חפש בבלוג זה

יום שבת, 8 בפברואר 2014

אגרוף מטאפורי לסטרנום - זו הסיבה שלא כתבתי אתמול.

זה לא רגיל וזה בטח לא קורה כל יום, אבל הפעם שתקתי כי הרגשתי מרוקנת ולא ממש יכולתי לכתוב. ועלו בי המון מילים אבל הרגשתי אטומה, כאילו אני יכולה להציף רק את עצמי במילים אך אלה לא יכולות לצאת אלא רק לפרפר בתוכי ולטבוע. ולא ידעתי אם אני באמת רוצה לשתף ולעשות את הכל פומבי או לשמור לעצמי ולעבור הלאה. כשאתה כותב ואתה מוציא דברים החוצה, דברים שלא קשורים רק אליך בלעדית זה יוצר בעיות, זה אולי גם במידה מסויימת מעלה אותן ומקרב את פתרונן, אך בה במידה זה יכול גם רק להרע. אבל עינכם הרואות שבחרתי, בעיקר כי כבר יצרתי מסורת אישית מצוינת (אני לא יודעת איך אתם עם זה) של כתיבה יומיומית. עתידו של הפוסט הזה לוט בערפל, המילים נחלבות ממני באיטיות מדכאת. יודעת מה אני רוצה לכתוב ולא יודעת איך. אז אני נותנת לפוסט הזה לכתוב את עצמו באיטיות לאורך כל היום. יוצאת לקניות וחוזרת לכתוב, מבשלת קצת ומצליחה לשכתב, מחפשת פרספקטיבה כשאני יודעת שמה שצריך זה לתת למילים שיוצאות פשוט להיכתב. 

זה לא כי התרחשה איזושהי קטסטרופה, זה פשוט כי לפעמים אתה עומד מול משוואה בחיים ויודע מה התוצאה שלה אך לא מעז להגות אותה כי אתה מבין מה ההשלכות. אתה מבין שלאחר שיהגו המילים לא יהיה מנוס מלהתמודד איתן וזה פחות או יותר הדבר האחרון שאתה רוצה ברשימת המטלות שלך, בעיקר משום שזה גם לא משהו באמת מז'ורי בחיים שלך, אבל זה יתפוס תאוצה ברגע שזה יהיה בחוץ. העניין הוא שלא משנה כמה תדחה את זה ותנסה להתחמק, בסופו של דבר זה יתפוס אותך. וזה אף פעם לא יהיה ברגע הנכון כי אין לזה רגע נכון, להפך ככל שתדחה את זה יותר כך רבים הסיכויים שהרגע יהיה לא נוח עוד יותר מרגעים אחרים שקדמו לו. אולי משום שככל שאתה מרחיק אותו כך אתה מעלה את האפשרות שהצד השני שפותר את אותה משוואה יעלה את זה וללא שום הכנות. אז כזה, רקדתי סביב זה במשך הרבה מאוד זמן, לפעמים ריקוד עדין של צעיפים ולפעמים ריקוד מהיר ודרמטי של חרבות. בכל פעם טיפלתי בזה נקודתית מבלי לשבור את הכלים או לדבר במספרים, אבל זה היה רק עניין של עיתוי.
זה לא קל להתמודד עם התפקידים שממלאים אחרים בחיינו, בעיקר של אלה השותפים בחיים שלך מבלי שזו תהיה בחירה שלך (כן, אפשר להגיד שאין שום דבר שאינו נתון לבחירה שלך, וזה נכון עד לרמה מסויימת כי לעיתים למרות שאתה מבין את יכולת הבחירה שלך אתה לחלוטין מוטה בגלל מה שצריך להיות יותר מאשר מה שנכון שיהיה). כשהייתי צעירה התמודדתי עם מצבים כאלה לצערי עד שיום אחד הבנתי שלאנשים אולי יש תפקיד חברתי שמצופה מהם ולפי הנורמות האלה שמכתיבה החברה אתה מנסה שוב ושוב להעניק להם את התפקיד, אך התפקיד לא עושה את האדם ומגיע הרגע בו צריך להכיר בעובדות. לדוגמא - אדם יכול להיות הורה ברמה הביולוגית, אולם לא להיות הורה אף פעם, או לא להיות הורה לפרקים. וזה נשמע לא טוב וזה מקומם אותנו כי אם יש משהו שצריך להיות לנו ברור זה התא המשפחתי הקטן שלנו וזה נכון וזה גם לא נכון וזה מחוייב המציאות וגם לא. והקושי להתנתק מהציפיות הוא גדול, חברתית אנחנו מכוונים כדי להאמין בדיוק בתפקידים האלה כי זו פשוט הנורמה.

ככל שאני מתבגרת אני מנסה להימנע מעימותים, ככל שאני מתבגרת אני שמה לב שהדברים עליהם כעסנו בעבר הם הרבה פחות חשובים, אבל הפגיעה והעלבון נשארים עוד הרבה זמן אחרי שהכעס כבר נשכח. ולעיתים ניתן למצוא לזה מזור ולפעמים פשוט צריך לשחרר ולפעמים אתה בוחר שלא להתמודד אך אי ההתמודדות עם המצב הנקודתי משאיר אותך במקום של חשש שבו אתה כל הזמן מתמודד עם הניסיון שלא להתמודד. כך אתה מוצא את עצמך מוציא אנרגיה רבה יותר רק כדי לא להרעיד את סיפי העולם, אך הכל הוא רק בגדר דחיקת הקץ וכשהקץ מתפוצץ אתה כבר כל כך עייף שההתמודדות עם זה היא רק יותר קשה. 

השבוע פירסמתי פוסט ב- facebook. הפוסט היה שוב בעל גוון פוליטי ברור, עד כאן צפוי לכל מי שמכיר אותי, גם אם באופן שטחי. אני בעד דיונים פוליטיים מכל קצות הקשת, אבל אני מאמינה (בנאיביות של שמאלנית כנראה) שניתן תמיד לכוון את הדיון לטיעונים שהם ממין העניין ולא נועדו לפגוע אלא נועדו לייצר דיאלוג. כי מה הטעם להחזיק בדעות אם אתה כל הזמן רק נלחם ולא לומד להקשיב למכלול? חלק מהיכולת להחזיק בדעות וגם להאמין בהן היא לשמוע טענות נגד  - אני מוצאת את זה מפרה וכרגיל אני גם אוהבת אתגרים. אבל אז צצה הערה שהייתה גם פוגענית באופן אישי (דווקא לא כלפי) וגם ממש לא קשורה לדיון. אם יש משהו שחשוב לי הוא שעל הקיר שלי יכתבו דעות מושכלות לכאן או לכאן, החלפה של דיעות אינטילגנטית ללא התלהמות ופגיעה. הייתי צריכה להניח לזה, אבל כבר הרבה זמן אני מניחה לזה וכנראה שמשהו בי פקע. משהו בי פקע כי זה כבר הרבה זמן שאני שמה לב שדיונים רבים עם אנשי ימין הופכים לכוחניים ומעליבים, שבאיזשהו שלב נגמר הדיון האינטלגנטי במשפט שלא משנה איך תהפוך אותו מתרגם ל"יאללה לך, לך יא שמאלני - מי צריך אותך?" זה לא מעליב, זה פשוט לא מאפשר דיון, זו סתימת פיות שלרוב מעידה על חשש אמיתי מדיון כנה במהות הדברים. זה לרוב פחות אכפת לי, אבל כשזה מגיע מקרוב זה כמו אגרוף לסטרנום. 



אני חושבת שבזה אסיים להיום. אני יודעת שכתבתי אבל לא כתבתי. מבחינתי זה בסדר. יכול להיות שלא הייתי ברורה, אז אסביר עוד רק פעם אחת וגמרנו. כבר מאוחר. במידה מסוימת, עד עכשיו, בתוך כל הקושי של החיים כאן הרגשתי שבתוך הבועה שלי, במעגלים הקרובים, היה איזשהו קונצנזוס בנושא של זכויות אדם, של מהות דמוקרטית, של כבוד הדדי. כי מה שהכי מפריע לי בחיים במדינה הזו, הוא העדר הנושאים האלה ממרכז השיח הציבורי (ולכן ממילא אין מה לדבר על נורמות חברתיות), ומה שמשאיר אותי אופטימית הוא הידיעה שבבועה שלי אלה עדיין ערכי יסוד, המאפשרים דיאלוג של דעות מגוונות ומנוגדות, גם אם הדיאלוג הזה מתרחש לפעמים ברגש או בקולניות. מה שקרה מבחינתי השבוע, השאיר אותי מאוכזבת וסדוקה, אך כרגיל לא פחות נחושה. אני לוקחת נשימה ומתחילה לסדר לעצמי את הדברים מחדש... וכרגיל אני קודם כל כותבת

יום חמישי, 6 בפברואר 2014

אין מצב. אבל יש.

אין מצב. זאת התשובה לשאלה שלי אם רני רהב או אייל גולן קראו אי פעם את המיתולוגיה היוונית או את מחזותיו של ספוקלס (למרות שבגילם זה עוד היה במסגרת החובה בבגרות הבסיסית בספרות. בעצם אני לא יודעת אם יש להם בגרות ואני לא מתכוונת לבדוק), אני גם די בטוחה שהם לא באמת נחשפו לעומק תורתו של פרויד. אבל אין ספק שזה נשמע טוב להטיל את אי מוסריות של אייל גולן על רצונו להתחבב על אביו, ותודה לאמא שלו שהביאה אותו עד הלום. אך אבוי אליבא ד'פרויד תסביך אדיפוס מסתדר כאשר מעתיק הבן את רגשותיו המיניים אל נערות בנות גילו. לא יודעת, אבל איל גולן בן 40 ומשהו ואבא שלו בטח בן 60 ומשהו - מה זה אומר שהם מזיינים ביחד בנות בגיל שהוא לפחות חצי משלהם, גם אם הן בגירות? מה זה אומר שהם אוספים נשים למסיבות חשק ונותנים להן תמורה חומרית אחר כך? מה זה אומר שמישהי "מבצעת מין אוראלי" בעוד הוא יושב ליד אביו שעובר טיפול דומה? אמנם הפרקליטות סגרה את התיק "בעילה של חוסר ראיות מספיקות" (אני עדיין תקועה עם ה"בעילה", בעצם עם זה כולנו תקועים), אבל זה לא אומר שאיל גולן יצא בסדר. ותסלחו לי שאני לא מתרשמת מערבוב המטאפורות לגבי התליה בכיכר העיר והסקילה באבנים. איל גולן אולי עבר על החוק ואולי גם לא, אבל ההתנהגות שלו היא פסולה ויש בה גם בוז גדול לנשים, חוץ מאשר לאמא שלו, ובטח גם זה רק בגלל אבא שלו. סליחה, אבל בגיל מסויים (ארבעים זה כבר אחרי) אתה לא עושה דברים בגלל אבא, אתה עושה אותם כי אתה דרעק וזה שאחר כך אתה מתנער מזה לא עושה אותך פחות דרעק.

אין מצב. 10,000 ילדים סורים נהרגו במלחמת האזרחים והעולם שותק. רק שיש מצב ואנחנו עדים לו ושותקים.

אין מצב. אין מצב שזה בסדר לפסול את יוסי שריד מלהשתתף בכנס על השפה העברית בראשון לציון בגלל ששרת התרבות לא הסכימה להשתתפותו ושזה לא מעורר הדים ציבוריים, בעוד שהחלפת הפרס לאריאל זילבר יוצרת זעקת שבר שתהדהד עוד דורות. ואין מצב שלא יפסיקו לדבר על סתימת פיות של השמאל את הימין "המדוכא פוליטית" בעוד סתימת הפיות של הימין היא לגיטימית ולא מעוררת תהיות.

אין מצב. אין מצב שאוניברסיטה בישראל תרחיק סטודנטית רק בגלל שהיא התלוננה בפייסבוק על האוניברסיטה, גם אם הסטודנטית חרגה מהתנהלות תקינה. אבל יש מצב כי ב"אוניברסיטת אריאל" בתקנון קבוע כי פגיעה בכבוד המוסד היא עבירת משמעת ולכן על הסטודנטית לשלם את המחיר, גם אם הוא אינו מידתי. לשם הבהרה, אני לא חושבת שהצורה שבה הסטודנטית התנהגה היא נכונה, אבל אין ספק שהצורה שבה האוניברסיטה הגיבה והשימוש לרעה בכוח הם ביזוי האוניברסיטה ולא התבטאויותיה של הסטודנטית, שנופחו ללא כל צורך. לא כל שטות שמשמיע סטודנט מחייבת שימוש בנשק יום הדין. 

אין מצב שכתב "הארץ" (חיים לוינסון) יצלם באולם בית המשפט מתנחל שהצית רכב פלסטיני כחלק ממילוי עבודתו העיתונאית ויעצר בברוטאליות על זה על ידי משמר בתי המשפט. אין מצב שספיר סבח תגיע לכנסת, אחרי מאבקה לצמצום חופש הביטוי, ועדת חברי כנסת ושרים ימחאו לה כפיים ויעשו לה "לייק", גם אם הם חושבים שטענתה המקורית בדבר המורה המסית נכונה. אין מצב שהיועץ המשפטי לא יפסיק את הפארסה הזו המכונה משפטה של דפני ליף. אין מצב שפסיכיאטר צבאי אומר לחייל שניסה להתאבד שהצבא הוא מקום טוב לכך כי הוא נועד להרוג ולהיהרג (גם אם זה נכון, וביננו זה בערך מה שזה). אין מצב שנתניהו אישר הקמת עוד 320 יחידות דיור בהר חומה ובאמת מתכוון לשבת למשא ומתן.  אין מצב. אין מצב אבל זהו שיש. ולמען האמת זה די נמאס.  אין מצב  שאני מוותרת, אין מצב שאני מפסיקה לכתוב, אין מצב שאני מפסיקה להיאבק. אולי ארצי איבדה את דרכיה, אבל אין לי ספק שאף פעם לא מאוחר מדי בשביל לשנות. אז אני כותבת. אולי יש גם מישהו ששומע. אין מצב שאני פשוט אתן לזה לקרות בלי להשיב מלחמה. לא אמונה, לא צבא חזק. יש דבר אחד שממש חסר לנו - חסר לנו מוסר.

יום שלישי, 4 בפברואר 2014

בין הרישא לסיפא עובר הקו הישר של פירון - הגיגים על ה"אני מאמין" של שר החינוך

זה לא שלא קורים דברים במדינה שלנו, כל הזמן קורים דברים וכל הזמן יש על מה לכתוב ובכל זאת, ולא רק בגלל שהבטחתי הייתי רוצה להתייחס לאיגרת של שי פירון למורים בעקבות פרשת אדם ורטה. באיגרת הזו אנחנו נחשפים לראיה של שר החינוך את תפקיד המחנך, אישית אני מייחסת לזה חשיבות רבה.  בניגוד להרגלי אתחיל ואומר שיש באגרת הזו דברים נכונים, אך יש בה גם מקור לתהיות רבות ולצערי, כפי שכבר כתבתי, בניסיון של שר החינוך לצאת מהשיח השטוח כדבריו הוא עובר לשיח חלול. האיגרת הזו כאילו מנסה למצוא איזון אך בפועל היא מצמצמת את השיח ובמקביל את עבודת המורה וזורקת סיסמאות לא מגובות לחלל האויר. הרי לאיזה פלוראליזם ופתיחות מכוון שר החינוך אם ישנם נושאים שאסור לגעת בהם? לי זה נשמע עוד סיסמא מרוקנת מתוכן, שנשמעת טוב אך אומרת כלום. כמו המעבר ללמידה משמעותית - הקמפיין החדש של משרד החינוך שנשמע אולי טוב ברדיו אך לא ברור לי איך באמת ניתן ליישמו בפועל בלי שינויים ברורים בסדר העדיפויות ולא, הכנסת מדריך רוחני לא נחשבת בעיני- 'צטערת. בערך כמו העובדה שעכשיו, בדיעבד הוא אומר שהוא מאמין במורים ונותן להם גב - אבל איזה גב הוא נתן לאדם ורטה? הדבר היחיד שהעניק שי פירון לאדם ורטה ולתומכיו הוא שתיקה, צורמת. בדיעבד הוא אומר שלרשת אורט לא היו כוונות לפטר את אדם ורטה - אז למה זה לא נאמר בזמן? מה ששי פירון נותן הוא מעט מדי, מאוחר מדי וגם מעורר ספקות.  

לאיגרת יש רישא וסיפא והם שנותנים את התוכן, בין שתי הנקודות האלה עובר הקו הישר של שי פירון - בתחילת האיגרת הוא מציין שיש בעיית איזון בין הצורך ללמד והצורך להביא לדיון את הדילמות העומדות במרכז הוויתה של החברה הישראלית וכי הדבר שכרגע מערכת החינוך זקוקה לו הוא איזון - איזון בין הפוליטיקה ובין החינוך. מהצד השני, מסיים שר החינוך ואומר כי בזאת הוא מתחיל תהליך של סטנדרטיזציה שיעשה על ידי צוות מומחים שיגבש המלצות ללמידה הרלוונטית והמשמעותית. קודם כל די עם להכניס את צמד המילים למידה משמעותית לכל חור, זה כבר גרם למושג הזה לאבד מהמשמעות המשמעותית שלו. שנית - הא? אם רגע ניקח רק את הרישא והסיפא מה שאומר שר החינוך זה שלתלמידי המערכת אין את היכולת לעבד סוגיות מהותיות ומהצד השני שגם לסגל ההוראה אין ולכן את כולם יש לתקנן מחדש. לא בטוחה שזו הערכת מצב נכונה ולא נראה לי שיש כאן אופק חינוכי כלשהוא - אם אי אפשר לסמוך על מחשבה חופשית של הנוער ואי אפשר לסמוך על שיקול הדעת של המורים - אז הנה עיקרנו את מעשה החינוך מראשיתו. אם זה ה"אני מאמין" של שר החינוך, אין לי אלא להסיק ששר החינוך עצמו הוא קטן אמונה ביחס לשינוי המהותי שצריך להנהיג במערכת הזו.

כי מה שבולט בחסרונו במניפסט הזה של שר החינוך הוא חזון, אמונה אמיתית ביכולת של מורים לחנך לאזרחות פעילה. מה שחסר לנוער של היום הוא להבין קודם את משמעות הדמוקרטיה, להבין את מושג השוויון, להבין את נושא זכויות הפרט, להבין את כוחם האזרחי ואת יכולתם להביא לשינוי. הנושא של גיבוש עמדה כזו או אחרת הוא משני. מה שחסר היום בחברה הישראלית זה המכנה המשותף של הבנה מהותית של הדמוקרטיה. אם פנינו לחברה דמוקרטית אמיתית לזה צריך לחנך את ילדינו ולזה לא התייחס שי פירון. אם הילדים שלנו יבינו שדמוקרטיה זה לא רק שלטון הרוב, אלא זכויות המיעוט וההגנה עליהם, שוויון, זכויות הפרט, חופש הביטוי, אם ילדינו ילמדו גם לטעון טיעונים ולנהל דיון מושכל אז לא ממש יהיה צורך בנהלים כי תהיה תרבות ברורה של דיון ושל שיח. כי זו צריכה להיות שאיפה של המערכת שממנה יוצאים ילדינו כבוגרים פעילים בחברה ואת זה לא שמעתי משר החינוך שמעדיף להיראות רחב אופקים אך לצמצם את השיח לאסור ומותר. אי אפשר לדבר בגנותו של הנוער אם איננו רואים שאנחנו אלה שלא נותנים להם את הכלים הנכונים. איך הם יוכלו להתפתח אם כבר בגילם הצעיר לא מתפתח שיח יצירתי ומושכל בעל טיעונים תקפים? איך ילדים אלה יוכלו להשתלב בחברה המקוטבת אותה מתאר השר? החברה הזו תוסיף להיות מקוטבת אם מערכת החינוך לא תשכיל להטמיע ערכים דמוקרטיים משותפים לכלל תלמידיה - זה בכלל לא קשור לאדם ורטה, זה קשור לחזון חינוכי וחברתי, אפרופו "יש עתיד" ו"פוליטיקה חדשה". אין פה עתיד ואין כאן חדש יש כאן עיבוד מכובס של מילות מפתח בניסיון למדר ולא בניסיון למצוא איזון. הצורך בשמירת המדינה הזו דמוקרטית הוא הצורך של כולנו והוא מתחיל בחינוך. לא צה"ל הוא פרה קדושה, לא אמונתו של אדם ולא השואה המשותף לכל אלה הוא אי הכרה במהות האנושית של כולנו ולזה צריך לחנך, כל השאר יגיע משם. לא מרפאים סימפטומים, מרפאים את הבעיה ואת זה לא משכיל שר החינוך להבין.

שי פירון בוחר להבהיר נקודה לא רולוונטית כבר בתחילת ה"אני מאמין" שלו. הגישה הראשונה בה בוחר השר היא גישה טהרנית ובוודאי שאינה אפשרית היות ובית הספר תפקידו אינו מתמצה רק בידע, מלכתחילה בית הספר הפך לסוכן סוציאליזציה שמכשיר את העוברים בתוכו לא רק ללמידה אלא לאזרחות ולכן זו גישה בלתי אפשרית וממילא מעולם לא התקיימה מאז כינונו של בית הספר הראשון בהיסטוריה האנושית. למען האמת גם בקרב החיות הלמידה היא חברתית ולכן אף פעם אינה מתמצה רק בידע אלא גם ביצירת נורמות של התנהגות. אני מניחה ששר החינוך מודע לזה ולכן לפלא בעיני היא בחירתו לציין גישה שכזו בפתיח איגרתו. אז עזבו את זה שלדעתי כדאי ששי פירון יתייעץ עם עורך לשוני בטרם הוא שונה את משנתו באיגרת חשובה כל כך, כי איך ניתן להתחיל בכלל את הפיסקה הראשונה עם המילים מצד אחד - צד אחד של מה? או שזו בעצם טעות פרוידיאנית שתפקידה להכניס אותנו לקונטקסט - משהו כמו יש רק צד אחד מועדף והנה הוא לפניכם - בעולם אוטופי בבית הספר מתרחשת רק למידה וכל ניסיון של מורים להביע את דעתם כמוהו כניסיון למנוע מהם חשיבה ביקורתית ועצמאית והוא מטשטש את הגבול בין למידה ובין תעמולה (!). היינו הדבר הראשון שרוצה שי פירון להעביר, ונדמה לי שלא אחדש לכם דבר אם אטען לחשיבותה של הפיסקה הראשונה (והאחרונה), הוא שבכלל כדאי שבתי הספר יהיו א-פוליטיים וכל דבר לבד מלמידה של ידע הוא בגדר החטאת המטרה. שאני אגיד את זה? הפיסקה הראשונה היא הגדר החטאה - הנה אמרתי.

בהמשך אומר שר החינוך שתלמידי ישראל אינם בשלים - הם לא מסוגלים להתמודד עם המורכבות של המציאות בה הם חיים. אם תלמידי תיכון אינם יכולים להתמודד עם המורכבות למה בגיל 18, הגיל בו הם יוצאים מתוך המערכת, נותנים להם רובה וגם את הזכות להצביע? אבל כנראה הם עושים זאת אוטומטית בלי יכולת להבין. אם כך, אני מסיקה שזה בצרוף העובדה שצה"ל הוא בליבנו ולכן אסור ממש להעביר עליו ביקורת, אלה החיילים שרוצה שי פירון שיצאו מהמערכת שלו - חיילים אוטומטיים, ואלה אמורים מחד להגן עלינו ומאידך להשאיר את צה"ל מוסרי לפחות כמו שהוא היום? לא נראה לי. חיילים מחוסרי כלים (חוץ מכלי זין) הם לא ממש העתיד הורוד שצופה לי המחר.  

שר החינוך, הרב שי פירון, נכנס לנבכי מהותו של המורה המחנך ומבקש ממנו הלכה למעשה, באיצטלה של המון מילים יפות ובשם האיזון להיות חלול ולהתיישר עם הקו. המורה צריך להימנע מביטויים כמו "אני הפגנתי" אבל להוביל את כיתתו בגאון לסיור בחברון כי התעמולה היא בדברים ולא חלילה במעשים. טוב ששר החינוך שוב מקפיד איפה שחשוב - במלל. אני כבר מחכה לחוזר המנכ"ל הבא עם ההמלצות. תדע כל אם עבריה שבנושא חינוך לערכים.,המערכת אמרה את דברה - יהודים, שואה וצה"ל זהו סלע קיומנו. אין ספק השיח כבר לא שטוח הוא חלול ונבוב, אבל אם מתבלים אותו במספיק מילות מפתח הוא ישמע מספיק טוב כדי לקרוא לו איגרת. אבל זו לא איגרת זה כתב הודאה שהלך המצפן אבל זה זה חסר משמעות כי הכל בליבנו. דת, שואה וצה"ל. דת, שואה וצה"ל. דת, שואה וצה"ל טוב זה מספיק קליט, לא צריך לשנן אפשר לעבור ללמידה משמעותית. הצלצול הזה הוא בשבילנו. 

מחר בבוקר אכתוב על פירון - עכשיו רק קצת זילבר ועל היום שלי שאולי היה קצת "רוצי, שמוליק מחכה לך" - טוב רק רוצי ומי זה בכלל שמוליק?

בכלל כל היום התכוונתי לכתוב על האיגרת הזו שהוציא שי פירון, שהיא מעציבה באופן יוצאת מן הכלל בעיקר כיון שבניסיון לא להיות שטוח, שר החינוך החליט בעיקר להיות חלול. אבל אל דאגה, בפראפרזה על סקרלט אוהרה "אכתוב על כך מחר", ואם לא באמת מחר אז מטאפורית מחר כי אין סיכוי שהמועקה הזו תשתחרר בדרך אחרת - מה אני אעשה אוציא את הילדים שלי ממערכת החינוך? אופס

בכל מקרה המדינה רוחשת וגועשת (או שלא) על החלטת אקו"ם לשנות את הפרס שמקבל (בערך עכשיו - למרות שעד שאפרסם זה כבר יהפוך לקודם) אריאל זילבר מפרס על מפעל חיים לפרס הוקרה על תרומתו ליצירה הישראלית. הנה עוד החלטה נכונה שהגיחה באיחור לא אופנתי, נעשתה מראש בצורה שגויה, מחוסרת סטנדרטים שמוכיחה עד כמה תהליך קבלת ההחלטות הוא אמורפי ואין בו משום טיפת ראציונאליות. וזאת עוד מבלי להתייחס לעובדה שהשרבוב המיותר של דליה רבין לתוך הקלחת הוא מיותר ואף מטריד, שלא לומר מגמתי. הרי יש הסכמה די גורפת באשר לתרומתו של אריאל זילבר לתעשיית המוזיקה המקומית, כמה קל היה מראש להעניק לו פרס על זה ולא על איזה אספירציה הולוודית נחשקת נוסח "מפעל חיים". תסלחו לי, זה בדיוק המקום להפריד בין הפרסונה "אריאל זילבר" ליוצר "אריאל זילבר" - היוצר הזה ראוי שיקבל פרס, בזכות ולא בחסד - פרס על יצירה, לאריאל זילבר האדם והיוצר, על שלל התבטאויותיו אין צורך לתת לגיטימציה בדמות פרס על "מפעל חיים". פרס על מפעל חיים מכניס לא רק את המוזיקה של אריאל זילבר למינסטרים הישראלי, אלא גם את התבטאויותיו. יש פער אדיר בדמוקרטיה בין להילחם על הזכות של כל אחד להביע את דעתו ובין לתת עליה פרס.

מה שעוד מפחיד בסיפור הזה זו זעקת החמס המיידית של אנשי הימין על סתימת פיות וההתייחסויות הכל כך לא לגיטימיות והמכוערות להחריד של אנשים בציבור כלפי אחינועם ניני בעיקר (וסליחה מגיל דור). לאחינועם ניני ולגיל דור היתה אמירה ברורה, רהוטה, אידיאולוגית ולעניין, במסגרת הזכות להביע עמדה במדינה דמוקרטית הרי שאין יפה מזה. הם לא ביקשו מאריאל זילבר שיחדל מדעותיו, הם לא ביקשו להחרים את המוסיקה שלו, הם דיברו על הערכים שלהם וההחלטות שלהם, עד עתה לא ראיתי שום תגובה עניינית באמת שטוענת לגוף הדברים ולא לכל המסביב.  וזה מבלי לדבר על דליה רבין - טוב כי בתור שמאלנית יפת נפש היא היתה צריכה לקחת חלק בדירקטוריון של אקו"ם, להעניק את הפרס לזילבר ולשיר יחד איתו המנון לשחרור עמיר ולעילוי נשמתו של ברוך גולדשטיין.

הבעיה כאן היא לא הפרס, אלא כל הדרך החלמאית שבה זה נעשה בתוך מדינה שגבולות השיח הפוליטי בה עוד לא לגמרי ברורים ולכן כל נושא האחריות הציבורית והחברה האזרחית איננו כלל על השולחן. ביננו, אם אקו"ם, לא היו עובדים עקום (כן הייתי מוכרחה) והיו מחליטים מלכתחילה לתת לאריאל זילבר פרס על תרומתו למוסיקה הישראלית הכל היה בסדר. אבל את זה כבר אמרתי.

ובכלל זה לא מה שרציתי לכתוב, סתם היה מין יום כזה שרציתי לשתף. אז קודם בכלל רציתי לכתוב על שי פירון (כבר אמרתי) ואז המרכזית שאלה אם היום אני אכתוב על הקונצרט הראשון שלה ועל היום המטורף שהיה. ומה יכולתי כבר לומר? ברור שכן - אז לבקשת המרכזית.

היום זה היום שפעילות הבוקר שלנו היא ביער. ולכן יומי מתחיל בהכנת מטעמים שונים לכל ילד בהתאם לאהבותיו וזה נע על ספקטרום רחב של אורז, אדממה, סלט, פירות וסנדוויצ'ים - כן כל המבחר ולכל אחד אחר. לדאוג לשים פטיש בתיק של הבכור, "לא זה גדול מדי", מחליפה, "על זה לא כתבת את השם", כותבת. יופי. " אויש אבל עכשיו אין לי בגדי הסוואה". תחפש, "חיפשתי, בואי". באה. יש בגדי הסוואה. אפשר לצאת.

הבוקר כדי להוסיף על האתגר קפצנו בדרך ליער לראות כינור כי את המושאל יש להחזיר וגם כי למה לא לאתגר אם אפשר? רוצה לומר, אם היום עמוס ממילא למה לא להעמיס עוד?  נוסח צלחת המזנון בארוחת בוקר קונטיננטלית. המרכזית בחרה בערב את הכינור המועדף מבין המודעות בלוח, עלה קצת יותר - אמרנו נזרום, בכל זאת להתקמצן על האפשרות להפוך את בתך לפגניני?

חזרה לענייננו - בוקר, ילדים, התארגנות, סוף סוף כולם באוטו. תנועה, חישוב זמנים בלי מספיק ובלי מקום לטעויות משאיר אותי טועה (ובגדול) אבל הנה אנחנו מול הכינור. ה"במצב טוב"  התגלה ככינור שיצא מהמחסן בתיק מאובק, פרום ואכול (כבר סימן טוב), ליטפתי ברוגע את המרכזית שנראתה מבועתת ומוכנה לבריחה מהירה. יצא כינור חבוט, משופשף, עם גשר שבור, פחות איזה מיתר או שניים ש"המורה הרוסיה הקפדנית" (לא אנחנו לא גזענים, זה סחבקיות מהגולאג) אמרה בזמנו שהוא מצוין. רק שה"בזמנו" הוא לא עכשיו. אבל עכשיו ברחנו.

חזרה באוטו. הwaze החליט להגיע ליער משדות שנראו חשודים. המשכתי דרך הכביש המהיר והצלחתי לצמצם את האיחור לעשר דקות וגם לקבוע עם בעלי הכינור השני, חבל שלא יכולתי לטגן איזה שניצל על הדרך. נסיעה מהירה על שביל עפר, כזו שלא היתה מביישת נהגי שטח מנוסים בג'יפ ולא באיזו טויוטה משפחתית,  והבכור מאתר את בני קבוצתו. את המרכזית לוויתי למחנה במעלה ההר עם הקטן על הכתפיים ממריץ אותי לנוע בזריזות של יגואר ביערות הגשם ופה בכלל פברואר והשמש קופחת וממדי האסון האקולוגי רק הולכים ומתבררים עם הנזקים לחגורת הכתפיים שלי. מרכזית מגיעה לקבוצתה ומכאן מחכה לי רק המדרון והוא לא חלקלק כי לא יורד גשם (אנשים - לעקוב). משחקים קצת ביער כדי לחלץ עצמות וגם קרעכצנים עתידיים מהקטן ששוב ייחגר במהרה במכונית. ה- waze מכוון אותי לנסוע ביער בין עצים וכרמים ואני בטוחה שגיליתי את דרך הקיצור האולטימטיבית עד שאני מגיעה לבריכת מיים בלתי עבירה אלא אם כן אתה נוהג ברכב אמפיבי או בצ'יטי-צ'יטי-בנג-בנג. מקום להסתובב אין ואני פוצחת בנהיגה פראית ברוורס במעלה ההר. לא ברור לי איך, אבל הגענו בזמן למודיעין. הכינור "במצב טוב" אכן היה כזה, אפילו התיק, המחיר היה נמוך יותר והמוכרת מקסימה. העסקה נעשתה. בצר לי פניתי לקניון. בחצי שעה ממוקדת, סיכלתי את כל המטרות ועל הצד הטוב ביותר. חצי שעה להגיע חזרה ליער. 

יער. בית. צהריים. מקלחות. למרכזית יש חזרה. נשארת לראות את החלק שלה בחזרה. טסה הביתה. מארגנת בכור וקטן, מכינה בצק של פיצה (רק זה מה שיעודד את כולם כשאמא לא יכולה להתחלק בין כולם במקומות שונים בו זמנית) בזמן שהמערבל מעבד את הבצק אני מתלבשת ומתייסרת שאני לא לשה בעצמי את הבצק באהבה (ע"ע איל שני). אחר כך היה קונצרט ראשון למרכזית ובמקביל (כן ממש באותו זמן) שיעור פתוח להורים בקפואירה של הבכור. האם הצלחתי להיות בשני המקומות? כן, אבל אני עדיין צריכה לעבוד על ממד הזמן. זהו רק רציתי להוציא את זה אחר כך הכל היה רגיל, אתם יודעים. ארוחת ערב, מקלחות ואז הגיע הבנזוג הביתה.  

איך היה היום? היה יום טוב. המרכזית ניגנה נפלא ועלתה חסרת פחד לבמה ונתנה הופעה ענקית (לילדה שמנגנת חודש - פרופורציות). הבכור שיחק אותה בשיעור שלו, נתן את הנשמה וגם קיבל בהבנה שאמא באה באיחור, הלכה לפני הזמן וצילמה רק חלק ורק הוכיח שבצדק הוא בכור. והקטן? הקטן בנדיט מדהים. וואלה היה יום מטורף. יאללה יש לי פוסט על פירון על הבוקר.

יום שני, 3 בפברואר 2014

חרם - מי יכול להרשות לעצמו את זה? וגם כי זה טרנדי - חרם חרם חרם חרם חרם חרם

זה לא שהמילה חרם לא היתה בלקסיקון, אבל לאחרונה יש עליה במניות הציבוריות של המילה הזו, כולם מדברים על חרם, כולם מחרימים או יוצאים נגד או בעד ופתאום כמעט כל דבר הוא חרם וכרגיל איבדנו פרופורציות. טוב, בדרמה אנחנו ממש טובים.

איזו מילה קשה חרם. משמעותה מאוד ברורה - הרחקה מהציבור, הוקעה, הוצאה מהקהל, נידוי. היא יוצרת רתיעה, אולי מעצם יכולתה ליצור גבולות ובידול. אנחנו מתקוממים כאשר ילדים עושים חרם על ילד אחר, אנחנו מתקוממים כשאנחנו מושא החרם, אך יש להודות שבתוך תוכנו אנחנו יודעים שלמרות שכדאי להימנע ממנו, זה כלי לגיטימי וכנראה גם די יעיל, אחרת מן הסתם לא היו משתמשים בו. אז אולי באמת אנחנו לא מתקוממים נגד החרם ככלי אלא נגד פרספקטיבה מסויימת, נגד שיקול הדעת שהוביל לחרם. כדי שנוכל לצדד בחרם, מתברר שאנחנו צריכים להסכים לסיבות. רוצה לחדד ולומר - אנחנו מתקוממים בדרך כלל נגד שיקול הדעת שמבחינתנו הוא מוטעה או לגבי מידתיות העונש, בעוד שאם ההסבר האידיאולוגי או הנסיבתי מספק אותנו, חרם ייתפס ככלי לגיטימי. למשל סנקציות כלכליות, שהן חלק מהאסקלציה בדרך לחרם, נראו לרבים הגיוניות כאשר יושמו על מדיניות האפרטהייד בדרום אפריקה, סנקציות גם נראו נכונות לרבים בישראל בהקשר של איראן, אולם סנקציות נגדנו הן כמובן הכלי הלא נכון, כי בכלל זה לא אנחנו זה הם. 

העניין הוא שבעיני העולם כולו זה כן אנחנו וכל עוד אנחנו רוצים שיתייחסו אלינו כמבוגר אחראי אנחנו צריכים לנהוג ככזה. האיום בחרם תלוי על צווארנו כבר זמן רב ואנחנו העדפנו להתעלם ולהתייחס לזה כאל איום סרק. אנחנו כל כך מסלפים את המציאות כדי שהיא תתאים לנו עד שנתניהו, שטייניץ ובנט פורצים במסכת, כמעט מקאברית, של כמה אנחנו חזקים ועד כמה חרם לא ירתיע אותנו ושתדע ארצות הברית, בעוד שזה דווקא קרי האמריקאי שעומד כמו הילד עם האצבע בסכר ומנסה למנוע את החרם שמטפטף עלינו כבר עכשיו. ואתם, אחים ואחיות אל תשכחו את זה לנוכח החרם, היו חזקים, גם פה ישראל תנצח. טוב, לי זה נשמע טוב נוסח "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", אפילו בניגון פולני של נשב לנו בחושך כי אנחנו בני האור. אבל זה לא משחק לערב שבת בבני עקיבא לפני שכל אחד פורש לביתו לקידוש, כי כשהיצוא הישראלי ינזק ועוד ישראלים יפוטרו (ואין זה משנה אם זה לפי הסטטיסטיקה שמפרסמת הממשלה או לפי הסטטיסטיקה המדוייקת) הרי שהנזק על המשק הישראלי יהיה כבד מנשוא, בטח בימים שבהם ממילא נשחקים כל המעמדות בערך חוץ מהעשירון העליון. החרם הזה יהיה על גבם של אלה שלא יכולים להרשות לעצמם חרם, אבל בנט (פוסט אקזיט), לפיד (פוסט ערוץ 2 ובנק הפועלים) ונתניהו (פוסט תקופת העשייה לביתו, דירתו וחוילתו - היועץ) יהיו בסדר, מקסימום אם יהיו בעיות חשמל יש נרות ריחניים על חשבון הבוחר בוילה בקיסריה. 

החרם הזה, ואני לא רואת השחורות היחידה, הוא לא גזירה שישראל יכולה לעמוד בה (ההערכות מדברות על כ- 10,000 איש שיאבדו את מקום העבודה, אם אינני טועה) וכשהמנהיגים שלנו עושים שוב תרגיל עוקץ כדי להראות את פניו האמיתיים של הממשל הישראלי ועושים עוד תרגיל כמעט מדיטטיבי של גבורה הם לא עובדים על אף אחד. צודקים או לא צודקים מול הפלסטינים זה בכלל לא העניין, החרם הזה יגמור אותנו, כמו שמלחמת לבנון השניה חשפה את "כוחינו", כך החרם הזה יחשוף את "חוזקנו" ובמקסימום מי שעוד לא ישתכנע ישאר עם אמונה ועם זה לא הולכים למכולת ובטח שלא בונים מדינה.  

הידיעות מתחילות לזרום על החלת החרם על ידי גופים פיננסיים אירופיים והתגובה לזה אינה יכולה לנוע על הספקטרום ההזוי שבין אימרות השפר של בנטניהו ובין רעיונות של עמותות ימניות קיצוניות המבקשות לשנות שמות של כיכרות ורחובות בישראל כתגובה ישראלית על החרם. לא ברורה לי הנונשאלנטיות האפטית הזו שלרוב מאפיינת כתות הנחושות ללכת בדרכן או להתאבד. הקישור החולני בין תקומת הארץ ללוחמי מצדה הקיצוניים כבר מזמן מיצה את עצמו, אלא אם כן החלטנו שזו נבואה שמגשימה את עצמה ואז כדאי שאפסיק לכתוב ואלך לארוז. לאזרחי ישראל צריכה להיות אמירה הרבה יותר אחראית ומשמעותית מהאמירות הדמגוגיות של אדוני הארץ, זה לא מרוץ לילה תחת הכותרת bring it on, זו לא תחרות מר ישראל - אלה החיים שלנו כאן בארץ, אלה שיושבים בממשלה יושבים שם תחת קוי יסוד מאוד ברורים ולזה ניתן להם מנדט. אין להם מנדט להביא עלינו חרם ולהחריב לא רק את בטחוננו אלא גם קיומנו הכלכלי וזה צריך להיות להם ברור.

בשולי נושא החרם רק רציתי להגיד עד כמה כרגיל כל דבר הופך אצלנו לטרנדי, פתאום כולם מדברים בחרמות. אורלי וגיא לא רוצים להופיע בפסטיבל העצמה עם אל גולן? חרם! אחינועם ניני וגיל דור מוותרים על פרסי אקו"ם בשל ההחלטה להעניק בטקס גם פרס על מפעל חיים לאריאל זילבר? חרם! אז בואו נבהיר משהו - שני הדברים האלה הם לא חרם, זו הבעת דעה ציבורית ואמיצה שלצערי היא נדירה מאוד במחוזותינו לאחרונה. אני לא יכולה כמובן לדבר בשמם של אף אחד מאלה, אך אני בטח לא יכולה להימנע מלנתח את הדברים בדרך שלי. בשני המקרים אין קריאה לחרם, אבל כן יש ביקורת ומוצדקת.

פרשת איל גולן לא נגמרה, ההתנהגות של איל גולן, בין אם יש בה משום עבירה ובין אם אין, היא התנהגות פסולה שאסור לה שתעבור ללא ביקורת ציבורית כי אחרת בזאת נסללה דרכו של הסלבריטי הבא להתקדם לדבר הפסול הבא. החזרה לסדר היום היא מתן לגיטימציה לעשות הכל כל עוד אי אפשר להפליל אותך.

פרשת אריאל זילבר היא עוד יותר פשוטה מזה, אם זה בכלל אפשרי - אריאל זילבר הוא אכן אמן ויוצר מקורי ומוערך, אבל הפרס שמוענק לו אינו פרס יצירה אלא על מפעל חיים. מפעל החיים של זילבר הוא לא רק סך יצירתו אלא סך תרומתו לחברה הישראלית ובעוד שבתחום היצירה אכן מגיע לו פרס, תרומתו בתחום החברתי (אמירותיו בנוגע להומואים, לציבור החילוני, למצביעי השמאל, שיריו הבלתי נשכחים כמו זה על ברוך גולדשטיין ועוד גיבורי תרבות הימין הקיצוני - רשימה חלקית) מורידה מבחינתי את האפשרות להעניק לו פרס כלשהו. הענקת הפרס הספציפי הזה לאמן הספציפי הזה כמוה כמתן גושפנקא להכנסת המנון כהנא חי לפלייליסט של סופהשבוע. זה אולי יכול להיות הפסקול של "ישראל המודרנית - מצדה השניה", נוכל לזמזם אותו יחד, מובטלים, בחושך, אבל בלי מדינה פלסטינית ליד נתב"ג. וואלה מגניב פה. אז מה אמרנו? חרם?

יום שבת, 1 בפברואר 2014

מבצע החילוץ ההורי הוכתר כהצלחה

אנחנו לא יוצאים הרבה, מיטיבי הקריאה שביננו בוודאי זוכרים שהפעם הראשונה שנסענו לחופש ללא הילדים היתה לפני 4 חודשים ובחישוב מהיר וראיה פסימית - רוצה לומר 10 שנים לא היה לנו סוף שבוע זוגי, לילה זוגי, בקושי היו לנו כמה שעות שהיו זוגיות, אבל על זה אפשר לקרוא פה. השבוע גילה הבנזוג שיש הופעה של שלום חנוך, בתל אביב, ושעדיין יש כרטיסים. כמיטב התקשורת הפונקציונאלית והמוצלחת שיש לנו, נשלח אלי מייל, כתובת מפנה לאתר ההופעה ושאלה אחת wanna go? כן באנגלית, כן רוצה (היתה תשובתי, אבל בטקסט, לא במייל). עם קבלת ההחלטה החל מבצע "הוצאת ההורים לשלום" - שזה משחק מילים כזה - שגם מאחל לשלום הצלחתינו וגם שלום - הוא שלום חנוך - צודקים, ההסבר מיותר. לצערי כבר נאמר "חכם לא נכנס למצבים שפיקח יודע איך להיחלץ מהם ולכן נאלצתי לגייס את מירב כישורי ההתחמקות שלי אחרי שמעדתי. כי, אבוי מרוב התלהבות שכחתי את כל כללי הזהירות המקובלים, כמו טירון הורי ששכח את ספר ההדרכה, בלי לחשוב (טעות, מקווה שאתם לא סופרים, אני רק מציינת...) סיפרתי לילדים על שלום חנוך ועל ההופעה והם נשמעו מאוד נלהבים עד להכרה העצובה שזו לא היתה הזמנה, אלא הצהרה על נטישה הורית חמורה לצורך בידור, גם אם זה רוקנרול מזדקן ונוסטלגי. אופס, נרשמה התנגדות, מונהגת על ידי לא אחר (אבל גם לגמרי לא בלתי צפוי, רוצה לומר שלא יכולה להיות דרך אחרת) על ידי הבכור, נזר הבריאה שברור לו שאמו רוקדת על פי חלילו (טוב טורמבונו)  והוא מסלסל בו רבות כדי לבחון את גמישותי, אם לא הפיזית אזי המנטלית. 

אחרי שהמחאה שככה ולא היה צריך לבצע מעצרים ברוטאליים או לבדוק אם המוחה הראשי הוריד מוחים נוספים לכביש כמעשה דפני ליף, צוררת המשטרה הגדולה שכנראה צריך לרדוף אותה רק כדי להחזיר לציבור את חדוות הקריאה במשפט לקפקא - בכל זאת מאה שנה פחות או יותר לכתיבתו. החלטתי להשתמש בקלף העורמה. אירגנתי שמרטפית שתשמור עליהם ותגיע רק אחרי שכל הבנדיטים כולם ישנו שנת ישרים. היה לי ברור שלא להגיד להם כלום זו הפרה בוטה של האמון ההדדי, אולם 10 שנות הורות לימדוני שבכורי כנראה צריך להבין שהקושי שהוא רואה ביציאת ההורים היא במוחו בלבד, כי מסתבר שלהסביר ולהתנסות לא מרפה את המחאה שמתעוררת עם כל רצון חד שנתי בזמן זוגי. ההחלטה נעשתה. 

יום אחרי. שישי בערב. ילדים ישנים. שמרטפית בבית ואנחנו בדרך לתל אביב. הדלתות נפתחות בחצות וחצי. מכיון שעד עכשיו אין סיכוי שיצרתי בכם את הרושם שאנחנו מאלה שיוצאים, ברור שלא תופתעו שבמקום לנסוע לערב שחברה טובה מברמנת לשבת שם שעה ולהמשיך להופעה כמו שכאלה שמבינים עושים (סליחה שצקית), אנחנו נהגנו כמנהג החנונים ונסענו ישר לבארבי רק כדי לעמוד בכאילו נונשאלנטיות ולחכות להופעה, אבל מסתבר שאנחנו לא לבד ואפילו לא היינו ראשונים, אז זה לא היה מכמיר לב לגמרי.  שעה וחצי (כן, שתיים בלילה, זו יציאת הורים מהסוג האקסטרימי) והנה זה מתחיל. בלי שום דבר משיחי (טוב את משיח הוא תמיד שר בסוף - שלום אמר, לא אני), פשוט להיות ככה, בלתי נשכח ולגמרי כאן. היה מעולה. היה מחשמל. היה נוסטלגי.  על הבמה עלה איזה פיטר פן מופלא, רק עם שיער לבן ששיחק עם הצל שלו ואהב את כולם בקול צרוד ועם המון אנרגיה הביא אותנו לבוקר חדש. אז שהמשך מתבקש לבוקר הלא מטאפורי שעלה היה לישון עד הצהריים. אני התעוררתי בבוקר. המבצע עבר בשלום ושלום היה שווה כל רגע.

ואם תהיתם לגבי הבכור - ובכן רק ימים יגידו, אבל הפעם הוא חשב שזה דווקא היה ממש לעניין. גם ההופעה של שלום הייתה כזאת - לגמרי לעניין. 

דרוש קמפיין להעלאת המודעות ליום האם - אולי "צאי מהמטבח - שמרי על היום שלך"

טוב יום המשפחה היום, בעצם כשכתבתי את זה אתמול זה היה נכון אך כשאפרסם את זה היום זה כבר יהיה אתמול - גילוי נאות. אבל בעצם כשחושבים על זה - יש בזה משום האירוניה הדקיקה שדווקא ביום המשפחה לא היה זמן לי לפרסם שום פוסט, בעיקר פוסט על משפחה. בכל מקרה, בפעם הראשונה מזה למעלה מעשור של הורות פרצו בי געגועים ליום האם. כמה נפלא היה בטח להיות אמא ביום הזה בדיוק, בו ילדיך מרעיפים עליך אהבה ואינסוף כישרון (שלהם או של המורה/גננת) כדי להביע הערכה. וכמה קלישאות נכתבו על איך שאמא כל השנה עושה כל כך הרבה ומגיע לה יום שהיא תהיה בו מלכה. בהערת אגב אעיר שמעולם לא ראיתי את האם שהפכה למלכה ליום תמים, בואו לא ניסחף - אבל אין ספק שיום שלם של הערכה מרוכזת (נו טוב, גם כמה דקות) היו בגדר "הָנַחַת השנתית הקבועה". ואיזה כיף היה בוודאי לכל אם שניתנה לה האפשרות של עריכת ספירת מלאי של מה היא קיבלה ואיך חגגו לה ואיזו תחרות זה בוודאי יצר בין האימהות - מן תחרות סמויה של מי האם שהשקיעו בה הכי הרבה - מי יצאה הכי שווה.


תמיד היה לי ברור שגם לי יחגגו את יום האם, ברוב פאר והדר עם המון יצירות אומנות שהשראתן אחת - אני. מי פילל ומי מילל שמכל התחומים בהם בהחלט חייב להיות שוויון, דווקא במקום בו האם היא זו שלרוב עליה מוטלת (עדיין) מרבית הפעילות דווקא שם היא תיאלץ לוותר על הכיבוד היחיד שהיא זוכה לו? ואולי דווקא זה בדיוק העניין -נשים חולקות בשלווה את שוויונן אך נאלצות להיאבק עליו איפה שהגברים צריכים לתת אותו (זאת אומרת זה לא היה צריך להיות לא שוויוני מלכתחילה אולם מכיון שהחברה הפטריאכלית שלנו הביאה אותנו לזה, אין לנו אלא להיאבק נגד כדי שהסידור הזה יהפוך ללא הגיוני). אבל חזרה למשפחה - זה לא עניין של מי שווה יותר, אלא על מי נופל חלק הארי של העשייה המשפחתית. דווקא בתוך המשפחה, איפה שאי השוויון הוא די ברור וזה לא בגלל שגברים לא משתדלים אלא משום שנשים עושות את זה כל כך הרבה יותר טוב (וסליחה מראש מהגברים שביננו שיוצאים מן הכלל האי שוויוני, הסטריאוטופי אך הנכון הזה), אז דווקא שם התרחש מהפך שוויוני בעוד שבכל כך הרבה תחומים אחרים, בהם השוויון צריך להיות ברור, הוא קיים רק דה-יורה, על הנייר בלבד.

הרי יש עוד כל כך הרבה מקומות בהם יש לחתור לשוויון דה פקטו, אתם יודעים, למשל בחוק - כמו בנושא הביטוח הלאומי (כן, נשים עדיין נסמכות על משכורתו של בן זוגן אם הן נשארות בבית' אך לא הפוך אם הגבר נשאר בבית - דוגמא אחת), כמו בשוק העבודה (יודעים - קידום, שעות, כל הזוטות שבהן אישה לא מקודמת כי היא יוצאת מוקדם לקחת ילדים, או חלילה רק מחליטה לעשות איזה אחד ונכנסת להיריון מה שפוגם כידוע בתפוקה שלה ולכן לא שווה להשקיע בה כמו בגבר וכולי). לא, שם עדיין נשים נאבקות לשוויון. אבל בבית, בתוך המשפחה, שם התחיל השינוי ומה השינוי הזה עשה? הפך את החגיגה הקטנה, אם תרצו את יום פסטיבל ההעצמה הנשי הזה, למשהו ששיך לכולם. אז אני מבינה - יש המון סוגים של משפחות ויש משהו יפה בהנחה השוויונית הזו של יום משפחה - היום האינטימי שאתה כילד עוצר "לספור את הברכות" ולהעריך מחדש את הדבר הטריוויאלי אך הכל כך יפה הזה. אבל אם לפחות ההנחה השוויונית הזו היתה מתקיימת הלכה למעשה בחיינו, היא לא.

עזבו אתכם מכל הפתגמים והאנקדוטות הויראליים על אימהות שרצים ברשת, כמו זה פה למעלה - שדרך אגב הוא כל כך נכון, בהסתייגויות: א. מנעד השאלות הוא רחב הרבה יותר, ב. זוהי אסופה מקרית של שאלות שאולי מתארת 10 דקות בלבד משעה אחת של אמא בבית (את המתמטיקה אני משאירה לכם, אני עכשיו מנסה גם לכתוב וגם להכין שוקו חם ורשימת קניות תוך חיפוש אחר מד לחץ הדם של ערכת הרופא וצפייה במרכזית קופצת כדי לעשות חימום לפני שנתחיל את הכושר שלנו - זה לא מספיק???). ג. זו לא רק השאלה שהילדים שואלים את אבא, זו גם השאלה שאבא שואל את עצמו.  


ועוד דבר, זה נורא נחמד שכל המדינה מתגייסת לחגוג את יום המשפחה, כי כולנו שווים וזה, אבל כל עוד יוצאים עדיין ספרים, בזוגות יש לציין של "איך לגדול ולעשות כסף" לבנים ו"איך לגדול להיות מהממת" לבנות, אתם יכולים לקפוץ ולעשות שמיניות באוויר - ככה לא מגדלים לשוויון מגדרי. וכל עוד קללה שגורה בפי הנוער היא "יא הומו" אז כנראה לא הגענו למקום בו אנחנו מקבלים את כל סוגי המשפחות. אז הצביעות הזו של יום משפחה מגרדת לי את העצבים. השינוי אכן לפעמים מתחיל מבפנים, אבל לפעמים הוא קודם כל בשינוי אמיתי חברתי, לקחת את יום האם ולשתול את יום המשפחה כשכל השנה אנחנו חיים בתוך אי שוויון ומגדלים דורות שלמים ככה זה פשוט צביעות לא יותר, אם כי אם הייתי דרמטית כמו בנט בטח הייתי קוראת לזה "איבוד עשתונות ערכי". אבל אני לא וזה באמת רעיון יפה, רק, איך לומר, קצת מפוספס. טוב, אין מנוס כנראה מקמפיין להעלאת מודעות. משהו שמנסה לעשות טוב אבל מראה כמה אנחנו מוטים, אולי "צאי מהמטבח - שמרי על היום שלך" - נראה לי חרוז קליט שיוצא מנקודת הנחה שהאישה עדיין במקום הטבעי שלה במטבח, אבל אנחנו נורא מודעים ומנסים לקדם אותה. אתם יודעים קודם נשמור על הכוס ואחר כך נצא מהמטבח. 

אז בעצם מה שאני שואלת זה אם אנו חיים בעידן בו אנו משתאים לנוכח השאלה הקיומית - "איך היא מצליחה את כל זה?" אז למה לעזאזל את יום תהילתה היחיד גוזלים ממנה, משל היתה כבשת הרש? יעד שלא יהיה פה שוויון אמיתי ולא רק של נשים אלא גם של הומואים ולסביות וטראנסג'נדריות, עד שלא נעלה על נס אמיתי את זכויות האדם, עשו לי טובה - די עם מס השפתיים. כן, אני בעד יום המשפחה, אבל כזה שמגיע מהמקום הנכון ועד אז - יוחזר לאלתר יום האם - זה מגיע לנו

וכן אני יודעת, אני עוד רוצה לכתוב על נושא החרם ואחינועם ניני וגיל דור ויש גם הופעה של שלום חנוך לסכם, פפפפ, היום קצר ויש כאן אמא אחת עייפה כי היא הלכה חזרה מהופעה של שלום חנוך בחמש בבוקר משל היתה נערה צעירה... אח, לו היה לי יום אחד של מנוחה, הייתי קוראת לו "יום האם". טוב, היידה - צריך ללכת לסופר יש עוד ארוחת צהריים להכין במסגרת השוויון. אני אצא לי בשקט, בכל זאת בנהזוג עדיין ישן, יום משפחה וזה מוכרחים לפרגן....