היום, לפני 154, שוחררו למעלה מ- 750 עבדים בדרום קרוליינה, אישה אחת הובילה את כוח צבא היוניון במבצע והיא עצמה היתה רק 14 שנים חופשיה. בהיסטוריה האמריקאית הפכה לסמל למאבק בעבדות אבל כמו שקורה פעמים רבות, גם במקרה שלה זה קרה רק לאחר מותה.
תאריך הלידה של ארמינטה רוס, לימים הרייט טאבמן, אינו ידוע וזה לא נדיר לאותם הימים, בוודאי לא בקרב עבדים. היא נולדה ככל הנראה איפשהו בין 1820 ל- 1825, ככל הנראה ועד כמה שניתן להתחקות ב- 1822. סיפור חייה, עצוב, מצמרר, אך גם מעורר השראה והנה הוא לפניכם.
הוריה היו עבדים שהתחתנו אחרי שאדוניהם התחתנו, אמה, הרייט גרין, היתה טבחית ואביה, בן רוס, היה חוטב עצים מוכשר. ההיסטוריה המשפחתית שלה אינה ידועה, סבתה מצד אמה ככל הנראה הגיעה מגאנה. היא היתה בת שישית במשפחה בת 10 ילדים, שנולדה לעבדות וכבר בילדותה החלה לקבל משימות שונות בבית האדונים. הצלפות היו דבר שבשגרה, את הצלקות נשאה כל חייה. ואם חשבתם שזה עצוב, זו רק ההתחלה. היא גדלה בבית אנלפבתי אך דתי. היא עצמה העדיפה את התנ"ך על הברית החדשה וטענה לחזיונות שונים לאורך כל חייה.
כילדה סבלה מפציעת ראש חמורה שלא טופלה. כשהיתה נערה והושכרה לעבודה, נקלעה לזירה בה מפקח תפס עבד שברח מעבודתו ונתבקשה לעזור בריסונו. היא סירבה ומשזה ברח, היא חטפה על הראש, במובן המילולי. גולגולתה ככל הנראה נסדקה. בדיעבד היא טענה בבדיחות שמה שהציל אותה ממוות היתה העובדה ששערה, שמעולם לא נגזר או סורק, הגן עליה מפני מכת המוות. כך או אחרת כשפחה היא לא קיבלה ימי מחלה והוחזרה לעבודה כעבור יומיים ללא שום טיפול רפואי. היא עבדה עד שלא יכלה לראות מעבר לדם ולזיעה שכיסו את עיניה. מאותה תקופה סבלה מהתקפים מוזרים של אבדן הכרה שליוו אותה עד יומה האחרון.
ב- 1840 אביה שוחרר מעבדותו, אבל אחרי שחסכה 5 דולר שכר טרחה גילה טאבמן שלמעשה אביה שוחרר אחרי הזמן שנקבע בהסכם המכירה שלו ושלמעשה גם אמה משוחררת ואתה ילדיה, אך כדי לממש את זה היה עליה לשלם סכומים שלא היה לה סיכוי להשיג והיא נאלצה לחיות עם הידיעה. בערך בגיל 22 היא מתחתנת עם גבר אפרו-אמריקאי חופשי בשם ג'ון טאבמן. לא הרבה אחרי היא גם משנה את שמה להרייט.
ב- 1849 בריאותה מתערערת יותר ובעליה מנסה למכור אותה, הוא מת לפני שהצליח. ב- 17.9.1849 הרייט ושניים מאחיה מחליטים לברוח. במשך שבועיים הם חופשיים ואז האחים מחליטים לחזור ולהרייט אין ברירה אלא לחזור איתם. לא הרבה אחרי היא מחליטה לברוח לבד ומצליחה בעזרת רשת "רכבות המחתרת", במסע של כ- 145 ק"מ ברגל לעבר החירות.
מהרגע שהגיעה לחוף מבטחים החלה לפעול עבור בריחתם של אחרים והפכה לפעילה דומיננטית ב"רכבות המחתרת" והודבק לה הכינוי "משה", שהתאים לא רק לאופי פעולתה אלא גם לעובדה שהקצב בו שרה את "Go down, Moses" נועד להזהיר את הבורחים אליהם היתה צריכה לחבור בלילות בהם היתה מסייעת לבריחה של עבדים, בין היתר גם של בני משפחתה. ב-1851 היא חוסכת כסף לחליפה ונוסעת להביא את בעלה. מה שהיא לא יודעת זה שהוא כבר התחתן שוב ויבחר שלא לברוח איתה, בסופו של דבר היא מחליטה שהוא לא שווה את הטרחה. 16 שנים מאוחר יותר יירצח בעימות עם חקלאי לבן.
ב-1851 החיים הפכו מסוכנים והוא מובילה כ- 11 עבדים בורחים לקנדה. ב- 8 השנים הבאות היא תעשה את המסע המסוכן יותר מ- 13 פעמים ותציל יותר מ- 70 עבדים, בלי להתפס או לאבד את אחד מהבורחים. בקרב מתנגדי העבדות שמה הלך לפניה. ב- 1858 היא תפגוש עוד מתנגד עבדות ידוע, ג'ון בראון ולמרות שמעולם לא הטיפה לאלימות, היא מגייסת עבורו מתנדבים וגם נותנת לו המון מודיעין על האזור, ממה שגילתה במסעותיה הרבים. היא לא תהיה לצדו במתקפה האומללה על הארפרס פרי.
ב- 1859 היא קונה חלקת אדמה במדינת ניו יורק ומביאה לשם את משפחתה, היא תעשה עוד שני מסעות בריחה. עם פרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית, ב- 1861, היא מצטרפת עם קבוצת מתנגדי עבדות לצבא. הרייט יוצאת נגד החלטתו של אברהם לינקולן לא להכריח את הדרום לבטל את העבדות, אך מתנדבת כאחות. הצהרת השחרור של לינקולן ב-1863 מפיחה בה תקווה והיא מתחילה לעבוד כמרגלת ומובילת כוחות תקיפה. הידע שלה בהסוואה ודרכי מילוט התגלה כיעיל במיוחד ללוחמים של הגנרל מונטגומרי. וכך אנחנו מגיעים ל- 1.6.1863, היא מובילה 3 ספינות למפרץ קומבהי, עד לחוף ומבלי להתפוצץ או להתגלות. אחרי שהלוחמים ירדו מהן, הספינות צפרו בצופרים, החיילים החלו בפשיטה וכ- 750 עבדים החלו בבריחה לאוניות. עד שהגיעו לחוף מבטחים, הרייט כבר שכנעה את מרבית הגברים להתגייס לצבא. העיתונים הריעו לה.
בתום המלחמה, היא חוזרת הביתה לאובורן, ניו יורק. ברכבת ביקש ממנה הכרטיסן לעבור לתא המעשנים, היא מסרבת. לא עזרה לה עברה הצבאי, הוא ניסה לגרור אותה בכוח בעזרת שני נוסעים מתנדבים. במאבק נשברה ידה ונגרמו לה חבלות נוספות. אגב, היה לה עבר אדיר להתפאר בו, אך זה לא עזר לה לקבל פנסיה קבועה מהצבא. כדי לשרוד כלכלית, היא עובדת בעבודות מזדמנות ומשכירה מקומות לינה בביתה.
כך מגיע אל ביתה נלסון צ'ארלס דייויס, במקור מצפון קרולינה, משוחרר מהצבא. הן צעיר ממנה ב- 22 שנים אבל הם מתאהבים ומתחתנים ב-1869, 5 שנים אחרי הם מאמצים ילדה והם יחיו יחד עד למותו משחפת ב- 1888. הם חיו בעוני, לאורך התקופה היו ניסיונות שונים לגייס עבורה כסף, אפילו יצא ספר על חייה, היא עצמה היתה אנלפבתית, ממנה הרוויחה מעט. הזוג שקע בחובות ובניסיון לשפר את מצבם נפלו קרבן למבצע עוקץ, ממנו יצאה חבולה ופצועה. זה עורר מעט את המודעות סביבה ואף היה ניסיון בקונגרס להעביר חוק, שלא עבר, שיזכה אותה בתשלום על פועלה. ב-1899 המצב תוקן מעט כאשר הוחלט על פנסיה חודשית עבור שירותה בצבא בגובה 20 דולר לחודש.
בשנותיה האחרונות היא היתה פעילה למען זכות ההצבעה לנשים ובפעילותה הדתית. ב- 1903 היא תורמת אדמה להקמת בית אבות לאפרו-אמריקאיים ויקחו עוד כמה שנים עד שזה ייבנה בשנת 1908. היא גם עוברת ניתוח מוח כדי להקל על כאבי ראשה וכמובן עושה את זה ללא הרדמה. נאמר שאחרי שפתחו את גולגלתה היא חייכה ואמרה שהוקל לה. ב-1911 כבר מצב בריאותה הרופף חייב את אשפוזה והיא מתאשפזת בבית האבות אותו יזמה וייסדה. היא מתה מדלקת ריאות ב- 1913.
ב- 20.4.2016 הודיע מזכיר האוצר האמריקאי כי דמותה תעטר את סדרת שטרות 20 הדולר הבאים שצפויה להיכנס למחזור ב- 2020 לכבוד 100 השנים מאז מתן זכות ההצבעה לנשים.
ההיסטוריה האמריקאית היום מעלה אותה על נס, בחייה היא ידעה להקשיב למגינת הלב במקום לרחשי ההמון ולא בתמורה להכרה והוקרה, זה לא נפוץ, לא אז ולא עכשיו.
 |
| הרייט טאבמן בבגדי הצבא שלה, תחריט עץ של אמן לא ידוע (תמונה פתוחה לציבור) |
תאריך הלידה של ארמינטה רוס, לימים הרייט טאבמן, אינו ידוע וזה לא נדיר לאותם הימים, בוודאי לא בקרב עבדים. היא נולדה ככל הנראה איפשהו בין 1820 ל- 1825, ככל הנראה ועד כמה שניתן להתחקות ב- 1822. סיפור חייה, עצוב, מצמרר, אך גם מעורר השראה והנה הוא לפניכם.
הוריה היו עבדים שהתחתנו אחרי שאדוניהם התחתנו, אמה, הרייט גרין, היתה טבחית ואביה, בן רוס, היה חוטב עצים מוכשר. ההיסטוריה המשפחתית שלה אינה ידועה, סבתה מצד אמה ככל הנראה הגיעה מגאנה. היא היתה בת שישית במשפחה בת 10 ילדים, שנולדה לעבדות וכבר בילדותה החלה לקבל משימות שונות בבית האדונים. הצלפות היו דבר שבשגרה, את הצלקות נשאה כל חייה. ואם חשבתם שזה עצוב, זו רק ההתחלה. היא גדלה בבית אנלפבתי אך דתי. היא עצמה העדיפה את התנ"ך על הברית החדשה וטענה לחזיונות שונים לאורך כל חייה.
כילדה סבלה מפציעת ראש חמורה שלא טופלה. כשהיתה נערה והושכרה לעבודה, נקלעה לזירה בה מפקח תפס עבד שברח מעבודתו ונתבקשה לעזור בריסונו. היא סירבה ומשזה ברח, היא חטפה על הראש, במובן המילולי. גולגולתה ככל הנראה נסדקה. בדיעבד היא טענה בבדיחות שמה שהציל אותה ממוות היתה העובדה ששערה, שמעולם לא נגזר או סורק, הגן עליה מפני מכת המוות. כך או אחרת כשפחה היא לא קיבלה ימי מחלה והוחזרה לעבודה כעבור יומיים ללא שום טיפול רפואי. היא עבדה עד שלא יכלה לראות מעבר לדם ולזיעה שכיסו את עיניה. מאותה תקופה סבלה מהתקפים מוזרים של אבדן הכרה שליוו אותה עד יומה האחרון.
ב- 1840 אביה שוחרר מעבדותו, אבל אחרי שחסכה 5 דולר שכר טרחה גילה טאבמן שלמעשה אביה שוחרר אחרי הזמן שנקבע בהסכם המכירה שלו ושלמעשה גם אמה משוחררת ואתה ילדיה, אך כדי לממש את זה היה עליה לשלם סכומים שלא היה לה סיכוי להשיג והיא נאלצה לחיות עם הידיעה. בערך בגיל 22 היא מתחתנת עם גבר אפרו-אמריקאי חופשי בשם ג'ון טאבמן. לא הרבה אחרי היא גם משנה את שמה להרייט.
ב- 1849 בריאותה מתערערת יותר ובעליה מנסה למכור אותה, הוא מת לפני שהצליח. ב- 17.9.1849 הרייט ושניים מאחיה מחליטים לברוח. במשך שבועיים הם חופשיים ואז האחים מחליטים לחזור ולהרייט אין ברירה אלא לחזור איתם. לא הרבה אחרי היא מחליטה לברוח לבד ומצליחה בעזרת רשת "רכבות המחתרת", במסע של כ- 145 ק"מ ברגל לעבר החירות.
מהרגע שהגיעה לחוף מבטחים החלה לפעול עבור בריחתם של אחרים והפכה לפעילה דומיננטית ב"רכבות המחתרת" והודבק לה הכינוי "משה", שהתאים לא רק לאופי פעולתה אלא גם לעובדה שהקצב בו שרה את "Go down, Moses" נועד להזהיר את הבורחים אליהם היתה צריכה לחבור בלילות בהם היתה מסייעת לבריחה של עבדים, בין היתר גם של בני משפחתה. ב-1851 היא חוסכת כסף לחליפה ונוסעת להביא את בעלה. מה שהיא לא יודעת זה שהוא כבר התחתן שוב ויבחר שלא לברוח איתה, בסופו של דבר היא מחליטה שהוא לא שווה את הטרחה. 16 שנים מאוחר יותר יירצח בעימות עם חקלאי לבן.
ב-1851 החיים הפכו מסוכנים והוא מובילה כ- 11 עבדים בורחים לקנדה. ב- 8 השנים הבאות היא תעשה את המסע המסוכן יותר מ- 13 פעמים ותציל יותר מ- 70 עבדים, בלי להתפס או לאבד את אחד מהבורחים. בקרב מתנגדי העבדות שמה הלך לפניה. ב- 1858 היא תפגוש עוד מתנגד עבדות ידוע, ג'ון בראון ולמרות שמעולם לא הטיפה לאלימות, היא מגייסת עבורו מתנדבים וגם נותנת לו המון מודיעין על האזור, ממה שגילתה במסעותיה הרבים. היא לא תהיה לצדו במתקפה האומללה על הארפרס פרי.
ב- 1859 היא קונה חלקת אדמה במדינת ניו יורק ומביאה לשם את משפחתה, היא תעשה עוד שני מסעות בריחה. עם פרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית, ב- 1861, היא מצטרפת עם קבוצת מתנגדי עבדות לצבא. הרייט יוצאת נגד החלטתו של אברהם לינקולן לא להכריח את הדרום לבטל את העבדות, אך מתנדבת כאחות. הצהרת השחרור של לינקולן ב-1863 מפיחה בה תקווה והיא מתחילה לעבוד כמרגלת ומובילת כוחות תקיפה. הידע שלה בהסוואה ודרכי מילוט התגלה כיעיל במיוחד ללוחמים של הגנרל מונטגומרי. וכך אנחנו מגיעים ל- 1.6.1863, היא מובילה 3 ספינות למפרץ קומבהי, עד לחוף ומבלי להתפוצץ או להתגלות. אחרי שהלוחמים ירדו מהן, הספינות צפרו בצופרים, החיילים החלו בפשיטה וכ- 750 עבדים החלו בבריחה לאוניות. עד שהגיעו לחוף מבטחים, הרייט כבר שכנעה את מרבית הגברים להתגייס לצבא. העיתונים הריעו לה.
בתום המלחמה, היא חוזרת הביתה לאובורן, ניו יורק. ברכבת ביקש ממנה הכרטיסן לעבור לתא המעשנים, היא מסרבת. לא עזרה לה עברה הצבאי, הוא ניסה לגרור אותה בכוח בעזרת שני נוסעים מתנדבים. במאבק נשברה ידה ונגרמו לה חבלות נוספות. אגב, היה לה עבר אדיר להתפאר בו, אך זה לא עזר לה לקבל פנסיה קבועה מהצבא. כדי לשרוד כלכלית, היא עובדת בעבודות מזדמנות ומשכירה מקומות לינה בביתה.
כך מגיע אל ביתה נלסון צ'ארלס דייויס, במקור מצפון קרולינה, משוחרר מהצבא. הן צעיר ממנה ב- 22 שנים אבל הם מתאהבים ומתחתנים ב-1869, 5 שנים אחרי הם מאמצים ילדה והם יחיו יחד עד למותו משחפת ב- 1888. הם חיו בעוני, לאורך התקופה היו ניסיונות שונים לגייס עבורה כסף, אפילו יצא ספר על חייה, היא עצמה היתה אנלפבתית, ממנה הרוויחה מעט. הזוג שקע בחובות ובניסיון לשפר את מצבם נפלו קרבן למבצע עוקץ, ממנו יצאה חבולה ופצועה. זה עורר מעט את המודעות סביבה ואף היה ניסיון בקונגרס להעביר חוק, שלא עבר, שיזכה אותה בתשלום על פועלה. ב-1899 המצב תוקן מעט כאשר הוחלט על פנסיה חודשית עבור שירותה בצבא בגובה 20 דולר לחודש.
בשנותיה האחרונות היא היתה פעילה למען זכות ההצבעה לנשים ובפעילותה הדתית. ב- 1903 היא תורמת אדמה להקמת בית אבות לאפרו-אמריקאיים ויקחו עוד כמה שנים עד שזה ייבנה בשנת 1908. היא גם עוברת ניתוח מוח כדי להקל על כאבי ראשה וכמובן עושה את זה ללא הרדמה. נאמר שאחרי שפתחו את גולגלתה היא חייכה ואמרה שהוקל לה. ב-1911 כבר מצב בריאותה הרופף חייב את אשפוזה והיא מתאשפזת בבית האבות אותו יזמה וייסדה. היא מתה מדלקת ריאות ב- 1913.
ב- 20.4.2016 הודיע מזכיר האוצר האמריקאי כי דמותה תעטר את סדרת שטרות 20 הדולר הבאים שצפויה להיכנס למחזור ב- 2020 לכבוד 100 השנים מאז מתן זכות ההצבעה לנשים.
ההיסטוריה האמריקאית היום מעלה אותה על נס, בחייה היא ידעה להקשיב למגינת הלב במקום לרחשי ההמון ולא בתמורה להכרה והוקרה, זה לא נפוץ, לא אז ולא עכשיו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה