זו האחריות שלי לשבור את הדפוס "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה". התפקיד שלי הוא לא להעביר את זה לילדים שלי. לשבור, לנתץ ולא להשאיר זכר. אולי רק מצבה. את מה שאני עברתי יכולתי להעביר בדרך זו או אחרת שלא מרצון או להחליט שאת זה הילדים שלי לא עוברים מתוך מודעות לזה שהתהליך הזה הולך לכאוב. בעיקר לי. אני עדיין עובדת על זה כל יום מהחשש שההורה הזה שאני לא אוהבת יהיה שם. זו עבודה יומיומית שממש כמו התמכרות צריכה את ההבנה הפנימית הזו שזה תמיד יהיה שם אם אני לא אשים לב. 

ההכלה שלי את ההורה הזה, מאפשרת לי לכלוא אותו ולספק לילדים שלי מודל הורי אחר. אני לא משלה את עצמי - אני ממש לא חפה משגיאות. אבל אני יודעת שהתפקיד שלי כהורה הוא להדריך, לבנות, לשמש דוגמא ובעיקר להראות להם דרך, כזו שמגיעה מתוך כבוד והידברות, מתוך הכרה אמיתית של הילדים כבני אדם ובעיקר מתוך הבנה שאלה החיים שלהם שהם חיים והתפקיד שלי הוא לתת להם כלים כדי שיבנו בעצמם את החיים שלהם טוב יותר. כדי לתת להם את זה, אני קודם כל צריכה להיות אדם שחותר להשתפר, להיות האדם וההורה שאני רוצה להיות, בלי הנחות ובלי לספר לעצמי סיפורים.

לא צריך לצום על זה, להפך, צריך הרבה אנרגיה. ובעיקר לצאת מתוך הנחה שככל הנראה אתה ממש, אבל ממש רחוק מלהיות שלם. לא צריך לצאת בהצהרות על זה, להפך אלה דברים שנעשים בשקט. הצהרות טובות למעמדים של חשבון נפש, יש בהן קתרזיס, אלא שקתרזיס הוא לגמרי לא מסוג הדברים שמניעים לפעולה. 

אז אם תהיתם מהו חשבון נפש עבורי? ובכן קיבלתם תשובה די ארוכה. חשבון נפש הוא הספק שמקנן כל יום. חשבון הנפש הוא עבודה מתמדת ללא ויתורים, חשבון נפש זה לבדוק שאתה עומד בסטנדרטים שאתה מציב כי רק להציב אותם זה קל ואפילו לא מחייב. חשבון נפש זה לצקת תוכן במקום הזה בו המילים, למרות עומקן ויופין הן נבובות.

יום שישי, 18 בספטמבר 2015

לזרוע הרס או לזרוע תקווה - אותו שורש פעולות שונות

התעוררתי הבוקר במצב רוח כל כך אופטימי שאני מוכנה להתחיל, או בעצם כמעט להתחיל, את הפוסט בהנחה שבעתיד הקרוב, ובטח בבחירות הקרובות לא נראה פה מהפך פוליטי שיביא לעליית השמאל ואין לי תחזית טובה יותר, אדרבא רק פחות. בהנחה שהקול שלי בכל מקרה ילך לאופוזיציה וכמו שזה נראה היום אופוזיציה היא הטרטרוס שלא נודע כי בא אל קרבה, מרבית הדיונים בנוגע למי יעמוד בראשה הם לא באמת מעניינים, מה גם שאין שום פרסונה ששווה לכתוב עליה ותעיד העובדה שחולדאי שוקל התמודדות על ראשות העבודה/מחנ"צ (סמנטיקה). אחרים העולים כרגע כאפשרויות, הם בגדר אפשרויות בלבד ולכן כתיבה עליהם משולה קצת למדע בדיוני, זה יכול להתרחש וזה יכול גם לא.

מה שככל הנראה יקרה זה שנתניהו יזכה שוב בבחירות. והשאלה הלא פתורה היא למה. הרי התשובה שאין מי שיחליף אותו היא גם לא מספיק טובה וגם לגמרי לא נכונה, אלא אם כן נכתיר אותה כאקסיומה ואין לי כל כוונה כזו. שאלת החלופות חשובה ככל שתהיה אינה העניין, אם יש ראש ממשלה לא טוב, הרי שיש להחליפו כי המצב לא טוב. הסוגיה העיקרית היא שאלת הביצועים ובנקודה הזו, מבחינת האינטרסים הישראליים הבסיסיים ביותר, נתניהו נכשל. ההבטחה שאולי גילם עבור מצביעיו כבר מזמן נגוזה. נתניהו לא מביא עימו לא ביטחון כלכלי, לא פתרון מדיני ולא דבר ממה שהבטיח. הוא כן מביא עמו ניחוח של הפחדה ציבורית, נהנתנות, תהיות על שחיתות והתנהלות אינטרסנטית ופגיעה אמיתית בדמוקרטיה.

אני מניחה שחלקכם יטענו שזה לא נשמע אמין כשאישה המזוהה עם דיעות שמאל כמוני מנסה לבחון סוגיות מנקודת מבט ימנית ולכן אואשם בחוסר אובייקטיביות, ובכל זאת. אתחיל עם המסקנה שלי - גם לו הייתי ימנית, הייתי נאלצת להודות (ובטח בצער) שנתניהו לא מספק את הסחורה, לא ברמה האישית שלי כאזרחית ולא ברמה הלאומית. אולי בעברו נתניהו נחשב קוסם, אולם אם בעבר אנשי ימין הכתירו אותו כבעל מגע ידי מידאס (מבלי לחשוב על התוצאה ההרסנית של היכולת הזאת ותעיד על כך בתו של מידאס) הרי שהיום נתניהו בעל ידי סאדים שזה מידאס הפוך - במקום זהב כל דבר הופך לאוד עשן.

אין לי אלה להניח במרירות, שאנחנו נשארים עם נתניהו ככל הנראה בגלל שכל אוד עשן נתפס כבעל פוטנציאל למנגל ומכאן שאנחנו נשארים בחפלה של נתניהו רק כדי לראות מתי יוציאו כבר את האוכל. למען הצמחוניים שביננו נקווה שזה יפול על יום שני, meatless Monday בבית ראש הממשלה כידוע. אלא שזה לא יקרה, על מנת לקצור את מה שזרעת יש לשים לב מהם הזרעים שנזרעו ומהזרעים שנתניהו זורע דבר לא יצמח לבד מפורענות.

הפגיעה שנתניהו פוגע בישראל היא פגיעה מערכתית משולבת ויש בה נזק רב. הדבר המעודד היחיד הוא שלא ניתן להחזיק את המדינה יותר מדי זמן ככה, זה עתיד להגיע לנקודת שבר. בסופו של דבר אי אפשר להחזיק חולה בתרדמת עד אין קץ, או שמאוששים אותו או שמתישהו, על אף המכונות, תחול קריסה. ברמה הלאומית נתניהו משליט הפחדה כוללת וזו יוצרת קבלה מובנית של הציבור את הסטגנציה בנושאים מדיניים כמצב עניינים קבוע, וזאת למרות שלישראל יש אופק מדיני, רק שזה לא פועל לטובת נתניהו.ולמה סטגנציה, כי הייתי רוצה לקרוא לזה קיפאון אולם אין כאן קיפאון יש כאן רתיחה מתמדת ואנחנו משולים לצפרדעים הנמצאות בסיר מים שהולך ומתחמם ועד שלא יהיה מאוחר מדי לא נשכיל לברוח אלא נוסיף ונשכשך בחמימות.

האקלים הלאומני בישראל, עליו אחראי נתניהו, אינו מאפשר פעילות מדינית לפתרון הנושא הישראלי-פלסטיני ולהסכמה על ויתורים כאלה ואחרים. אני בטוחה שהזמן המתקתק אינו נעלם מנתניהו, אך הוא מנסה להאריך את הזמן עד שלא תהיה ברירה ומקווה שבדרך זו ישיג יותר. אלא שבינתיים מועלות בישראל הצעות חוק בלתי דמוקרטיות בעליל וישראל הולכת ופוסעת יותר ויותר על תחום האפור בו הדמוקרטיה הולכת ומצטמצמת והשיח הלאומני והיהודי הולך וגובר. זו לא אווירה פנימית שמאפשרת אופק מדיני, זו הליכה לעבר פיצוץ שיגיע או מבית או מחוץ, כי זה פועל בשני המישורים - הלאומי והבינלאומי.

אבל השערורייה הגדולה ביותר היא הנושא הביטחוני, האיש שמיצב עצמו כמר ביטחון, נחל אי הצלחות רבות, שלא נאמר כישלונות בתחום הביטחוני. כישלונות אלה גם באים לידי ביטוי לא רק בפגיעה בביטחון אזרחי ישראל נאלא גם בירידה במעמדה המפוקפק של ישראל בזירה הבינלאומית. המרמרה וצוק איתן הן דוגמאות טובות, אבל הדוגמא טובה ביותר היא ירושלים. ואגב מקרה ירושלים מוכיח את אוזלת ידה של הממשלה, רוצה לומר נתניהו. כיוון שלא פתיחה בירי לעבר ילדים היא לא פיתרון, כמוה גם לא הטלת קנסות על הורי מיידי אבנים שממילא אין להם עשרות אלפי שקלים לשלם. הבעיה בירושלים ואגב גם חוסר השקט בגדה מעידים יותר מכל שנתניהו לא מבקש פתרון וזה אמור להדאיג כל אחד מאיתנו.

מה שהפרשנים הביטחוניים אוהבים לקרוא "השטח" חם ומבעבע ובדיוק כמו שנתניהו ידע על המנהרות מעזה, הוא גם יודע על אי השקט והעובדה שאינו עושה דבר חוץ מאשר לבודד אותנו אינה עוזרת במיוחד, בלשון המעטה. וכשזה יתפוצץ, וזה עתיד להתפוצץ, כי כמה זמן יוכל אבו מאזן עוד לשמור על הניסיון להרגיע, המחדל הזה צריך להירשם כעוד מחדל של נתניהו. אגב המחיר סביר להניח יהיה בחיי עוד בני אדם, משני הצדדים ושוב נזכה לכותרות ראשיות עם תמונות של אלה שכבר לא יהיה להם עתיד. הגיע הזמן שאנשי ימין יסתכלו על נתניהו וישאלו את עצמם אם האיש הזה, בדרך כלשהיא פועל לטובתם.

זה לא עניין פוליטי, הבנתי שדעות השמאל שלי לא מהוות את הרוב במדינת ישראל. אך, נרצה או לא נרצה כרגע וזה עתיד להשתנות בעתיד, מרכז המפה הפוליטית הוא עדיין של אנשים שמבינים שלא יקרה פה שום דבר טוב אם לא נגיע לפתרון בנושא המדיני מול הפלסטינים. איך זה שציבור כל כך גדול מסכים להיות כפוף לאיש קטן שמטיל צל כזה גדול? ובכן זו סוגיה שאולי ראוי שתילמד בעוד שנים בחוגים להיסטוריה. אולם מי שההווה והעתיד של מדינת ישראל חשוב לו אולי ראוי שידבק במנהיג שלא חותמו על דפי ההיסטוריה חשוב לו, אלא שעתידה של ישראל והילדים שגדלים בה הם האינטרס האמיתי לשמו יפעל. אולי





יום שלישי, 15 בספטמבר 2015

הורות מחייבת שינוי בהגדרות

שיחה ששמעתי היום ועצרתי את עצמי מלהתפרץ אליה היתה בין אמא ותיקה לתינוק בן 8 חודשים לאמא צעירה לתינוק בן 6 חודשים. תמצית השיחה היתה ברורה האמא הותיקה הסבירה לצעירה שההתנהלות שלה היא התנהלות פושעת שתיצור בעיות אישיות, זוגיות ומשפחתיות ושלא לדבר על ההשפעה על הילד, שהיא היתה מסבירה אבל היא לא רוצה להטיף.

מה פשעה של האמא הצעירה? ובכן היא ניגשת לתינוק שלה בכל פעם שהוא בוכה. כן, כן, התנהלות בלתי אנושית שאם אפשר, היה כדאי ככל הנראה לדון אותה לסקילה בכיכר העיר. למה זה כל כך נורא? גם אני רציתי לדעת. ובכן, לילד זה נורא כי זה מפתח דפוס, אגב איך יודעים שהדפוס נשבר? טוב ששאלתם, האמא הותיקה סיפקה תשובות: אחרי כמה לילות או ימים שהתינוק בוכה ולא ניגשים אליו, התינוק מפסיק לצרוח ובא לציון גואל. ולמה הדפוס הזה (של לגשת לתינוק - אני מזכירה) לא טוב לאמא? את האמא זה מתיש מה שגורם לה לעבוד פחות טוב ולהרגיש פחות טוב עם עצמה, לזוגיות זה לא טוב כי הבעל צריך לבוא במקום הראשון ולדעת את זה ולמשפחה זה לא טוב כי בסוף הילד יחשוב שהכל סובב סביבו וההורים עוד יאמינו לו. ואם לסכם אז אולי שבועיים התינוק שלה צרח כל לילה וזה היה נורא אבל עכשיו הוא "ישן כמו תינוק" והזוגיות של האמא הותיקה בשמיים. אללי, מאיפה להתחיל בכלל?

חשבתי על זה שלאורך השנים שמעתי אנשים רבים מדברים על תינוקות כעל מניפולטורים של תשומת לב (בהן צדק), על זה שאסור לגשת עם כל בכי, שכדאי לתת לתינוק לבכות קצת, שלא כדאי להרים על הידיים כי חלילה התינוק יתרגל עוד שלל פנינים ואני מצטערת, אני לא יכולה להתרגל למחשבה הזאת. 

האם להתחיל מהעובדה שמכל היונקים כולם, רק האדם לאורך השנים הולך ומתרחק מצאצאיו? שכל יונק אחר, הוריו או לפחות אימו נמצאים איתו כל הזמן עד שהוא מפתח באופן טבעי את עצמאותו? או אולי להתחיל מזה שאנו נועדנו להגיב לצרכים של הילדים שלנו? איכשהו הילדים נתפסים כנקודת ציון כמעט מחוייבת המציאות ומאידך אנחנו מעוניינים להתאים את הילדים לאורח החיים שלנו. אני יודעת שכאמא בחינוך ביתי, אנשים מיד חושבים שאני מטיפה בזאת לחינוך ביתי, הנקה מאוחרת ולינה משותפת. אבל לא. אני רק מדברת על העובדה שלא משנה מה גישתנו לחינוך, להביא ילדים לעולם אומר שאנחנו צריכים לסדר קצת את החיים שלנו אחרת, כדי שגם החיים שלנו, אגב כמו בכל מערכת יחסים אחרת, כי הן תמיד דורשות מעט שינויים, יהיו מתואמים עם העובדה שאנחנו הורים.

ילד לא יתרגל שמרימים אותו, עוד לא ראיתי ילד בן 10 שמבקש מהוריו שירימו אותו על הידיים, הם נגמלים מזה באופן טבעי וכן, הם צריכים את זה באופן טבעי. ולכן אך הגיוני שכשהילד שלך, בטח תינוק בן כמה חודשים, צריך אותך, להרים אותו. שנית, לינה משותפת היא ממש לא חובה, זו בחירה של מי שזה מתאים לו, אבל פניות לתינוק שצריך אותך היא חובה חד משמעית. לא רוצים שהתינוק יישן אתכם? זה לגמרי לגיטימי, אבל לא לגיטימי לתת לו להתמודד עם זה לבד או לשבור אותו עד לשלב הוא מבין שאין לו על מי לסמוך - כי זה בדיוק מה שזה.

בכי הוא דרך של תינוק לתקשר עם הסביבה ובעיקר עם הדמות המטפלת בו. זו דרכו להסביר שמשהו לא טוב לו - זה לא חייב להיות פיזי, זה גם יכול להיות הצורך במגע, הדבר היחיד שתינוק ילמד אם לא נענה לבכי שלו זה שהוא לא ממש יכול לסמוך עלינו. דמיינו את עצמכם נפגעים ממשהו, נמצאים בקרבת מקום לאדם שאתם הכי אוהבים והוא לא בא לנחם אתכם. נשמע לכם כמו חוויה שהייתם רוצים לחוות? ומה קורה אם אחרי שנרגעתם הוא מסביר לכם שבכלל לא היתה לכם סיבה לבכות? זה נשמע טוב? כי תינוק עלול לבכות לא בגלל חיתול מלא, כאב או רעב, הוא יכל לבכות כי הוא רוצה להרגיש מישהו, אם זו לא סיבה טובה לחבק אותו, אני לא יודעת מה כן.

במידה רבה אנחנו רוצים להתאים את הילדים שלנו לעולם שאנחנו חיים בו, שמציב אתגרים לא פשוטים, בעיקר לאלה מאיתנו שמג'נגלים בין המון פעילויות. אלא שילד לא ניתן לתכנת בלי שיהיו לזה השלכות, אם על הילד עצמו ואם על מערכת היחסים ההורית שלכם איתו. אנחנו מנסים לזרז תהליכים איטיים יותר כדי שהכל יענה לציפיות שלנו, אבל החיים בכלל וההורות בפרט, אינם בנויים ככה. יש דברים שצריכים זמן. אנחנו עסוקים במדידת האושר שלנו ומה עושה לנו טוב. הורים רבים מדווחים שהם אינם מאושרים. ברור שהם אינם מאושרים. תנו לי סקר ששואל על בילויים, פנאי, אלכוהול וסקס וסביר להניח שגם אני אצא לא מאושרת בעיקר אם נשווה את התוצאות לתשובות שלי מגיל 20 - זה לא קנה המידה. האושר שלי נמדד אחרת היום והוא טוב לא פחות.

הבחירה להיות הורים מחייבת שינויים באופן אוטומטי, והיא חייבת לבוא מתוך קשב לא רק לחיים העצמאיים שלנו אלא גם לצורכי התינוק שהבאנו לעולם. אין שום מערכת יחסים בה מצופה רק מצד אחד לעשות משהו, בעיקר במצב בו בשלב הראשוני צד אחד הוא כל כך חסר ישע. תינוק צריך להתאקלם לכל כך הרבה דברים בשנתו הראשונה ומי אם לא ההורים שלו אמורים לתווך בינו לבין העולם ובמידה רבה גם לחצוץ בינו לבין העולם בנקודות מסויימות. הורים שמסבירים שגם הם לא מקבלים את כל מה שהם רוצים בהתייחס לבכי של תינוק מפספסים את המהות ההורית שלהם בעיניי. זה לא שלא צריכים להכין את הילדים שלנו לעולם הלא פשוט שבחוץ, השאלה היא למה לעשות לו גיבושונים כשהוא בן כמה חודשים ולמה בדיוק זה מועיל?

אין לי מתכון על איך להיות הורה טוב, אבל עושה רושם שלא רק להביא ילדים לעולם הוא מעשה אגואיסטי, היום גם ההורות הופכת ליותר אגואיסטית, אלא שאלה בדיוק השנים בהן דווקא לאגואיזם אין ממש מקום. אין זה אומר שיש לבטל את עצמך כי הפכת להורה, ממש לא, אבל צריך להבין שככל שהילדים יגדלו לנו יהיה יותר זמן שוב וככל שניטיב לתת להם ילדות קשובה יותר ובריאה יותר, ככה נוכל לחיות זה לצד זה בקלות גדולה יותר. לא הבאנו ילדים לעולם כדי לשבור את רוחם ולחשל אותם נוסח ספארטה. לפחות נראה לי שלא, אבל אולי אני טועה. אני יודעת שאני רוצה שלמשך כל חייהם הילדים שלי ידעו שלא משנה מה, אני קודם כל שם בשבילם. גם בלילה. אני לא שמעתי על פטור מהורות בלילה ולא, זה לא משנה בני כמה הם. כן, גם כשיהיו בני עשרים. אני האמא שלהם, מה שעושה אותי שם בשבילם. 

אני לא אומרת שהורות מחייבת פסק זמן מהעולם, למרות שאני מודה שכך אני נהגתי ואני ללא מרגישה שפיספסתי, להפך אלה השנים הכי טובות שלי והתוצר שלהם - מי שאני היום, הוא תוצר שאני שלמה איתו בכל מאת האחוזים וזה בלי להתחיל לדבר אפילו על הילדים. אבל אני כן חושבת שלא משנה כמה ההורות שלנו מודרנית, יש תנאים בסיסיים קבועים לגבי מהי הורות ומה תפקידו של ההורה בטח בשנים הראשונות לחייהם. כן הורות היא לא דבר קל, ואין הורות שלא מחייבת ויתורים, אבל עול הדרישות על הורה, בטח עד גיל 3 לפחות ואינו יכול לחול על הילד. רוצים ללמד אותו לישון לבד? עודדו אותו לעשות את זה בכך שתהיו איתו - כן זה יוצר עייפות ומתיש, אבל אם אין לכם בעיה שהילד שלכם יתיש את עצמו בבכי, אני כנראה מפנה את הפוסט לאנשים הלא נכונים.