בוקר עם נגיעות של סרט אימה

טוב. מעניין. עוד לא היה לי שקט לגבש ואני שופכת כאן חומר לא מעובד ראו הוזהרתם. יום כזה של תיכנונים לחוד ומעשה לחוד. אכן קמתי בשש והצלחתי להדוף בגבורה את מחשבות הכפירה שקראו לי לשוב למיטה לעוד קצת. יצאתי לריצה, שמש אדומה ויפה ועד לא לגמרי חמה הפציעה וזה היה סימן טוב. כנראה שלא כי היה סבבה עד שבקילומטר השישי איזו הולכת רגל קפצה לי למסלול והברך שלי זזה בצורה מאוד לא טבעית. הלכה הריצה, התחיל הדידוי עד הבית. מים, קפה, מקלחת והעוד כולם ישנים יצאתי לרופאה. היה מגניב עכשיו גם יש לי שם של תסמונת אוטו-אימיונית במקום סתם תת פעילות של בלוטת התריס אבל הכל תקין ומסתבר לאחר מישוש שהבלוטה חלקה. הגאג של ההקאה עיוות לי מעט את החיוך אבל הרופאה לא התרשמה מהניסיון. חזרה הביתה. להפתעתי ילדים ערים, בנזוג מתפקד ולא סתם הם כולם לבושים ומוכנים לקבל את היום.

אז התחיל הקרב על השוקו, אבל לא נראה לי שהיו עושים מזה פרסומת. להפתעתי, בלי לבקש רגע לדבר על זה (ואולי החשש מזה שנדבר על זה) והגדולים מצאו פתרון. הו, גאולה. ואז צלצול בדלת ונכנס צוות הטלוויזיה שבא לראיין אותנו בבית ופתאום יש שני ילדים קטנים מוצפים ולא מסוגלים למצוא מנוחה ורק בכור אחד שחי למען אור הזרקורים. החלטנו לאפות עוגת שוקולד. אם חשבתם ששוקולד זה מילת קסם מסתבר שלא. צריך היה לריב על הכיסא ועל הקנווד ועל השוקולד המריר ועל הערבוב ועל שבירת הביצים (טוב, אולי עדיף שאביא את המתכון כי לכל שלב היה ריב). עכשיו ברור שבדרך כלל לאפות עוגה זה אחד הדברים שהם הכי אוהבים וזה עובר ללא תקלות, נכון? אז האנרגיה הקוסמית המופלאה הביאה אלינו ריב ומדון ואמא נבוכה. תודה לאלוהי עוגות השוקולד שיצר עוגות קלות להכנה כי אחרת זה יכול היה להיות אפילו יותר כאוטי. עם הכנסת העוגה לתנור היתה ציפיה לשקט כי הרי הגיע שלב ליקוק הלקקנים (דרך אגב לרוב זה שלב פוטוגני ומלא באושר). לא עבד. צפוי.

או אז המרכזית התאפסה על עצמה והחליטה לצייר. נשמע טוב. לא עבד. גם הקטן רצה ובדיוק את אותם הצבעים ואז החל הריב על מגירת הצבעים. אז ניסיתי לגמור את זה בהמון דרכים, ניסיתי להצחיק אותם והבאתי סרט מדידה כדי לוודא שהמגירה בדיוק באמצע. באמת שהשתדלתי, לא עבד. הצוות דיבר על הסבלנות שלי ואילו אז הפציעה המרכזית, שבאמת חוש ההומור שלה מופלא, ואמרה שכן אבל אמא גם מתפוצצת. צודקת. הסברתי שזה משהו שאני מאוד משתדלת לא לעשות והילדים יודעים כמה אני עובדת על זה. הבכור ישר פירגן והמרכזית? המרכזית אמרה כן אבל אמא מתפוצצת. האמת שהפעם אמא נקרעה מצחוק. לאחר ההפוגה הקומית, המשיכו העיניינים להסתבך. ואז צלצול בדלת.

מי? נכון, הגיעה המפקחת. אוי הברוֹך. באמת שמזל שהיא אישה מקסימה. הצלחתי לארגן אפילו שתתראיין לכתבה. נראה לי שצוות הטלוויזיה יצא קצת מאוכזב. לנו יצא יום הכי לא שגרתי בעולם ולכי תוכיחי אחר כך שהם באמת החברים הכי טובים ולרוב הכל זורם. היה לגמרי אותנטי וממש לא מה שתיכננתי. 

הצוות הלך, המפקחת ואני עוד קישקשנו על הא ועל דא ולא ממש על חינוך ביתי. למדנו כבר להכיר אחת את השניה, והיא גם באמת קוראת את הדוחות שאני שולחת לה. ועכשיו סיימתי לאכול עוגת שוקולד חמה וממש טעימה עם הילדים והבדיחה שהתגלגלה פה זה "ואמא מתפוצצת". העיקר שהכל נגמר בצחוק. מחומר הגלם שיצא מפה יכולות לצאת אלפי כתבות שונות, מעניין מה יצא בסוף.