ב-9 באוגוסט 1945, 3 ימים אחרי הפלת הפצצה על הירושימה, הגיעה תורה של
נגסקי. הפעם פצצת פלוטוניום ולא אורניום, משקלה יותר מ-4 טון.
טרומן מעולם לא נתן הוראה ישירה להפצצת נגסקי, אולם את ההחלטה לא
להפציץ שוב את יפן, כי תכל'ס תוך שבוע ניתן היה להטיל פצצה שלישית, נתן טרומן ועמה
ההוראה המפורשת כי אין הפצצות בלי אישור נשיאותי.
לפני נגסקי, אנחנו עדיין באי טיניאן, המקום שבו ממוקמת טייסת מגש
הכסף. צ'ארלס סוויני, הטייס בן ה-25, שמאחוריו 5 טיסות אימון להפלת הפצצה והיה גם
טייס המשנה במטוס התמיכה והפיקוח כאשר הופצצה הירושימה, היה הטייס שנבחר למשימה. המשימה
להפציץ את קוקורה בה היה מרכז תחמושת, נגסקי היתה יעד חלופי, תוכננה בכלל ל-11.8
אבל תחזית מזג אוויר בעייתית הביאה להקדמת המשימה וגם להחלפת מטוס. בכלל נגסקי לא
ממש היתה ברשימה המקורית, ובפקודת המבצע ניתן לראות שהיא הוספה בכתב יד.
באופן רגיל סוויני הטיס את "האטרטיסט הגדול", אבל בגלל השתתפותו
בהפצצת הירושימה, המטוס היה מלא בציוד, לכן נוצר צורך להשתמש במטוס אחר, גם הוא מסדרת
"מגש הכסף" של ה- 29B. ה"בוקסטאר", על
שם הטייס הראשון שהטיס אותו – פרידריך בוק והיום מוצג במוזיאון חיל האוויר
האמריקאי בדייטון, נבחר. הטענת הפצצה, כזכור, לקחה שעות ונחשבה מסוכנת ביותר.
ב-7 באוגוסט מתפוצץ מפציץ B-29 בהמראה וזה מוסיף לחץ
לסיטואציה. ב-8 באוגוסט, בבוקסטאר אובחנה תקלה במשאבת הדלק הנוספת. מה שאומר שיש
פחות מ-2400 ליטרים של דלק למשימה ויותר מזה: 1. שאי אפשר להוציא את הדלק ולכן לא
רק שלא יהיה שמיש, הוא יכביד על המטוס ויזלול דלק. 2. שתיקון המשאבה ייקח שעות ועיכוב
משמעותי לא בא בחשבון. 3. העברת פצצת האטום "איש שמן" למטוס אחר אינה
אפשרית, היא גם מסוכנת וגם תיקח שעות. סוויני לוקח את ההחלטה להמשיך עם הבוקסטאר. כפי
שתיאר זאת אחד המדענים בטיניאן "כולנו הזדקנו ב-10 שנים עד שהבוקסטאר המריא
מהאי".
ב-3:49, לפנות בוקר של ה- 9.8.1945, הבוקסטאר ממריא ממסלול ההמראה בטיניאן
וזה לא מתחיל מוצלח. תנאי מזג האוויר לא היו טובים וגובה השיוט נקבע על 5,200 מטר,
במקום 2,700, מה שכמובן הגדיל את צריכת הדלק. 15 דקות אחרי ההמראה, הפצצה כבר חיה
ומוכנה להפעלה ועליה מסרים שונים של אנשי הצוות כמו "נשיקה שנייה להירוהיטו
(קיסר יפן)" וגם JANCFU, ראשי תיבות של Joint
Army-Navy-Civilian Fuckup, ויש שיגידו אחר כך שזה היה סימן מבשר רעות.
הבוקסטאר התחיל את העליה לגובה השיוט עוד לפני ההגעה לנקודת המפגש,
למרות בעיית הדלק. סוויני הונחה שלא לחכות יותר מרבע שעה בנקודת המפגש לפני הטיסה
אל היעד. בסופו של דבר הוא חיכה חצי שעה יותר, בינתיים מטוסי מזג האוויר (הפעם
האנולה גיי ולאגינ' דרקגון) דיווחו שבשתי המטרות מזג האוויר מספק לתקיפה.
קוקורה היתה במרחק חצי שעת טיסה, אלא שבינתיים האוויר התמלא עשן בשל
תקיפות של חיל האוויר האמריקאי על העיר יאוואטה יום לפני והשריפות שבאו אחריהן,
שהסתיר מעיני הטייסים את המטרה. בתוך כל הדיון על האטום צריך לזכור שבקיץ 1945
הפציצה ארה"ב כ- 70 ערים יפניות, כחצי מיליון יפנים נהרגו בהפצצות ולמעלה
מחמישה מיליון איבדו את בתיהם.
3 פעמים חג המטוס מעל קוקורה, תוך סיכון אדיר ובזבוז המון דלק ולא
הצליח ליצור קשר עין עם המטרה, והאש היפנית מהקרקע כבר החלה להתקרב. בהחלטה במקום,
הצוות מסתובב לכיוון נגסקי. 20 דקות טיסה והם שם, אבל מה, גם שם הראות לא טובה,
ואז מחליטים שמפילים את הפצצה בעזרת רדאר. חור בין העננים משנה את החלטתם והם
מפילים את הפצצה. השעה 10:58. 43 שניות אחר כך בעצמת פיצוץ השווה ל-21 טון חומרי
נפץ, בגובה 500 מטר ובמרחק של כקילומטר וחצי מהיעד, מפעל התחמושת של מיצובישי, מתפוצצת
הפצצה "איש שמן" מעל נגסקי.
דווקא בנגסקי היו די הרבה מקלטים, אולם התושבים למדו להתעלם מהאזעקות
וכך 35,000 איש נהרגו מידית ועוד כ- 60,000 נפצעו, בסופו של דבר כ- 74,000 איש
מצאו את מותם. 44% מהעיר נהרסו, העבודה שהפצצה התפוצצה במרחק מהיעד תחמה את היקף
הנזק ובך סייעו גם הגבעות מסביב לעיר. בניגוד להירושימה השריפות המועטות שפרצו
כובו במהירות ולא הצליחו לייצר נזק היקפי בעיקר בשל תעלות המים הרבות בעיר עצמה,
רשת הרכבת המשיכה לעבוד, אך שירותי ההצלה המעטים שנותרו לא הצליחו לעמוד במספרים
הרבים של הפצועים והנפגעים.
עמוד העשן מאחוריהם וחמשת גלי ההדף לא היו הסכנה המיידית לצוות המטוס,
שלא נותר בו מספיק דלק כדי לחזור לנחיתה באיוו ג'ימה והם מחליטים לנחות באוקינאווה.
הצוות מתחיל לשקול אפשרות של נטישה ואחד מאנשי הצוות כותב ביומנו "מעניין אם
מי הפסיפיק קרים". מעל אורינאווה הם חגו 20 דקות בניסיון ליצור קשר עם מגדל
הפיקוח, אך ללא הצלחה. הם מניחים שהרדיו לא עובד וסוויני מחליט לנחות ללא אישור עם
טנק דלק שמספיק לנחיתה אחת בלבד. הם מתחילים לשגר איתותי מצוקה, מנוע אחד שובק
חיים, הם מתקרבים למסלול במהירות של 50 קמ"ש יותר מהרגיל, כמעט מתנגשים
במטוסים אחרים בהאנגר, מגיעים לסוף המסלול כששני הטייסים עומדים על הבלמים ועושים
סיבוב של 90 מעלות כדי לא להגיע לסוף המסלול. כשהם מגיעים לעצירה, המנוע השני שובק
חיים, במיכל נותרה כמות דלק שמספיקה אולי עוד לחמש דקות.
6 ימים אחרי ויפן נכנעת, הממשלה מתפטרת ושר ההגנה מתאבד. האם יפן היתה
נכנעת בכל מקרה? כן, קרוב לוודאי שזה היה קרוב. האם 200,000 קורבנותיהם המיידים של
פצצות האטום אכן הצילו מספר גדול יותר של אמריקאים ויפנים? זו ספקולציה הגיונית,
כי היפנים קיבלו הוראות לא להיכנע במקרה של פלישה אמריקאית ולהילחם עד המוות (ממש
כמו באיוו ג'ימה). האם פצצות האטום הן אלה שסיימו את מלחמת העולם השנייה? התשובה
היא כן, אבל הן גם היו תחילתה של המלחמה הקרה, העידן החדש אליו נכנס העולם. 75
שנים, מעולם לא נעשה ניסיון נוסף להשתמש בפצצות אטום במלחמה או במסגרת צבאית, ואז
הגיע טראמפ.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה