ניסיון משמעותי בחזרה לשגרה, שנת לילה של שעתיים וחצי, תקתוקי בוקר כולל אוכל ותוכנית חלופית לכל ילד, נסיעה לתל אביב והגעה בזמן, 5 שעות גלישה בים וחברים, קפיצה חיונית לאזור השרון וחזרה לרחובות, מקלחות, כביסות, בישולים, ספרים, קצת מסך, חברים, עבודה על לוח הכפל, ספרים ומשחקים. קיבלתם משפט ללא נקודה כי גם לי ממש היה רגע שקט ביום הזה, אז למה שלכם יהיה?
אבל זה כנראה בדיוק מה שהייתי צריכה. לפרסם סופסוף פוסט ואז להיכנס לאובר-דרייב, להחזיר אנרגיה וקצת משמעות. מבחוץ יש כל כך הרבה בלאגן ולפעמים צריך לזכור שהבחוץ תפקידו להישאר בחוץ, שלא באמת צריך אוסמוזה ושהשוואת ריכוזים מוערכת יתר על המידה. הסתכלתי על הילדים והבנתי שתכל'ס אני צריכה להתאפס. הם לא צריכים שהבחוץ יכנס פנימה. רגע בוננות.
חוסר היכולת שלי לחזור לעצמי ולאסוף את הכוחות גרם לי לשים פחות לב מכרגיל. לא שלא תפקדתי - משחקים שיחות, ספרים, אוכל וכל היוצא באלה היו, והייתי שם אבל בעיקר ברחתי. לא מהם - מעצמי וממה שקורה מסביב. הייתי שם, באופן מכני, עשיתי את הדרוש, את המינימום שאני דורשת מעצני ואכן זה עניין סובייקטיבי ויחסי. זה לא שאני כועסת על עצמי על ריפיון הידיים, להפך - אני מאמצת אותו אל ליבי, זה מותר לגמרי. רק שחיוני לא פחות להפיק ממנו לקחים, כשהראשון ברשימה זה מותר לפעמים להרפות. מה שחשוב זה באמת להרפות ולא לייסר את עצמך תוך כדי. כשאת מרפה לגמרי תחושת הריפיון מסיימת את תפקידה מהר יותר מאשר אם תאבקי בה. אני כמובן נאבקתי בתחילת הדרך ולא רק שזמן ההתאוששות התארך, ראיתי איך אני הולכת ומשפיעה שלא במודע על הדרדקים. הכל היה כאילו בסדר ובעצם מתחת לפני השטח הכל רחש ודברים שלרוב מתחלקים, התפרצו בקטנה לתוך מכתשי מועקה בלתי מורגשים.
ריב ומדון הצטרפו לכוחותינו הנצורים חלקית בבית ומצאו להם נחלה, אבל הם הביאו איתם גם את העצלות, השיעמום וההצקות ובעיקר העדר רציף של שמחה. הכל היה כאילו סבבה למראית עין - הותר הרסן של מסך, לא היו כמעט חובות (כן, כולל חובות נגינה), האוכל היה כרגיל לפי בקשתם והכל זרם. לכאורה הכל היה צריך להיות הכי רגוע וסתלבט בעולם. אבל אני הייתי חסרה, פעלתי על אוטומט וחיפשתי לברוח. ססמוגרף הצאצאים הרגיש והמכוייל בדיוק חש בדיוק בגלים ובתנודות הבלתי מורגשים האלה ומגיב בהתאם. לקח לי זמן להרים מבט ולקלוט את זה.
בהתחלה ההתפוצצויות הוולקניות הקטנות נראו לי דרך לא לגיטימית להוצאת קיטור. בימים כתיקונם, זה הרגע שבו אני שולפת מכובע הקסמים שלי את הפיתרון הנינוח שמתאים להרגעת הארוע. בימים האחרונים, לפחות יחסית לעצמי הייתי הרבה פחות יצירתית והרבה יותר קצרה. גם קל לנו כהורים לצאת מנקודת הנחה שאם כל התנאים מצויינים אז עקרונית לא צריכות להיות תלונות, בגדר תראו - אתם יושבים פה כל אחד על גלידה במזגן, זה עם המחשב, זו עם הקונסולה וזה עם הקונסולה הניידת - "מה יכול כבר להיות לכם רע?". אבל מסתבר שזה בדיוק מה שהיה להם רע, הם לא היו צריכים את כל זה, הם היו צריכים את הנוכחות שלי. לא לנוכחתי הפיזית, אלא לתשומת לב אמיתית - הם היו צריכים שהראש שלי יחזור להיות איתם.
מחשבות כאלה הן בדיוק הטריגר להתחיל ולבחון את הנושא יותר לעומק. חשבתי על ההורים שמספרים לי איך את רוב הזמן שלהם הם מבזבזים על מריבות או הסברים. וזה בעיקר עולה כשהם מסבירים, בלי שאשאל כמובן, למה הם לא יכולים לעשות חינוך ביתי. אני תמיד מרגישה שזה בגלל שבמשפחה המודרנית הרבה פעמים אנחנו לא מספיק מכירים אחד את השני כי לרוב אנחנו לא מבלים מספיק זמן יחד (שימו לב כמה אני מפחדת בעצם, השתמשתי גם ב"הרבה פעמים" וגם ב"לרוב" - הנה לכם שתי נקודות יציאה כדי להגיד שזה לא מתייחס אליכם). התגובה היא לרוב "אנחנו מקפידים על זמן איכות". זה אחלה, אבל המון זמן הולך במשך היום על מנהלות ובסופו של דבר אנחנו נותרים עם מעט מאוד זמן איכות ביום, אם בכלל. נורא קשה ככה להכיר ולהנות, מערכת היחסים הופכת ליותר פונקציונאלית. ככל שהיא יותר פונקציונאלית ככה היא פחות נותנת תחושת שייכות אמיתית שעושה נעים בבטן, היא יותר הרגל.
הרגל זה מצוין, אבל זה לא ממש מספיק, לא כשמדובר במערכות יחסים. אדרבא בתוך המשפחה הגרעינית, אז אנחנו גם נוטים לסגל שלל הרגלים פחות חיוניים כמו לתייג, או לריב, או להתמודד על תשומת הלב. כל הדברים האלה נמצאים תמיד במשפחה, הם מתעצמים כאשר אתה צריך להתמודד עם תכתיביה של המציאות (עבודה, סידורים, חוגים, בישולים וכולי) ולרוב אנחנו כל כך שקועים בשגרת היומיום שאנחנו לא מרימים ראש. מהר מאוד השנים האלה של משפחתיות עוברות, הם עוזבים את הקן יותר מהר ממה שחשבנו למרות שלפעמים זה נראה כמו חיים שלמים ואפילו נצח. אם כהורים נמשיך להיות יותר פונקציונאליים ופחות משמעותיים זה לא יניב את כל מה שזה יכול היה להניב ומערכת היחסים הזו תבנה על היסודות שנתנו להם בילדות או חרף היסודות האלה. דקות תשמת הלב שאנחנו נותנים לילדים שלנו מגלים לנו אותם מחדש ועם ילדים בעיקר, אנחנו חייבים את זריקות הרענון במערכת היחסים
הידיעה הזו שהכתה בי פתאום, שהמכניות בהיותי איתם היא בכלל לא הנקודה ושאני חייבת להתאפס על עצמי ולחזור להיות עם ילדיי עם כל תשומת הלב, יצרה פתאום הרבה כוח במקום שהיה די מדכדך. תחושת חוסר האונים מול המציאות התחלפה בהבנה שהכוח הוא ממש לא בתמונה הגדולה, הכוח הוא דווקא בקטן ובידוע, במובן מאליו הנסתר מהעין. הצחיק אותי בתוך הבחירה הכל כך מודעת של לגדל אותם בבית, לא שמתי לב איך נתתי לעולם שבחוץ להיכנס לתוך הבועה שלי, עליה אני עמלה זמן כה רב. זה רק עניין של פוקוס, קל לאבד ומסתבר שגם קל לרכוש מחדש, עניין של בחירה. והנה תחושת האנרגיה חזרה, עוד יום עבר בו חיכוכים נפתרו נכון ועם למידה נכונה של התנהגות ופרספקטיבה ולא בעצבים לא של טונים ולא של הרצאות, של עשייה והמון צחוקים באוירה של קיץ קלילה כי המזגן לא הפסיק לעבוד לדקה.
אז הקפדתי על תהליך רגנרציה (כן אנרגיה אצלי משולה לאיבר חיוני) מואץ שהיה כנראה משול לטיפול בשוק וזה עבד. היה אחלה יום, רגעים של לחץ התקבלו בשאלות ענייניות והכוונה לאפיקים נכונים, כל מוקש נוטרל מבעוד מעוד וכל טיל אפשרי יורט בטכנולוגיה לא מתקדמת אך מוכחת מימי סוקרטס. והכי נחמד שמרגע לרגע פחת מספר החיכוכים לשעה - חזרה למצב נינוח. כך שאתמול הגענו לסיום ערב נעים אחרי שיחת skype משפחתית עם בנהזוג שבנכר. קטינא לא שרד את כל הספרים ונרדם והשניים האחרים הלכו לישון בחיוך מסופק. נשארה אמא עייפה להחריד, אבל עם המון אנרגיה ורצון לכתוב ואפילו עם תכנון די ברור גם לקריאה אחר כך. סוג של תחושה מספקת שכזו שפושה בכל האיברים אבל היא יותר מזה כי היא לא רק פיזית, היא גם מנטלית, כמו כזו שיש כשאתה מציב לך אתגר ועומד בו. ואז היא כתבה פוסט ולא סיימה אותו ויום למחרת היא ערכה אותו כל היום וסיימה רק מאוחר בלילה פשוט כי היא היתה כל היום עם הילדים והם היו שמחים והיא היתה מאושרת.
אבל זה כנראה בדיוק מה שהייתי צריכה. לפרסם סופסוף פוסט ואז להיכנס לאובר-דרייב, להחזיר אנרגיה וקצת משמעות. מבחוץ יש כל כך הרבה בלאגן ולפעמים צריך לזכור שהבחוץ תפקידו להישאר בחוץ, שלא באמת צריך אוסמוזה ושהשוואת ריכוזים מוערכת יתר על המידה. הסתכלתי על הילדים והבנתי שתכל'ס אני צריכה להתאפס. הם לא צריכים שהבחוץ יכנס פנימה. רגע בוננות.
חוסר היכולת שלי לחזור לעצמי ולאסוף את הכוחות גרם לי לשים פחות לב מכרגיל. לא שלא תפקדתי - משחקים שיחות, ספרים, אוכל וכל היוצא באלה היו, והייתי שם אבל בעיקר ברחתי. לא מהם - מעצמי וממה שקורה מסביב. הייתי שם, באופן מכני, עשיתי את הדרוש, את המינימום שאני דורשת מעצני ואכן זה עניין סובייקטיבי ויחסי. זה לא שאני כועסת על עצמי על ריפיון הידיים, להפך - אני מאמצת אותו אל ליבי, זה מותר לגמרי. רק שחיוני לא פחות להפיק ממנו לקחים, כשהראשון ברשימה זה מותר לפעמים להרפות. מה שחשוב זה באמת להרפות ולא לייסר את עצמך תוך כדי. כשאת מרפה לגמרי תחושת הריפיון מסיימת את תפקידה מהר יותר מאשר אם תאבקי בה. אני כמובן נאבקתי בתחילת הדרך ולא רק שזמן ההתאוששות התארך, ראיתי איך אני הולכת ומשפיעה שלא במודע על הדרדקים. הכל היה כאילו בסדר ובעצם מתחת לפני השטח הכל רחש ודברים שלרוב מתחלקים, התפרצו בקטנה לתוך מכתשי מועקה בלתי מורגשים.
ריב ומדון הצטרפו לכוחותינו הנצורים חלקית בבית ומצאו להם נחלה, אבל הם הביאו איתם גם את העצלות, השיעמום וההצקות ובעיקר העדר רציף של שמחה. הכל היה כאילו סבבה למראית עין - הותר הרסן של מסך, לא היו כמעט חובות (כן, כולל חובות נגינה), האוכל היה כרגיל לפי בקשתם והכל זרם. לכאורה הכל היה צריך להיות הכי רגוע וסתלבט בעולם. אבל אני הייתי חסרה, פעלתי על אוטומט וחיפשתי לברוח. ססמוגרף הצאצאים הרגיש והמכוייל בדיוק חש בדיוק בגלים ובתנודות הבלתי מורגשים האלה ומגיב בהתאם. לקח לי זמן להרים מבט ולקלוט את זה.
בהתחלה ההתפוצצויות הוולקניות הקטנות נראו לי דרך לא לגיטימית להוצאת קיטור. בימים כתיקונם, זה הרגע שבו אני שולפת מכובע הקסמים שלי את הפיתרון הנינוח שמתאים להרגעת הארוע. בימים האחרונים, לפחות יחסית לעצמי הייתי הרבה פחות יצירתית והרבה יותר קצרה. גם קל לנו כהורים לצאת מנקודת הנחה שאם כל התנאים מצויינים אז עקרונית לא צריכות להיות תלונות, בגדר תראו - אתם יושבים פה כל אחד על גלידה במזגן, זה עם המחשב, זו עם הקונסולה וזה עם הקונסולה הניידת - "מה יכול כבר להיות לכם רע?". אבל מסתבר שזה בדיוק מה שהיה להם רע, הם לא היו צריכים את כל זה, הם היו צריכים את הנוכחות שלי. לא לנוכחתי הפיזית, אלא לתשומת לב אמיתית - הם היו צריכים שהראש שלי יחזור להיות איתם.
מחשבות כאלה הן בדיוק הטריגר להתחיל ולבחון את הנושא יותר לעומק. חשבתי על ההורים שמספרים לי איך את רוב הזמן שלהם הם מבזבזים על מריבות או הסברים. וזה בעיקר עולה כשהם מסבירים, בלי שאשאל כמובן, למה הם לא יכולים לעשות חינוך ביתי. אני תמיד מרגישה שזה בגלל שבמשפחה המודרנית הרבה פעמים אנחנו לא מספיק מכירים אחד את השני כי לרוב אנחנו לא מבלים מספיק זמן יחד (שימו לב כמה אני מפחדת בעצם, השתמשתי גם ב"הרבה פעמים" וגם ב"לרוב" - הנה לכם שתי נקודות יציאה כדי להגיד שזה לא מתייחס אליכם). התגובה היא לרוב "אנחנו מקפידים על זמן איכות". זה אחלה, אבל המון זמן הולך במשך היום על מנהלות ובסופו של דבר אנחנו נותרים עם מעט מאוד זמן איכות ביום, אם בכלל. נורא קשה ככה להכיר ולהנות, מערכת היחסים הופכת ליותר פונקציונאלית. ככל שהיא יותר פונקציונאלית ככה היא פחות נותנת תחושת שייכות אמיתית שעושה נעים בבטן, היא יותר הרגל.
הרגל זה מצוין, אבל זה לא ממש מספיק, לא כשמדובר במערכות יחסים. אדרבא בתוך המשפחה הגרעינית, אז אנחנו גם נוטים לסגל שלל הרגלים פחות חיוניים כמו לתייג, או לריב, או להתמודד על תשומת הלב. כל הדברים האלה נמצאים תמיד במשפחה, הם מתעצמים כאשר אתה צריך להתמודד עם תכתיביה של המציאות (עבודה, סידורים, חוגים, בישולים וכולי) ולרוב אנחנו כל כך שקועים בשגרת היומיום שאנחנו לא מרימים ראש. מהר מאוד השנים האלה של משפחתיות עוברות, הם עוזבים את הקן יותר מהר ממה שחשבנו למרות שלפעמים זה נראה כמו חיים שלמים ואפילו נצח. אם כהורים נמשיך להיות יותר פונקציונאליים ופחות משמעותיים זה לא יניב את כל מה שזה יכול היה להניב ומערכת היחסים הזו תבנה על היסודות שנתנו להם בילדות או חרף היסודות האלה. דקות תשמת הלב שאנחנו נותנים לילדים שלנו מגלים לנו אותם מחדש ועם ילדים בעיקר, אנחנו חייבים את זריקות הרענון במערכת היחסים
הידיעה הזו שהכתה בי פתאום, שהמכניות בהיותי איתם היא בכלל לא הנקודה ושאני חייבת להתאפס על עצמי ולחזור להיות עם ילדיי עם כל תשומת הלב, יצרה פתאום הרבה כוח במקום שהיה די מדכדך. תחושת חוסר האונים מול המציאות התחלפה בהבנה שהכוח הוא ממש לא בתמונה הגדולה, הכוח הוא דווקא בקטן ובידוע, במובן מאליו הנסתר מהעין. הצחיק אותי בתוך הבחירה הכל כך מודעת של לגדל אותם בבית, לא שמתי לב איך נתתי לעולם שבחוץ להיכנס לתוך הבועה שלי, עליה אני עמלה זמן כה רב. זה רק עניין של פוקוס, קל לאבד ומסתבר שגם קל לרכוש מחדש, עניין של בחירה. והנה תחושת האנרגיה חזרה, עוד יום עבר בו חיכוכים נפתרו נכון ועם למידה נכונה של התנהגות ופרספקטיבה ולא בעצבים לא של טונים ולא של הרצאות, של עשייה והמון צחוקים באוירה של קיץ קלילה כי המזגן לא הפסיק לעבוד לדקה.
אז הקפדתי על תהליך רגנרציה (כן אנרגיה אצלי משולה לאיבר חיוני) מואץ שהיה כנראה משול לטיפול בשוק וזה עבד. היה אחלה יום, רגעים של לחץ התקבלו בשאלות ענייניות והכוונה לאפיקים נכונים, כל מוקש נוטרל מבעוד מעוד וכל טיל אפשרי יורט בטכנולוגיה לא מתקדמת אך מוכחת מימי סוקרטס. והכי נחמד שמרגע לרגע פחת מספר החיכוכים לשעה - חזרה למצב נינוח. כך שאתמול הגענו לסיום ערב נעים אחרי שיחת skype משפחתית עם בנהזוג שבנכר. קטינא לא שרד את כל הספרים ונרדם והשניים האחרים הלכו לישון בחיוך מסופק. נשארה אמא עייפה להחריד, אבל עם המון אנרגיה ורצון לכתוב ואפילו עם תכנון די ברור גם לקריאה אחר כך. סוג של תחושה מספקת שכזו שפושה בכל האיברים אבל היא יותר מזה כי היא לא רק פיזית, היא גם מנטלית, כמו כזו שיש כשאתה מציב לך אתגר ועומד בו. ואז היא כתבה פוסט ולא סיימה אותו ויום למחרת היא ערכה אותו כל היום וסיימה רק מאוחר בלילה פשוט כי היא היתה כל היום עם הילדים והם היו שמחים והיא היתה מאושרת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה