ליל הסכינים הארוכות

ליל הסכינים הארוכות החל ב- 30.6.1934 והיה ארוך יותר מלילה אחד, למעשה הוא נמשך כיומיים ולא בהכרח נערך בסכינים. מה היה שם? טיהור, מילה מכובסת להוצאות להורג שלא באמצעות מערכת החוק. אחד התירוץ שניתן לזה היה בידי המערכת הפוליטית הנאצית היה "פוטש של רהם", אולם לא היה פוטש, אבל מה שהוצג לעם הגרמני היה אחר לגמרי. לציבור הגרמני הוצג מצג שווא של חתירה נגד מוסדות המדינה שעשויה היתה לערער את יסודות השלטון. לא היה קשה להציג את מצג השווא הזה, ה- SA , בעברית פלוגות הסער, "החולצות החומות", שרהם עמד בראשו, מילא את תפקידו הראשוני ועכשיו היווה איום עבור היטלר, גבלס והימלר. ובגרמניה הנאצית כל איום אפשרי, אמתי או לא אמתי, חוסל.

אז מה בעצם היה שם? כדי להבין צריך ללכת מעט אחורה, אבל אני מבטיחה שלא הרבה. ב-1921 המפלגה הנאצית, שעיקר פעולתה התרכזה באזור מינכן, החלה בהקמת ארגון צבאי, בהתחלה כמובן פעולתם נעשתה תחת מסווה של פעילויות ספורט, אלא שבריונים מאורגנים בסיבובי אלימות אינם מהווים ענף אולימפי, וזה היה עיקר פעולתם – פרצי אלימות קבועים ותעמולה. נעבור הלאה ל- 1930 עת ארנסט רהם ממונה ע"י היטלר לראשות ה- SA. רהם היה קצין מטה לשעבר וחבר קרוב של היטלר ובין היתר גם הומוסקסואל. ב- 1923 היה בין מנהיגי הפוטש הכושל וכשהיטלר ישב בכלא, רהם הצטרף לצבא בוליביה.

עד לעליית הנאצים לשלטון ב- 30.1.1933, לרהם היה תפקיד בחיזוק המפלגה הנאצית, הוא ואנשיו השליטו טרור ברחובות והיו "הוכחה" לכוחם של הנאצים, בעיקר אם השלטת טרור ורציחת אויבים נחשבת לביסוס כוח פוליטי. רהם והיטלר לא תמיד ראו עין בעין, אך היטלר לא הצליח לרסן את רהם. עם העלייה לשלטון הדברים מתחילים להסתבך, כי ה-SA  היה מחד נכס אבל מצד שני עכשיו כשהשלטון בידי הנאצים, ארגון שמתחרה בצבא  הפך לנטל, והיטלר רצה את הצבא לצדו. מהצד השני, רהם וה- SA, שהיו בעלי נטיות סוציאליסטיות לא ראו בעין יפה את הקואליציה עם השמרנים, אנשי ימין בורגנים. תוכניתו של רהם היתה לחבר בין ה-SA  לצבא, שהיה מעוז של בורגנות שמרנית. כאן מתנגשים האינטרסים של רהם והיטלר, הראשון רצה לשמר את כוחו ואף להרחיבו ואילו לשני היו תכניות ל"הרחבת" גרמניה ולשם כך צריך צבא מאורגן ולא פלוגות של בריונים חוליגנים.

נדלג רגע על הבחירות החוזרות בגרמניה במרץ 1933, חוק ההסמכה ותהליך ההאחדה ועל הבחירות הנוספות בנובמבר 1933 (כן ספרתם נכון – 3 מערכות בחירות כלליות בשנה אחת) ונגיע ליוני 1934. בינתיים רהם, המהפכן התמידי, מרגיש ממורמר בשל הברית של היטלר עם השמרנים, התעשיינים, והצבא, בעיקר משום שהאחרון דרש לרסן את ה- SA. המאבק הזה בין ה- SA לצבא מכניס את בכירי המערכת הנאצית ללחץ. מכל הבכירים במערכת הנאצית, רהם היה היחיד, לפחות זה הרושם שמתקבל, שלא ממש חשש מהיטלר, הוא ככל הנראה הרגיש שנאמנותו לאורך השנים היא תעודת ביטוח. אלא שגבלס, הימלר וגרינג מבינים שהיטלר עדיין מרגיש מחויבות לרהם, אבל רהם מבחינתם הוא מכשול.

בינתיים ב- 17.6, מצב בריאותו של נשיא גרמניה פון הינדנבורג, ופון פאפן, סגן הקאנצלר השמרני-ימני מחליט לנאום באוניברסיטת מרבורג נאום ראשון נגד המצב בגרמניה, אלא שזה מעט מדי ומאוחר מדי וזה כמעט עולה לו בחייו, למזלו זה נגמר במעצר בית. תיאור מרתק של הסיפור שלו ניתן לקרוא בספר "בגן חיות הטרף" של אריק לארסון. לגרינג והימלר ברור שיש לחזק את הצבא ולפעול מידית נגד ה- SA והם רוקמים תוכנית.

ב- 28.6 יוצא היטלר לחתונה באסן, באותו לילה מגיעים אליו גרינג והימלר למלון ובפיהם "ידיעות" שרהם וה-SA  מתכננים פוטש ושמטרת הכנס של ה- SA ליד מינכן היא למעשה להתארגן לקראת הפוטש ולא רק כנס פרידה מכמה ראשי ה- SA. היטלר שכבר נשא עיניו למלחמה בחר צד – הצבא והתעשיינים. רהם לא קרא את המפה נכון, להפך הוא אפילו מכריז על יולי כחודש חופשה של ה- SA, קצת בעייתי למי שמתכנן פוטש אם אתם שואלים אותי. ב- 30 ביוני היטלר מחליט להוציא להורג את ראשי ה- SA  ועוד קצת, בסופו של דבר נרצחו כ- 200 אנשים באשמת "בגידה" (שלא היתה מעולם), אם כי הפרסומים הרשמיים עמדו על 77, ועוד מאות הושמו במעצר.

היטלר מחליט להגיע בעצמו לבאד-ויסזה, לפונדק בו היו ראשי ה- SA. הוא פורץ לפנות בוקר של ה- 1.7 לחדרו של רהם ותופס אותו ואת מאהבו ערומים בחדר, ישנים ומעט שיכורים. רהם נעצר ונרצח מאוחר יותר בתא המעצר. מרבית אנשי ה- SA אפילו לא הבינו מה קורה ורובם גם לא התנגדו, להפך חלקם צעקו הייל היטלר בעוד האקדח מכוון לראשם. מכאן כבר מתחילה שרשרת של רציחות שלא בהכרח קשורה ל- SA אלא מביאה לחיסולם של אנשים שונים שנתפסו בעיקר ע"י גרינג והימלר שעל הדרך כבר חיסלו כמה חשבונות.

שני ימי השחיתה בוצעו כמובן בהיעדר הליך משפטי. כדי להצדיק את הרציחות הופצה הסיסמא "הפיהרר מגן על המשפט", תקדים שסייע אח"כ לאורך כל השלטון הנאצי – היטלר הוא החוק. גרמניה אולי היתה המומה אך מהר מאוד יישרה קו, מי שפוגע בהיטלר או מאיים לפגוע בו, פוגע בגרמניה. לנאצים, ובראשם גבלס, היה קל להפוך את הדברים כי ה- SA , כיוון שה-SA  גם כך נחשבו לחבורת בריונים משולחת כל רסן שמישהו היה צריך לעצור. מהצד השני, זה חיזק את החששות בתוך האוכלוסייה מפני השלטון ואנשים למדו לשתוק. לבד מהיטלר המנצח הנוסף היה הימלר, ראש ה- SS, שהפך לאדם החזק בגרמניה אחרי היטלר. 

בספרו "גן חיות הטרף" מצטט אריק לארסון את השגריר האמריקאי בברלין שכתב ביומנו שהברלינאים אמצו ברכת שלום חדשה שפירושה בעברית "ובכן אתה עוד חי?". ליל הסכינים הארוכות ומותו של פון הינדנבורג כחודש אחרי, סללו סופית את דרכו של היטלר לרודנות מוחלטת, את ההמשך אתם בוודאי מכירים.

היטלר בפריז, 1940

יוני 1940. ב- 22 לחודש נחתמת שביתת הנשק בין צרפת לגרמניה בקרון הרכבת שביער קומפיין בו נחתמה שביתת הנשק של מלחמת העולם ה-1, אחרי כ- 6 שבועות של מלחמה שהחלה עם הפלישה הגרמנית ב- 10 במאי 1940. אגב, היטלר סייר באיזור יום לפני החתימה, כלומר ב- 21.6.1940.

ב- 23 ביוני 1940 הגיע היטלר בפעם הראשונה, והאחרונה, לפריז לסיור מרוכז של כ- 3 שעות. אני לא בטוחה שזה אכן קרה ב- 23 ביוני, לפי היומן של שפאר, האדריכל של היטלר, או בעצם המפלגה הנאצית, הסיור נערך 3 ימים לאחר שהסכמי שביתת הנשק נכנסו לתקפם, מה שאומר שייתכן שהיום המדוייק אינו ה- 23.6.1940, אלא כמה ימים מאוחר יותר, אולי ב- 26, וזה גם מסביר את הסיקור העיתונאי בארה"ב את הסיור בתחילת יולי. כך או אחרת, הסיפור של הביקור בפאריז תועד בוידיאו וגם בתמונות והתאריך המדויק אינו העניין.

היטלר שהה במפקדתו בכפר ברולי דה-פש בבלגיה מ- 6.6.1940 ועד ה- 28.6, עת נסע לשטרסבורג. אגב, לפני הגעתו לברולי דה-פש מרבית האוכלוסיה פונתה על ידי הכוחות של גרמניה הנאצית. סוגיית ביקורו של היטלר לפריז, העלתה את שאלת מצעד הניצחון, שנפסל בסופו של דבר, או במילותיו של היטלר "אנחנו לא במצב רוח למצעד ניצחון, עוד לא הגענו לסוף". היטלר ופמלייתו טסים לשדה התעופה לה-בורז'ה בפריז ונוחתים בערך ב- 5:30. מכוניות שרד פתוחות מחכות להם בירידה מהמטוס. על פמלייתו של היטלר נמנים גם האדריכל אלברט שפאר והפסל ארנו ברקר, שקיבלו מעיל וכובע צבאי כדי שלא יבלטו בפמלייה הצבאית שהקיפה את היטלר.

היעד הראשון, לפי דרישת היטלר הוא בית האופרה הצרפתית, הבניין האהוב עליו בעיר. כתלמיד אמנות לשעבר היטלר טען שתמיד הוקסם מפריז ושרק מידיעותיו הוא יכול לסייר בעיר בלי ללכת לאיבוד, כנראה שכיבוש צרפת נראה לו זמן טוב לבקר, פריז עצמה נכבשה ב- 14.6. התמונות מראות שמיד עם תחילת הנסיעה, היטלר, שישב ליד הנהג, קם ממקומו להביט על העיר תוך נסיעה. הרחובות היו שקטים, עיר כבושה, יום ראשון (ככל הנראה), 6 בבוקר.

פריז עבור היטלר היתה המודל שעל בסיסו יש לבנות מחדש את ברלין רק טוב יותר. אגב, התוכניות לבנייה מחודשת של ברלין על ידי אלברט שפאר כבר אושרו, אך התקציב הועבר לטובת המאמץ המלחמתי. לבד מבנין אחד, שפוצץ לבסוף על ידי הסובייטים, שפאר לא הותיר את רישומו על העיר. שפאר מתאר ביומניו שיחה עם היטלר, בה היטלר מסביר שאין צורך להרוס את פריז, רק להפוך את ברלין ליצירת פאר שתצל על פריז לנצח.

מדריך צרפתי לבן שיער הדריך אותם בבית האופרה, היטלר שמסתבר שהכיר את תוכניות הבנין על בוריין, עצר אותו מבולבל ושאל איך ייתכן שחדר ההסבה אינו מימין לכניסה והמדריך מיהר להסביר שהוא צודק והחדר בוטל בשיפוצים פנימיים שנערכו לא מזמן. היטלר אמר בניצחון למלוויו "הנה, רואים עד כמה אני מכיר טוב את העיר". אותו מדריך, כך נטען, סירב לטיפ של 50 מארק שניתן לו על שירותיו בסוף הסיור.

מבית האופרה הצרפתית, המשיך הסיור לשאנז אליזה, מגדל אייפל, שער הניצחון וקבר נפוליאון. מתישהו במהלך הביקור הוא גם מחליף ממעיל גשם צבאי למעיל בהיר יותר שנראה מאוד לא מתאים על רקע לובשי המדים מסביבו. קבר נאפוליון עורר בהיטלר התרגשות עצומה, בסיומו הוא אמר שזה הרגע הדגול בחייו. יש נקודות מעניינות של דמיון בין היטלר לנפוליאון, אבל זה כבר סיפור אחר. כמחווה לשליט הצרפתי אף הורה על הבאת עצמותיו של בנו מוינה לנוח מנוחת עולמים לצד אביו. לא הרבה אחרי מצב רוחו השתנה ככל הנראה ומיד הורה על הריסת שתי אנדרטאות של מלחמת העולם ה-1, האחת של הגנרל שארל מנז'ן (שהגרמנים לא אהבו במיוחד משום שכאשר פיקד על אזור הריין לאחר מלחמת העולם וחיפש נשים לחייליו הסנגלים, הרגל מגונה שהיה מקובל, אמר שהנשים הגרמניות אינן טובות מדי לחייליו) והשניה של האחות הבריטית אדית קוואל שסייעה לבריחתם של שבויי מלחמה מבלגיה הכבושה.

הכיבוש של צרפת אמנם היה עובדה מוגמרת, אבל הוא לא חל על הרוח הצרפתית. באקט של מרי, נותקו הכבלים של המעלית במגדל אייפל כדי שאם הגרמנים ירצו לעלות לראש המגדל הם ייאלצו לעלות במדרגות. הטענה הצרפתית היתה שלא ניתן למצוא חלקי חילוף בגלל המלחמה, אבל ראוי לציין שמיד עם שחרור פריז, תוקנו הכבלים בתוך מספר שעות והמעליות חזרו לעבוד כסדרן. חיילים גרמנים נאלצו לעלות במדרגות עם דגל צלב הקרס, אלא שהדגל שהצליחו לתלות היה ככל הנראה גדול מדי והועף לאחר כמה שעות והגרמנים נאלצו שוב לתלות דגל, הפעם קטן יותר. אגב, עם כל אהבתו לפריז, היטלר הורה על החרבת העיר כאשר כוחות בעלות הברית היו בשעריה, אך סירוב הפקודה של הגנרל דיטריך פון קולטיץ הציל את העיר מהרס.

לפי התיעוד של שפאר, בתום שלוש שעות סיור אמר היטלר: "זה תמיד היה חלום שלי לבקר בפריז, אני לא יכול להסביר עד כמה אני שמח שהחלום הזה התגשם". בערב, בבלגיה, כבר אמר לשפאר "תמיד תהיתי אם יש להרוס את פריז, אבל כשאנחנו נסיים לבנות את ברלין, היא תהיה בצלה, אז למה להרוס אותה?". על הביקור בפריז הוא הוסיף לדבר עוד חודשים אחר כך. 

פגישתם הראשונה של צ'רצ'יל ודה גול

3 טיטאנים, מי יותר מי פחות, ידע העולם בין 1940 ל- 1945, הם הובילו לניצחון על הנאצים יחד עם הסובייטים ב-1945 ונתפסו באופן טבעי כבעלי ברית. אבל בין הצלחתם להוביל את העולם החופשי ותדמיתם כשילוש מסונכרן ובין האמת מלאת המאבקים המרחק רב. קצרה היריעה מלהכיל את מערכת היחסים בין השלושה ואולי לאורך זמן נרחיב יותר. הפעם נתמקד התחילת הקשר בין צ'רצ'יל לדה גול.

ב- 9 ביוני 1940 נפגשו לראשונה צ'רצ'יל ושארל דה גול, וצריך להבין את הרקע. נתחיל ב- 10 במאי 1940, עם תחילת הפלישה הגרמנית לצרפת ולארצות השפלה. זה מסיים את תקופת השקט הדרוך של "המלחמה המדומה", בה למעשה התבצרו כוחות צרפתיים בקו מאז'ינו והגרמנים בקו זיגפריד במשך כחצי שנה. ראשונה נופלת לוקסמבורג, והגרמנים ממשיכים במבצע הסחת הדעת אל הולנד ובלגיה. ב- 13 במאי חוצים הגרמנים את המז, ויומיים אחרי מקבל צ'רצ'יל שיחת טלפון מראש ממשלת צרפת ריינו שמתריע על תבוסתה המתקרבת של צרפת. צ'רצ'יל, שמבין את חומרת המצב, טס כבר למחרת לפריז. שם הוא מבין שהמורל נמוך והתבוסה נתפסת כבלתי נמנעת, הגישה הצבאית השמרנית הצרפתית נחלה כישלון מול גרמניה.

לא הרבה אנשים ראו בתבוסה הצרפתית גזירת גורל, אחד מהם היה שארל דה גול, שהמצב הנוכחי החזיר אותו לעניינים. עד למתקפה הגרמנית הוא היה מנודה בשל רעיונות צבאיים שלא התקבלו יפה פוליטית. הבלאגן בצרפת מספק לו את האפשרות לזרוח (מקומית) ואף לנסות את השיטות הצבאיות החדשניות שלו. ב- 15 במאי הוא מתמנה למפקד הדיוויזיה הרביעית המשוריינת באזור העיר ליון. הפשיטות המשוריינות שערך היו מוצלחות אך למעשה לא הייתה להן השפעה גדולה במיוחד על המערכה, אלא בעיקר למוניטין של דה גול.

נקפוץ לתחילת יוני – לוקמסבורג, הולנד, בלגיה וצפון צרפת בידי גרמניה הנאצית, הצבא הצרפתי מפורק ומרבית כוחות החיזוק הבריטיים חזרו לאנגליה. בצרפת מתחזקת התחושה שאין ברירה אלא להיכנע חד צדדית, בעיקר לאחר דנקרק והתמוטטות קו וייגאן. דה גול מתמנה לתת-שר ההגנה ואיש הקשר עם בריטניה. כך אנחנו מגיעים ל- 9 ביוני, יום לפני עזיבת הממשלה הצרפתית את פריז, כאשר ראש הממשלה ריינו עדיין מסרב להיכנע, הוא ייאלץ להתפטר שבוע אחרי.

צ'רצ'יל ודה גול נפגשים, ריינו שולח את דה גול לפגישה במטרה לשכנע את צ'רצ'יל לחזק את המתקפה האווירית מתוך הנחה שזה מה שיציל את צרפת. הוא לא מצליח לשכנע את צ'רצ'יל שמאמין שהמערכה על צרפת אבודה. הפגישה הראשונה בין השניים למעשה תגדיר את מערכת היחסים שלהם מההתחלה. היתה שם המון הערכה הדדית, עם זאת לא היתה שם אהבה, מהצד של צ'רצ'יל אולי אפילו סלידה. ניתן לראות בצ'רצ'יל פרנקופיל, אך הזדהותו המוחלטת של דה גול עם גיבורים צרפתיים כמו ז'אן ד'ארק ונפוליאון היתה מרגיזה בעיניו והוא לא חסך מדה-גול התנשאות. 

בין שני המנהיגים, צ'רצ'יל ודה גול, עמדה לא רק המציאות אלא היסטוריה רבת שנים של איבה צרפתית-בריטית. מצד שני היה ביניהם גם הרבה דמיון וכל אחד העריך את הפטריוטיזם של השני ויחד הבינו כי שיתוף הפעולה ביניהם הוא האינטרס האמתי, בהנחה שהמטרה היא להביס את גרמניה והנאציזם. לבד משיקולים פרקטיים והעדר שותפים אחרים, ההתרשמות החיובית בכל זאת של צ'רצ'יל מדה גול היא כנראה בין הסיבות להחלטת צ'רצ'יל לתת לדה-גול גישה לשדר ב-BBC.

השבוע מה- 10 עד ה- 17 ביוני 1940 הוא קריטי. צ'רצ'יל וריינו מנסים לחזק, יחד עם דה-גול את הקו המיליטנטי, המתנגד לכניעת צרפת. במקביל מתחננים ריינו וצ'רצ'יל בפני רוזוולט שיצא פומבית בהצהרת תמיכה בצרפת ובריטניה, אך רוזוולט לא מוכן. גורלה של צרפת נחתם. ב- 16 היוני ריינו מתפטר ופאטן מתחיל במו"מ לכניעה. דה גול מרגיש את האדמה בוערת מתחת לרגליו ובתרגיל הסחה בורח ללונדון ומשאיר את צרפת להירמס תחת הנאצים. זה לא פעל לטובתו, היו שראו בזה רמיסת כבוד האומה.

ב-18.6 דה גול כבר ב-BBC בנאום ממונה לקוחה השורה "צרפת אולי נוצחה בקרב, אך לא במלחמה". זה היה נאום חשוב בהיסטוריה של צרפת, אם כי באותה תקופה יש לציין מרבית הצרפתים לא נהגו להקשיב לשידורי ה-BBC, לא שאני רומזת שהם עושים את זה עכשיו. העיתונות הצרפתית ציטטה את הנאום וה-BBC  שידר אותו מספר פעמים בימים שאחרי. בסופו של דבר זה היה נאום שהוכיח שהרוח הצרפתית התנגדת לנאציזם לא נכנעה. מבחינת צ'רצ'יל לא היה חשוב מזה, הוא ידע בעצמו את כוחן של מילים על המורל הלאומי.

פעולותיו של דה גול מיד אחרי ובעיקר הקמת הכוח "צרפת החופשית" היו חיוניות להמשך המאבק הצרפתי ולמאבק בנאציזם בכלל, גם אם התנהלותו של דה גול לא היתה בהכרח בקונצנזוס. דה גול, שהיה מודע לאוקסימורון בפטריוטיות בגולה, היה עסוק בשמירת האינטרס הצרפתי כמו שהוא ראה אותו, ופחות או יותר הצליח לעצבן את כולם. לצ'רצ'יל מיוחס המשפט שדה גול הוא הז'אן ד'ארק שלו, רק ששום בישופ שלו לא מצליח להעלות אותו על המוקד. מצד שני דה גול היה צרפת החופשית והוא לא היה מצליח לעשות את זה ללא התמיכה של צ'רצ'יל.

דה גול שהבין שרק משרד בלונדון וכמה אלפי לוחמים זה לא מספיק, פנה לאפריקה ולמזרח התיכון. ההתערבות שלו הצליחה לעצבן גם את הבריטים וגם את האמריקאים שבשל אינטרסים צולבים בהחלט שיתפו פעולה עם משטר וישי. דה גול חשש שהוא נבגד אך בסופו של דבר דה גול וצ'רצ'יל הצליחו להתגבר על העניין, העובדה שבדצמבר 1941 ארה"ב נכנסה למלחמה בהחלט סייעה לעניין. אבל מערכת היחסים בין השלושה היא כבר נושא לסיפור אחר.

הרייט טאבמן מתנגדת העבדות

היום, לפני 154, שוחררו למעלה מ- 750 עבדים בדרום קרוליינה, אישה אחת הובילה את כוח צבא היוניון במבצע והיא עצמה היתה רק 14 שנים חופשיה. בהיסטוריה האמריקאית הפכה לסמל למאבק בעבדות אבל כמו שקורה פעמים רבות, גם במקרה שלה זה קרה רק לאחר מותה.

הרייט טאבמן בבגדי הצבא שלה, תחריט עץ של אמן לא ידוע (תמונה פתוחה לציבור)

תאריך הלידה של ארמינטה רוס, לימים הרייט טאבמן, אינו ידוע וזה לא נדיר לאותם הימים, בוודאי לא בקרב עבדים. היא נולדה ככל הנראה איפשהו בין 1820 ל- 1825, ככל הנראה ועד כמה שניתן להתחקות ב- 1822. סיפור חייה, עצוב, מצמרר, אך גם מעורר השראה והנה הוא לפניכם.

הוריה היו עבדים שהתחתנו אחרי שאדוניהם התחתנו, אמה, הרייט גרין, היתה טבחית ואביה, בן רוס, היה חוטב עצים מוכשר. ההיסטוריה המשפחתית שלה אינה ידועה, סבתה מצד אמה ככל הנראה הגיעה מגאנה. היא היתה בת שישית במשפחה בת 10 ילדים, שנולדה לעבדות וכבר בילדותה החלה לקבל משימות שונות בבית האדונים. הצלפות היו דבר שבשגרה, את הצלקות נשאה כל חייה. ואם חשבתם שזה עצוב, זו רק ההתחלה. היא גדלה בבית אנלפבתי אך דתי. היא עצמה העדיפה את התנ"ך על הברית החדשה וטענה לחזיונות שונים לאורך כל חייה.

כילדה סבלה מפציעת ראש חמורה שלא טופלה. כשהיתה נערה והושכרה לעבודה, נקלעה לזירה בה מפקח תפס עבד שברח מעבודתו ונתבקשה לעזור בריסונו. היא סירבה ומשזה ברח, היא חטפה על הראש, במובן המילולי. גולגולתה ככל הנראה נסדקה. בדיעבד היא טענה בבדיחות שמה שהציל אותה ממוות היתה העובדה ששערה, שמעולם לא נגזר או סורק, הגן עליה מפני מכת המוות. כך או אחרת כשפחה היא לא קיבלה ימי מחלה והוחזרה לעבודה כעבור יומיים ללא שום טיפול רפואי. היא עבדה עד שלא יכלה לראות מעבר לדם ולזיעה שכיסו את עיניה. מאותה תקופה סבלה מהתקפים מוזרים של אבדן הכרה שליוו אותה עד יומה האחרון.

ב- 1840 אביה שוחרר מעבדותו, אבל אחרי שחסכה 5 דולר שכר טרחה גילה טאבמן שלמעשה אביה שוחרר אחרי הזמן שנקבע בהסכם המכירה שלו ושלמעשה גם אמה משוחררת ואתה ילדיה, אך כדי לממש את זה היה עליה לשלם סכומים שלא היה לה סיכוי להשיג והיא נאלצה לחיות עם הידיעה. בערך בגיל 22 היא מתחתנת עם גבר אפרו-אמריקאי חופשי בשם ג'ון טאבמן. לא הרבה אחרי היא גם משנה את שמה להרייט.

ב- 1849 בריאותה מתערערת יותר ובעליה מנסה למכור אותה, הוא מת לפני שהצליח. ב- 17.9.1849 הרייט ושניים מאחיה מחליטים לברוח. במשך שבועיים הם חופשיים ואז האחים מחליטים לחזור ולהרייט אין ברירה אלא לחזור איתם. לא הרבה אחרי היא מחליטה לברוח לבד ומצליחה בעזרת רשת "רכבות המחתרת", במסע של כ- 145 ק"מ ברגל לעבר החירות.

מהרגע שהגיעה לחוף מבטחים החלה לפעול עבור בריחתם של אחרים והפכה לפעילה דומיננטית ב"רכבות המחתרת" והודבק לה הכינוי "משה", שהתאים לא רק לאופי פעולתה אלא גם לעובדה שהקצב בו שרה את "Go down, Moses" נועד להזהיר את הבורחים אליהם היתה צריכה לחבור בלילות בהם היתה מסייעת לבריחה של עבדים, בין היתר גם של בני משפחתה. ב-1851 היא חוסכת כסף לחליפה ונוסעת להביא את בעלה. מה שהיא לא יודעת זה שהוא כבר התחתן שוב ויבחר שלא לברוח איתה, בסופו של דבר היא מחליטה שהוא לא שווה את הטרחה. 16 שנים מאוחר יותר יירצח בעימות עם חקלאי לבן.

ב-1851 החיים הפכו מסוכנים והוא מובילה כ- 11 עבדים בורחים לקנדה. ב- 8 השנים הבאות היא תעשה את המסע המסוכן יותר מ- 13 פעמים ותציל יותר מ- 70 עבדים, בלי להתפס או לאבד את אחד מהבורחים. בקרב מתנגדי העבדות שמה הלך לפניה. ב- 1858 היא תפגוש עוד מתנגד עבדות ידוע, ג'ון בראון ולמרות שמעולם לא הטיפה לאלימות, היא מגייסת עבורו מתנדבים וגם נותנת לו המון מודיעין על האזור, ממה שגילתה במסעותיה הרבים. היא לא תהיה לצדו במתקפה האומללה על הארפרס פרי.

ב- 1859 היא קונה חלקת אדמה במדינת ניו יורק ומביאה לשם את משפחתה, היא תעשה עוד שני מסעות בריחה. עם פרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית, ב- 1861, היא מצטרפת עם קבוצת מתנגדי עבדות לצבא. הרייט יוצאת נגד החלטתו של אברהם לינקולן לא להכריח את הדרום לבטל את העבדות, אך מתנדבת כאחות. הצהרת השחרור של לינקולן ב-1863 מפיחה בה תקווה והיא מתחילה לעבוד כמרגלת ומובילת כוחות תקיפה. הידע שלה בהסוואה ודרכי מילוט התגלה כיעיל במיוחד ללוחמים של הגנרל מונטגומרי. וכך אנחנו מגיעים ל- 1.6.1863, היא מובילה 3 ספינות למפרץ קומבהי, עד לחוף ומבלי להתפוצץ או להתגלות. אחרי שהלוחמים ירדו מהן, הספינות צפרו בצופרים, החיילים החלו בפשיטה וכ- 750 עבדים החלו בבריחה לאוניות. עד שהגיעו לחוף מבטחים, הרייט כבר שכנעה את מרבית הגברים להתגייס לצבא. העיתונים הריעו לה.

בתום המלחמה, היא חוזרת הביתה לאובורן, ניו יורק. ברכבת ביקש ממנה הכרטיסן לעבור לתא המעשנים, היא מסרבת. לא עזרה לה עברה הצבאי, הוא ניסה לגרור אותה בכוח בעזרת שני נוסעים מתנדבים. במאבק נשברה ידה ונגרמו לה חבלות נוספות. אגב, היה לה עבר אדיר להתפאר בו, אך זה לא עזר לה לקבל פנסיה קבועה מהצבא. כדי לשרוד כלכלית, היא עובדת בעבודות מזדמנות ומשכירה מקומות לינה בביתה.

כך מגיע אל ביתה נלסון צ'ארלס דייויס, במקור מצפון קרולינה, משוחרר מהצבא. הן צעיר ממנה ב- 22 שנים אבל הם מתאהבים ומתחתנים ב-1869, 5 שנים אחרי הם מאמצים ילדה והם יחיו יחד עד למותו משחפת ב- 1888. הם חיו בעוני, לאורך התקופה היו ניסיונות שונים לגייס עבורה כסף, אפילו יצא ספר על חייה, היא עצמה היתה אנלפבתית, ממנה הרוויחה מעט. הזוג שקע בחובות ובניסיון לשפר את מצבם נפלו קרבן למבצע עוקץ, ממנו יצאה חבולה ופצועה. זה עורר מעט את המודעות סביבה ואף היה ניסיון בקונגרס להעביר חוק, שלא עבר, שיזכה אותה בתשלום על פועלה. ב-1899 המצב תוקן מעט כאשר הוחלט על פנסיה חודשית עבור שירותה בצבא בגובה 20 דולר לחודש.

בשנותיה האחרונות היא היתה פעילה למען זכות ההצבעה לנשים ובפעילותה הדתית. ב- 1903 היא תורמת אדמה להקמת בית אבות לאפרו-אמריקאיים ויקחו עוד כמה שנים עד שזה ייבנה בשנת 1908. היא גם עוברת ניתוח מוח כדי להקל על כאבי ראשה וכמובן עושה את זה ללא הרדמה. נאמר שאחרי שפתחו את גולגלתה היא חייכה ואמרה שהוקל לה. ב-1911 כבר מצב בריאותה הרופף חייב את אשפוזה והיא מתאשפזת בבית האבות אותו יזמה וייסדה. היא מתה מדלקת ריאות ב- 1913.

ב- 20.4.2016 הודיע מזכיר האוצר האמריקאי כי דמותה תעטר את סדרת שטרות 20 הדולר הבאים שצפויה להיכנס למחזור ב- 2020 לכבוד 100 השנים מאז מתן זכות ההצבעה לנשים.

ההיסטוריה האמריקאית היום מעלה אותה על נס, בחייה היא ידעה להקשיב למגינת הלב במקום לרחשי ההמון ולא בתמורה להכרה והוקרה, זה לא נפוץ, לא אז ולא עכשיו.  

מבצע אנתרופואיד

לפני 75 שנים, ב- 27.5.1942, התרחש אחד מהמבצעים הנועזים של מלחמת העולם השנייה, ניסיון התנקשות בריינהרד היידריך, אירוע שלא ממש נלמד או מדובר בישראל. זה לא ממש השפיע על תוצאות המלחמה ועם זאת הוא כולו סיפור של אומץ, דבקות במטרה, תעוזה ואמונה ביכולת של כל אחד להתנגד. הוא לא נהרג במקום, להפך רק נפצע פצעים קלים, אולם שערות סוס מהריפוד במרצדס השרד שלו נכנסו לטחול כתוצאה מהפגיעה וגרמו לזיהום. מה שהיה מציל אותו היה פניצילין, אך זה היה רק ברשותן של ארה"ב ובריטניה באותה תקופה. למרות ניתוח להוצאת הטחול והעובדה שהיטלר לא חסך במאמצים, הוא מת כתוצאה מהזיהום ב- 4 ביוני 1942. 5 ימים אחרי, יום הלווייתו הממלכתית, הורה היטלר על פעולות תגמול, שהתרכזה בעיירה לידיצ'ה ובכפר קטן לצדה לדז'אקי שהוחרבו כליל ומרבית תושביהם נרצחו, ילדים, נשים וגברים.   

ריינהרד היידריך, מונה לפרוטקטור בפועל של הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה ב- 27 בספטמבר 1941, כשמאחוריו כבר רשימת "הישגים" נאציים מפוארת. ב-1931 הוא מצטרף ל-SS  ולמפלגה הנאצית, ארוסתו דאז ואשתו 4 חודשים לאחר מכן כבר היתה חברה במפלגה. הוא גויס על מנת לפתח את רשת הריגול הנגדי של המפלגה הנאצית, לימים ה- SD , וכשהוקמה ב-1932 עמד בראשה. ב- 1934 הוא עומד בראש הגסטאפו וב- 1936 גם בראש המשטרה הפלילית. ב- 1937 הוא המוח מאחורי העדויות בפרשת בלומברג-פריטש וגם העברת המידע הכוזב לסטאלין שמביא למסע טיהורים בצבא הסובייטי. בנובמבר היה לאחד ממארגני ליל הבדולח ובינואר 1939 מקבל לידיו את ההוראה למצוא פתרון סופי לשאלת יהודי גרמניה. בספטמבר הוא מתמנה לראש המשרד הראשי לביטחון הרייך, שמאחד תחת קורת גג אחת את ה- SD, המשטרה הפלילית והאיינזצגרופן. ב- 20 בינואר 1942 הוא מכנס את ועידת ואנזה לנושא הפתרון הסופי לשאלה היהודית.

עם כניסתו לתפקיד הפרוטקטור, באוקטובר ובנובמבר בלבד, 342 מנהיגים מקומיים הוצאו להורג בהוראת בתי המשפט של הפרוטקטורט – 1,289 נחקרו ע"י הגסטאפו. בנובמבר הוקם טרייזנשטדט וכ- 14,000 יהודים מגרמניה ואוסטריה ועוד כ- 20,000 מיהודי צ'כיה הועברו לגטו לודג'. במקביל כדי להשקיט את ההתנגדות הצ'כית הציע לפועלים צ'כים חבילת הטבות אם יעבדו לטובת מפעל המלחמה הגרמני. עד אפריל 1942, הנאצים יכלו להתהדר בירידה של כ- 75% במעשי ההתנגדות בצ'כיה. תחושת הביטחון היחסי הזאת גרמה להיידריך לנסוע במרצדס עם גג נפתח בכל רחבי פראג.

תכנית ההתנקשות בהיידריך החלה נרקמת כבר באוקטובר 1941, פחות מחודש לאחר שנכנס לתפקידו, על ידי שירותי הביטחון הצ'כים ובאישור הממשלה הגולה, יחד עם השירות המיוחד הבריטי. לפעולה גוייסו 24 חיילים מהצבא הגולה הצ'כי ששהו בבריטניה וניתן לו השם "אנתרופואיד" שמשמעותו בלטינית "כמעט אדם".  נבחרו שניים מהמתנדבים, יוזץ גבצ'יק וקרל סוובודה, הוכנו להם מסמכים מזויפים אך באימונים נפצע סוובודה בראשו והוחלף על ידי יאן קוביץ', מה שעיכב את היציאה למבצע עד הלילה שבין ה- 28 ל- 29 בדצמבר, 1941.

בדרך גבצ'יק נפצע, אך השניים מצליחים להגיע לפראג וראשית מתחבאים בבתים בטוחים. הגרמנים היו מודעים לצניחה והחיפושים היו נרחבים. אחרי שהתמקמו, הם מתחילים לתכנן את הפעולה בעזרת רשת סייענים. למעשה הם נתקלים גם בהתנגדות מקומית לרעיון, מהחשש המוצדק שהנקמה הגרמנית, גם אם הניסיון לא יצלח, תהיה קשה. המבצע, כמובן, לא בוטל. למעשה, אחד מהצנחנים מוסר עצמו לידי הגסטאפו בתקופת המעצרים שאחרי ניסיון ההתנקשות ומשתף פעולה. ב- 1947 הוא ייתפס ויוצא להורג בעוון בגידה.

התכנון הראשוני היה להתנקש בהיידריך ברכבת אך הוא נפסל. אחר כך תוכנן לעצור את מכוניתו בעזר חוט תיל ביער בדרכו מביתן לפראג, אולם התוכנית נכשלה, בעיקר משום שהיידריך לא עבר במקום. בסופו של דבר הוחלט לבצע את ההתנקשות בפראג. בעיקול חד במיוחד בדרך, שחייב האטה, אם כי גם הוא היה בעייתי עי היה על תוואי הנסיעה של החשמלית.

2 דקות אחרי שהתמקמו הגיעה המרצדס הירוקה והפתוחה של היידריך. גבצ'יק נעמד מול המכונית עם תת מקלע סטן, אך זה נתקע. היידריך מחליט לצוות על הנהג לעצור ומנסה לירות בגבצי'ק באמצעות אקדחו האישי. אז קוביץ' זורק מפינתו רימון נגד טנקים מאולתר שהוטמן בתיק עבודה. התיק מגיע לפגוש האחורי מצד ימין, חלקי מתכת מהמכונית פוגעים בהיידריך אך נדמה שהפציעה אם בכלל קלה בלבד, דווקא קוביץ' נפגע יותר. גבצ'יק וקוביץ' שולפים אקדחים, אבל זה לא יעיל במיוחד. גבצ'יק מתחיל לברוח היידריך מתחיל לרדוף אחריו אך מתמוטט. היידריך מדמם ומורה לנהגו לרדוף אחרי גבצ'יק. שבסופו של דבר מצליח לירות בנהג ברגלו ולהתחמק. שני המתנקשים לא ידעו שהיידריך נפצע והיו בטוחים שהמבצע נכשל.

היידריך מגיע לבית החולים בפראג עם פציעות בצדו השמאלי – טחול, סרעפת, ריאה, חזה וצלעות. היידריך נכנס לניתוח מורכב שבמהלכן מוצא הטחול. כבר באותו ערב נשלח רופאו הפרטי של הימלר ועד ה- 29 לחודש מטופל היידריך בלעדית על ידי רופאי SS. עיקר הטיפול אחרי הניתוח היה מורפיום, היידריך פיתח חום כתוצאה מדלקת שהתפתחה, בדיעבד התגלה שמקורה בשערות הסוס של ריפוד המכונית. אחרי שבוע כבר חלה התאוששות והוא אף צולם לסרטון תעמולה, עד שב-3 ביוני בארוחת צהריים הוא מתמוטט. את שארית שעותיו עד למותו לפנות בוקר למחרת עשה מחוסר הכרה.

7 הצנחנים הצ'כים מגיעים כולם, בסופו של דבר, לכנסיה האורתודוקסית על שם קארולוס בורומיאוס הקדוש, מקום המחבוא המיועד שלהם. הם מתחבאים שם עד ה- 18 ביוני, עת אנשי ה-SS  מגיעים לכנסיה, בעקבות המידע מהצנחן שבגד ומסר שמות ופרטים והוביל לגל מעצרים נרחב שערך הגסטאפו ולמציאת מקום המחבוא. הקרב העדיפו הצנחנים להתאבד ולא לפול בידי אנשי ה- SS. הגסטאפו ניצה להוצאם גם באמצעות גז דמעות וסילוני מים, בסופו של דבר ארבעת הצנחנים האחרונים שנותרו בקריפטה התאבדו ביריית אקדח, אחרי שהגסטפו גילו את הכניסה לקריפטה, אבל לא לפני שענו לגרמנים "לעולם לא עוד! צ'כים אינם נכנעים".

הנקמה הנאצית לא נגמרה בזה. שני טייסים מהכפר לידיצ'ה נחשדו שסייעו בהתנקשות ולמרות שהוכח שלא, הוחלט בכל זאת להשמיד כליל את לידיצ'ה ולדז'אקי. כל גברים מגיל 15 הוצאו להורג, הנשים נשלחו למחנות ריכוז ואילו הילדים עברו מיון, מי שנראה ארי נשלח בסופו של דבר לגרמניה והשאר הועלו על משאית והומתו בגז. העיירה והכפר נחרבו ואפילו את מאגר המים שהיה שם מילאו בפסולת. בסופו של דבר אלפי צ'כים נרצחו או נעצרו ונשלחו למחנות בעקבות ההתנקשות.

הסיפור הזה נשכח וכמעט לא מסופר בישראל. חשבתי שחשוב להזכיר אותו. 

כל הזמן אישה

נאמר לי, ובמידה רבה של הגיון והיכרות עם הקהל (מושג עלום), שלא רלוונטי לכתוב על יום האישה יומיים אחריו. ככל הנראה זה נכון כמו שלא רלוונטי לחגוג אותו, בטח לא במתכונתו הנוכחית

אז השתדלתי לכתוב לפני, אבל לא הספקתי כי החיים עצמם לא ממש אכפת להם שב- 8.3.2017 צוין יום האישה. אני לא ממש צריכה שיזכירו לי שאני שווה, זה חלק בלתי נפרד ממני, אני אישה כל הזמן. פועלת למען השוויון הזה יומיום ומקבלת בתמורה מחמאות על היותי "גבר-גבר". כי אם יש מחמאה שאישה צריכה לשאוף אליה זה שיגידו לה שהיא נחלצה ממעמדה הראשוני כעלמה במצוקה ועכשיו היא עצמאית וחזקה ממש כמו, ככל הנראה בהעדר מחמאות אחרות, גבר, שהוא, מסתבר, הביטוי האולטימטיבי לעוצמה.

יום האישה נועד לשרת אג'נדת שוויון, אבל הלכה למעשה כולו בידול. לצאת נגדו נתפס כלא פמיניסטי, כי הרי ניתן לנתב את יום האישה להעלאת נושא השוויון, לחגוג הישגים ולסמן יעדים ולהגיד שיום האישה נועד להזכיר את היעדים שעוד מסומנים ברשימת המטלות שלנו בדרך לשוויון. זה נכון אבל זה נישתי, העובדה נותרת בעינה - ישראל מוצפת ביום האישה באירועים שכולם מבוססי סטריאוטיפים המעידים על תפיסתה של החברה את האישה.

אפשר להסביר את כל מבצעי היופי, התכשיטים, החזיות, השוקולדים וטיפולי הפנים בהמון מילים יפות, אפשר להסתתר מאחורי סיסמאות נבובות כמו יום האישה הוא היום לומר תודה לאישה ולפנק אותה, אבל מעבר למחשבה הנדיבה, עד לרמת האלטרואיזם (לא), יש כאן את כל התסמינים החולים בהבנת השוויון המגדרי.

כן אפשר לעשות ריקליימינג פמיניסטי לכל מה שהחברה ייחסה לנשים: אהבה לורוד, לתחרה, לבשמים ולפידור עצמי ולומר שאנחנו לא צריכות להתבייש בזה, אלא שאז אנחנו מאמצות לא רק את הלקסיקון אלא גם מעמיקות את התיוג הנשי שמתוחם כיאה וכיאות לחברה הפטריאכלית לאזורים שתמיד נתפסו נשיים.

עד שלא ישתנו הפרסומות מ"פנק את האישה שלך ותראה לה כמה היא שווה" ל"פנקי את עצמך כי מגיע לך", אנחנו נידונים להעדר שוויון. רק דמיינו לכם יום גבר עם מתנות גבריות כמו שישיית בירות, כדורגל, ציוד ספורט ויד עץ לגירוד גנרי, עם משפטים כמו: "תני לו לדעת כמה את מעריכה את עזרתו". 

כל עוד הוראות למכונת כביסה נכתבות בנקבה והוראות על דליי צביעה נכתבות בזכר אנחנו נידונים להמשך ההתניה שהתחילה בילדות שבנות זה ברבי ובנים זה גיבורי-על. כל עוד המרחב הציבורי מאופיין בתת ייצוג נשי, השוויון רחוק מאיתנו. כן יש התקדמות, ניתן ואף רצוי לחגוג אותה, אך היא יכולה להיות מהירה יותר רק שעולם הדימויים והתפיסות שלנו מגביל אותה.    

רציתי לכתוב, שאת יום האישה צריך לציין. צריך לציין את המאבק של נשים כבר כמעט מאתיים שנה לצאת מהחסות הגברית שהוענקה להן. כדי להאדיר ולחזק את הילדות של היום יש לתת להן ולבנים שלומדים איתן, כלים אחרים. אם אנחנו לא נסכים לצרוך את הפרסומות והמבצעים האלה ולא נשתף איתם פעולה ניתור מרחב בטוח יותר לשוויון. את השיעבוד המשתמע של נשים למסלול מסויים גם אם אינו מתאים להן צריך לשרש לא להשריש. צריך לדבר איתם ביום האישה על שריפת חזיות ולא על מבצע של 1+1, על הזכות להצביע לא על הזכות ליום כיף בספא, על הפגנות של פועלות על תנאי שכר ותעסוקה, על המאבק על הזכות להצבעה. על האמונה הבסיסית ששוויון הוא צדק, הוא המצב הטבעי. רציתי לכתוב והייתי עושה את זה קודם, אבל כל דקה פנויה הוקדשה למחוק את ההודעות הגנריות שהודיעו לי איזו רשת ממש רוצה לפנק אותי במבצעים נפלאים לאישה. 

 

אלוהים עטוף בנייר עיתון

השיח הפומבי של אלפר וברעם והמקהלה המתערבת מוכיח שהדיון טפל, הפרובוקציה שולטת וקבלת האחר היא מאתנו והלאה, בעצם כל הכשלים של השמאל בנושא אחר

הדיון על קיומו של אלוהים ומהות הדת אינו המצאה חדשה, זה דיון מרתק (בדרך כלל) שלא מפסיק להיות אקטואלי. בעוד תנועת ההשכלה החזירה לדיון אספקט שנעדר ממנו - הטיעון הראציונאלי, 300 שנים אחרי, עיתון הארץ הפך לזירת התגוששות שהטיעון המרכזי בה הוא "האמונה באלוהים היא טמטום". מודה שזה יותר ממאכזב.

אני לא מאמינה בקיומו של אלוהים, אני לא מקיימת שום מצווה וזה לא אמור לעניין אף אחד ובצדק. אני מכבדת כל אדם באשר הוא אדם ומעריכה את אמונתו גם אם היא לא מתיישבת ולו עם דבר אחד מערכיי. כל זה לא נאמר כדי לפתוח צוהר אל חיי הלא מעניינים או לעורר רגש, אלא כי זו המהות של כל מה שאני מאמינה בו ונשמע כמו קלישאה כשהוא נפרט לפרוטות. אינני מתמרמרת על הכבוד או ההתחשבות שאני מפגינה לאחרים זה נראה לי מובנה, אני רק יכולה להצר כאשר אינני מקבלת יחס דומה.

רוגל מתבלבל

השורה התחתונה של אלפר שיש להיאבק באורתודוקסיה כממסד, מעבר להיותה נכונה בעיניי, ראוי שתעלה בשיח הציבורי והיא אינה מושמעת מספיק. אבל יש לעשות את זה לא בשל טמטומם של המאמינים, אלא משום שדת אמורה להיות פרטית ואישית ולא חלק ממדיניות ציבורית. אלפר קורא לזה מאבק בבערות, אך במקור זה אינו מאבק נגד אלוהים או אמונה, אלא נגד חוסר ידע. אמונה אינה נובעת מבערות, אמונה היא בחירה אישית.

הטענה של אלפר במאמרו הראשון כי "על פי אמות מידה מוסריות ליברליות ונאורות, בכל הנוגע לזכויות אדם, הדת האורתודוקסית אכן חשוכה", נכונה. אך בין זה ובין ההנחה שההתעקשות להאמין באלוהים מעידה על טמטום, אין כלום. ובין זה לבין הצורך להיאבק מול האורתודוקסיה, גם אין כלום, למרות שהשורה התחתונה נכונה.  

"אם אלוהים לא היה קיים, היה צריך להמציא אותו"

אנחנו אוהבים להשתמש בציטוט הזה של וולטר כדי להוכיח שאלוהים הוא בדיוק זה – המצאה, אך לא לזה התכוון המשורר, או הפילוסוף במקרה הזה. דווקא וולטר הוא זה שחשב שאלוהים הוא מקור לסדר חברתי. אבל אין צורך בוולטר, כמו שאין צורך בלייבוביץ' הדתי, באיינשטיין האגנוסטי או במנדלסון היהודי בביתו, והרשימה ארוכה. הסיבה פשוטה, זו לא הנקודה. בדיון הזה, קיומו של האל למרבה הפלא אינו חשוב כלל. הזכות להאמין באל שרירה וקיימת והיא חלק בלתי נפרד מהצורך האנושי בחיפוש אחר משמעות, אבל הדיון באמונה, או העדרה, באל היא היצמדות לטפל.

צדיק, 5 דקות להוכיח שאלוהים מת יש לך?

זה אולי מרגיש יופי טופי להוציא את התסכול במילים עוקצניות על גבול הטרוליות הציבורית, אך אין בזה יותר מזה. לנסות לגרום למי שמאמין באלוהים או שומר מצוות "לפקוח את העיניים לאמת הרציונלית" זו מסיונריות אומללה ממש כמו של מי שמבקש לשכנע אותי שיש אלוהים. אם אנחנו לא יכולים לחיות בחברה בה בחירותיו של אדם בתחום האמונה מכובדות, משל כל אמונה מכבדת את בעליה, אז לא רק שאנו חוטאים לרעיון הפלורליזם, אנחנו דורכים עליו במגפיים מסומרים.

ברגע שהדיון הדרדר למה יותר מטומטם לייבוביץ', רוגל אלפר או הדת, לא כולל התוספות של איפה אלוהים היה בשואה (ע"ע אורי משגב), הגענו לעצם העניין. המהות נזנחת, הפרובוקציה שולטת והאוחזים בנאורות מתגלים כחסר סבלנות לכל מה שאינו נאור כמותו. לאן יוביל הדיון אם יש אלוהים ואם הדת מטומטמת? התשובה היא לשום מקום ועובדתית זה גם לא באמת מעניין את הציבור בישראל. הדיון צריך להתמקד בהפרדת דת ומדינה ובזכויות, אבל מי רוצה לדבר על נושאים כבדים כאלה? עדיף לצעוק שאין אלוהים ולדבר על מי הכי מטומטם. זו הבעיה של הדיון ובמידת מה אלגוריה לכשל של השמאל ולכשל של האינטלקטואלים. נקרא לזה תמונת מצב.