ממלכת הלגו ופתרון בעית הגב

כן, עדיין גב כואב, אבל במשחק המוחות האדיר שמתנהל ביננו זו אני שידה על העליונה כרגע. נחתי יחסית בבוקר, נתתי לכאב הגב לחשוב שהוא תפס עלי תחת (כך במקור) והרדמתי את דריכותו. כשהוא הרגיש נוח וכבר חשב על שיפור דיור, תקפתי - לקחתי את שלושת גמדי העל והתחלנו לנקות את חדר הלימודים. אתם בטח מדמיינים לכם כבר את חדר הלימודים המשוכלל וכן, זה התחיל בהמון רעיונות לאיך זה יהיה המקום בו נלמד ואפילו עיצבתי עם הנגר משטח לימודים מפואר, אך בפועל השטח נפל קורבן לפלישת הלגו והפליימוביל. ועדת השמות שוקלת את שינוי השם, אך לפני כן ועדת הבינוי והתכנון צריכה להרשות את שינוי הייעוד, בינתיים ההתנחלויות של הלגואים והפליימובילים משגשגות. לכן, ניקוי חדר הלימודים משמעו ילדים מסדרים את מה שאמא מצליחה לדלות מתהום הנשייה, היינו מתחת לשולחן העבודה העתיק שלי ומתחת למשטח הלימודים הענק שלהם ומתחת למזנון הפליימוביל והלגו (קראו לזה איזור הגבעות, אם תרצו). מכיון שדליית האוצרות לא מתבצעת מדי שבוע (כי לפעמים יש נוהל "שטיפת מעברים" ולפעמים יש ניקוי יסודי), הרי שבכל פעם נמצאים אוצרות אבודים. כך שאני נהנית משני העולמות - גם מנקה וגם רואה איך חדוות הגילוי מחדש מתמרצת את הילדים לסדר. די להתעכב על המשפט האחרון כי כבר הודיתי על אהבתי לניקיון, גם כנראה שלא יכולתי לחמוק מגורלי כי מסתבר ש"יקיות" כן עוברת בגֵנים באופן רציסיבי וסלקטיבי (הרי כבר הודיתי בשטיפת מעברים, סימן שאני מעגלת פינות). 

כך או אחרת, ניקיון הכולל מתיחת שרירים, תנוחות בלתי אפשריות ודבקות במשימה הוא בהחלט התרופה הבדוקה לסיום מטרד כאב הגב. זה האחרון לא היה צריך הרבה כדי להבין שאני מקרה אבוד ולא אסכים להיכנע. מילא לשבש את החיים שלי, אבל כשזה מגיע ליכולות שלי בניקיון אני מסמנת את הגבול. לכאב לא היתה ברירה אלא להכיר במפלתו ולסגת. ורק כדי לודא נסיגה, אנחנו הולכים עכשיו לסדר את חדר הספריה והמשחקים. מה אתם פוערים שוב עיניים? ברור שיש חדר משחקים, לכל האזרחים השוליים של ממלכת המשחקים שלנו... נו, באמת? איך לא הבנתם את זה קודם?

גב תפוס והזה. ומיהו זה? זה עוד יתגלה

הגב שלי כואב. זה די משתק אותי למען האמת, למרות ניסיונותיי הכמעט הירואיים לעשות הכל כרגיל. בבוקר אפילו חשבתי לרוץ כדי לשחרר את זה, אבל כשלקחה לי דקה להגיע מחדר השינה למטבח הבנתי שכנראה ריצה לא באה בחשבון. אז נכנסתי למטבח כי מישהו צריך לארגן את הילדים לחוג בכל זאת וביער הם נעשים רעבים כידוע. הצלחתי להתקדם ללא תקלות והופ לאוטו. ביער הורדתי את הגדולים, אבל הקטן נתלה עלי כמו גור פצפון ולא ידעתי אם לעמוד ישר או להתנדנד קלות מרגל אל רגל כי לא היה לי ברור מה כואב יותר. אז ככה אני מעבירה את היום, מין נאחס שכזה, לא מוצאת לי מקום, לא מרוצה מעצמי, בעיקר משתדלת לותר לעצמי ולהמשיך הלאה עד לשעת ההשכבה המבורכת. בינתיים מצליחה בקושי בכובעי כנהג הסעות.

חזרתי עכשיו מההסעה האחרונה ולא שהפסיק לכאוב לי הגב, אבל עכשיו כואב לי הלב הרבה יותר. לבכור שלי יש פסוריאזיס עצבני וכפות הידיים שלו מאוד יבשות ומתקלפות. טיפולי הפוטותרפיה עבדו עד גבול מסוים ואז הוחלט להפסיק כי אין שיפור. אנחנו מנסים, כבר כתבתי על זה, המון דרכים ועכשיו אנחנו מתמרחים בחמאת שיאה טהורה וזה עוזר, גם הוא מרגיש את השיפור והוא נלחם כמו לביאה, שזה הרבה יותר מאריה כידוע. במסגרת החינוך הביתי, כל הילדים בלי יוצא מן הכלל תומכים בו ומתחשבים ואוהבים. אבל בשיעור הקפואירה יש ילד שאם הייתי יכולה לטלטל, תאמינו לי שלא הייתי עוצרת את עצמי. בשיעור הפתוח בסוף השנה שעברה, ראיתי את ההתנהגות שלו מול הבכור, איך הוא מתרחק בהבעת גועל ועיוותי גוף ואיך הוא גורם לאחרים להתנהג כמוהו. זה היה השיעור האחרון אז לא אמרתי כלום, והייתי מאוד גאה בגיבור הקטן שלי שהתמודד עם זה שנה שלמה ולא אמר לי כלום. השנה הזה (שמכאן ואילך זה הכינוי שילד זה זוכה לו) לא התחיל את החוג ורווח לי, הילד שלי פרח ואפילו כשהצטרף ילד מהשנה שעברה, הוא נתן לבכור צ'אנס ואף בחר בו כבן זוג. הבכור היה מאושר. כשעשינו שיעור ניסיון בחוג טניס והזה היה שם, מיד ראיתי איך הוא פסל את החוג והבנתי, לא דחקתי. אבל אז הוא הצטרף שוב לחוג קפואירה ולילד שלי הרבה פחות נחמד. היום הוא נכנס לאוטו וסיפר חוויות. לא היה לו קל, שאלתי אם הוא רוצה שאדבר עם האמא של הזה, הוא ענה לי שבסוף הזה יהיה עוד יותר מגעיל בגלל זה וגם ככה החרם הזה מכאיב לו. חרם. חרם. חרם. יש ילד מטומטם שעושה על הילד שלי חרם בגלל שיש לו פסוריאזיס. בא לי למות. בא לי לחנוק את הילד הזה עם ההורים שלו. במקום זה אני חושבת על דרך יצירתית כדי לנסות ולעזור.

אני לא מוכנה לקבל את האמרה הפטרונית של עולם המבוגרים שהילדים הם אכזריים. הילדים לא אכזריים הם פשוט עושים את מה שאנחנו עושים רק בלי העמדת הפנים. ילד שגדל בסביבה תומכת, לומד להיות תומך בעצמו. ילד שגדל בסביבה סבלנית ומקבלת יהיה כזה גם בעצמו. לילדים שלנו יש מודל לחיקוי - אנחנו. הילדים שלנו משקפים אותנו, את הטעויות שלנו. וכמה טעויות אנחנו עושים עם הילדים שלנו, אם רק היינו יודעים לתת להם עוד קצת תשומת לב ואהבה, קצת הסתכלות על העולם, קצת סבלנות. אבל למי יש זמן, נכון? 

בכל זאת ה- 4 בנובמבר

ה- 4 בנובמבר זה התאריך מבחינתי ולא כדי לזכור את רבין, אני לא צריכה יום מיוחד. אבל זה התאריך בו איבדנו את הצפון. זה התחיל בשלוש יריות אבל זה לא נגמר. ב-4 בנובמבר 1995, התהליך רק התחיל לתפוס תאוצה. 18 שנה זה לא הרבה במונחים היסטוריים וכבר מרוב להזכיר לעצמנו, שכחנו לגמרי. כל הטקסים הם טקסי רבין, כל המילים הן מילים וציטוטים מרבין, כל ההנצחה היא של רבין, יומיים בשנה, עברי ולועזי. ואם משתמשים ברבין לאורך השנה זה בעיקר כדי לצבור נקודות כי להגיד מורשת רבין זה לוקח, שנאמר לפחות שלושה רבין הרי זה משובח. אבל מה נניח לגבי דמוקרטיה? רצח פוליטי? כן, מדברים על מורשת רבין שנקטעה באיבה, אבל לא מדברים על זה שאנחנו דווקא לא ממשיכים בדרכו של רבין, רק מזכירים אותו כשצריך. האבדן של רבין האיש הוא נוראי, כי רצח זה דבר נורא, בכלל מוות זה כנראה לא משהו. אבל זה שהמיקוד הפך להיות בהנצחה ובאיש במקום תהליך שלום, העמקת הדמוקרטיה והתבוננות עצמית אומר שאת העיקר השארנו בצל. 

זה לא לקח הרבה זמן, 204 ימים עברו מהרצח ועד נצחון נתניהו בבחירות, אחרי סדרת פיגועים, מבצע אומלל, קמפיין מחריד של "אין שלום, אין ביטחון - אין סיבה להצביע פרס", וגם "פרס יחלק את ירושלים" וכמובן "נתניהו טוב ליהודים". עוד בטרם מלאה שנה כבר ניתן היה לסמן את נצחונו של הרוצח. לא נלמד דבר, הכל נשכח חוץ מימי הזיכרון. ניצחון נתניהו הפך את השמאל למיעוט בטל, תחושת חוסר השייכות שהייתה נחלתם של אלו שלא התרגשו מרצח רבין והרגישו נרדפים הפכה לנחלת השמאל. מאז זה פחות או יותר ככה, אולי יותר בעצם. אין תהליך שלום - יש תג מחיר, אין העמקת הדמוקרטיה - יש חיזוק הקשר למסורת, אין קבלת השונה - יש גירוש, אין סובלנות - יש אלימות, אין רבין - יש רגב. רק דבר אחד נשאר פחות או יותר סטאטי מאז ועד היום וזה פרס, בעצם גם נתניהו.  

רצח פוליטי הוא לא לגיטימי, זו לא דרך להחליף את השלטון או לשנות מדיניות. המיקוד הוא במעשה, לא באדם. אנחנו יצרנו מיקוד הפוך וזה במידה רבה טעות דווקא של השמאל. בצר לנו, עם ההידרדרות המדינית בתוך ההלם של הרצח, התחלנו לקדש את האיש. התחיל מסע הנצחה חובק עם ושורות של ילדים קטנים עומדים, שנה אחר שנה, בשמש בחום בטקסים וכל מה שהם מבינים זה שמישהו הרג את הזקן החביב עם השיער הלבן  והנה הכנסנו להם פחדים חדשים. רצח רבין הוא פגיעה בדמוקרטיה שלנו, אך ממשלת ישראל בעקביות אינה מחזקת את היסוד הדמוקרטי בתוכנית הלימוד אלא את ערכי המסורות והדת היהודית. מה לכם ילדים כי נעשה לכם בחירות בימי הבחירות בהם בתי הספר מושבתים ותלמדו על התהליך הדמוקרטי? למה שתלכו לבקר במוסדות השילטוניים ותלמדו דמוקרטיה מהי אם אפשר לשלוח אתכם להשתטח על קברי אבות בחברון?  למה שלא נעשה לכם טקס סוחט דמעות על רבין במקום שננסה לפתח נוער עם תודעה דמוקרטית מהותית? 

אל תגידו לי שבכל זאת רוב העם כבר מכיר בעובדה שתהליך השלום יכלול ויתור על שטחים ומסכים לזה, אל תמכרו לי שאנחנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, אל תמכרו לי איזושהי התקדמות עקרונית של דעת הקהל הציבורית לעבר החזרת שטחים. כל זה לא רלוונטי, יש לנו ראש ממשלה שישחרר אסירים וירחיב התנחלויות, וכל הזמן יאמר שאין פרטנר. יש לנו ראש ממשלה עם אג'נדה אחרת, הוא כאן כבר הרבה זמן ולא, הוא לא באמת מתכוון להסכים לקווי אוסלו כפי שהבטיח אי אז בימים, הוא יודע שהוא לא צריך. ולנו יש בעיה רצינית של מוסר, ושום איזכור מוגבר של רבין לא יהפוך את המצב על פיו. רצח רבין יצר בעיה גדולה, הוא הוכיח לנו שתמרורי אזהרה נוראיים כמו רצח פוליטי לא מוציאים אותנו מהאדישות. מבחינתי זה מה שאומר התאריך הזה, ה- 4 בנובמבר הוא היום שבו מתחושה של אוטוטו תיקון עברנו לפתע לידיעה שמפה הדרך היא רק למטה.

דמיינו: גן מוריק, ריהוט גינה לבן קצת מיושן. המצלמה עושה זום אין והנה רבין, נראה צעיר יחסית לגילו, בחולצה לבנה, מכנסיים קצרים והרבה נמשים. נראה נינוח, בטח סיים משחק טניס. מישהו מדבר איתו, אני שומעת את השאלה: "מה היית רוצה שיזכרו ביום הזה? אותך?" רבין משפיל מבט ומחניק גיחוך: "אותי? עזוב, אותי כבר רצחו, אבל זה תהליך השלום והמדינה שמתים לנו בידיים ואת זה עוד אפשר להציל..." 

זו לא בעיית זיכרון, זה עניין של פיתוח אחריות

הזיכרון האנושי הוא נושא מתעתע, גודל התעתוע מקבל ממדים מפלצתיים כאשר מדובר בילדים שלנו והזיכרון הסלקטיבי שלהם. על פניו הגדרת המושג היא מאוד ברורה, למשל בפסיכולוגיה, בצורה פשטנית משהו, המושג זיכרון הוא בעצם היכולת הקוגניטיבית שלנו לאגור מידע, לקודד ולאחסן אותו ולשלוף אותו בזמן המתאים . נהוג להפריד בין שלושה סוגי זיכרון ומי שמרגיש בצורך להרחיב מוזמן לעשות זאת, מיד כמובן עם סיום הקריאה בפוסט זה ולא לפני. זו אינה נקודת יציאה. מנגנון הזיכרון הוא למעשה מנגנון הישרדותי, למידה מטעויות אם תרצו, שאפשר לבני האדם להיזכר בידע  קודם על מנת להשיג אוכל, להסתתר, להימנע מסכנות ועוד. לכן, ביישום הנאמר בהקשר לילדינו, הרי שמן הראוי היה שנראה שהם זוכרים וגם לומדים מטעויות. לצערי, ממרום עשר שנותיי כהורה, אני חייבת במלוא הכנות לומר שלא כך היא.

לילדים יש יכולת לזכור כל כך הרבה, הם שולפים זכרונות מדברים נורא קטנים ואתה משתאה לנוכח היכולת שלהם לדקדק בפרטים. יש לי שלל דוגמאות כמו הבכור שלי שזוכר מצוין מי היה אביר הפליימוביל הראשון שקיבל בגיל 3, או המרכזית שמסוגלת לזכור איזה עוגה היתה לה בכל יומולדת ואיזה חלק מבצק הסוכר היא לקחה, או הקטן שמסוגל לזכור איזה שם הוא נתן בהצגה לכל דמות פליימוביל (למען האמת גם כל אחיו בעלי יכולת זו). וכך הם שולפים להם זיכרונות בקלות, ולפעמי, אתה יכול לומר להם משהו כל 5 דקות ואחרי שעה (זה 13 פעמים מאז הפעם הראשונה, אם תרצו לדייק) אם תשאל אותם למה הם עדיין לא עשו התשובה תהיה: "שכחתי". איך לעזאזל שכחת אם כבר 13 פעמים אמרתי לך בשעה האחרונה? - תהיה השאלה המיידית שתעלה בראשכם, גם אם לא תבטאו את זה, אבל כבר עדיף לדפוק את הראש בקיר או לפחות זה יהיה יעיל באותה המידה. 

כן, כך פועל זיכרונם המתעתע של הילדים שלנו. אפשר כמובן לבחור בדרך הכי לא יעילה שקרוב לוודאי רק תעורר עוד תסכול ולריב איתם על זה, אבל בחייכם 13 פעמים אמרתם וזה לא הספיק אז הריב יעזור? אתם יודעים שלא ואני לא צריכה לשכנע אתכם. במקרה זה, השכחה שלהם מביאה מיד לשאלה ההכרחית אם זיכרון קשור קשר הדוק להישרדות, איך הילד הזה לא מבין שאם ימשיך ככה הוא יהיה בסכנת  הכחדה? וזו שאלה מצויינת, כי אם הוא יודע שחוסר ההתייחסות שלו, הרי ביננו כולנו יודעים שזו לא בעיית זיכרון, מוביל לכעס וריב והוא בטח ובטח לא מעניין בזה (כולנו מבינים כמה כעס פוגע במערכת היחסים), אז איך לעזאזל מנגנון ההישרדות שלו לא מאותת לו שהוא מתקרב קרבה גדולה לפי תהום? ואם הוא כן מאותת לו למה הוא ממשיך לצעוד קדימה למרות איתותי הסכנה? אני לא פסיכולוגית, אבל אני חושבת שהסיבה לכך היא מאוד ברורה או שהנושא כל כך לא מעניין אותו שהוא מוכן לריב רק לא לעשות את זה או שפשוט הוא מעביר את האחריות ממנו ומכיון שהוא מבין שהריב ישאיר את האחריות שהוא לא רוצה לקחת לפתחם של הוריו, הרי שהריב הזה "שווה" לו.

נתחיל עם העובדה ששום ריב לא שווה, ואם בזיכרון עסקינן כנראה שהריב הזה הוא לא מה שיבנה את הזיכרון ואת שליפתו בזמן הצורך. אם זה עניין של אחריות אישית, וברור לכולנו שזה משהו שאנו מעוניינים לפתח בקרבם, הרי שלא נשיג אחריות או הכרה בה על ידי ריב, כל מה שנשיג זה ילד מפוחד שבטח לא למד דבר מהעיקר אותו ניסיתם להעביר. אני מאמינה בדרך של תגמולים והתניה - אם תעשה אז אני אעריך, אם לא תעשה לא תקבל כל עזרה ותישא בתוצאות לבד. היא אולי איטית, אך היא בונה בהדרגה את הכישורים המתאימים ונוטעת את האחריות ומכאן שגם את העשייה. בדרך זו אין גם צורך להזכיר שוב ושוב ולהתבאס מזה. צריך רק לזכור שצריך סבלנות ושברגע אחד של חוסר סבלנות, אתה תחזור מספר צעדים אחורנית, קצת כמו משחק נחשים וסולמות. כי בעצם הניסיון להקנות לילדים את קבלת האחריות, אנחנו צריכים לקחת אחריות אבל לא על מה שהילדים צריכים לעשות אלא על התהליך הנכון שלנו כהורים לעשות את זה. ילד לא יקח אחריות אם יריבו איתו, הוא יקח אחריות אם הוא יבין שהעשייה תתגמל אותו ותביא לו הערכה, בעצם ממש כמונו. גם אנחנו לא אוהבים לעשות מה שמכריחים אותנו, גם אם חייבים לעשות אותו. 

אם הבעיה היא חוסר עניין, אז צריך לבחון מחדש את הנושא ולנסות לבנות את העניין. אני יודעת שזו לא תשובה טובה למרבית ההורים, ושבחינוך ביתי זה אולי יותר קל אם כי אינני בטוחה, בעיקר משום שהנושאים שבהם חוסר העניין הוא גדול קשורים בעיקר בבית הספר על כל הקשור בו. אם הבעיה היא חוסר עניין בשיעורים (ואתם חייבים להסכים ששיעורי הבית הם די נוראיים עם כל השאלות שלא מעוררות שום מחשבה אלא שינון) הרי ברור שאינכם יכולים לשנות אלא בהשקעה אדירה של זמן וזו בעיה; ואם יש לכם את הזמן אתם בטח לא רוצים לנצל את זמן האיכות עם הילדים בניסיון העקר להפיח חיים בחומר הלימודים. לכן, אין ברירה במקרים כאלה לעורר בשיטה של תגמולים והערכה את האחריות האישית מתוך הבנה שהשיעורים הם מצב נתון. 

בכל מקרה, לילדים שלנו כנראה, אין שום בעיית זיכרון, וגם לא מנגנון שיכחה. יש להם את היכולת לנפנף כל דבר שלא מעורר בהם עניין או רצון. המקום שלנו כהורים, הוא להבין אותם ולבנות ביחד את המנגנונים הנכונים שיביאו אותם לקחת אחריות, לאט ובהרבה סבלנות. אבל הרבה יותר קל לגייס את הסבלנות למען רעיון שבונה את הילדים, כישוריהם והקשר איתם מאשר לגייס את הסבלנות לנידנודים, תזכורות וריבים. ובזמן שאתם מצליחים בדרך הפתלתלה הזו ובונים בעצמכם את המנגנונים שמאפשרים לכם לשמור על שפיות אל תשכחו גם לתת לעצמכם איזו מילת הערכה, זה עדיף על הלקאה עצמית אחרי שכבר התפוצצתם...

קצת על אהבה עצמית - לא כזאת של יאיר

אכלנו גולאש בצהריים, פשוט כי אכלנו בבית, נסיבות שונות הובילו לביטול הארוחה המשפחתית המורחבת. היה כיף לשבת ביחד ולדבר, אולי פחות כשהזכרנו לבכור שהוא אמור גם לטעום דברים חדשים. אני נאלצת להודות שאני עוד לא נוחלת הצלחה מלאה בתחום האוכל אבל הבכור טעם אורז והכריז שהוא "דווקא בסדר" והקטן הכריז ש"גולאש זה טעים, אני אוהב את זה!" אבל כידוע כל מסע מתחיל בצעד אחד, אז הידד לצעדים הראשונים, קטנים ככל שיהיו.  

היום חשבתי על נושא של שינויים וכמה הם קשים לנו בדרך כלל (ע"ע הרגלים). שינוי יכול לגמרי להצליח רק אם אכן ניתן לו את כל ההזדמנות שבעולם, הסיבה לשינוי משתנה אך אני מניחה שאנחנו מסתגלים ביתר קלות כאשר אין לנו ברירה או כאשר אנחנו מחוייבים באמת ובתמים לשינוי כי הוא מגיע מתוך רצון. כל דבר אחר מותיר אותנו בדרך כלל עם המון שקרים לבנים כדי להסביר את הסטייה מהדרך. תוך סיכון שאני נשמעת כמו ז'ק כהן בפרסומת לחומוס "שינוי עושים באהבה או שלא עושים בכלל". הרי לאורך היום המון מחשבות חולפות לנו בראש על דברים שאנחנו רוצים לשנות ולרוב אנחנו לא מבצעים אותם בכלל או מחליטים על מועד מעורפל או לחלופין כל פעם דוחים את תאריך ההתחלה. מאות בקבוקי תה הקר שאני שותה יעידו שכל פעם שלגמתי מהם חשבתי לעצמי שעדיף היה שאשתה מים והרבה פחות פעמים הם הוחזרו למקרר אחר כבוד כדי לפנות את מקומם למים. אני יודעת שאלה קלוריות מיותרות, שזה סתם סוכר, שאני כבר לא ילדה ובכל זאת, זה לוקח לי זמן לעשות את השינוי. וכן, ברור לי שזה שאני קונה אותם זו עיקר הבעיה ושאם לא היה לא הייתי שותה - יודעת, יודעת, יודעת (בקורס על הפת"ח למדתי שכשעראפת היה אומר משהו 3 פעמים זה היה מעיד על רצינות כוונתו - שתדעו). וזו סתם דוגמא פשוטה ושולית בתכלית. 

הדחיינות הזו, חוסר העקביות שלנו עם שינויים שדורשים מאיתנו יותר, הביאו אותי לחשוב כמו ז'ק כהן, רק לא על חומוס. זה לא שאני היחידה שעליתי על זה, רבות כבר דובר על כוחה של האהבה - היא אפילו מצילה את העולם מידי וולדרמורט (אני מהאסכולה שאומרת את השם המפורש, תמיד דרך אגב). אבל דווקא לא אהבה שאנחנו מעניקים לאחר, לאהבה שאנחנו מעניקים לעצמנו. אנחנו די קשים עם עצמנו למען האמת ולכן גם אנחנו משקרים לעצמנו בעיקביות, או משויצים, או מפגינים עודף ביטחון עצמי, או מתפרקים. אנחנו לא אוהבים את עצמנו מספיק, לא בקטע של אהבה נרקיסיסטית נוסח נניח יאיר לפיד (דוגמא צפויה אך הכרחית), אלא אהבה חומלת. כזו שעוטפת דווקא ברגעים הקשים ומזכירה לנו שלמרות הקושי יש לנו את עצמנו ומותר, באמת מותר לאהוב, לא לרחם רק לחמול. בדיוק במקום של הקושי, של התפרצות, של שויץ, של שקר עצמי, של כעס - לעצור ולנשום ולזכור שלא את המסכה אתה אוהב אלא את מי שאתה. אני דווקא חושבת שסוג כזה של אהבה יכול להזכיר לנו כמה אנחנו בעצם זקוקים למילה טובה, לנשימה, להירגעות. 

יש בי תחושה שאם היינו אוהבים את עצמנו באמת ומקבלים את הפגמים ומרגישים טוב עם עצמנו, לא היינו זקוקים לכל העזרים האחרים, שעושים אותנו מעט בלתי נסבלים. אני לא חושבת שאז היינו כולנו מסתובבים עם מראות ביד כמו גנדרני הדרדס או מוצאים מקום טוב לשזוף עיננו בבבואתנו, אלא פשוט היינו מחד סולחים לעצמנו ומאידך מאפשרים לעצמנו לגדול ולדרוש יותר. לא יודעת מה איתכם, אבל בפעם הבאה שאמכור לעצמי לוקש קטן או ארגיש שהנה אני מתפוצצת, נראה לי שאנסה רגע לנשום ולהזכיר לעצמי שגם לי מותר לעצור לפעמים כדי להגיד לעצמי מילה טובה ולהירגע. למצוא דרך מקשרת לעצמי במקומות שאני לא אוהבת, כי אם יש אור באהבה תפקידו להאיר את החלקים הפחות מוצלחים, להעניק להם אהבה ולצמצם את מקומם בחיינו. 

מתכון לגולאש - פוסט קרניבורי

טוב, אז מחר יש ארוחה משפחתית, אני אמונה על העוגה והקינוח ואנא מכם חיסכו את הרמת הגבה, הגדרתינו את עניין הקינוח היא עניין פרטי ולא חינוכי בעליל וטוב לנו עם זה. אני עוד לא יודעת מה אכין, בפעם הקודמת זו הייתה פבלובה, הפעם נתבקשתי להכין משהו יותר בריא. בכל מקרה, מכיון שבתפקידי כפלורנס נייטינגייל, בעודי סועדת את הבכור המבריא, אני גם דואגת לתוכנית חלופית על כל מקרה שבו נישאר בבית וחלילה אם לא יהיה לנו משהו מוכן לאכול. לכן, היה זה אך ברור שעם הריחי את החורף המתקרב, המחשבה הראשונה שחלפה במוחי היתה חמין. אבל חמין היא מנה כבדה בכלל וספיציפית ליום כמעט סתוי כמו מחר. ולכן פניתי למנה הסתוית האולטימטיבית, אולי בגלל צבעי השלכת המקסימים שלה - הגולאש. מה שאומר אני עכשיו מעלה מתכון גרפי וזה הזמן להיפרד מחבריי הצימחוניים שפוסט זה ודאי יפגע ברגשותיהם. 

הייתי רוצה לספר על הדרך הפתלתלה בה הישגתי את המתכון מאיזו הונגריה זקנה, מקומטת ולמודת פפריקה, אבל לא. לא נאלצתי למצוא דרכים ערמומיות, פשוט ביקשתי את המתכון מהמבשל החובב הכי טוב שאני מכירה בסביבה - חמי, הונגרי גאה ומבשל כישרוני שידע מיד להעריך את תאוות הבישול שלי ונרתם לעניין בכל צורה אפשרית, אם במציאת גאדג'טים מגניבים, עצות וכמובן - מתכונים. שלא לדבר על זה שהוא הכניס אותי לפנתאון הנחשב של האנשים המצומצמים שיכולים להשתמש בסכין שלו. 

אז נתחיל מזה שהתחלתי להרגיש בבית ברחובות רק אחרי שמצאתי את האיטליז שממלא את ליבי באושר ואת בטננו בבשר הכי טוב, וכמובן שלשם פניתי אחרי שיצאתי בעצלתיים מהבית עם המרכזית והקטן. ועכשיו אני בבית עם נתח מושלם לגולאש (ראו תמונה) וניסיון ראשון לפוסט בעינייני אוכל. 

אני לא יודעת מה אתכם, אבל בלהסתכן בלהישמע אקסצנטרית כמו אייל גפן, אני לא אוהבת שהקצב, מצוין ככל שיהיה, חותך לי את הבשר. אני מעדיפה לעשות את זה לבד ולתת לו את תשומת לבי המירבית. בכל זאת אין כמו היכרות מעמיקה מתחת לסכין השף הגרמני האהוב עלי.

אחר כך מתחיל זמן קיצוץ הבצל - 3 בצלים גדולים קצוצים דק דק והופ לתוך סיר ברזל כבד עם שמן זית/קנולה/חמאה/שמאלץ ואני מניחה שאפילו שמן קוקוס אם כי אני לא הייתי עושה את זה. מטגנים עד שמזהיב ומורידים מהאש וזורים כמות של פפריקה שנספגת בבצל ואז עוד ממש קצת כי אחרת כל הטעם מתקלקל - שימו לב זה איזון עדין...

מוסיפים את הבשר, מחזירים לאש ומתחילים לסגור את הבשר. מערבבים הרבה, אבל בין לבין אפשר להספיק גם לקצוץ גזר אחד וחצי פלפל אדום או צהוב - לפי בחירתכם. 

כאשר הוא צלוי, מוסיפים יין אדום ונותנים לאלכוהול להתאדות. אז מוסיפים את הירקות החתוכים, מלח, עלה דפנה, פלפל אנגלי אם רוצים ומיים ואפילו איזו כף של רסק עגניות או עגבניה אחת בשלה, מקולפת (כי אף אחד לא אוהב קליפות עגבניה שצפות בתבשיל שלו, אנשים - שימו לב לפרטים הקטנים) ומרוסקת. מביאים לרתיחה ומבשלים שעה וחצי לפחות. 

טוב, לא הצלחתי לסובב את התמונה (למעשה את שתי התמונות האחרונות), כזו חובבנית אני ואיש המחשבים שלי יצא לרגע ואני לא אחכה לו, מה גם שזה לא פוסט אוכל מקצועי ואתם סלחניים מטבעכם. בכל מקרה אחרי מנוחה של לילה במקרר, יהיה לנו מחר גולאש מעולה ואם לא מחר, אז מחרתיים...

הפוסט ה- 96

כבר כשלושה חודשים שהבוקר שלי מתחיל בכתיבה. כבר שלושה חודשים שאני הרבה יותר רגועה. לא משהו שרואים מבחוץ, משהו שמרגישים מבפנים. אמנם אני כותבת באופן פומבי, אמנם אני צריכה לצנזר את עצמי כי אינני כותבת בעילום שם וכמובן בגלל שבכורי קורא באדיקות (אם כי את מרבית הפוסטים הוא מוצא משעממים), אבל למרות כל הסייגים, אני עוברת תהליך מאוד אינטימי עם עצמי. מעין התבוננות פנימית נטולת עכבות, בוחנת נימי נפש ומשרטטת את מי שאני ואת מי שאני שואפת להיות, בוחנת תחת עדשת המיקרוסקופ, מנתחת ומסיקה מסקנות, מנהלת רומן עם עשרות מילים, בוררת, חושבת, שואלת ואז כותבת. מניחה את המילים בשבילכם - במידה ובשבילי -  במידה רבה. נותנת להן להמשיך איתי את היום ולא כצופות מן הצד אלא כמשתתפות פעילות. כותבת את המילים שמכתיבות לי את החיים.

כנראה שאין מנוס מלהודות שהחיים שלי טובים. בנזוג משובח, ילדים נפלאים, דירה שהייתה דורשת עוד שימת לב וכסף אבל היא בית אהוב, אבל יותר מכל כבר שלושה חודשים שאני באמת יכולה לומר שגם יש אותי בתפקידי כעצמי, לא רק הורה, בת זוג וכן הלאה וכולי, אלא תפקיד שאין לו תחליף בדמות האדם שאני (לא מבחינת משמעותי הקוסמית, אלא בעולמי המצומצם בלבד). חשבתי לחכות לסיכומים לרגל הפוסט המאה, לבני אדם יש נטייה לסכם בזמנים עגולים. לאור קצב הפרסום שלי, מדובר רק בעוד 4 ימים. אבל לסכם 100 פוסטים זה אפילו קצת נדוש ודי הרבה צפוי, להפתיע בפוסט ה- 96 זה כבר משהו אחר. חישבתי לי חישובים גימטריים, אולי גם קצת בשביל ההשראה, ולערך המספרי 96 יש הרבה אפשרויות - למשל לוין שזה שם נעוריי, לגלגל - שזה פועל עגול וחביב, ככה וככה, מלאכה, מהומה, אני יהודי, ואם כבר בכיון הדתי אז גם סוד יהוה, ובחזרה לחיי היומיום - אסלה, אפודה, ליגה-ליגה, בעיטה, אלינה, אילנה, גוזלים, בוא לאכול, המלאך, דבילים, האמן, וניל, כולם, כח חיים. זה לא עושה לי את זה, כלומר ברור שאפשר לפתח מזה פוסט משעשע, אבל לא בחידודי מילים עסקינן ולכן אחזור לרעיון המקורי.

אולי זה בגלל שהשבוע יצא לי לדבר עם כמה אימהות בחינוך ביתי, כל אחת בשלב אחר של ההורות. לאלה שעדיין יש תינוקות אין כמעט זמן פנוי בידיים - מרוב שהן עסוקות 24/7 הן אפילו לא פנויות לחפש את הזמן של עצמן. אבל ככל שהילד הקטן גדול יותר, כך נותר יותר זמן למחשבות. אבל בהתחלה עוד לא משאיר יותר מדי מקום לפעילות. והמחשבות האלה מטרידות כי פתאום את מתחילה לחשוב "מה עכשיו?" וגם מחשבות בסגנון "מה איתי?" ו"איפה אני בכל הסיפור?" אבל עדיין לא הקדשת לזה הרבה מחשבה ואת בעיקר שואלת את עצמך מנקודת המבט של איפה שהיית לפני הלידה הראשונה בעוד שמאז כבר עברו ימים רבים, לכן מרבית התשובות אינן רלוונטיות. כל ההטיות החברתיות שאנו כבולים בהן מתחילות לצוץ: ההשקעה בלימודים, ההשקעה בקריירה שעזבנו, התפתחותן של חברות בקריירה שלהן בעוד את נותרת מאחור, הציפיות של ההורים, וכמובן התהייה מה היה קורה אם לא הייתי נשארת בבית? או מה יהיה עלי כשילדיי יגדלו? כל השאלות המציקות הללו, יוצרות אצל רבות מאיתנו תירוצים. התירוצים הללו אולי מסברים את אזן השומע, לעיתים אף הסקפטי ביותר, אבל הם לא מניחים את הדעת שלך. וכך מתחיל שערוך הויתור ותחושת הקורבנות לעיתים מוצאת לה מקום בתוך הספקות הללו.  את הספקות הללו אני שומעת פחות אצל האימהות ששלמות לחלוטין עם הבחירה שלהן וגם מתחילות למצוא את עצמן בתוך החינוך הביתי, בעיקר אימהות שהקטן שלהם עבר את ה- 3 וצפונה. אז גם הזמן שמתפנה משאיר גם מקום לעשייה, גם עשייה אישית. כבר סיכמנו שלכל דבר יש זמן תחת השמיים וכנראה שככל השילדים גדלים את לומדת לשלב ובעיקר למצוא. לשמחתי, שמתי לב שאני לא מתרצת תירוצים כבר הרבה זמן, ושהצלחתי למצוא את עצמי. בתוך כל הצלילים הסימפוניים הללו, ששלובים לחלוטין זה בזה, אפשר גם למצוא את הצליל הבודד. אצלי הצליל הוא תקתוק המקלדת. לשאלות רבות אני לא יודעת את התשובה, אבל אני יודעת שהיא תגיע בזמן שלה ושאני לגמרי בדרך אליה.

אני מגדירה את גבולות הכתיבה, את גבולות העצמי ופתאום אני הרבה פחות מתפזרת. זהו, זה הפוסט ה- 96. פוסט שאומר שלפני 96 פוסטים נזרע לו זרע באדמה. הוא נובט ממש עכשיו ולמה הוא יגדל, רק עוד פוסטים רבים יגידו...