במוצאי שבת, הערב, אבל עד שאפרסם מחר זה יהיה אתמול, נערכה הפגנת שמאל, הגדולה ביותר, אם להאמין לדיווחים, בחמש השנים האחרונות. ההפגנה "משנים כיוון לשלום, לא לדרך המלחמות", כן זה שמה הקליט והבומבסטי משהו, הפעם היא תוצר שיתוף פעולה של "מחנה השלום", יו נואו מר"צ, שלום עכשיו וחד"ש, כל הזועביז בע"מ (או שמא בעם?).
ההפגנה הזאת שנתפסית אולי כהצלחה היא לא הצלחה בעיני, למרות שאולי ראוי היה שכן אראה אותה ככזו. למעלה מ- 10,000 איש הגיעו לכיכר, הפעם המשטרה לא נתנה לאנשי ימין קיצוני להתקרב להיקפה של ההפגנה, הפעם הגיעו עוד נואמים, גם ראשי מפלגות וחברי כנסת, הפעם הגיעו אומנים ואפילו דויד גרוסמן נאם. הפעם. הבעיה עם ההפגנה הזו היא שאמנם הקריאות שעולות משם הן חשובות ואולי אף הכי חשובות משום ששתי קריאות - שיתוף פעולה יהודי-ערבי ומו"מ לשלום, הן קריטיות. אבל היא מגיעה מאוחר מדי. תגידו ובצדק שעדיף מאוחר מלעולם לא וזה בהחלט נכון, אני שמחה שההפגנה הזו היתה הצלחה והאמירה שלה היתה חשובה, אם כי יש לי תחושה שמידת החשיבות שלה בקנה מידה לאומי היא לא גדולה. אני יודעת שההפגנה הערב היתה חיונית, אבל אני לא רציתי להיות שם. אתם יכולים להגיד שזו בדיוק הבעיה של השמאל - פלגנות צדקנית. וואלה, ייתכן שאתם צודקים. אבל היום לא באמת הרגשתי שחסרוני יורגש, עד עכשיו לכל ההפגנות בתל אביב נגד המבצע הגעתי, לכולן מלבד לאחת. הרגשתי שחשוב שאני אגיע, דווקא בזמן מלחמה ואיומי ימנים קיצוניים מבית, לעמוד על חופש הביטוי שלי, על זכותי להעביר ביקורת, על המוסר שמנחה אותי להיות קודם כל אדם.
ההפגנה היום היתה של השמאל, היא היתה חשובה ויצאה ממנה קריאה נפלאה, אבל בעיני הסאבטקסט שלה היה "שמאל נאמן", השמאל שחרק שיניים (אם בכלל) בזמן המלחמה, יצא לפרוק אדרנלין ולצעוק שלום בכיכר העיר, כל המלחמה הוא שתק והפגין סולידריות, רק חיכה שיתנו לו את את הסימן השלטוני שמאפשר לחזור ולהשמיע ביקורת. השמאל שחיכה עד יעבור זעם ומכר במידת מה את עקרונותיו בא לחפש קתרזיס בכיכר. חשבתי להגיע רק כדי להיות סופסוף שוב בהפגנת כוח של השמאל, כי בהפגנות האחרונות היה מהול איזשהו פחד, אולי בעתה, לא מאנשי הימין והמכות והקללות שלהם, אלא מההכרה שיש כאן רק קומץ קטן שרואה איך הכל משתגע. אבל אפילו תחושת הביחד הזו לא הביאה אותי לכיכר.
ההפגנה הזו היא קרשנדו סיום מפתיע ללגיטימציה שמרבית השמאל נתן למבצע הזה, ההתגייסות לסולידאריות ולרעיון של "קודם כל ישראלי" (כן, הקמפיין הזה יושב לי על הלב) שמרבית השמאל לקח על עצמו. אלה שהיו שם בכיכר התנערו בחודש של המבצע הזה מהשמאל "ההזוי" שתכל'ס אמר את כל הדברים האלה רק שעשה זאת בזמן המבצע עצמו, מתי שצריך היה. ההמון הזה גם נתן יד במידת מה לקריאות הבוגד שהועלו מול השמאל שוב ושוב. מי שבא היום להפגנה כל הכבוד לו מחד אבל אם הוא לא היה בהפגנות גם בזמן המבצע הרי שבעיני הוא לא שמאלן, הוא מצביע שמאל אבל הוא עושה את זה "נכון" ובלי להרגיז. מי שהלך להפגנה היום ולא הפגין בזמן המבצע הוא כזה ש"הולך להפגין דווקא עכשיו ולא בזמן המלחמה כי למרות שהמלחמה היתה מיותרת, העיתוי נורא חשוב ועדיף היה לא להפגין בזמן המלחמה, לא מנקודת המבט של הציבור הישראלי". שזה גם מתנשא וגם מראה עד כמה פריווילגית השתייכות פוליטית יכולה להיות.
זה בדיוק מה שמפריע לי עם ההפגנה הזו, שהיא באה עכשיו, בשוך המלחמה. רוב האנשים שהגיעו היום מסכימים שהחמאס הוא יותר מבעייתי אבל יש לחזק את אבו מאזן ולשתף את הפלגים המדיניים בחמאס, הם מסכימים שהמלחמה היתה מיותרת, שהמחיר היה יקר, שזו הדרך שמובילה למלחמה/מבצע הבא, הם מסכימים שיש לקדם את הדו-קיום פה, הם מסכימים שצריך לחזק את היסודות הדמוקרטיים, הם קוראים לחידוש המשא ומתן. כל אלה בקווים כלליים מקובלים על מי שמכנה את עצמו שמאל, מי שהיה היום בהפגנה ומי שהיה בהפגנות בזמן המבצע. מה שעוד מקובל על מרבית האנשים שהגיעו היום זה שבזמן מלחמה כולנו מתכנסים סביב הדגל, מפגינים סולידריות ולא מביעים ביקורת רק מפיצים חיבוקים וקרני אור סביב. הדואליות הזו של שמאל היום בישראל היא מה שעושה אותו רפה כל כך ולא אטרקטיבי. זה מה שבעיני הוא לא מקובל. מתי זועקים נגד מלחמה אם לא בזמן המלחמה?
השמאל הזה שכל הזמן צריך להוכיח שהוא לא בוגד, שהוא בעד חיילי צה"ל, שהוא לא תומך חמאס, זה שמאל שאני מסרבת להסכים עם הטקטיקה שלו אך הוא מאגר ההיצע של מנהיגים בהם אני יכולה לבחור כל 4 שנים (בערך), מילכוד 22, סוג של. אני לא מרגישה צורך להתנצל, אני מחזיקה בדעות שלי כל הזמן ולא מסווה אותן בהתאם לסיטואציה. אני לא בוגדת, אני לא מגנה את חיילי צה"ל אלא את המדיניות בשמה החיילים האלה מבצעים פקודות ואני בטח לא דוברת חמאס, ואם אני מאמינה שישראל צריכה ללכת למשא ומתן זה לא כי תלוי לי פוסטר של מוחמד דף על הקיר זה והוא כבר מהוה מרוב שאני נוגעת בו בהערצה, אלא בגלל שאני אדם ואמא וישראלית ואני רוצה לגדל את הילדים שלי כאן, בארץ שלי ובשפה שלי. אני לא יכולה להאמין שאת הסכסוך הזה אי אפשר שלא לפתור במשא ומתן אחרת אני אחראית על העונש הגדול ביותר בחיי הילדים שלי להמשיך לחיות את הקללה של מבצע רודף מבצע.
השתיקה הזו של השמאל וההוכחות הקטנות האלה של נאמנות הן אחת הטעויות של השמאל. עצם העובדה, שבזמן מלחמה השמאל מאמץ לעצמו פוזה של זיקית שמשתלבת עם הנוף, משחקת בדיוק לידיהם של כל מי שטוען שהשמאל בוגד. אמירה שמאלנית עקרונית המכילה דמוקרטיה, דו קיום, משא ומתן, שלום (אני לא מתייחסת כרגע לנושא חברתי-כלכלי אם כי הוא לא פחות חשוב) לא צריכה להיות מוחלשת בזמן מלחמה. ההחלשה הזו יוצרת דה-לגיטימציה הדרגתית של השמאל והפיכת השיח הציבורי למרכז עם נטיה ימינה.
ההפגנה הזו היא בעיני הכי קלישאה של מעט מדי ומאוחר מדי. היא נכונה והיא חשובה אבל היא בעיקר היתה כנס תמיכה נפלא של שמאלנים שרצו להרגיש טוב עם עצמם, אין לה באמת חשיבות. "לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה"? אם הייתם מפסיקים לשתוק קודם אולי היא לא הייתה משנה כל כך את פניה. אם עד עכשיו לקח ל"שמאל" להבין שאנחנו בבעיה, אין אלה להסיק שכנראה עד שהמסקנה הזו תהדהד ברחבי ישראל כבר כנראה יהיה מאוחר מדי. השמאל, לצערי, לא הביא עימו היום תקווה חדשה, השמאל יצא לדעתי להפגנה גדולה אחרונה עד לפעם הבאה שעוד פעם יהיה קצת מאוחר מדי.
בעיני היום כישראלית (לא קודם כל ישראלית, רק ישראלית), המצב בתוך החברה הישראלית עגום. במלחמה ואחריה, שמעתי אנשים אומרים שהמבצע הוכיח שהדור של היום הוא בכל זאת לא כזה רע. המשפט הזה הדהד בי וחילחל וזיעזע אותי כל כך, כי מה המשפט הזה אומר אם לא שהילדים שלנו נשפטים על בסיס מידת מוכנותם לשפוך את דמם למען המדינה? אם אלה המדדים, הרי שהחלטת שר החינוך להוסיף עוד מאות שעות תנ"ך לשנת הלימודים הבאה היא הגיונית. אם לא נרביץ בהם מסורת, אתוס ודת איך הם יהיו מוכנים לצאת לצבא ולמסור את חייהם? אז באמת אפשר להמשיך ולגדל פה דורות של ילדים שגדלים על אתוס והבנתם את המושגים דמוקרטיה וזכויות אדם היא לקויה ומוטה ולראות במו עיננו איך העשבים השוטים והלאומניים הולכים וגדלים ומכסים את המקום הזה.
ההפגנה של היום לא יכולה להיות כוח נגד מול העוצמות שבהן גלי הנגד מפעפעים בציבור הישראלי. ההפגנה היום היא בעצם בסך הכל טפיחה ידידותית לנתניהו על השכם, שאומרת לו אנחנו שמאל ידידותי ושוחר שלום ובאנו לעשות שלום, בתוכינו וגם עם הפלסטינים, אבל אם זה מפריע לך, אנחנו יכולים גם לקבוע מועד להפגנה שיהיה יותר נוח. אנחנו שמאל סתגלתן שלא רוצה לעשות בעיות ואם פניך לשלום נצעד לצידך ונעשה קולות של שטיח.
מהצד השני, אפשר להיות נורא חיוביים לגבי ההפגנה הזו, ראינו כבר כמה האופטימיות הצליחה לנו, הרי השמאל חוגג על השלטון כבר 13 שנה (אם נתייחס לברק כאל שמאל). רוצה מאוד לקוות לטוב, רוצה להאמין שההפגנה הזו תשנה במשהו, אבל הולכת עם ההרגשה של "שיהיה לנו בהצלחה עם זה כי אני לא ממש רואה את זה קורה".
