ייתכן שאינכם מוכנים לזה, אבל אני אפתח בוידוי מפתיע: אני לא יודעת הכל וגם אין לי עמדה ברורה לגבי הכל, אכן יש דברים שאני לא סגורה עליהם. אחד מהנושאים הללו הוא איראן. המחשבה הבסיסית שלי תמיד היא שיש לתת אמון יחד עם כל ההזדמנויות האפשריות לשלום. שורה תחתונה אני בוודאי נגד תקיפה, בעיקר ישראלית, באיראן. הידיעות מסוף השבוע האחרון לגבי ההסכם המתגבש עם איראן, שאצלי כמובן מסתדרות מצוין עם האמונה שיש לשאוף להסכמה, מציגות דילמה בין האופטימיסט והפסימיסט שבי. עם כל כמה שאני מאמינה בהסכמים ובשיתוף פעולה ואני מניחה שזו הדרך בה צריך העולם להתנהל, אינני יכולה שלא לתהות אם הסכם שכזה אכן יוליד הצלחה או שהוא בגדר ניסיון איראני לנצל את השאיפות של העולם המערבי עד שבשעת הכושר הראשונה הם יוכיחו שזו היתה טעות. קצת כמו הסכם מינכן בשעתו או הסיפור על הצפרדע והעקרב. רק אומרת וממשיכה הלאה לרעיון שעימו בכלל רציתי להתחיל...
אתמול בבוקר, הקצתי לי יקיצה טבעית לשקט של הבית שלי, התיישבתי במרפסת עם קפה ושמעתי את ציוץ הציפורים. לפני 75 שנה בדיוק אני לא חושבת שהיה יהודי אחד בעיר בגרמניה שהתעורר בבוקר, אני בספק אם היה אחד שישן בלילה הזה, בו המון אלים שעט ברחובות, ניפץ זגוגיות, רצח, בזז, התעלל והשתכר. מדמיינת את האם היהודיה בברלין, מחבקת את ילדיה הקטנים המבועתים, משקיטה, רועדת, מסתכלת על בעלה ומקשיבה לזכוכיות הנשברות, לצעקות, לצרחות הנתפסים ומפחדת מהרגע בו תתנפץ הדלת לביתה שלה ותקרע מעליה את כל עולמה. כבר היו כל מיני התפרעויות פה ושם לפני אבל ליל הבדולח היה נקודת האלחזור, מכאן הכל התדרדר עוד יותר, אך 3 ימים מאוחר יותר כבר הוחלט על צווים שצימצמו לחלוטין את המחיה של היהודי גרמניה, הנאצים הפכו את האג'נדה שלהם למדיניות.
כשהתחלתי את מסע השורשים שלי, מצאתי בן דוד שלישי של סבא שלי שאף אחד ממשפחתי בכלל לא הכיר. יהודי זקן, גרמני, שברח לדרום אמריקה ואחר כך עלה לישראל. עזבו את העובדה שהוא אמר לי שאני דומה ל"uncle moses" (נא לבטא במבטא גרמני כבד), בעוד הזקנה הבולגרית שלידו התפוצצה מצחוק שאני "הגרמניה" כזאת כהה והיא "הבולגרית" כזאת בלונדינית. על אף הבולגרית המצחקקת, התחבב עלי בן הדוד הבודד והתחלתי לבקר אותו באופן קבוע. יום אחד, בעוד הילדים שלי משחקים בחצר לידינו הוא החליט לספר לי על הגרמניה ממנה ברח, לא זו עם כל סיפורי המשפחה, עם הדודים הגבוהים והמוצלחים ובת הדודה "קלרה הדחליל", והאוכל שהיה בבית וההומור הפנימי, אלא הגרמניה הזו שבה נער צעיר מוצא עצמו בליל ה- 9 בנובמבר נלקח בגסות תוך מכות, איומים וקללות למשאית שכיוונה בוכנוואלד. הוא לבש מעיל עור שחור, שאמא שלו עוד הספיקה לתת לו לפני שנלקח עם כל הגברים היהודיים למחנה. הוא לא ממש הבין מה הקשר שלו ושל ושל שאר הגברים שנלקחו וטולטלו איתו אז במשאית הצפופה לרצח פום ראט ע"י גרינשפן, אבל הוא גם לא נולד אתמול, הזעם הבלתי נשלט מזעזע אבל את הקו שהוביל אליו הוא ראה זה כבר כמה שנים. לילה, הראות לא טובה, הכל חשוך, המשאית מטלטלת בדרכים ואין איפה לשבת ממש, עושים תורות. הצעירים מוותרים לזקנים. הוא צעיר וכועס וחסר אונים. מורידים אותם בבוכנואלד, כלבים, צעקות, גדרות ומכות. הוא מקלל. שומעים אותו אבל לא בטוחים מי. אחד החיילים אומר שזה בחור עם מעיל עור שחור. מכנסים אותם למסדר. מוציאים את כל בעלי מעיל העור. חייל מזהה את האיש שליד ועוד לפני שבן הדוד מוציא הגה, מעילו שלו כבר ספוג בדם האיש שנרצח לידו ככה סתם. מרגע זה בן הדוד הוא כבר לא אותו אדם. הגרמניה שלו לא שלו יותר והוא לא נחשב בה אדם. הוא ישוחרר כעבור 3 שבועות אבל הוא יודע שזה רק זמני...
מאז ליל הבדולח הוא כבר לא רק זכוכיות מנופצות ברחבי ברלין ודתיים זקנים מקוצצי זקן. בכלל השואה קיבלה פרופורציות זוועתיות עוד יותר, אם אפשר, מהרגע שנכנסתי להיריון עם בכורי ובסוף חודש שמיני עמדתי בצפירת יום השואה ולפתע הבנתי כמה זה היה נורא עוד יותר להיות הורה בזמן השואה. ליל הבדולח, מאז, זה הנער הזה במעיל מגואל מדם של אחר, בלילה לאור פנסי חשמל ונביחות של כלבי טרף בעלי ארבע רגליים ושתיים. אבל זה גם הנער הזה, ששרד והגיע לארץ והקים פה משפחה ונטע זיכרונות בלב כולנו, זכרונות שלאורם גם נדע לחנך אחרת את ילדינו.
בברלין החליטו על פרוייקט מעניין לציון ליל הבדולח בו הודבקו מדבקות של זגוגיות מנופצות על חלונות ראווה בברלין, זכר לליל הבדולח. אין ספק שזה רעיון יפה, הוא בהחלט מדבר אל מי שעוד זוכר, השאלה היא אם זה מעורר שאלות במי שלא וכמה זה באמת ישנה? אולי אם נהפוך את ימי הזיכרון האלה לא לחגיגת אבל וזיכרון אלא חגיגת ההומניות והיכולת שלנו לשנות וללמוד, אולי אז לא יימחה כל כך בקלות הזיכרון האנושי, שתמיד העדיף לזכור טוב יותר את הניצחון מאשר את האבל...
