הרחקה - דפוס חדש שאני מאמצת

השבוע האחרון שהיה שבוע של עבודה בקצב בלתי אפשרי, ניסיון להספיק הכל ועוד קצת, לעמוד ביעדים שהצבתי לעצמי ללא הורדת רף איכות הביצועים. המחיר היה בעיקר שעות שינה, אבל חשוב מזה העדר זמן לכתיבה שאיננה מקצועית. בבטן מלאה בנושאים פוליטיים התיישבתי לכתוב אחרי שהורדתי את בנהזוג בשדה התעופה בדרך לנסיעת עסקים, סיימתי את כל העבודה להיום ודאגתי שכל צרכיהם של הדרדקים מסופקים ואיבטחתי לעצמי זמן כתיבה. עם הקפה והלפטופ ובועת השקט החצי עבירה שיצרתי לעצמי, לקחתי לעצמי את הזמן לנשום והבנתי שאני צריכה לפרוק. לפוסט הזה אין ברירה אלא להיות אישי.

החינוך הביתי והעבודה, על כל המשתמע מהם, מחייבים ריכוז מקסימלי בכאן ובעכשיו כדי להספיק ולתמרן בהצלחה בין שניהם.החדירה שלהם האחד לתוך השני היא בלתי נמנעת ולא משנה עד כמה אני מנסה למדר בין השניים. יש משהו יותר ממאתגר בלהתמודד בבעיה בעבודה בזמן שצריך לעזור לאחד עם עבודה על קפקא, ותוך כדי לארגן ילדה לשיעור בלט ורגע להכין איזה משהו לאכול לאחר. האתגר נעשה גדול יותר כאשר בשתי המערכות יש לחץ בו זמני ובשתיהן יש צורך לגייס סבלנות וכושר המצאה כדי לפתור את הבעיות ולא לתת להן להתערבב ולזלוג - מה שכמובן מייצר פוטנציאל (אתם לא מצפים שאכתוב יוכלה - כן זו המילה בעברית) נפץ בעל נזק היקפי מורחב. 

זה יוצר מצב שבו אין ממש מקום לעצור על דברים שאינם רלוונטיים להתקדמות בשני הצירים האלה. כל דבר אחר נדחק הצידה ועימו גם ההתמודדות איתו, היא נדחית למועד מאוחר בו אפשר יהיה לתת לזה תשומת לב. זה קצת בעייתי כיון שזה מצמצם מאוד את היכולת שלי להיות חברותית ולתת תשומת לב, עם זאת זה פותר חיכוכים קטנים שאם היה לי זמן קרוב לוודאי הייתי מתעכבת עליהם. זה אומר שאין זמן לייצר דרמה כזו או אחרת על צרימות, לא שחלילה אני מכניסה את עצמי מרצון לקבוצת הטיפוסים הדרמתיים.


ההרחקה המתבקשת בזמן הטיפול של דברים שאינם קריטיים ברמה היומיומית יוצרת נקודת מבט טובה. יותר מזה, מאפשרת הסקת מסקנות טובה יותר, פחות נשלטת על ידי רגשות. ברור שזה מאוד כוללני וזה תלוי באירוע עצמו, ויש כמובן אירועים שאין ברירה אלא להגיב עליהם בזמן אמת, אולם הימנעות מתגובה לאירוע בעת התרחשותו, כשאפשר ואחרי כל ההסתייגויות שהוספתי ולא הוספתי, מאפשרת מנעד התנהגותי רחב והרבה יותר בריא. שמתי לב לזה כי אנשים שפעם נטו לעצבן אותי בהתנהגותם, לא שינו התנהגות, זו אני שהפסקתי להתייחס כי אין לי ממש זמן לזה ופתאום התפנה לי הרבה זמן ומקום (שמיד התמלא בעבודה וילדים).

אני לא ממציאה את הגלגל - ניתוק של זמן ובמידה רבה גם של רגש הופך את ההתמודדות לקלה הרבה יותר ולפעמים אפילו מאיין אותה. מהמורות קטנות, שלו היה לך זמן להתייחס אליהן, היו הופכות לבור, שלא לדבר על תהום, מאבדות את משמעותן. אני מתרגלת את זה כרגע במרבית תחומי החיים. אבל לא משנה כמה אנחנו מנסים לתרגל דברים להכרח יש דרך משלו. כשמשהו מכעיס אותי או מעליב אותי ואין לי זמן להתייחס אליו, ברגע שאתפנה לחשוב עליו שוב, אם בכלל, אני אשים לב שפתאום זה כבר לא כל כך חשוב. כלומר כן, ברגע ההתרחשות הפגיעה או העצבים גדולים, אבל ההכרח של לא להתייחס לא מאפשר להתעכב על ההתנהגויות האלה. ההתייחסות אליהם בדיעבד מגמדת אותם, אולי כי באיזשהו מקום בעצם כבר המשכת הלאה, אז למה לחזור לאחור?

זה הביא אותי לשתי תובנות עיקריות. הראשונה היא שזה כלל מעולה ביחסי אנוש, אבל יותר מזה כלל מצוין ליחסים עם הילדים. ומה זה אומר? ובכן, התגובה שלנו לילדים היא לרוב מיידית, זה די מוכתב מסוג הקשר. כלומר כשהילדים רבים ביניהם, אני לא רואה אותנו אומרים "תנו לי לחזור אליכם בנושא, בינתיים תפסיקו". אנחנו מיד מגיבים אליהם, בין אם באופן חיובי ובין אם באופן שלילי. העניין הוא שלתגובה שלנו לילדים אמורים להיות שני צדדים: אחד תגובה מיידית לאירוע, השניה היא הלקח הנלמד או שאולי נקרא לו חינוך/הכוונה. 

הבעיה פחות חריפה במצבים חיוביים, אבל מה קורה דווקא בזמן של לחץ או עצבים? ובכן, דווקא אז אנחנו נוטים לשכוח את שני ההבטים שיש להתנהגות שלנו. אנחנו מונעים מהצורך לסיים את הבעיה ולא תמיד מבינים שהדרך לסיים את הבעיה היא דרך למידה שתביא בסופו של דבר (גם אם באופן איטי עד כאב) לשנוי בהתנהגות של הילד. זאת אומרת שהפעולה צריכה להתחלק לשני שלבים: אחד להפסיק את מה שזה לא יהיה שדורש התייחסות; השני, ליצור מצב שההתנהגות הזו לא תחזור על עצמה ולתת לילד כלים לעשות את זה בעצמו. 

איך מפסיקים? ובכן זו החלטה אישית, אני לא יכולה לדמיין את עצמי מפסיקה מריבה בין הילדים על ידי כניסה למטבח, שליפת סיר ותיפוף עליו כדי להסיט את תשומת הלב לדוגמא. אם כי במחשבה שניה, יש פה אחלה קטע. ברור יש צורך בסמכות הורית, שאגב לא נקנית בצעקות, להפך. שמתי לב שאני לרוב מדברת המון בניסיון להפסיק מצבים בעייתיים בין הילדים ושמתי לב שאני גם לפעמים נעשית עצבנית בגלל אינטראקציות שלהם. זה בטוח פוגם בחוש השיפוט שלי באשר לדרך הנכונה לטפל בזה, זה בטח לא מאפשר להם לשמוע את כל המלל או להפיק מזה תובנות. כשאני לא מטפלת בזה נכון קורים הרבה דברים, אבל מה שבעיקר קורה הוא שאני דנה אותם ואותי לחזרה בלתי נמנעת על אותה טעות שוב ושוב.

וזה באמת קטע כזה. כי הורה היה רוצה להאמין שהילדים הנבונים שלו קלטו שההתנהגות הזו לא בסדר ומעכשיו ימנעו ממנה, לפחות כדי להמנע מכעסו של ההורה. רק שזו לא באמת סיבה לשינוי התנהגות, בטח לא לעומק. ותכל'ס זו התנהגות מאוד מעצבנת. אז למה הילדים לא לומדים וממשיכים לחזור על התנהגויות? אני מניחה שזה נובע מהמון סיבות ואני בטח לא פסיכולוגית ילדים. אבל עלה בדעתי שרק להגיד להם שמשהו הוא לא טוב זה לא ממש עוזר, גם להסביר להם למה זה לא עוזר כי את מבקשת מהם לאמץ את זוית הראיה שלך, אבל בעוד שהוא מסוגלים לקבל אותה, הם לא מטמיעים אותה, היא לרוב מתנגשת בזוית הראיה שלהם.

השיטה החדשה שלי היא להפסיק ולהתרחק. כלומר לא בהכרח להתרחק מהם. אלא להפסיק את הבעיה, לקצר בשיחה (טוב, זה משהו שאני מתרגלת שנים והוא לא קל לשכמותי) ובעיקר להידבק להנחיות מעשיות - מה לא בסדר ואיך כדאי היה לעשות אחרת. שיחות אחרות על התנהגות אפשר לעשות במועד מאוחר יותר אם ממש מוכרחים, אגב אחרי שעובר הזמן ממש לא מתחשק לחזור לזה, אז זה בערך כמו להרוג שתי ציפורים במכה אחת. ויותר מזה, מתן כלים אופרטיביים לילדים מקל עליך את משימת החינוך - זה נותן להם משהו להיאחז בו כדי לשנות או להתחיל לייצר שינוי וזה בעיקר מגביל מבחינת מלל. 

כמו כל דבר זה לוקח המון זמן וסבלנות, אבל בניתוק הזה יש משהו מאוד מרגיע. זו לא התעלמות, זו דרך מלאכותית למסגר דברים, לתחם אותם. בעיניי זה צורך שלי לא לאבד את מוקד הכוח שלי, אם אני מטפלת בבעיה כשאני כועסת או לחוצה או נעלבת לרוב הטיפול שלי יהיה יותר טוב. זה לא עושה אותי אדם פחות רגיש, הכלים האלה מאפשרים לי להרגיש יותר, להיות מאוזנת ולהרגיש בשליטה. התנהגות שהיא כולה רגשית ללא ראציונלאליות היא כנראה משהו שאני לפחות לא מסוגלת לו. התנהגות שהיא רק רגשית או מיידית היא לרוב משהו שמשנה לי את מרכז הכובד. אני חייבת לאזן, לאזן אומר לקחת את הזמן ולשנות את הפרספקטיבה לרגעים שבהם אני יכולה להעריך את התמונה בכללותה. 

דברים שנראים נוראיים באותו הרגע לא באמת כאלה לרוב, לכן הזמן כפוי ככל שיהיה הוא הסיכה שמפוצצת אותם ומחזירה אותם לגודלם הטבעי. מעבר לזה שברגעים של לחץ או התרגשות קיימת נטייה טבעית להגזים בתגובות. הגזמה בתגובות היא בוודאי לא בריאה, על אחת כמה וכמה עם הילדים. אז זהו, מסתבר שכוח פנימי הוא תוצאה של מרחק וזמן, אבל הי אינשטיין כבר פחות או יותר אמר את זה קודם. 

הקלות שבנחרצות, התבצרות מבית מאחורי מקלדת

פרשת ההתאבדות של אריאל רוניס עוד לא סיימה להדהד, אבל הידהודיה הנוכחיים האחרונים מיד יסיימו את הידהודם, אל דאגה הם ישובו. בפעם הבאה ששוב יהיה איזשהו  פוסט שיש בו משום הshaming, פרשה זו תעלה מיד כדוגמא וגם כקובעת אסוציאציות ציבוריות. זה ציני, זה אנושי, ככה זה פועל. אבל מרבית הציבור הוכיח כמה קל לשנות את הדעות כאשר למעשה אין הרבה מידע על המקרה. כי תכל'ס מה הציבור יודע לנושא הפרשה הזו? בערך כלום. הוא לא יודע מה באמת קרה בלשכה, הוא לא יודע על האישה, לא על אריאל רוניס ז"ל ולא מה גרם לו לשים קץ לחייו. 

אישה כתבה פוסט ובו תיאור של מקרה שנתפס בעיניה כאפליה על רקע צבע עור. ייתכן שבאמת הדברים היו כפי שאמרה ויתכן שכך הם נתפסו על ידה, ייתכן שאחרי אינסוף פעמים בהן היא הרגישה מופלית לרעה, מה שהתרחש בלשכת רישום האוכלוסין היה הקש ששבר את גבה. אני לא יודעת. הפוסט שלה גרר אמפטיה מיידית ברשתות החברתיות. מקריאת הפוסט שלה בלבד אכן ניתן להבין מדוע אנשים מיהרו לשתף. כוחה של הרשת החברתית כמחולל תודעה הוא גדול וזו הדרך של אנשים להביע תמיכה ואף לייצר סוג של פעולה מבלי לעשות יותר מדי. 

השיתופים יצרו סוג של צונאמי מתגבר. השיתוף הפך לשיפוט. אלא שבצד השני של השיפוט עמד אדם שדבריו לא נשמעו. אני לא מתיימרת להבין או לנתח, אך התוצאה היתה עגומה. מושא התלונה, אריאל רוניס התאבד. מכאן החל צונאמי חדש ברשתות החברתיות, הפעם על כותבת הפוסט, המשתפים וכוחן של הרשתות החברתיות. מעניין להסתכל על הדיון הזה כי הוא בעיקר מוכיח כמה קל לשנות את דעת הקהל, עוד יותר במקרים של חוסר ידע. 

רובם המוחלט של המשתתפים בפסטיבל הנוראי הזה לא באמת יודע מספיק פרטים כדי להסיק מסקנות ועם זאת הם מאוד נחרצים. ברטרנד ראסל אמר פעם כי הבעיה עם העולם המודרני היא שטיפשים מלאי ביטחון עצמי וחכמים הם מלאי ספקות. אגב הוא נפטר ב- 1970 ולא זכה לראות עד כמה הוא צדק. איכשהו האנושות מתקדמת טכנולוגית, אבל חוזרת אחורה מבחינה התנהגותית ואולי אף מוסרית. במידה רבה, אבל שונה בתכלית, נראה ששוב העולם נמצא במעין ימי ביניימי במהותו. 

בצורה כוללנית, גורפת ולא מדוייקת (תודו שמשפט כזה ממש עושה חשק להמשיך לקרוא) ימי הביניים הסתיימו עם החזרה לערכים הומניסטיים במהותם, אל הפילוסופיה היוונית העתיקה מחד ועם מהפכת הדפוס מאידך. רבים הישוו את מהפכת האינטרנט מבחינת מהות וכושר שינוי למהפכת הדפוס ובצדק. אך האם מהפכת האינטרנט מביאה דווקא שינוי הפוך מבחינה פילוסופית? כלומר האם האינטרנט שהיא כל כך רחבה ומאפשרת תקשורת גלובלית, אינסוף של פעילויות וכן גישה למקור עצום של ידע בעצם מצמצמת את מקורות ההזדהות שלנו והופכת אותנו למאוד מחודדים בהגדרות? האם אנחנו, הלכה למעשה, זונחים הגדרות אוניברסליות לטובת ערכים והגדרות מאוד פרטניים?

היה הגיוני להאמין שהיכולת של הרשת להפגיש (או לייצר פוטנציאל פגישה וירטואלית) מגוון כל כך עצום של בני אדם (ועדיין עם ייצוג כמעט לא קיים של העולם השלישי), תרבויות ואופני חשיבה תביא דווקא לריבוי דעות מחשבתי, להבנה שיש כל כך הרבה בני אדם בעולם ותכל'ס יש מקום לכולם, אך ההפך הוא הנכון. משהו ברשת יוצר התבצרות של עמדות, אולי כי כל אחד כותב מביתו וביתו הוא מבצרו. תחושת ההגנה שלך גבוהה יחסית כשאתה יושב בבית מול מסך ומקלדת והעולם פרוש תחת אצבעותיך. תחושת הכוח הזה מעוורת, מסתבר שיא מעפילה על שיקול הדעת. ידע היא כוח, אבל גם חוסר הידע הוא כוח ושניהם בעלי פוטנציאל הרסני ללא שיקול דעת.

במידה רבה אנחנו קושרים לכוחה של הרשת כתרים רבים ובצדק, רק שאנחנו שוכחים דבר אחד - לרשת אין כוח ממשי ללא בני האדם. הרשת זקוקה לבני אדם כדי להיות גורם בעל השפעה. עיצוב הרשת אינו תלוי רק במעצבי דעת קהל, רגולציה ותנאי שימוש, הוא תלוי בכל אחד ואחד מאיתנו, המשתמשים. לכן השורה התחתונה בכוחה של הרשת היא האדם שמאחורי המחשב (או הלפטופ, או הטאבלט או הסמארטפון - כן כן, ממש בלוג רספונסיבי נהייתי). ללא ערכים מוסריים בסיסיים, ללא כבוד לבני אדם וללא כוח שיפוט, כל הידע שברשת לא יהפוך אותנו לטיפשים פחות. 

לעניין המקרה הזה? השיתוף של הפוסט של האישה יכול היה לייצר בדיקה של המקרה לגופו ובכך היה תורם חיובית לבחינת נושא חיוני לחברה אזרחית מתוקנת. אבל הנושא לא נגמר בשיתוף, הוא נגמר בשיפוט. מתוך רצון אמיתי להציף בעיה אנשים הפכו את עצמם מכלי להצפת בעיה למערכת שיפוטית. המערכת השיפוטית הזו היא אנושית מאוד, כולנו עושים את זה, הבעיה היא שבמקום שנשאל שאלות אנחנו ממלאים אותן בעובדות לא בדוקות ובדעות מוצקות ולא חוששים להשמיע את דעתנו נחרצות. במידה מסויימת על כולנו מוטלת חובת העריכה והחשיבה אך יש כאלה הנכנעים לדחף ולמיידיות ולרוב הם גם מאוד קולניים.  

הבעיה איננה הרשת, הבעיה איננה הרשתות החברתיות. כמו כל התפתחות טכנולוגית, גם הרשת דורשת מוסריות. ההיסטוריה מלמדת על גלים של חזרה לפילוסופיה היוונית הקדומה ולא בכדי. הרעיון של מרכזיות האדם מחד וערכים הומניסטיים הוא כנראה מוטיב חוזר בהיסטוריה האנושית, בכל תקופה חשוכה בה הוא נשכח, מגיעה בסופו של דבר בריאקציה. הדואליות של הרשת כמקום נפלא מחד אך הרסני מאידך יש בה משהו מהכנסייה של ימי הבייניים. המקום בו האדם מוצא נחמה מחד אך חי בפחד מאידך. בסופו של דבר הרשת כאן כדי להישאר אך זה מצריך מערכת כללים עמוקה יותר מתנאי שימוש, זה מצריך סרגל מוסרי. הגלובליות של הרשת מחייבת קוד התנהגות מוסרי רחב, כרגיל זה תלוי באדם.

הרגע הקטן הזה של לעצור לשיקול דעת נוסף הוא קריטי. אפשר לשתף כדי להציף בעיה, אפשר לשתף ולגרום להטיית השיח למקום הלא נכון. שיקול דעת ושיפוט זו השורה התחתונה ושום טכנולוגיה לא יכולה להביא לפיתרון, זה עניין אנושי. בהומאז' לברטולד ברכט אפשר לסכם:

גנרל, החיבור שלך לרשת הוא כלי יעיל

בעזרתו תגיע למידע ותכתוב דעתך על כל קיר

אבל יש לו חיסרון אחד 

הוא זקוק לאדם 

(טוב, גם למחשב, ספק אינטרנט, כסף ועוד - אבל אל תהיו קטנוניים) 

נטולת מרצ

לעשות חשבון נפש אף פעם לא מאוחר, לעיתים צריכים קצת זמן כדי להעריך אירועים נכון. בני אדם פעמים רבות רוצים תגובה מיידית לאירועים, אך לא תמיד התגובה המיידית הזו נכונה, לא בחיים האישיים ולא בציבוריים. אין זה אומר כי תגובה מיידית אינה נדרשת, יש פעמים שלא ניתן להתחמק ממנה, אך גם במצבים כאלה אם נבחן במבט לאחור נגלה שיתכן שהיה דפוס פעולה שהיה יעיל יותר ולרוב נסביר את העדר הבחירה בו באילוצים של זמן ומקום. זה לגמרי אנושי ומוכר. בזירה הפוליטית זה קורה לא פעם, השאלה היא מתי התגובה המיידית היא מחוייבת המציאות ומתי היא לא. 

זורמת (אילוסטרציה)

היום מעט יותר מחודשיים אחרי הבחירות, אני מרגישה שהגיע הזמן להוציא כמה דברים מהמערכת ואני לא חושבת שמאוחר מדי, להפך, זה ממש הזמן. אנחנו כמעט במרחק הכי גדול מהבחירות הבאות שהן בלתי צפויות, בה במידה שהן צפויות מאוד, ובכל זאת לא קרוב מדי. בדיוק הזמן להסתכל אחורה ולהסיק מסקנות על כאן ועכשיו ולקראת הבחירות הבאות. על מפלגת העבודה כבר דיברתי, ולא שהרצוג הוא קורא שלי, אבל עושה רושם שהוא לגמרי מסיק את המסקנות - מקומו באופוזיציה ומבחינתו הקמפיין לבחירות הבאות מתחיל עכשיו. אפשר רק לקוות שהוא ימשיך כך. מעבר לזה שההישג של מפלגת העבודה בבחירות האלה הוא מצוין ואני לא בטוחה שהיא היתה יכולה להשיג תוצאות טובות יותר. אבל מרצ. על מרצ לא דיברתי.

שנים אני נעה ונדה בין מרצ לחד"ש. במידה רבה ההיצמדות שלי למרצ מחוסרת סיבה אידיאולוגית. חבר הכנסת שמייצג אותי בצורה הטובה ביותר כמעט בכל הנושאים הוא דב חנין. הההיצמדות שלי למרצ היא לגמרי רגשנית. היא רובה ככולה שולה אלוני. האישה הדומיננטית, החכמה והכובשת הזאת, שהיתה לאחת המורות שעיצבו את מי שאני והיא לי דמות ומופת - זה הקלף הכי חזק שלי לנושא מרצ. אם לדבוק בתבנית המשפטים הנדבקים של נתניהו מרצ זה רצ, רצ זה שולה. רצ זו המפלגה שהייתי רוצה להצביע לה, מרצ היא ברירת המחדל. זה מה שנשאר, אבל זה לא.

געגועים זה לא קריטריון להצבעה

רצ של שולה אלוני היא רצ של זכויות אדם, של העמדת האדם במרכז, של חרויות פרט, של הפרדת דת ומדינה. אבל רצ לא קיימת הרבה זמן ומרצ היא כבר מזמן לא רק כזאת, היא גם כזאת. אבל עמדות כמו של חברי כנסת ממרצ היום אפשר למצוא במפלגת העבודה. אין ייחוד לחברי הכנסת של מרצ. הניסיון לבדל את מרצ ממפלגת העבודה מתבסס בעיקר על היסטוריה ולמעשה אין לזה משמעות. אין קול ייחודי למרצ, להפך הטון של זהבה הוא די מונוטוני ועולה על העצבים. זאת אומרת, אני מאוד מעריכה אותה ויחסית לכמויות חוסר האהדה שהיא מקבלת, מה שאני חושבת עליה הוא ממש חיובי. ועדיין זהבה גלאון לא מנהיגה את מרצ לשום מקום, ולא, קפיצות במקום, א-לה הקליפ בקמפיין, זה לא נחשב.

ברור שאני יכולה להסביר את הבחירה במרצ גם על רקע פרסונלי, חברי הכנסת שלה הם חברי כנסת מצויינים ופעילים ולרוב אסכים איתם אידיאולוגית, יש לי בעיה עקרונית עם מטריית ההגנה שהם נותנים לכל "מבצע" עד ששוב הם מתאפסים על עצמם, אם בכלל. מועמדי הספסל שלה נהדרים, אבל כמה כבר אפשר לתרץ הצבעה למרצ במשאלה שמוסי רז יהיה חבר כנסת? (ואני מאוד רוצה שיהיה). במצב של מרצ היום, היא כנראה בשיא כוחה. בבחירות 2003 קיבלה מרצ שישה מנדטים ויוסי שריד מיד התפטר מראשות התנועה. מהרגע הזה המפלגה מדשדשת בשולי הפוליטיקה הישראלית ותכל'ס, הנה אני אומרת את זה (תופים): היא מוכיחה שאין לה רלוונטיות.

כן, חברי הכנסת של מרצ נהדרים. כן, הם עושים המון. כן, הם חברתיים ואכפתניקים. כו, הם גם די שמאלנים, או לפחות משתדלים. אבל אין מפלגה על הטיקט של "אנחנו בסדר" זה לא תופס. שולה אלוני ידעה להיות באופוזיציה ולשמור על רלוונטיות, מרצ של היום מנסה להצדיק את עצמה, זה הופך אותה ללא רלוונטית. זה מצער, אבל צריך להכיר בזה. את הפעילות המבורכת של חברי הכנסת שלה אפשר לנהל דרך מפלגת העבודה. 

דווקא בתקופה בה שיח הזכויות נבלע בתוך היומיום ולמרות שהוא רלוונטי מאי פעם הוא מתעמעם, הייתי רוצה להאמין שיש מקום למפלגה של זכויות אדם. זה הנושא שנמצא הכי על סדר היום אבל תמיד במובלע ולא במשתמע. האמירה של אובמה לגבי משפטו של נתניהו על נהירת הערבים לקלפי היתה צריכה להוות נורת אזהרה, אך היא מוחלקת בהתגוננות של סליחה דיפלומטית שאין בה דבר. אובמה הציב מראה מול ממשלת ישראל, אבל ממשלת ישראל נוטה לראות בזה מטרד ותו לא, הרי מה שחשוב שהעסקאות הביטחוניות מתנהלות כסדרן. המציאות מלמדת שאין מי שבאמת נושא את דגל החירויות וממילא זה נתפס בציבור כפריבלגי מול נושאים אחרים.

אבל חזרה לענין הפעולות המיידיות כי עם זה התחלתי - כשזהבה גלאון הודיעה על כוונתה להתפטר מראשות מרצ אם זו תקבל ארבעה מנדטים בבחירות האחרונות, עוד לפני היוודע התוצאות הסופיות זה לא היה נראה  לי מעשה של גבורה בכלל. עשה את זה יוסי שריד וכבר אז זה היה נראה לי כמו ניסיון פתטי לפנות את הבמה לפני שנזרקה העגבניה הרקובה הראשונה. ההצדקה היחידה של גלאון שיכולתי לקבל לעניין היתה שזה נעשה כדי שזנדברג תכנס לכנסת וגם אז לדעתי היא היתה צריכה להצהיר על ויתור על כניסה לכנסת ולא על ראשות המפלגה. גם אם יש צורך שתתפטר (כן להתפטר במקרה של גלאון, לא במקרה של שריד), הרי שיש לעשות זאת אחרי שנושאים בהכרה בכישלון. מן הראוי שתהפוך את עצמך לקורבן אחרי שנשאת בגאון בתוצאות הטעויות שבחלקן הן שלך. 

אבל עכשיו חודשיים אחרי הבחירות הגיע הזמן לעשות חשבון נפש במרצ. חשבתי שצריך לדבר על החלפת היו"ר, עכשיו אני תוהה אם זה בכלל משנה? אני מניחה שלא, אז בעצם כבר לא ממש אכפת לי אם זהבה תתפטר. ראש מפלגה כזה או אחר לא יהפוך את מרצ לרלוונטית יותר וכדאי להסיק מסקנות.

אולי בכלל הייתי צריכה להתחיל ולסיים את הפוסט הזה במשפט "אם יש משהו שהדגימו הבחירות האלה (שוב) זה שאין שום טעם במרצ" ובכך חוסכת לכם את כל המלל. אולי הייתי צריכה שיחת אשכבה למפלגה אהובה שסיימה את הקריירה. לפעמים הגדולה של שחקן היא לדעת מתי כדאי לרדת מהבמה. אפרופו לרדת מהבמה, אני חוששת שיש לי יותר מדי חברי כנסת להציע את זה להם, אבל זה כבר בפעם אחרת.

ובאמת שהתאפקתי לא להשוות בין ההתייצבות של כולנו הערב לארוחות המשפחתיות ברחבי הארץ ובין יציאתה של ז'אן ד'ארק ממש היום ב- 23.5.1430 לקרב על קומפיאן, שם היא נפלה בשבי האנגלי. זה הצליח לי ממש עד הרגע האחרון...

רוח הנביאים מרחפת על פני תהום

יש כמה דברים שהממשלה הקודמת הצליחה לעשות מלבד מלחמה והרבה רע, היא הכניסה שני ביטויים שנראים פעוטים אך למעשה הם משמעותיים ביותר – "רוח הנביאים" ו- "מדינה יהודית". הם חדרו אל השיח והתקבלו לחלוטין בטבעיות. אדם היה רוצה לשאול כיצד קרה שמקובל פתאום במדינה המתהדרת בהיותה דמוקרטיה, אפילו היחידה באזורה, להשתמש במושגים שמצמצמים את השיח?

הרי אין זה הגיוני לבקש הכרה בצביון המדינה ולא בקיומה. הכרה בקיומה היא הרבה מעבר לרק הכרה בצביון – היא מהותית. ועם זאת עם ישראל התייצב כמעט כאיש אחד והודיע כי הדרישה הזו הגיונית. פתאום הטיעון הוא שההכרה במדינה יהודית זה הרבה יותר עקרוני מאשר הכרה במדינת ישראל – תסלחו לי אם אומר שאינני מבינה את ההגיון פה.

כיצד קרה שמדינה, שהחלה תהליך של כניסה לתוך המהות של הדמוקרטיה עם חקיקת חוקי היסוד בשנת 1992, חוזרת לדבר על מושגים כמו "רוח הנביאים"? תגידו שכבר במסמך המכונן שלה מוזכרת אותה "רוח הנביאים"? זה נכון, אבל יחי ההבדל – בעוד שבשנת 2015 אנחנו עם חוק לאום ברוח הנביאים, ב- 1948 חברו ל"רוח הנביאים" גם המילים הבאות: חרות, צדק, שלום, שוויון זכויות, חופש דת, חופש מצפון, לשון, חינוך, תרבות ונאמנות לעקרונות מגילת האומות המאוחדות.

במבחן מספר המילים: נתניהו – 2, בן גוריון – 19 (בספירה חסרה) ß צמצום השיח?

בתהליך עקבי, שיש להניח שהפילוסוף ויטגנשטיין היה שמח לחקור, חדרו שני ביטויים אלה לשיח וחוקר טוב ממני עשוי למצוא יותר. "רוח הנביאים" אפילו השתרבבה לנאומו של יצחק הרצוג עם השבעת הממשלה החדשה. אני מתעכבת על אימוץ הז'רגון הזה, בטח על ידי מנהיג האופוזיציה, כי במידה רבה האימוץ הטבעי של הביטוי הוא קבלה בלתי מודעת של לקסיקון שיוצר תודעה, שאחר כך מניעה פעולה וביטוי חברתי הלכה למעשה. זאת אומרת אימוץ של מילים חדשות או מתן משמעות חדשה למילים מלמד על דרך מחשבה חברתית. דרך חשיבה של חברה יוצרת בסופו של דבר גם פעולה. אימוץ המילים הוא מחוון לשינוי עמוק.

במבט מבחוץ, מתבקש לטעון, אמנם בהעדר ביסוס מחקרי, שהתהליך כבר כאן. זאת אומרת שברגע שהמילים מקבלות את המשמעות החדשה שלהן, השינוי המעשי יתחיל לתפוס צורה. את ההבחנה קל יותר לעשות בדיעבד, כך שלמעשה הטענה שלי היא שבהנחה שיהיו מחקרים עתידיים בנושא, ניתן יהיה לטעון שההתמרה מתהליך מחשבתי לאומי-יהודי להליך בעל משמעות חברתית לאומית נעשתה בסביבות 2014, מצוק איתן ואילך. כלומר השיח של אוריינטציה יהודית-לאומית-צבאית הפך לשיח שולט וגבר למעשה על שאר תתי השיח החברתיים המתחרים.

הדומיננטיות של השיח הזה תבטיח גם מעבר לפעולות מוחשיות יותר שיקבלו ביטוי מוסדי למשל בחוקים של הכנסת, בהרחבת סמכויות של שרים, בצמצום אפשרי של כוחו של בג"צ, אבל לא רק. אלא גם בדרך שבה אזרחים תופסים את המציאות או נכון יותר מצדיקים אותה. ממש כמו הצדקת מותם של אזרחים עזתיים בהסבר שזה נזק היקפי שצה"ל עשה כל מאמץ לצמצם.

קבלת השיח והעדר הפקפוק מאיימים, לדעתי, לסדוק את השכבות הדמוקרטיות המגנות עלינו. שיח, התנהלות ממשלית, תפיסה ציבורית, דעת קהל שמזינים את עצמם ויוצרים שפה ומציאות. אימוץ אוצר מילים חדש הוא משהו שנעשה באופן טבעי בחיבור שבין חברה לשפה, הן מזינות זו את זה ומשתנות בהתאמה זו לזו. שינויים של שפה מעידים על שינויים חברתיים ולהפך. לכן ראוי להתעכב על שינויים בשפה, גם אם הם נדמים פעוטים. שינוי בשפה הוא שינוי גם בעולם המושגים, המילה יכולה להיות אותה מילה אך התוכן שלה משתנה, השינוי בהגדרה, הוא גם שינוי בתודעה החברתית. כשאנחנו מחליפים הגדרות במידה רבה אנחנו משילים או לובשים צורה.

אם לשיח הפוליטי, הדתי, המדיני והחברתי חודרות יותר מילים יהודיות הן עושות את זה על חשבון משהו, על חשבון המילים ממשפחת המילים הדמוקרטית. השינוי הלשוני הוא איטי, לכן קל יותר להבחין בו רק בדיעבד ולא תוך כדי תהליך, כמעט כמו לוחות טקטונים, התזוזות החברתיות הן איטיות, ולכן אינן מהפכניות בטיבן. הדעת הציבורית עוברת תהליך סובליציה כבר כמה שנים שמכין אותה למעבר, עד שמגיעים זרזים למינהם שמקבעים אותו. כניסת מילים יהודיות-לאומיות על חשבון מילים דמוקרטיות – היא עוד הוכחה שמי שחושב שיהודית ודמוקרטית הן שני צירים מקבילים פשוט לא רואה את השיפוע הקווי שיוביל בסופו של דבר לנקודת הממשק או הפיצוץ.

שנים ארוכות של תהליך מתמשך, שהגיע לנקודת ציון לאחרונה בעקבות מספר תהליכים שניתן למנות וביניהם חוט מקשר. זה היה צוק איתן שיהיה לצערי ברובו קונסנצואלי. זאת מערכת החינוך ושעות היהדות והמורשת ("נו, קצת יידישעקייט זה לא מזיק")– שלא הרבה תהו כמה שעות דמוקרטיה יצאו בתמורה. זאת ההסכמה שלנו לצמצום אופק ההשכלה של הילדים. זאת האינדוקטרינציה לטובת השילוש של שואה, צבא ודת. זאת מנהלת הדת, זה הפימפום הבלתי פוסק שאין פרטנר ואין לנו אלא לזכור שאלוהים איתנו וזה שנים על שנים של דת ומדינה ודמוקרטיה פרוצידוראלית חובבת כללים ומצמצמת מהות ואלה לא הכל. אבל אלה חלק מהלבנים של שביל הלבנים הצהובות שהוביל אותנו לעידן "המדינה היהודית" ו- "רוח הנביאים".

את דעותיי לנושא המעבר ממדינת ישראל ל"מדינה היהודית" כבר שניתי- מדינת ישראל היא הרבה יותר ממדינה יהודית ואילו המדינה היהודית היא הרבה פחות מישראל, אני מעולם לא נטיתי לעבר הגדרות מצמצמות. אפשר לשים לב שמי שמבקר את השימוש "מדינה יהודית" מיד נחשד כלא ציוני. המחנה הלאומי במו ידיו מצמצם את מה שמדינת ישראל יכולה להיות, הבלבול הוא בין הכלי והמטרה. לקחנו את מקור הלגיטימציה והפכנו אותו לעניין עצמו. בעוד שבמדינת ישראל אני יכולה להיות כל סוג של יהודי (או לא), במדינה היהודית אני לא יכולה להיות לגמרי דמוקרטית.

רוח הנביאים היא ניסיון ליצר תמה של דברי הנביאים, רק שרוח הנביאים בתקופת הנביאים היא רוח של מוסר ורוח הנביאים ב- 2015 היא רוח של התרפקות על הדת. תקופת הנביאים היא בגדול, ובלי להיכנס לכל הפרטים, תקופה די רעה – מוסרית, מדינית וכלכלית. הפער החברתי-כלכלי התעצם, ואלא אם הייתם אריסטוקרטים, החיים לא היו טובים. תוסיפו לזה מלחמות שמשמעותן מוות, פציעות, שבי, פגיעה ביבולים כתוצאה מהמלחמה אבל גם כתוצאה מהמחסור בידיים עובדות, מדי פעם בצורת ותקבלו שחיקה של מעמד הביניים והתרחבות מעגל העוני כאשר הנהנים הבלעדיים הם אנשי האריסטוקרטיה החדשה שמתעשרים על גבם של המתרוששים. מי היו הנביאים? הם היו אם תרצו מובילי המחאה החברתית של התנ"ך. 

הפתרון לרעות החולות היה הדת, במקרה הזה דת מבוססת צדק ומוסר. היינו התשובה של הנביאים היתה – עבודת האלוהים והתיישרות מוסרית היא הפתרון ולא פולחן חסר משמעות. זה ברור שלא החזרה לעבודת האלוהים היתה הפתרון - אלה חוקי הדת של תקופה לא ממסדית זו, שאפשרו צדק יחסי שהתבטא בכל תחומי החיים ויכול היה להשיב את הסדר על כנו. לא אקט פייסני אלוהי, אלא התארגנות חברתית על בסיס מוסרי.

אנחנו כבר לא בתקופה של הנביאים, ערכים מוסריים נשארו בבסיסם דומים מאוד כבר משחר ההיסטוריה ועם זאת יש בכל זאת ראייה רחבה וברורה יותר של מהו צדק חברתי, מהו מוסר, מה מקומה של המדינה בהגנה על זכויות האזרח וזכויות המיעוטים. רוח המוסר הנביאית הזו התגלגלה לערכים אוניברסליים הומניים.

העניין הוא שלא לכיוון הזה מתכוונים נתניהו, בנט וחבריהם – "רוח הנביאים" שהם משתמשים בה ברטוריקה בלתי פוסקת קוראת הפוך – לצמצום השמירה על זכויות האדם, בהבחנה בין אזרח לאזרח. רוח הנביאים שנתניהו משתמש בה היא בכלל לא המצב הנפשי שנתניהו רוצה שנהיה בו. הוא לא רוצה אותנו מוסריים יותר – הוא רוצה אותנו יהודיים יותר ולאומיים יותר.

השימוש בביטויים "רוח הנביאים" ו"המדינה היהודית" הוא משחק רטורי שמייצר אווירה לאומית מתאימה כזו שבה יהיה נוח לפוליטיקאים השחוקים שלנו לפעול. הם נועדו למשחק בדעת הקהל וזה עובד. זה נראה בלתי מזיק, זה נשמע הגיוני, משלנו, כור מחצבתנו, סלע קיומנו. אנחנו כל כך שחוקים שאנחנו מקבלים את זה ללא עוררין, מטמיעים את זה בשפה ובעצם מטמיעים את זה במחשבה. זה נקרא תהליך של שינוי מחשבתי שמייצר שינוי מעשי. "רוח הנביאים" לא שורה עליי, אבל הרוח שמנשבת בישראל, בעיניי, לא מבשרת טוב. 

נתניהו הפקות מציגים: תאטרון האבסורד

מצעד החיבוקים הלבביים ממשכן הכנסת מסתיים, תכף תתכנס הממשלה ה- 34 לישיבת הממשלה הראשונה שלה. ואני יכולה להגיד בוודאות שלא הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר שם. לא, לא מחשש מתנועות הכפיים הלא מבוקרות של רגב, סליחה של שרת התרבות החדשה. אם כי, לו הייתי זבוב שחור ומעצבן וכבר הייתי מוצאת את עצמי שם, הייתי לוכדת את תשומת ליבה של רגב ומתיישבת על הראש של דני דנון או אולי של אקוניס (למען האמת הם די מבלבלים). מקסימום, אם מכת המוות הזבובי שלי היתה באה מכאפה של מירי רגב על ראשו של דני דנון, הייתי מתה בתחושה זכה של אושר. אושר זבובי, קטנוני, אבל אושר.

אוקסימורון, זה מה שזה. ממשלה אוקסימורונית. מינויים אוקסימורוניים. בשם המשילות נתבשרנו לפני כחצי שנה שיש ללכת לבחירות והנה לנו ממשלה חדשה שעלתה בכספים וערכים וכבר עם השבעתה מכין ראש הממשלה בנאומו גם את נפילתה בטרם עת של זו, או לפחות מנבא את חוסר יכולתה לבצע משהו אם לא תורחב. אוקסימורון.

בשם הקואליציה הצרה, קיבלנו ממשלה כל כך רחבה ובזבזנית שלא נותר אלא לשאול את השאלה המתבקשת היחידה שהיא בכלל לא פרסונלית אלא לחלוטין ערכית - בשם איזו ערכיות ציבורית ניתן להצדיק את המינויים לשר ללא תיק או לשר לענייני קדרת לפרקונים אבודה? איך לעזאזל נבחרי ציבור, שבחירתם בפוליטיקה אמורה להיות על הטיקט של "באנו לשנות" או לפחות לשפר, מוכנים לקחת את התפקידים האלה? שום סמכות ביצועית, שום חשיבות מדינית/פוליטית/חברתית, מינוי שאין בו דבר מלבד הנאה אישית ממנעמי שלטון כי אפילו כבוד אין בו. המטמורפוזה הושלמה, אפילו מראית עין אין. הבחירות לממשלה הזו הן בחירות למיקסום ההנאה של אנשים שלא יעשו כלום ואחר כך יסבירו שזה בגללכם כי לא בחרתם נכון אז בואו ננסה את שוב והפעם - תנו כתף, תהיו בני אדם, תצביעו נתניהו כי אם 4 פעמים (כן, אני כבר כוללת את זו) זה לא עבד, אז אולי בפעם ה- 5? 

זה כבר לא משנה אם הממשלה הזו תרסק את נתניהו סופית מבחינה פוליטית, אגב אני לא בונה על זה, הריסוק הוא לא ברמת הפוליטיקה של שמאל ימין או גושים אידיאולוגיים. זה העדר ערכיות בסיסית של כבוד למשרה, של טובת המדינה לפני טובת ההנאה האישית. במדינה בה זוגות צעירים לא מצליחים להגיע לדירה אלא אם כן יעברו להתנחלות, של משפחות שלא יודעות איך להתגבר על החוב לבנק, חברי הקואליציה לא יכולים להסתפק במשכורתם כחברי כנסת ולפעול למען המטרה לשמה הם בתפקידם, חלילה, הם פה כדי לקבל מינוי ואת המינוי הזה הם יקבלו. פני המינוי הריק כפניו הריקים של המתמנה ופניו האפורים והחלולים של הממנה. ואנחנו שותקים. יושבים מול מסך הטלוויזיה ורואים את הקרקס הפוליטי הצוהל והמחובק של אנשים שלא סובלים אחד את השני, אבל סידרו לעצמם ת'פנסיה.

זה אפילו לא סאטירה מתוחכמת - האנשים הלא מתאימים במקומות הלא מתאימים זה הכי מכנה משותף נמוך, לכן מאז ומעולם הם דרך די בטוחה לעורר צחוק. אבל התופעה של צחוק דווקא במצבים מסכני חיים היא ידועה. ברור שזו שיחת היום,כמעט כל מינוי מרגיש כמו הרמה להנחתה. התבוננות בממשלת נתניהו הרביעית היא כמו מיצג אור-קולי של אוקסימורון כמעט בלתי אפשרי. אפילו לא זה, זה תאטרון של אבסורד. נכתב במציאות נטולת משמעות, סאבטקסט בתוך אדישות. לאף אחד כבר לא אכפת. זה מה שמפחיד. כי כשמפסיק להיות אכפת, לרוב תופעות חברתיות לא רצויות רואות בזה הזמנה. זה מזין את עצמו.

בתוך התאטרון המשתתף הזה הקהל יכול להחליט שעיניו לא מכוסות, הוא רק מעדיף שההוראה תבוא מלמעלה. אבל כשהאזרח מספר אחד שלנו בחלל הוא דנון, הלמעלה נראה לא מבטיח. אם זו תקרת הזכוכית - אז עזבו, כשהחיים נותנים לך תקרת זכוכית עדיף לבנות אקווריום ולנסות לתפוס מקום ליד משאבת החמצן. היו דגים ותודה על השלום*. אה, בעצם גם שלום אין.

*היו שלום ותודה על הדגים (דאגלאס אדאמס)

לפעמים האיוולת היא לא לצעוד במצעד

בשבת ציינו 70 שנה לסיום מלחמת העולם השנייה, זאת אומרת הייתם רוצים לחשוב שזה צוין בכל העולם, אבל גם סיום מלחמת העולם נעשה על בסיס מדינתי: כבר שנים שאירופה המערבית מציינת את ה- 8.5 כיום סיום המלחמה, בו נדמו הדי היריות האחרונים וכיסי ההתנגדות הגרמניים האחרונים. הדעת היתה מבקשת לחשוב שהתאריך יהיה אחיד - אם לא סיום הקרבות אז הרי יום החתימה על הכניעה הגרמנית ה- 7.5.1945, אולם סטאלין דרש טקס כניעה נוסף יום למחרת, כשלמעשה בשעה שהתרחש, התאריך במוסקבה כבר היה ה- 9.5. הטקסיות הקומוניסטית מיד יצרה מסורת של מצעדים צבאיים רבי רושם ברחבי בית המועצות הקומוניסטית בכל שנה ב- 9.5.  ה- 9.5 נחגג גם בישראל לאורך השנים, אם כי לא בצורה ממלכתית, אלא בעיקר ע"י מק"י. העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90 חידשה במידה רבה את ציון היום הזה בישראל והוא מתקיים שוב ברציפות 19 שנים, כשב- 2007 הפך, כתוצאה מהצעת חוק של סופה לנדבר, ליום ממלכתי רשמי. 

20 ראשי מדינות השתתפו בטקס שלשום. מנהיגי מערב רבים ביטלו את השתתפותם בשל המלחמה באוקראינה וסיפוח חצי האי קרים ע"י רוסיה בשנה שעברה. הסנקציות של ארה"ב והאיחוד האירופי על רוסיה הן עוד עדות להחרפת היחסים המערב לרוסיה.העובדה שמנהיגים אלה החליטו להחרים את האירוע לא תאמר לזכותם, אם יש משהו שראוי היה לעשות הוא לשים את המחלוקות בצד ולציין את היום החשוב הזה שהוא סימבולי לנצחונן של אומות ושל כל 109,750,000 לוחמי בעלות הברית שלחמו במלחמה הזו. בהגעה לאירוע לא היה משום מתן לגיטימציה לפוטין או למדיניות מול אוקראינה.  יש משהו סימבולי בקרירות שמאפיינת את היחסים היום עם העובדה שיום הניצחון הוא גם סיום עידן שיתוף הפעולה במלחמה והתחלת עידן המלחמה הקרה - כן אני מעט מצמצמת את לוחות הזמנים, אבל מה לא עושים למען הסימבוליקה.

ישראל לא הצטרפה לגל המחאה של המערב בנושא אוקראינה. אם יש משהו ששר החוץ ליברמן עשה מצוין בשבתו כשר החוץ, והוא לא עשה הרבה - המשרד התנהל בעיקר בלעדיו, היה שמירה על יחסים מצויינים, עד כדי הרמת גבה מהמערב, עם רוסיה של פוטין. יחד עם זאת, כבר בחודש שעבר עוררה ישראל סערה במוסקבה כשהודיעה כי שגרירת ישראל ברוסיה תהיה נציגה הבכיר ביותר של ישראל בטקס. הטענה הלא רשמית היא שזו מחאה של ישראל על החלטת רוסיה להעביר טילי S-300 לאיראן. אני מניחה שזה הרבה יותר מזה, למשל זה הרי לא הגיוני שליברמן לא נשמע מדבר על הנושא, זה קרוב לליבו בכל כך הרבה מישורים. ייתכן שהעדיף להעמיד את נתניהו באור הזרקורים בקלחת הזו, אולי ניסיון שכשל להפגין כוח בזמן המשא ומתן הקואליציוני. 

הייתי עוצרת רגע ושואלת איך ייתכן שראש ממשלה שלא מפסיק לשלוף את קלף השואה או קלף ה"למה לא הפציצו את אושוויץ?" בכל הזדמנות, טובה או לא טובה, רלוונטית או לא רלוונטית, מפספס הזדמנות נהדרת לנאום את נאום השואה-איראן שלו, אבל אז תגידו לי שזו עוקצנות פוליטית מיותרת. אז אני אשאל שאלה אחרת - איך זה ייתכן שמדינת ישראל, שאחד הבסיסים להקמתה היא השואה היהודית בזמן מלחמת העולם השנייה, שחבה לצבא הרוסי בין היתר גם את שחרור אושוויץ, בשנה ה-70 (סימבוליקה, כבר אמרנו) מחליטה על צמצום נוכחות בטקס שכזה? ציון 70 שנה לסיום המלחמה הוא אירוע שישראל צריכה להשתתף בו ובאופן פעיל, בטח לא להסתתר מאחורי טיעון איראן שוב, אבל הי - החיים עצמם.

כ- 6,000 וטרנים חיים בישראל היום. לא אוכלוסיה משמעותית, גם לא אם מצרפים את משפחותיהם למניין. הגיוני ולא נטול ציניות להניח שבמלאת 80 שנה למלחמה יהיו פחות, עבורם ועבור המורשת שלהם ושל אלה שאינו עמנו היה ראוי שישראל תגיע לאירוע עם משלחת מכובדת. חינוך לגבורה? זה בדיוק הזרקור הנכון להאיר לבני הנוער גם לתקופה האפלה הזו בהיסטוריה. ה-9.5. הוא יום חגם ותרומתם לא מבוטלת. מצבם היומיומי לרוב רחוק מלהיות מזהיר, רובם סובלים מבעיות כלכליות (אגב, בעיות אלה ניתן היה לפתור בעזרת תוספת התקציב לשרים ללא התיק שהממשלה החדשה רוצה להעביר היום עוד בטרם הושבעה). מדינת ישראל אינה מוכיחה שהיא מוקירה להם דבר מלבד נאום מתמוגג של חבר זוטר בהנהגת המדינה פעם בשנה. מה יותר מתאים מלארגן משלחת שכזו עם מלאת 70 שנה לסיום המלחמה? ההחלטה להחרים היא יותר מתמוהה ולחלוטין לא מתיישבת עם הנרטיב הזיכרון שראוי היה לקדם. 

לא זה לא מקובל להגיד את זה, זה גם בטח לא משהו שעושה כותרות, לא אלה הדברים אותם תזכור ההיסטוריה, ועם זאת יש פה איזשהו טעם לפגם. אם תרצו, אולי יותר מהכל, יש כאן שוב הוכחה שישראל אינה מבחינה את המוץ מהתבן. הבחירה מה לזכור היא לגמרי תלויית מדיניות. ב-9.5 זה לא קרים, זה גם לא טילים, זו פשוט הצדעה. הצדעה לכ- 64 מיליון מתים במלחמה, מתוכם 12 מיליון חיילים, מתוכם 9 מיליון סובייטים, מתוכם עוד הרבה. הצדעה לרוח האנושית שחיסלה את הנאציזם והצליחה להצעיד את העולם מחושך למקום קצת יותר מואר עם תקווה. 70 שנה למלחמה לא יחזרו יותר, אבל המלחמה הזו טובה לישראל רק כשצריך את קלף הקורבן, היא נוטה להיות הרבה יותר מופנמת בזכר הגבורה והכבוד לחיים. מה גם שלהרים וטרן בזמן נאום זה הרבה יותר קשה מלהרים איור מתוחכם של פצצה. חוסכת לכם את האילוסטרציה. 

הזמן מככב בתיאוריית ההורית היחסית שלי

אחד הדברים המשמעותיים בחיים שלנו הוא זמן, אם חושבים על זה הוא שזור כחוט השני בחיים שלנו, לא שזאת מחשבה מהפכנית למי שנולד ויודע שזמנו אינו ידוע אבל קצוב. אנחנו נוטים לזכור את חשיבות הזמן איפה שנוח לנו ולהמעיט בחשיבות שלו איפה, ובכן, איפה שנוח לנו. כלומר שמתרחש שינוי כלשהו בחיים שלנו, אנחנו לגמרי מבינים את הצורך לתת לדברים את הזמן שלהם לשקוע לתוך השגרה, אולם כאשר מדובר באנשים אחרים שוב מתגלה כמה המשמעות של הזמן היא יחסית. למשל כהורים, אנחנו, שלא במודע אגב, מאוד רוצים שדברים יקרו אצל הילדים די בסמוך לרגע שהחלטנו שהמשהו הזה הוא משהו שחשוב שיקרה.

העניין הוא שהילדים שלנו הם לגמרי בני אדם של הרגלים, נניח די כמונו חרף גילם הצעיר, לכן פעמים רבות יקח להם יותר זמן ממה שהיינו רוצים כדי לפתח הרגלים חדשים. הניסיון שלנו לזרז את התהליך יכול להיות מבורך אם הוא נעשה מתוך ביקורת עצמית ובעיקר הרבה ריסון ובעצם גם פרספקטיבה. אולי זה הרצון שלנו שהם יהיו הכי טובים שרק אפשר ולכן אנחנו ניגשים הרבה פעמים לביעור הרגלים לא טובים משל היתה זו אש הקודש שיש לשמור לבל תכבה. אני לא יודעת, אבל עם קצת יותר ריסון עצמי ופחות ביקורתיות, אפשר לעזור להם הרבה יותר.

למדתי למשל שמשפט כמו "זו הפעם העשירית שאני אומרת לך" (אם כי לרוב המספר יהיה גדול ומוגזם הרבה יותר ואגב גם זו בעיה, אבל אל תתנו לי להתחיל) הוא די הרסני לבד מהעובדה שהוא לרוב מדגים שהספירה שלי בעייתית ופותח פתח לדיון תפל בנושא מספר הפעמים וזה כמובן אינו מן המניין (כן, תרתי משמע). לעומת זאת, "אני נאלצת להעיר לך שוב, אבל אני מציעה שהפעם תעשה כך וכך וזה יועיל למניעת ההערות שלי וגם יעזור לך להתחיל להתרגל" עוזר הרבה יותר. מה המילכוד? ובכן, המילכוד שלנו הוא שקשה מאוד להיפטר מהרגלים, מה שאומר שלסגל תשובות כאלה זו עבודה קשה - שלנו,ההורים, אלא שלדעתי שכרה בצידה. בכל מקרה, אני רק בתוך התהליך כך שאני אפילו לא יכולה לדווח על סיום שלב הבטא בהצלחה. אני כן יכולה להעיד שזה ממש מפחית עימותים כשזה מצליח.

יש לזה כמה יתרונות, הראשון שבהם הוא הדוגמא האישית. הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לתת לילדים שלנו הוא דוגמא אישית. לא סתם אנחנו רואים דפוסי התנהגות של ההורים שלנו בהתנהגות שלנו, ואגב המתבונן מהצד רואה הרבה יותר הוא רק לרוב יפחד להגיד. זה לגיטימי וזה לא בהכרח רע. העניין הוא בדפוסים שאנחנו לא אוהבים והם גם הכי קשים לשינוי. יש בהם משהו שורשי מקומם וכשאנחנו מודעים להם, והם לא משתנים, זה רק מגביר את תחושת התסכול האישית. אגב, היא לרוב תמצא א ביטויה בהחרפת העימות הנוכחי עם הילד כי היא תמיד שם והמאבק הוא מאבק כפול, גם במה שקורה כאן ועכשיו מול הילד וגם בראש שלך מול הקולות שמזכירים לך שככה בכלל לא רצית להיות. הם קולות מעצבנים.

אבל ההחלטה שזה לא יהיה מאבק אלא תהליך היא החלטה שלכם. אפשר לשתף את הילדים בנושא הזה, אני יודעת שאני עושה, אבל את זה אתם כבר יודעים. אם אני רוצה שהילדי שלי ישתפרו כל יום בלהיות אדם אני חייבת להראות להם שגם בגילי זו עבודה יומיומית שדורשת זמן ומשאבים, בעיקר נפשיים, אבל שזה שווה את זה. אגב, בגלל שהם אלה שנהנים מהפירות יש כאן תהליך לגמרי חשוב ומעניין שיוצר מודעות גם אצל הילדים וזה מעגל חיובי שמזין את עצמו, זאת אומרת אם אתם משפחה כמו שלנו שבכל זאת לא מתחילה לדבר על המשמעויות המטאפיזיות אלא משאירה את זה בכאן ובעכשיו יחסית תמצייים, כי להתחיל לדבר על זה יותר נראה לי מעט טרחני, אבל מה אני יודעת. 

בכל מקרה זמן הוא אחד המימדים החשובים ביותר לדעתי להורה. ילדים נוטים לנצל את הזמן באופן טבעי לאפיקים שלהם. גם דברים שעשויים להטריד עשויים בסופו של דבר להיות פרודוקטיביים. לבכור שלי יש סדרת אנימציה סטירית שאני ממש לא אוהבת, בהתחלה ניסיתי למדר, אח"כ קצת הרמתי ידיים. היום אני רואה עד כמה הסדרה הזו מפתחת אצלו עוד יותר את הכישורים החברתיים  הוא הצליח להמציא משחק אמיתי עם החברים על בסיס הסדרה והם אפילו נפגשים במיוחד רק כדי לשחק. הוא יוצר אנימציה ודמויות אנימציה, מתכנת בתוכנה שהוא אוהב ולומד על עוד, מתקשר עם המון ילדים באנגלית ומשפר את האנגלית שלו בצורה מדהימה ומפתח את תחומי העניין שלו דרך משהו שהיה נראה לי הכי רדוד בעולם ומסתבר שדווקא הוא לגמרי מפתח וחיובי.

זמן, זה כנראה משהו שאנחנו צריכים. אני לא אלאה אתכם יותר. יש לי עוד המון מה לכתוב, אני חושבת שאקח את הזמן