היום של הפצצה

יש שאומרים שפצצות האטום על יפן חסכו הרבה הרוגים, הרף הגבוה באומדן האמריקאי עמד על מיליון הרוגים אמריקאים במקרה של פלישה ליפן, לאור תוצאת ההפצצות זה נשמע יותר מציני. הן בהחלט סיומה של מלחמת העולם השנייה וכניעתה של יפן, שאמנם היתה על סף כניעה ועם זאת מאפריל ועד אמצע יולי 1945 מספר האבדות האמריקאי שווה למספר האבדות בשלוש שנות הלחימה בפסיפיק שקדמו להם, היתה בלתי נמנעת. כאן המקום לציין שכניעה שאולי היתה מתרחשת קודם לכן לולא ההתעקשות האמריקאית על כניעה ללא תנאים, כזכור המסר מוועידת פוטסדאם היה כניעה ללא תנאים או הרס מוחלט (אם כי התנאי של השארת הקיסרות בסופו של דבר, גם אחרי פצצות האטום, קוים). אבל יותר מכל חצו פצצות האטום רוביקון מוסרי, כזה שלא נעשתה שוב מה-9.8.1945 ועד לכתיבת שורות אלה. אם כי גם בזה יש כאן לא מעט היתממות, הרי פגיעה הרסנית באזרחים נעשתה עוד לפני, כבר באירופה וגם אחרי.

פיתוח הנשק האטומי היה חלק חשוב במאמץ המלחמתי והושם עליו דגש רב, מתוך הנחה שכאשר יהיה מוכן יופעל על גרמניה או על יפן, בספטמבר 1944 כבר היה ברור שלא יהיה בכך צורך בחזית האירופית, צ'רצ'יל ורוזוולט מסכמים שאם יהיה צורך היא תוטל על יפן, כשתהיה מוכנה. ב-6.8.1945 הוטלה פצצת האטום הראשונה על הירושימה, יפן לא נכנעה, ב- 9.8 הוטלה פצצת האטום על נגסקי, ב- 15.8 הודיע הקיסר הירוהיטו ברדיו על כניעת יפן, ההסכם עצמו נחתם רק ב- 2.9.1945 על ספינת חיל הים האמריקאי מיזורי.

לפני כשבועיים הזדמן לי לקרוא ולהקשיב לראיונות עם אחד ממדעני פרויקט מנהטן, הוא סיפר על הפרטים הקטנים של כל סוגיה, לבד מאחת – סוגיית המוסר, הממד הנעלם. איינשטיין שהיה אחד מהיוזמים של פרויקט מנהטן לא העלה בדעתו שהפצצה תנוסה על אוכלוסייה אזרחית והפך למתנגד מוצהר. אבל הדיון המוסרי, חשוב ככל שיהיה, בסופו של דבר לא היה השיקול. ניתן להניח במידה גבוהה של וודאות שלו הפצצות היו מוכנות בזמן, אחת לפחות היתה מוטלת על גרמניה. עובדתית גם עצומת מדעני הגרעין לא גרמה לטרומן לפקפק בנחיצות הפצצה. בקרב מקבלי ההחלטות האמריקאים היתה נכונות מלאה לתרחיש כזה, עוד בתקופת רוזוולט, והעובדה שגרמניה היתה בעיצומו של פיתוח נשק גרעיני בפיקוח של פרופסור הייזלברג ולא היססה להשתמש בו בוודאי עזרה לעניין. מכניסתו של טרומן לתפקיד הנשיא, במסדרונות הממשל בוושינגטון השאלה הגדולה היתה לא אם הפצצה תוטל, אלא האם היא תעבוד.

המטרה הראשונה שנבחרה היתה הירושימה, עיר תעשייה, בת 350,000 תושבים שנמצאת מרחק כ-750 קילומטרים מטוקיו. מרכז הפיקוד של המבצע, ממנו יצא המפציץ היה בטיניאן, אי שנכבש כבר ביולי 1944 והיה לשדה תעופה מבצעי. ב- 6.8.1945 יצא ממנו מפציץ בואינג 29B, שכונה אנולה גיי ע"ש אמו של הטייס פול טיבטס, ובבטנו פצצת אורניום-235 מועשר, שהועמסה אליו מתוך בור תת קרקעי שנחפר במיוחד לשם העמסתה. "ילד קטן" little Boy היה שם הפצצה, ששקלה כ-4 טון, כינוי חביב ובלתי מאיים לכלי רצח מתקדם.

פול טיבטס, הטייס, היה בן 30, טיס כבר מגיל 12, התנדב לצבא בגיל 22, שימש כטייסו של הגנרל פאטון, פיקד על טייסת בגיל 27, היה טייסו של אייזנהאור ובספטמבר 1944 מונה למפקד הצבאי של מבצע "מגש-הכסף", המבצע האווירי של פרויקט מנהטן. הוא היה אחראי על כל הצדדים של המבצע האווירי ואף החליט שיהיה הטייס שיטיל את פצצת האטום. הוא מעולם לא הביע בפקפוק במעשה.

ההכנות למבצע החלו ב-14.4.1945 כשחלקי הפצצה העיקריים הועמסו על רכבת בדרכם מלוס אלאמוס שבניו מקסיקו למספנות בסן פרנסיסקו ומשם הפליגו לטיניאן. הפצצה הורכבה ועמדה מוכנה לשימוש כבר ב- 1.8. מזג האוויר הכתיב את היציאה למבצע, כל שניה שהפצצה המורכבת נותרה על האי היא היוותה סכנת חיים, המנגנון שלה היה כל כך רגיש שאת הטענתה הוחלט לעשות במטוס לאחר ההמראה ובקרבת היעד.

אחרי קבלת ההוראה להפציץ את הירושימה כיעד ראשון, וכיעדים חלופיים במקרה של בעיה קוקורה כיעד שני ונגסקי כיעד שלישי, הכין טיבטס את הצוות. בשעה 2:15 בלילה הם כבר היו באוויר בדרך להירושימה. מזג האוויר היה מצוין, הירושימה שוכנת במישור מה שהבטיח נזק היקפי רחב בעיר שרובה מבני עץ. מטוס החלוץ שנשלח לבחון את מזג האוויר הפעיל את האזעקה בעיר, אך עם עזיבתו, חזרה העיר להמולתה הרגילה. תוך דקות לא יישאר כמעט כלום מהירושימה. כשיגיע אנולה גיי ויפיל על העיר 60 קילוגרם של אורניום שיצרו פיצוץ השווה לכ-12,00-15,000 טונות של חומר נפץ. אנשים שהיו במרכז הפיצוץ פשוט התאדו, זה היה גיהינום עלי אדמות והיו ניצולים שהעידו שהיו בטוחים שזה יום הדין.

בשעה 8:15 בבוקר, שעון הירושימה, הוטלה הפצצה. לאחר 43 שניות היא התפוצצה בגובה של כ-600 מטר מעל העיר. בשניה ה-44.4, כאשר על הקרקע מוצאים את מותם המידי בין 60,000 ל- 90,000 בני אדם, בגובה 9,500 מטר מעל ובמרחק של כ- 17.5 ק"מ ישב הטייס פול טיבטס בתא הטיס יחד עם טייס המשנה רוברט לואיס וחשו ברעידה במטוס לפני שעמוד עשן עצום היתמר מאחוריהם, או כפי שתיאר את זה מאוחר יותר טיבטס: "אם דנטה היה אתנו במטוס, הוא היה מבועת".

הטמפרטורות באזור הפיצוץ עמדו על כמה אלפי מעלות צלזיוס, רדיוס גל ההדף היה בן כמה קילומטרים ופטריית העשן החשיכה את האזור. מספר המתים המידי עמד על בין 60,000 ל- 90,000 אך במשך חודשים הוא הוסיף לעלות במאות מדי יום. מי שהורשה לצאת מהעיר עם הגיע הכוחות היפניים היו אנשים בריאים בלבד וללא סימני כוויות. מהעיר נותרו אולי כ- 30% מהמבנים. כמה שעות לאחר הפיצוץ החל לרדת גשם שחור, הניצולים המותשים החלו לשתות את המים הרדיואקטיביים ובכך גזרו את דינם למות. אחד המבנים היחידים ששרדו היה "אולם קידום התעשייה" שהיה במרחק 150 מטר ממרכז הפיצוץ נשאר עומד על תילו והיום משמש אנדרטת שלום והנצחה.

טרומן שעלה לשידור כמה שעות אחרי ההפצצה, אישר את דבר הטלת פצצת האטום והבטיח ליפנים כי עליהם לצפות למבול של חורבן מהשמיים אם לא ייכנעו בהתאם לתנאים האמריקאים. 3 ימים אחרי הפכה נגסקי לעוד מדור גיהינום עלי אדמות.