נדנדת האחווה

כמה מתאים בקונטקסט הזה שלנדנדה
הזו קוראים See-saw

שלשום החליטה המרכזית שהיא רוצה לכתוב בלוג משל עצמה, כמובן שברגע שהבכור שמע את זה, הוא מיד הכריז שהגיע הזמן שהוא יחזור לבלוג שלו. בינתיים היא עוד לא כתבה כי היה לה אתמול מבחן בקונסרבטוריון וגם שיעור פתוח בבלט מה שמאוד העסיק אותה כמובן, אבל הבכור כבר החליט על מה הוא רוצה לכתוב בפוסט החזרה שלו לכתיבה, אם כי גם הוא לא מצא לזה זמן. ברור שזה הצחיק אותי כיוון שברגע שהמרכזית התחילה לדבר על הבלוג, ידעתי שתגובת הבכור לא תאחר לבוא (שנאמר תוך 10, 9, 8, 7,...). נדנדת התפקידים בין הילדים היא תהליך מרתק. תהליך בלתי נמנע שיכול להכתיב מערכות יחסים לכל החיים ולא תמיד לטובה. בה במידה הנדנדה הזו היא משהו, שכרגיל עם ההתייחסות הנכונה יכול להיות בונה ומבנה וחיובית, ולאו דווקא שלילית או הרסנית. בכל משפחה הדינמיקה בין האחים היא מעניינת, לא רק ברמת חיי היומיום, לא רק ברמת מערכות היחסים בתוך המשפחה אלא גם ברמת התיוג שכל ילד לוקח על עצמו. 

בתחילת השבוע שאל אותי הבכור על מה אני מתכוונת לכתוב, אז עזבו את זה שעוד לא הספקתי לכתוב, וברור שלא לפרסם, וכבר אמצע השבוע, אבל באמת לא ידעתי כי בעיקר רציתי לכתוב על פוליטיקה, ותמיד הייתה לי את פאריז והיא סיפקה כל כך הרבה, ז"א היא הוציאה מנתניהו כל כך הרבה שיכולתי לכתוב ולכתוב. אבל הבכור אמר שדי עם פוליטיקה ולדעתו אני צריכה לכתוב על החברות הטובה בין הילדים שלי. שאלתי אותו למה והתשובה הייתה כי אני לא חושב שזה ככה בהרבה משפחות וזה מיוחד. ניסיתי לפתח על זה שיחה, אבל כשאין פרטנר זה עובד פחות טוב. אז למרות שכבר כתבתי על זה מספר פעמים (נניח כאן), אני אשתדל לא לחזור על עצמי. ואז הסיטואציה הציגה את עצמה (נו, פיסקה ראשונה, תהיו מרוכזים) אז התיישבתי לכתוב.

עץ משפחתי, הגרסא הפרקטלית

הקשרים המשפחתיים הם בעלי אופי פרקטלי משהו, במובן של צורות מסתעפות שמעתיקות את עצמן, רק שהן לא באמת מעתיקות את עצמן, יש ביניהן דמיון, זו אותה הסתעפות, אך לא יותר מזה. בראיה דורית בלבד זה גם לא אינסופי, אבל לא חייבים להיות קטנוניים. אני לא מחדשת כלום כשאני אומרת שלא משנה כמה ילדים יש לך, כל אחד מהם גדל להורה אחר ולמרות שזו אותה סוגה של מערכת יחסים, עם כל אחד את מנהלת מערכת אחרת. העניין הוא שאת לא מנהלת אותן בואקום, אין כאן שום חיסיון, הכל גלוי וברור לעין גם אם לא נאמר. וזה נספג, זה לגמרי נספג. אז נכון שלכל ילד יש אופי אינדיבידואלי ולכן אין אפשרות אחרת אלא לנהוג עם כל אחד אחרת, ונכון שכל ילד מוצא את הדרך שלו איתך, עדיין ההבדלים נמצאים שם והם גם מבנים את הדינמיקה בין האחים. אני לא חושבת שיש מה לעשות בנידון, זה נראה לי לגמרי מובנה והגיוני, צריך להיות מודע כמובן, אבל זה נראה לי כמו משהו שנוצר באופן טבעי ואין בו כל רע כל עוד אין בו מידתיות בלתי נסבלת של העדפה. 

הקשר שלנו עם הילדים, המיקום שלהם במשפחה, האופי של כל אחד מהמשתתפים, וכמובן עוד פרמטרים, במידה מסויימת יוצרים תפקידים בתוך המשפחה. התפקידים האלה הם לא בהרכח מינוי לכל החיים, פעמים רבות הן תקופתיות - הילד המרדן, הילד האחראי, הילד הטוב, הילד השובב וכולי וכולי. לרוב יש נדנדה כזו, אם ילד אחד הוא בתקופה אחראית, הילד האחר לרוב ייטה להיות שובב יותר. אם ילד אחד לא רוצה עכשיו להכין שיעורים, הילד השני יצא מגדרו כדי לקבל תשבוחות על זה שדווקא הוא יושב ולומד. זה לרוב לא קל ופעמים רבות תשמע הורים מדברים על הילדים שלהם ומשווים בניהם בטקסט או בסאבטקסט. זה הכי טבעי שיש ועם זאת זה משהו שבעיניי צריך לשים לב אליו. 

אנשים הם בני אדם של השוואות, זה הדרך שלנו להמון דברים לחיקוי, לשינוי, זה מדד למיקום וזה בהחלט יכול להיות כלי חיובי. העניין הוא שהוא גם יכול להיות קטלני. עריכת השוואות בין ילדים היא טבעית, הבעיה היא שיש למה מחיר תחרותי מאוד אם היא נעשית לא נכון. אחים לא אמורים להיות בתחרות, זה יהיה נאיבי לחשוב שאפשר לפורר אותה לחלוטין, אבל אפשר להפוך אותה לחיובית ותומכת. לא סתם המילה אחווה מסמלת קשר שמבטא סוג של קירבה אולטימטיבית. כמה עצוב שלרוב נגדיר אחווה כקשר עם אחרים ולא עם אחים אמיתיים (לא לוקחת כדוגמא את בנט, אל חשש). כמה ביננו יכולים לומר באמת שהקרבה בינם לאחיהם או בין הילדים שלהם לבין עצמם היא חזקה כמו המילה הזו? בצער רב אין אלא להודות שהקשר בין הילדים הוא לא תמיד כמו שהיינו רוצים.

אני כמובן טוענת שזה מתחיל בהורים, אבל תתטעו לחשוב שזה תפקיד בלעדי של ההורים כי זה לא. כדי לייצר מערכת יחסים טובה בין הילדים, ובעיניי זה עוד נדבך חשוב בציוד הזה שאנחנו מכינים להם לעת בגרות, אנחנו צריכים לתת להם לדעתי יותר זמן יחד ויותר זמן משפחה, כדי לאהוב מישהו באמת צריך להכיר אותו באמת. אבל יותר מזה, אנחנו צריכים להיות אלה שמתירים את הלחצים האלה שבאופן טבעי מביאים לאפקט הנדנדה בין אחים. פחות להשוות, לתת יותר יחס אישי מעודד ומבנה של התנהגות חיובית. הרי תכל'ס ילדים מתחרים ביניהם, אם נרצה ואם לאו וזה לא משנה כמה אתה בבית, על אותו משאב - תשומת הלב מההורים. מה שקורה זה שילד אחד רואה מה מקבל תשומת לב שלילילת ולכן יעשה בדיוק להפך כדי לקבל יחס חיובי. זה הכי טבעי שיש. כאן מגיע תפקיד ההורים - לנסות ולבטל אפקטים שליליים. 

המודל הלוגיסטי לתחרות במערכת אקולוגית

כבר אמרתי בעבר ולכן לא אחזור על עצמי, זמן משפחה איכותי ונטול לחצים הוא חיוני. אבל זה הרבה יותר מזה - בכל מערכת אקולוגית (ולא) כאשר יש תחרות על המשאבים, לרוב התוצאה שלה הוא שהחזק שורד. אצל ילדים זה גורם להם לפתח את התכונות שמקבלות יותר תשומת לב (אם שלילית ואם חיובית). כרגיל, הכוח הוא אצל ההורים, אבל עם הכוח באות הדרישות (מה לעשות הורות היא תפקיד קשה במיוחד). יש חשיבות מרובה להתנהלות היומיומית שלנו - צריך לשים לב, איך אנחנו מתייחסים לכל ילד, מה אנחנו אומרים ואיזה מסר עובר באינטראקציה שלנו עם כל ילד בנפרד ועם כולם ביחד. יש המון כוח למילים שלנו כהורים, לטון בהם הן נאמרות ולעוצמת ההדהוד, גם אם סמוי, בנפשם של הילדים. ככל שנפחית מהעומס והלחץ, התחרות האינהרנטית בין אחים, כי לא באמת אפשר לבטלה, תפחת. 

כהורים אנחנו צריכים לחזק את הדברים שיעזרו לילדים שלנו להיות בוגרים מוכנים יותר, האחווה בעיניי היא חשובה. מעצם התפקיד כאח ילד יכול ללמוד על אחריות, אהבה ללא תנאי, עזרה, הדדיות, טיפוח קשרים ובנייתם, חמלה, נתינה ועוד כל כך הרבה. הוא גם יכול ללמוד איך לפרק קשיים. אלה לא דברים של מה בכך, בעיניי הם לגמרי חלק מהדברים שאנחנו מחוייבים ללמד אותם. אנחנו מחפשים כל הזמן את האתגרים שיעצבו את הילדים, ודווקא אחד הדברים החשובים ביותר הוא מתחת לאף (טוב, עד שהם עוברים אותנו בגובה). בדיוק כאן דווקא להיות אח היא מתנה ענקית שאנחנו יכולים לתת לילד. אנחנו רק צריכים לשים לב שלמרות שהם מתיישבים אוטומטית על הנדנדה, אם נעשה את זה בכיף, הנדנדה הזו יכולה להיות לגמרי מבורכת.

הדרך היא כל כך ההבדל

השבוע היו לי כמה שיחות טלפון מפתיעות בנושא חינוך ביתי והורות שגרמו לי להתחיל כאן ועכשיו פוסט לגבי גבולות והכלה הורית שממשיך את שני הפוסטים האחרונים. יש מצב שלא הייתי ברורה אז בואו רגע ניצור לנו את נקודת התחלת הצירים המשותפת - גבולות זה מעולה. גבולות זה חשוב כמעט לכל מערכת באשר היא. רק שגבולות זה לא רק עשה ואל תעשה, זה גם כמה אני יכול או לא יכול. לשאוף להשתפר זה מובנה, אבל כדי להשתפר צריך לשים את הרף במקום הגיוני. כזה שאפשר לשאוף אליו, שיש בו פער מהמקום בו אני נמצאת, אבל פער שהוא בהישג ידי. רק כך אפשר להתקדם, כשמציבים יעד שהוא גדול מדי קשה מאוד להשיג אותו והתסכול נורא גדול. כשדיברתי על הילדים שלנו הוספתי עוד נדבך אחד - מגבלות התפיסה.  

פער - צריך לשים לב אליו

יש משהו מאוד מתעתע בילדים שהם עוד לא ממש גדולים אבל בהחלט לא קטנים, אנחנו נוטים לחשוב שהם תמיד מבינים אותנו, או לפחות מסוגלים לראות את נקודת ההשקפה שלנו, הבעיה היא שלרוב הם לא ממש מבינים אותה ואותנו זה עלול לתסכל. התסכול הזה הוא יצרן של המון עימותים, רובם מיותרים. אבל יותר מזה, האינטראקציה ביננו לילדים היא קריטית. כשאנחנו שולפים את הקלף "כי זה מה שאני אמרתי", שהוא לגמרי לגיטימי כל עוד אינו סובל מאינפלציה, אתם משנים את הקונסטרוקציה של היחסים וגם נותנים דוגמא פחות טובה וטבעית לשיתוף פעולה. כהורה אתה בעל המרות ובעל המרות צריך לדעת להשתמש בה לטובה. התרסת "אני אמרתי" תוביל בסופו של דבר להתרסה מהצד השני. אז אפשר לצעוק או לריב או לקבוע, אפשר גם להסביר ולנסות ליישב את הפערם אם ישנם וזה כולל להאזין לצד שכנגד. זה בדיוק הפער שאפשר וצריך לגשר עליו אם רוצים באמת להימנע מיחסי שררה בבית. 

כדי לדבר עם הילדים שהם יבינו צריך גם להבין מה נקודת המבט שלהם ולהסביר גם את נקודת המבט האלטרנטיבית שלכם, זה עוזר לילד לראות דברים אחרת. נקודת המבט שלהם או כמה הם מסוגלים לתפוס קשורה בהתפתחות הקוגניטיבי שלהם, שהיא תלויית גיל וכמובן אישית לחלוטין. בזמן שצאצאינו תינוקות, אנחנו מעודדים כל התפתחות ע"י גירוי, פעילות משותפת, התייחסות, מילות עידוד ואפילו פרסים, כשהם גדלים אנחנו נוטים לשכוח את חשיבות ההתנהגות החיובית שלנו. תחשבו על איך לימדתם את התינוק/ות שלכם לנופף לשלום, להחזיק, למחוא כפיים, לדבר, לעשות תנועת מלקחיים עם האצבעות - הרי לא ציפיתם שהם יקומו בבוקר ויתחילו לעשות, עודדתם כל התקרבות ליעד. אם היה כתוב בספר התפתחתחות ילדים ששיניים צומחות לרוב בגיל חצי שנה, זה לא שהם קמו ביום הזה ואם חלילה לא בצבצו שיניים הושבתם אותם לשיחת "יחסינו לאן". ואז הם קצת מתבגרים ופתאום אנחנו קובעים להם יעדים ולא ממש עוזרים להם להגיע.

לא תמיד הדרך מסומנת

כשאנחנו רוצים שילדינו הקצת יותר גדולים יעשו משהו, לא תמיד אנחנו בוחנים את הנושא אובייקטיבית. ניקח לדוגמא את הרצון של הורה שילד יישאר לבד בבית, יש אפשרות להכריז על זה בצורה חד צדדית ולהציב עובדה בשטח. זה עשוי לעבוד אם זה הגיע בזמן, זה עשוי ממש לא לעבוד אם זה לא הגיע בזמן הנכון. אז שוב, כמו שאמרתי בעבר, אפשר להחליט עם עצמנו שהילד מסוגל לאתגר ולא להיות מוכנים להתגמש בנושא, בסופו של דבר הילד באמת יעשה את זה, אבל השאלה היא שוב שאלת המחיר. אני בעד להציב לילדים אתגרים וגבולות, אבל כדי שהם יגיעו לשם, גם בגילאים מבוגרים יותר, אנחנו צריכים לתת להם לא רק את הגירויים הנכונים, אלא גם את העידוד ולפעמים אף ליצור בעצמנו את הדרך.

צעצועים מעודדי התפתחות

מדהים אותי ההבדל שעובר עלינו כהורים - כל עוד הם פעוטות אנחנו מגרים אותם להצליח וזה ממש עובד לנו. בלי לדבר איתם על זה, אנחנו מגרים את קצב ההתפתחות שלהם, שמים לב לכל צעד קל, מעודדים והם אכן מתפתחים בקצב, איכשהו לאט לאט מהרגע שהם רוכשים את היכולת לדבר ברור ולהבין יותר, אנחנו דורשים מהם המון ומצמצמים משמעותית את עזרתנו. אז נכון שהתהליך הוא לא בינארי, ונכון שזה תהליך מדורג ועדיין אני חושבת שאנחנו מאבדים המון מנתיב התקשורת שהיה לנו איתם והיה כל כך חיובי. כמו שלא שמתם צעצוע התפתחותי לילד שמתחיל לזחול בסוף החדר, גם כי הוא לא יבחין בו וגם כי זה ייאש אותו, הרי שאותו דבר צריך לעשות גם בגיל מבוגר יותר. 

התגמשות אינה ויתור, התגמשות היא הדרך לעבור את ההורות בחכמה. אתם רוצים שהילד יישאר לבד? הוא מסרב? דברו איתו ובנו תוכנית שתהיה מקובלת, פחות או יותר על שני הצדדים. תרחיבו כל פעם את האתגר, תעודדו ותנו מילה טובה, ככה הוא יגיע להישגים האלה הרבה יותר בקלות עם הרבה פחות חסכים. אנחנו לא צריכים לעשות לילדינו את הכל, ברור שהם צריכים לעבוד בעצמם, אבל הילדות משמעה תקופה שבה אנחנו מנחים אותם, לא יוצרים אצלם פחדים ובעיות ביטחון. מעבר לזה תחשבו כמה זמן תחסכו בריבים מיותרים ואיך בעצם מתוך מקום שהוא לעומתי ביסודו (מה שאתם רוצים מול מה שהם) הצלחתם ליצור קרבה במקום ריחוק. אני מוצאת את זה נכון יותר. אז זה אני בעד גבולות ואתגרים, אבל כמו שאנחנו מודעים למקום אליו הם צריכים להגיע, אנחנו צריכים להיות מודעים לאיך עושים את זה בעיקר נכון. 

אזרחי ישראל נתניהו קורא לכם

שוב היערכות ל"סופה" שוטפת את הארץ, שוב מזג האוויר בראש החדשות משל היינו ניו זילנד והדבר המעניין הבא, חוץ ממזג האוויר, הוא מצבן של חיות המשק. הכל נדחק לשוליים כשיש סיכוי לשלג בירושליים, והכוננות הזו שבאה לפניה, כמה נפלאה היא הכוננות. אפשר לעבור מכתבנו ליד המפלסות בכיכר ספרא, לעובד חברת החשמל על הגובה לאיזה סא"ל בפיקוד העורף ולחזאי בחוץ או לפני מסך ירוק. מהתבוננות במתרחש אין אלא לחזור למסקנה הישנה והטובה שאנחנו פשוט עם רודף דרמה ולחץ, ואם בעולם מתוקן התקשורת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה, אצלנו תפקידה של התקשורת הוא לשמור על סף מתיחות מינימלי. הרי אם החל לרדת שלג בירושלים, צריך לעצור את העולם, אחר כך מתפלאים על אלה שנוסעים במיוחד לראות שלג ונתקעים, ברור שהם נוסעים זו הדרמה בעיצומה ובכולנו (כמעט) מקנן לירון חולצה אפורה.

אני, בועטת במוסכמות שכמותי, לא מתכוונת לדבר על הסופה, גם לא לעלות לירושלים. אני  אשאר לי ספונה בבית ואצא ממנו רק לדברים ההכרחיים ביותר. וכאן עם הקפה והמחשב, אני אוכל קצת לדבר רגע על אזרח מספר 1. בבוקר סוער זה, כבר עם הקפה הראשון, בנצלי את העובדה שאני גם חולה וגם כל דרדקי הבית ישנים, התפניתי להתעדכן בקורה את מדינתנו המתמודדת עם אוויר פולארי, הרי הוא האוויר שבא מן הקוטב הצפוני. כאילו שהיינו צריכים תוספת קוטביות במדינה הזו. בחוץ אמנם נושבות רוחות, אך כאן עוד לא יורד גשם ומזג האוויר מעסיק את כולם. היה די משעמם באתרי החדשות, פניתי לרשת החברתית.

את הבוקר שלי פתח ראש הממשלה. אני לא חושבת שהוא באמת התכוון אליי, אבל הוא פנה לאזרחי ישראל בפניה נרגשת להציע מועמדות/ים למקומות המשוריינים והריאליים שנתונים לבחירתו בליכוד. אני מבינה שנתניהו מנסה ללמוד את המשחק של הרשתות החברתיות, שאותו אגב משחקים נהדר לפיד ובנט, אבל אם אתה משחק את המשחק אז תעשה אותו כמו שצריך. בסרטון היוטיוב שהיה מצורף לציוץ היה נתניהו שאנחנו כבר מכירים - עייף, מלא בעצמו ושחוק. אבל חוסר המקצועיות של הצוות היה ניכר, זווית הצילום לא היתה מחמיאה, העריכה היתה גרועה - בעיקר עם הקלוז-אפ המפתיע בסוף, מוזיקת המעליות לא סיפקה את הסחורה והרקע של הסלון הסטייליסטי היה מתוך ז'ורנל ולא מזמין. אך הכי גרוע - מול הדינמיות של מתחריו הפוליטיים, הוא נראה כמו אחד שצריך ללכת לישון בפקודת רופא. מי היה יועץ התקשורת (אויש שיט, לא כתבתי על מיכאל פלקוב - עוד סוגיה מעניינת) שחשב שהסרטון הזה הוא הקונספט הנכון לעניין הזה?

תכל'ס זה אחלה רעיון, אני מודה, בעיקר בגלל שאני גם די בטוחה שנתניהו כבר יודע למי הוא יציע להיכנס לרשימה. אגב,עושה רושם שהשיריונים האמיתיים בליכוד הם של אלה שמחזיקים בהכי הרבה רשימות חיסול (ע"ע ישראל כץ), אבל זה לא קשור. הרעיון לפנות אל הציבור זה רעיון טוב שמנסה להתמודד בצורה עממית עם הטענה המופנית אליו לגבי ההתנהלות הלא דמוקרטית שלו, הצעד הזה נתפס מאוד נכון בקרב הציבור הרחב ולא משנה אם פרשנים יגידו שזה רק ספין. הפניה לציבור זה אחלה רעיון, בעיקר בגלל שהציבור יחשוב שזה רעיון מעולה וכל ביקורת על זה תתפס כקנטרנות מיותרת. רק למה הביצוע כל כך כושל?

עליי זה לא עובד, אני בכלל הפסקתי מזמן להבין מה קורה לראש הממשלה, לבד מאימוץ הסגנון הטוקבקיסטי שבעיניי לא עושה לו טוב, הוא גם התחיל לחזור על עצמו ואני לא חושבת שזה עניין של גיל. לא שאני משווה, חלילה, אבל בזמנו אמרו על יאסר עראפאת שרק כאשר הוא חוזר על משהו 3 פעמים ברציפות הוא באמת מתכוון לזה. אצל נתניהו, אני מהמרת שהמקרה אחר - הוא פשוט מצא דרך שכנוע חדשה - למצוא מנטרה ולחזור עליה. בעיקר כאשר הוא עצמו לא משוכנע. אין מצב שהוא חושב שהרשימה של הליכוד טובה, בטח לא עם מירי רגב תקועה לו בחמישה הראשונה (לפנים שלך, שנאמר), אבל הוא ממשיך לחזור על זה. עוסק בתעמולה אינסופית שנראית כמו נגזרת של ניסיון אחרון בשכנוע עצמי. 

אחרי הסרטון הזה לא נותר לי אלא לקוות שלא יהיה סרטון המשך, נוסח  גמר כוכב נולד ובו יוכלו האזרחים להצביע מהבית עבור המועמד המועדף, זה כבר לגמרי יהיה למעלה מכוחי. הסרטון של נתניהו לא רץ לבדו באינטרנטים, גם הבית היהודי הצליחו לעלות עוד סרטון, הפעם עם נשים תל אביביות שמדברות על בנט "זה שעושה להן את זה" אבל "הוא ימני", תסלחו, אין לי כוח לדבר פה גם על זה. זה מביך אותי בכל רמה שהיא ואתם אפילו לא רואים אותי מסמיקה. טוב, נגמר הקפה (העשירי בטח מאז שהתחלתי), היה יום ארוך ואפילו ברד. ובירושלים? טוב, אשכרה ירד שם שלג. אבל הכי חשוב בירושלים יושב לו נתניהו ומחכה לשמות שלכם, תהיו אזרחים טובים תעזרו לו. בתמורה הוא מקסימום יאשים אתכם בבחירות הבאות, כי אגב, בשולי הדברים מי שאחראי למחירי הדירות זה בכלל אולמרט. אין, נתניהו הכי טוב, אפילו מבקש עזרה לבחור משוריינים לרשימה, אל תבאסו תזרמו איתו, מה לא סבבה?

קטליזטור זה לתגובות כימיות לא להתבגרות ילדים

בפוסט של אתמול דיברתי על האצת תהליכים, אבל לא הרחבתי למרות שבעיני זה חשוב. אם יש משהו שההורות לימדה אותי הוא שהורות מצריכה סבלנות. ממש כמו אותו חקלאי פיקח, שיודע את חשיבות התזמון וגם כמה דשן לתת, כמה להשקות, כמה לחשוף לשמש ואיך להימנע ממזיקים. יש דברים שקל יותר לשחק בהם, יש דברים שניתן לזרז ויש דברים שמצריכים את הקצב שלהם. כמו החקלאי שיודע מה עושים ובכל זאת מסייר ובודק וקשוב לכל שינוי, כך גם ההורות היא מלאכת מחשבת שכזו. החברה מסביב יוצרת סטנדרטים ומתוך רצון שהילדים יתאימו למציאות, אנחנו שוכחים לפעמים להקשיב לשעון שעובד קצת אחרת, שעון של ילדות. וזה דווקא שעון שאם נקשיב לו הוא יקל עלינו מאוד להיות הורים.

מאז שנולד הבכור (ויש כאן פז"מ של 11 שנים וחצי כמעט), במשך שנים נשאלתי כל מיני שאלות לא רלוונטיות כמו: "הוא כבר מוחא כפיים?" או "אם את איתו איך הוא יפתח עצמאות?" או "נו את כבר מלמדת אותו לגזור? הוא מוכרח לדעת לגזור", או "אל תרדימי אותו ככה הוא לא יירדם לבד אף פעם" ועוד ועוד. בהתחלה ייחסתי את זה לצורך של בני אדם לתת את שני הסנט שלהם, כמו שכולם (כמעט) מרגישים שזה תפקידם לגעת לך בבטן כשאת בהיריון. פטרתי את זה בידיעה שאני אף פעם לא אבין אנשים כאלה ולכן הפתרון הוא בלהיות מנומסת ולהמשיך הלאה, משל זה עוד גליצ' במטריקס. 

אחלה אימאג, גם אם פחות קשור'

הבעיה היא שזה לא רק שאנשים נורא רוצים לייעץ כל הזמן (מתבקש איזכור של כוונות טובות והדרך לגהינום, לא?), זה שיח שלם של לפתח, לקדם, להעצים את הילדים וכל הזמן לדאוג לרף מסויים שכולם צריכים להגיע אליו. זה מעבר להשוואה בסיסית, או ליצירת עקומת פעמון נורמלית, כי זה לחלוטין טבעי, וברור שזה חשוב שילד יתפתח באופן תקין וראוי לאבחן בעיות בגיל צעיר וכולי וכולי - אבל זה כבר מזמן לא זה (לא, טוטו, אנחנו כבר לא בקנזס). זו גם לא הישגיות הורית (שבמינון הנכון יכולה אפילו להיות משעשעת), זה כל הזמן לדרוש מהילד להתאים את עצמו למצב. אבל לפעמים אנחנו מוכרים לעצמנו בולשיט (כן, כך במקור). ניקח כמשל את האקסיומה הבלתי מוכחת בעליל שילדים צריכים להירדם לבד או שאם תהיו עם הילדים בזמן ההרדמה הם לא ילמדו להירדם לבד. זה פשוט  - הרבה יותר קל להורה לא להיות שם, גם ככה זה סוף היום והוא רוצה את הזמן שלו לעצמו. אין לי בעיה עם זה אגב, זה בסדר שהורה רוצה שילד יירדם לבד, אבל אל תסבירו את זה בכלים שצריך להקנות לילד. אני מאמינה שילד צריך להירדם ליד מישהו, זה הרבה יותר נעים והוא תמיד מגיע לגיל בו הוא מבקש להירדם לבד, ואם לא אז אפשר לדבר איתו על זה ולשנות את זה ביחד. אבל זו לא הנקודה, הנקודה היא שאנחנו מזרזים את הילדים שלנו להגיע ל"בגרות" עוד טרם הם בשלים לבגרות הזו. 


אין צורך להאיץ אצל ילדים תהליכים שממילא היו קורים להם בזמן ובמקום הנכונים, להפך האצת התהליך יכולה רק לפגוע כי סביר להניח שהיא תפסח על שלבים או לא תתאים לשלב ההתפתחות בו נמצא הילד. העובדה שילדים יכולים להתרגל, להסתגל או להישבר, רק אומר שאנחנו כמבוגרים אחראיים צריכים למנוע את המצב הזה ולאפשר להם להגיע לדברים בקצב שלהם. להגיע נכונים או מוכנים ולעבור את קפיצות ההתבגרות האלה בצורה מיטבית. זה לא אומר שלא צריך להעניק להם גירויים כדי לקדם אותם, אבל השאלה היא איך זה נעשה ומה המחיר. לקדם ילדים לכיוון הנכון זה קצת כמו דיאלקטיקה. אם לפשט - הקונפליקט הוא מה שההורה רוצה מול שלב ההתפתחות בו נמצא הילד, אם התהליך ייבנה נכון הרי שמהתזה, בה מחזיק ההורה, והאנטיתזה, בה מחזיק הילד, תבנה הסינתזה. אפשר להמשיל את זה למשהו יותר פרוזאי - אם יש לי סיר בעל תחתית שרופה במקצת, אני יכולה לבלות שעות בקירצופו ואני יכולה גם פשוט להשרות אותו במים רותחים (למען האמת קחו טיפ לא קשור - תרתיחו בתוכו מים עם אבקת/נוזל כביסה ותנו לזה להתבשל יחד, זה גם יעיל וגם עושה ריח ממש טוב). אחרי ההשרייה יהיה קל הרבה יותר לנקות. 

זה שבקושי רואים אותה,
לא אומר שהיא לא שם. צלקת

לא התכוונתי להמשיל ילדים לסירים שרופים, אבל אתם מבינים את האנלוגיה. גם ילדים צריכים את הזמן שלהם. בעיניי המחיר של "לחנך" אותם הוא מחיר כבד לא רק ברמה הנפשית של הילד אלא גם ההתפתחותית. אפשר לקרוא לזה חינוך אם החלטנו שהילד ילך לישון לבד ואחרי שבוע של בכיות זה "הצליח" אך האם הלקח הנכון נלמד? האם הילד הבין שהוא בעל הכוח להירדם או שהוא הבין שמהוריו לא תבוא הישועה? האם הילד מצא בתוכו כוחות להתמודד? או שמא הילד ביקש עזרה והבין לבסוף שהוא לא יקבל אותה? האם זה שווה את הסדק במערכת היחסים בין הורה לילד? האם זה שווה סדק, גם אם קל, בנפשו של הילד? לא, זו לא דרמטיזציה, תחשבו במושגים של מבוגר - כל אחד מאיתנו נושא בתוכו פרידה אחת לפחות שהיתה לא מובנת. שהשאירה אותנו כואבים וחסרי יכולת להבין למה, לרוב מתגברים על זה כי הצד השני החליט בשבילנו, אבל בדרך כלל זה ישאר קצת רגיש ורק במרחק של זמן הפצע יגליד, לעיתים תשאר צלקת מטאפורית לנצח. בנפשו של ילד, זה יכול להיות הרבה יותר כואב. בטח כזה בתוך מערכת יחסים עם האדם שהוא סומך עליו ביותר - ההורה שלו.

קביעת גבולות לא צריכה להיות במחיר של שבירה. אם החלטתם על גבול, אפשר לסייע לילד למצוא את הכוח להתמודד עם הגבול החדש. כמובן שגם אפשר ישר לזרוק אותו למים, אבל זה שמשהו אפשרי לא עושה אותו נכון. אם החלטתם נניח שילד צריך מעכשיו לישון לבד, דברו איתו על זה. אם התגובה שלו מקבלת הרי שכנראה זה בדיוק הזמן הנכון ואם לא, אז צריך למצוא את הדרך יחד להגיע לשם, להפוך את זה לאתגר משותף שהוא לגמרי ריאלי. להגיע לתוצאה הרצוייה, בעיקר בגדול ילדים, זה לרוב לא הקטע של השלמת המשימה, אלא דווקא הדרך. 

הפסקנו לרוק אותם
בלי ציוד למים

יש משהו נורא ספרטני ברעיון שילד צריך לדעת להתמודד, אני מבינה את הכוונה אך למעשה ילד זקוק לכלים להתמודד. מעטים האנשים שיזרקו את הילד שלהם למים ללא שיעורי שחיה ויצפו מהם לשחות ולא לטבוע, אותו דבר עם כל דבר אחר איתו הם צריכים להתמודד בחיים. אני לא מציעה לייצר להם כריות שירפדו את חייהם, אלא לתת להם מדרגות שבעזרתן הם יוכלו באמת להשתלט על המשימות שעומדות בפניהם. ילד שהגעתם למסקנה שכבר יכול להישאר לבד בבית בתקופה של חופשים, גם אם ברור לכם שיש לו אוכל, מטלות, ספרים, משחקים ואפילו חבר, עשוי בכל זאת להרגיש לא נוח או אפילו מפוחד, גם אם בעיניכם יש לו תנאים אופטימליים והוא מספיק גדול. אפשר בהתחלה לעשות זאת למספר שעות מאוד מצומצם, לארגן מישהו שיהיה "כונן" ויוכל לתת לו מענה מיידי, להיות זמינים אליו בטלפון ולא להתעצבן אם הוא אומר שקשה לו, יש המון דרכים. הילדים שלנו בסוף יעשו את הכל, לא צריך לזרז אותם, צריך לכוון אותם. זה שכולם יגיעו לאותן נקודות זה ברור, השאלה היא איך הם יגלו את הכוחות שלהם, אישית אני נגד טיפול בשוק.

קטליזטור

אם יש גבול חדש שצריך ליצור, הרי שצריך לעשות אותו בקצב נכון ולייצר את המוכנות, זו גישה הרבה יותר בריאה. לקבוע עובדות חדשות בשטח, כמו למשל לישון לבד, ולעמוד בקשיחות על הגבולות האלה מבלי לחשוב על הצד השני זה לא באמת חינוך, בעיני זה פשוט ללמד אותם להשלים עם המצב. גם אם ההחלטה של ההורה היא נכונה להורה, וזה בעיניי גורם חשוב, אל תבינו לא נכון, אפשר ליצור עם הילד תהליך הכנה, לייצר את היכולת אצל הילד וגם אם זה לוקח זמן זה עדיף בעיניי. ילדים אינם תרכובת כימית שניתן לזרז באמצעות קטליזטור. אין צורך להאיץ בהם, ההאצה לרוב תיצור כאב או רגרסיה. ללמד אותם לגלות את הכוחות שלהם, לתת להם משוב, מילה טובה, יקדמו אותם הרבה יותר וילמדו אותם לא רק למצוא את הכוחות אצלם, אלא גם אינטראקציה נכונה עם בני אדם.

ילד אכן צריך גבולות, אבל השאלה היא מהם הגבולות - כשמדברים על שוקולד או זמן מסך או אייפון זה דבר אחד, אלה גבולות שהורה מציב לעצמו ואין בהם משום פגיעה בילד, כן, גם אם הוא נורא נעלב. כשמדברים על צורך שקשור לשלב ההתפתחותי-נפשי של הילד זה כבר דבר אחר. מה שיש שרואים בו התחסנות הוא בעינייי חסך, כזה שאם אינו בא לידי ביטוי במיידי, יבוא לידי ביטוי בעתיד. זה לא אומר שהורה צריך להסכים לכל גחמה של הילד, אבל כמו שהורה צריך לדעת את גבולותיו, הוא גם צריך להבין את גבולות היכולת של ילדיו ומגבלות התפיסה שלהם בהתאם לשלב בו הם נמצאים. ידיעת המגבלות של שני הצדדים היא עוד דרך לתיאום ציפיות, אבל יותר מזה היא הטריק של המבוגר בסיפור הזה לקבלת החלטות נכונה. ילד, כמו מבוגר, צריך להיות מוכן להכיל את התהליך כדי שהתהליך יעבור על הצד הטוב ביותר, ההורה הוא זה שצריך לראות אם אובייקטיבית הילד שלו מוכן או לא. הרגישות הזו וההבחנה, הם אלה שיסייעו לנו לארגן את התהליך הנכון עבור הילד ועבורנו כהורים.  

לדעת איפה אתה, לדעת שאתה יכול ומוכן, לדעת שאתה לא לבד, אלה הדברים שבונים לנו כמבוגרים, ועל אחת כמה וכמה לילדים, את הביטחון העצמי, אצל הילדים  זה מחזק את האמון שהם נותנים ללא תנאים להוריהם. אלה הם תנאים יסודיים חשובים למערכת יחסים בריאה בין בני אדם וברור שבין הורים וילדים. גם כשנראה לנו שאין שום סיבה שהילד לא יצליח משהו, לפעמים יש סיבה כלשהי. כשמשהו חורק לפעמים, אנחנו צריכים לדעת לעצור ולשמן את הצירים. הקשבה, הבנת המגבלות וידיעת הגבולות, הם משהו שכולנו צריכים כל החיים והם משהו שהילדים שלנו צריכים מאיתנו - ההורים. לפעמים החוכמה בלהיות בעל הכוח, ואין ספק שבשנים הראשונות ההורים הם בעלי הכוח, היא לדעת לא לנצל אותו. אבל אני לא כאן למשפטי זן שכאלה ואני לא חכם סיני. הורות היא משימה קשה, אני חוששת שהיא דורשת גם בעידן המלא רעש הזה, הרבה הקשבה לקולות שהם מתחת לפני השטח. עכשיו תדמיינו את יודה אומר את זה, ושהכוח יהיה איתכם

מגבלות התפיסה של הילד הן קו הכיול ההורי

אני מוצאת את עצמי תוהה יותר מדי פעמים למה אנשים מחליטים לעשות ילדים, לפעמים אני חושבת שזוגות מחליטים להביא ילדים רק בגלל שהחברה מצפה מהם להביא ילדים, סתם קונבנציה שמעטים מאוד מערערים עליה. אבל קונבנציה, לא קונבנציה, אנשים נוטים לשכוח שההחלטה להביא ילדים לא משפיעה רק על חייהם שלהם, אלא משפיעה על עוד אנשים ובעיקר על הילדים עצמם. איכשהו פעמים נדמה לי שזו החלטה שהנוגעים בדבר לא חשבו עליה עד הסוף והמחיר שילדים משלמים עליה הוא כבד מדי. הורות היא לא חובה, אבל היא בטח לא נעשית על הדרך, אגב אורחא. אין מחוייבות ואחריות גדולות יותר מהורות במישור האישי שאנחנו לוקחים על עצמנו.

כל פעם שאני רואה ילד לבד שעות על שעות, או הורה שיושב עסוק בעינייניו ולידו ילד שלא מתייחסים אליו, או הורה שלא מפסיק להתלונן, משהו נשבר לי בלב. כן הנטל הזה שנקרא הורות הוא גדול, כן הוא לא תמיד כיף, כן הוא דורש אחריות שמעבר והוא אף פעם לא נגמר. אבל אני רואה יותר מדי הורים שמעבירים את ההורות על יד. הפריבלגיה שלי להיות כל היום עם הילדים היא לא נקודת ההשוואה שלי, אל דאגה. אבל מסביב מתגברת תופעת ה"הורה הטכני" (טכנומאטר וטכנופאטר), הורים שעובדים לפי איזו רשימת מטלות מנטלית, אפילו זמן האיכות הוא משהו שצריך לעשות עליו וי.

אנחנו עובדים בשבילם, רושמים אותם לחוגים, דואגים להם לצהרונים, קונים להם, מארגנים להם, חיים בשבילם, ובכל זאת לא על זה אני מדברת. אני שומעת מהרבה הורים, טובים, אוהבים ומודעים, שיש איזושהי חריקה בתוך המשפחה, שיש הרבה מתח וכעסים. לרוב ההורה לא יבין איך זה יכול להיות, הרי הוא עושה כל כך הרבה למען ילדיו. אבל הבעיה היא לא שההורה לא עושה מספיק, אלא שלפעמים בתוך כל הרצון הטוב, הוא מפספס את המקום הנכון לעשייה ומשקיע המון משאבים במקומות שפחות חשוב. 

הבעיה לדעתי נעוצה בנקודת הייחוס, כמו כל מערכת יש לכולנו נקודת ייחוס פרטית, מקום ההתחלה. העניין הוא שגם אם נקודת ראשית הצירים היא זהה להורה ולילד, מערכת הצירים וכיוונה שונה מהותית בין ההורה לילד. כהורים אנחנו מבקשים לכייל את הילד לצירים שלנו, אנחנו יכולים לקרוא לזה חינוך, עם כל הניסיון שלנו להבין את הילד, אנחנו לרוב נרצה שהוא יראה את הדברים מנקודת המבט שלנו ויתיישר. אבל כמו שהילד לא בגובה שלנו, הוא גם לא בעל תפיסה כמו שלנו ולכן מה שיראה לנו הגיוני כל כך יהיה לעיתים נשגב מבינתו. בעוד מבוגרים אחרים רואים משהו אחרת מאיתנו, אנחנו מנסים לייצר תיאום ציפיות הדדי, דווקא עם הילדים שלנו אנחנו לרוב מבנים את הציפיות בצורה חד-צדדית. אם נבין טוב יותר את יכולת התפיסה של הילד, נוכל לייתר אי הבנות מרובות ולא להאיץ את מנגנון ההתפתחות התפיסתית הטבעי שלו. כמו בהרבה מערכות אחרות האצת תהליך באופן לא טבעי, היא לרוב שלילית ומלווה בתופעות לוואי.  

הורים באים בדרישות נורא ברורות לגבי איך הילדים שלהם צריכים להתנהג, אך כמו במקרה הגמל שלא רואה את הדבשת של עצמו, הם לא רואים איך שהם מתנהגים והפער בין ההתנהגויות הוא גדול. זו לא רק העובדה שהורים לעיתים כועסים על ההתנהגות של הילדים שבעיקר משקפת את ההתנהגות שלהם, אם כי גם זו נקודה כואבת. ההורים שדורשים מהילדים שלהם להיות מנומסים בעוד הם רחוקים מנימוס כרחוק מזרח ממערב, או ההורים שצועקים כל הזמן וכועסים שהילדים שלהם צועקים גם, או ההורים שתקועים בתוך הסמארטפונים שלהם ולא מבינים למה הילדים שלהם גם עושים את זה, או שרוצים שהילדים יהיו מחוייבים לארוחות משפחתיות בעוד שהם לא באמת עושים כל מאמץ. אני לא מתכוונת לחנך את הורים מחדש, למרות שהייתי רוצה לעשות את זה לפעמים. מה שכואב לי זה בעיקר חוסר הרצון של הורים באמת להיות הורים, על כל המשתמע מזה.

להכין סנדביצ'ים (אני עומדת בסירובי לקרוא להם כריכים) לגן או לבית הספר, לדאוג לארוחות, ללכת לאספות הורים בבית הספר או להתנדב לועד הורים לא עושה אותך באמת הורה טוב או מעורב, זה בהחלט טוב ויפה אבל זה לא המדד, בעיקר לא לפי קנה המידה של הילד, שיכול להעריך את זה רק כמובן לא כמו שאנחנו היינו רוצים שיעריך. לעיתים אני חושבת שהורים בטוחים שמה שמגדיר אותם כהורים זה ביצוע המשימות המינימליות המתחייבות מכל הסיפור הזה שנקרא הורות. אני לא מדברת על מקרי קצה, אלא על הורים כמו שהסטטיסטיקה אוהבת לקרוא להם "נורמטיביים".

אני תוהה אם לא אחת מהסיבות להתנהגות מוחצנת יותר ולמתחים בתא המשפחתי ובקשר בין הורים לילדים, וברור שיש סיבות רבות אחרות, היא הנתק בקשר בין הורים לילדים. והנתק הוא לא כי אין מעורבות, זה מה שמתסכל, הנתק הוא למרות המעורבות. בעיניי זה בעיקר בגלל שילד רוצה מעורבות אחרת עם ההורים שלו. ייתכן שאני טועה. כן, זה לא אצל כולם, אבל זה כן נמצא ואני חושבת שהרבה מאיתנו או שלא רואים אותו או שמסבירים אותו בהמון סיבות אחרות. זה איכשהו תמיד "הנוער של היום", או הטכנולוגיה, או רמת החשיפה או כמות השעות המטורפת שצריך להשקיע בעבודה או אלף ואחת סיבות אחרות. מתי באמת ישבתם ובחנתם מה אתם עושים בשביל הקשר עם הילדים חוץ מכל הדברים הטכניים שאתם עושים? כן, חוץ מלהתפרנס, להאכיל, לכבס, לנקות, לבדוק שהם הכינו שיעורים, ללכת לפעילויות שבית הספר/הגן מחייב, להלביש, לנגב את הטוסיק, כל הדברים האלה ועוד הם נפלאים והם אכן השקעה בילדים, אך כל הדברים האלה הם עדיין לא תחליף לקשר.

יש כל כך הרבה דברים שאנחנו עושים ואחראיים עליהם במשך היום, יש המון דברים שאנחנו עושים למענם, אך מה אנחנו עושים איתם שהוא כיף? רק כיף. כתבתי פעם על אתגר ה- 30 דקות ביום, אני עומדת מאחוריו עדיין. המון דברים שאמרו לי שישתנו עם הילדים ככל שהם יגדלו לא באמת קרו. הם לא הפסיקו לחבק ולנשק, הם לא הפסיקו לספר ולהתייעץ ובעיקר לא אבדה הקירבה, להפך היא מתעצמת. אז נכון, הסיטואציה שלנו היא אחרת לאור העובדה שאני כל הזמן איתם, אבל זה לא העניין של כל הזמן להיות איתם, זה העניין שאני מנסה להבין את הצרכים שלהם, מעבר לכל המתבקש. כשאנחנו מדברים היום על איזושהו אבדן ערכים בקרב הילדים שלנו, אנחנו לא רואים את צמצום הערך הורה שאנחנו מבצעים בכל יום. זה תמיד הדדי.

כשמשהו מתחיל להיהרס, אני לא לוקחת את כל האשמה עליי, אבל אני כן מנסה לתקן את מה שצריך אצלי. כדי להניע שינוי אמיתי. עם הילדים, קודם צריך לבחון את עצמנו כהורים, לפעמים אפילו להתחבר לילד הקטן שהיינו ומה רצינו שהורינו יעשו. לרוב זה יהיה מנוגד לאינסטינקט ההורי והמחנך, אבל זה לא עושה אותו לא נכון, להפך זה יכול להיות המפתח לשינוי ולתחושת סיפוק גדולה יותר מהבחירה הכל כך חשובה הזו שעשינו בלהיות הורים.

מנהיגות פח בעידן של אווירה לאומנית

על כל כך הרבה דברים אני רוצה לכתוב וגם לא רוצה. חמישה ימים כבר לא כתבתי והבלוג שלי בכלל לא מסתכל עליי הוא בלוג למען האדירים, ובכל זאת אני מרגישה שהוא מפתח את המבט הפולני הזה של למה את מזניחה אותי? מה עשיתי שמגיע לי חוסר היחס הזה? צודק, זה מטריד גם אותי. ייתכן שיותר צריך להטריד אותי שאני מנהלת שיחות מדומיינות עם הבלוג שלי, אבל זה מה יש. פשוט מה שקורה מסביב כל כך לעוס ואני כבר קצת מרגישה כמו תקליט שבור. אני לא אוהבת להרגיש כמו תקליט שבור, אם כי ביננו תקליט שבור לא מרגיש אבל אם הוא היה מרגיש אז זה היה מרגיש ככה וזה לא בהכרח מוצלח (ושוב אני מפגינה יכולת טובה בהאנשת חפצים).

לפני שאני ממשיכה, זה פוסט שנכתב ביותר מיום אחד ובכל יום תיקנתי את עצמי מחדש, שבוע כזה שלא באמת מאפשר לי לכתוב הוא מעט מתסכל. אני מוצאת את עצמי כועסת שלא ישנתי קצת פחות וכתבתי קצת יותר, אבל זה מה יש - ממשיכים. 

ובכלל היום הוא היום השני של 2015 ואני בכלל לא רוצה לסכם את השנה שחלפה או לפתח ציפיות לשנה שהתחילה, כי שוב הדיסוננס הזה בין העובדה שטוב לי בחיים מול כל מה שרע במסביב. ולא מתחשק לי לסכם. לפחות כנראה שמלחמה לא תהיה, בשנת בחירות (למרות שב- 1955 היה מבצעון בעזה וגם בחירות, אבל המבצע היה לפני הבחירות) לרוב אין מלחמות. אולי זו רק תקווה שהשנה האזרחית הזו תהיה צבאית פחות, אבל אני יודעת שזה גם זה לא נכון.

אז כן, אני יכולה לכתוב היום פוליטיקה, רק שזה מחזיר אותי לנושא התקליט השבור ואין לי כוח לחזור על עצמי שוב ושוב משל הייתי אולפן פתוח השוחר לדרמה ואין. אבל אני אכתוב פוליטיקה בכל זאת כי אני חרדה היום יותר מתמיד לעתיד ילדיי.

אני יכולה לכתוב על ליברמן שפתאום מציע ממשלת אחדות אחרי הבחירות, כי מה יקרה פתאום אחרי הבחירות? ולמה אי אפשר היה לכונן ממשלת אחדות לפני כל תרגיל הבחירות היקר והמיותר הזה? אבל זה כבר כל כך לא רלוונטי. ובחיי שחשבתי השבוע לכתוב על ש"ס אבל אני לא מוצאת בזה טעם. חבורה של שרלטנים חובבי דרמה שמזמן שכחו את האינטרסים של הציבור השבוי שממשיך להצביע להם. משתמשים במר"ן לצרכים פוליטיים, מבזים את זכרו, מכנסים מסיבת עיתונאים על קברו ואז מלינים "מה עשו לך אבא" - נדמה לי שהם קצת התבלבלו בין "עשו" ל"עשינו".

ואפשר לכתוב על דחיית הבקשה הפלסטינית באו"ם, או על החתימה של אבו מאזן על אמנת רומא והבקשה שהגיש בבית הדין בהאג לחקור חשדות על פשעי מלחמה ש(לכאורה) עשתה ישראל מיוני 2014. אבל פרשנים מדיניים ממילא יכתבו זאת טוב ממני ויתרה תגובתי ברורה - הפלסטינים פונים עכשיו לכל אפיק אפשרי, הם הבינו את חוקי המשחק, את העובדה שאין להם פרטנר ובין אם אני חושבת שזה נכון ובין אם לא, זו האופציה שהם בוחרים למממש ובעיני זו עוד הוכחה שאבו מאזן מחד חלש ומאידך מאמין בפעילות לא אלימה בדרך למדינה פלסטינית. אבל יותר מזה, אני מקווה שהמהלך הזה יגרום לישראל לחשוב פעמיים, גם לגבי פעולות צבאיות וגם לגבי המשך המפעל ההרסני הזה שנקרא התנחלויות. 

יש כמובן את הסאגה של הפריימריז בליכוד שפרסום תוצאותיהן התמשך כמו מסטיק וכל חצי שניה בערך דווח על עדכון שלא חידש כלום כי זה באמת נורא דרמטי וכדאי  לדבר על זה במקום לחכות לתוצאות הסופיות וצריך לראיין ולטחון את זה עד דק כי זה נורא מעניין. אבל בואו בכל זאת רגע נתעכב על הרשימה:

בנימין, נתניהו (טוב, עליו כבר דיברתי הרבה יותר מדי, המחשבה שהציבור בישראל מספיק מטומטם כדי לאפשר לו להיות ראש ממשלה אחרי שנות ההרס האחרונות היא בלתי נתפסת)

גלעד ארדן (ה"הו כה ממלכתי", אני אבטל את רשות השידור, בואו נהרוג את כל הכלבים המשוטטים, יש לי וילה בסביון אבל אני מוכר אותה ובואו לא נדבר על עוני כי אין יש רק בעיות ביטחוניות - יוהו)

יולי אדלשטיין (שלא מכניס סממנים של דתות אחרות לכנסת, כי הכנסת היא יהודית וטהרנית, שמאמין בהתנחלויות ובחידון התנ"ך)

ישראל כץ (שמאז שהיה סטודנט מאמין שאם משהו לא הולך בהרבה כוח הוא ילך בהמון כוח, או "אם תלכו נגדי, אני אפתח את קופת השרצים שיש לי פה על כולם", או "לפיד נמוך", אבל מזל שמצב התחבורה הציבורית לא היה מעולם יותר טוב, אה - הוא לא)

מירי רגב (כפיים, מלכת הביבים שולטת)

אני יכולה להמשיך, אגב, אבל אין שום סיבה, הרשימה הזו מראה את פני הליכוד האמיתיות, קבוצת אנשים שלא תשים לא את הכלכלה ולא את התהליך המדיני בראש מעייניה. המדיניות שלה תמשיך לכתוש את מה שנשאר מהאנשים שכן מצליחים עוד איכשהו לגמור את החודש ולהגדיל את מספר האנשים שמחטטים בפחים או מתלבטים בין כסף לתרופות או לאוכל ותוסיף לומר שאין עוני, שתמשיך להגדיל את לימודי המורשת עד שהילדים שלנו יוכלו למלמל בתום 12 שנות לימוד שהם קודם כל ישראלים, שקידוש זה הכי חשוב ובואו לצבא, שוב תוקפים בעזה. כן, קבוצה מצויינת, הוכיחה את עצמה בשש האחרונות, אין ספק ששווה להיות בליכוד ושווה שכל מי שנדפק מהם ימשיך להצביע להם. 

לא שאם היתה לליכוד נבחרת אחרת הייתי מצביעה להם, אבל למרות שהם לא מייצגים אותי בשום אופן החבורה המופקפקת הזו, לא החמישיה הראשונה ולא אף אחד מאלה שבאים אחריהם, בעיניי הם מייצגים כל מה שרע. אם הייתי אשת ימין, אין לי ספק שאלה לא האנשים שהייתי רוצה לראות כנציגיי - חבורה של אינטרסנטים שאינם מכבדים את המהות הדמוקרטית ומנצלים את התהליך הדמוקרטי להתנהלות לא ראוייה. אם זו הרשימה שנתניהו חושב שתצליח לעזור לו להוביל את ישראל, אני תוהה מה היעד הסופי אליו מכוון נתניהו, עם "לעבר פי פחת" הוא יעד מקובל, הרי שנתניהו לגמרי נהג הקטר שלוקח לשם. וכשנתניהו אומר שבניגוד לדיקטטורה של מפלגות "האווירה" (בכלל לאחרונה נתניהו משתמש בשם התואר הזה לכל דבר, כנראה שנרות האווירה של שרה השתלטו לו על החיים), הליכוד מוכיח שדמוקרטיה מנצחת את הדיקטטורה, אני תוהה אם נתניהו בכלל מבין מהי דמוקרטיה, כי דילים ורשימות חיסול זה לא ממש דמוקרטיה. 

לא מבינה איך הציבור בישראל ממשיך לקנות את התעמולה בגרוש הזאת. עומד לו ראש ממשלה שהביא את הציבור לכמעט פשיטת רגל, שלא מקדם שום מדיניות בונה, שתוקע במכוון את התהליך המדיני וחסר לגמרי אחריות ציבורית, וממשיך לגרוף קולות. עושה רושם שאם יש לך נוכחות, אם אתה יודע קצת לנאום ובעיקר אם אתה יודע לבוז לכל מה שמסביב, לא צריך יותר מזה כדי להיות מנהיג בישראל וגם אם כל מה שאתה עושה ממשיך לדפוק את קהל היעד שלך, העובדות האלה לא יבלבלו את המצביעים. 

זה, כמו גם, החבורה שמתגבשת סביב נפתלי בנט, והידיעה שיש להניח ברמת סבירות גבוהה שאין לצפות מהציבור הישראלי להפתיע בבחירות הקרובות, הם אלה שכנראה יהיו בממשלה שתתגבש לאחר הבחירות, היא סיבה מצויינת מבחינתי לתהות אם ישראל פשוט דנה את עצמה להיות מפעל שדינו להיסגר. וזה מפחיד אותי. כשמסבירים לי שנכון שנתניהו ראש ממשלה גרוע אבל להרצוג אין כריזמה, אני מודה שאני קצת נבהלת. ה"כריזמה" (שאגב אני לא מוצאת אותה) של נתניהו ובנט נבנית על לאומנות זולה, הבעיה היא שלאומנות יוקדת שכזו היא סממן מובהק לתחילת הסוף. אני לא רוצה לראות בסופה של מדינת ישראל ובכל זאת אני היא זו הנתפסית כעוכרת ישראל.  

יש המון דברים שאני רוצה שילדיי יהיו כשיהיו גדולים, הרשימה ארוכה, בוודאי ניתן לתמצת אותה. אני רוצה שהם יהיו בריאים, שמחים, בטוחים בעצמם, אוהבי אדם, הישגיים ומאושרים. אני רוצה לראות את עתידם בטוח ולמען האמת עם ה"נבחרת" המתגבשת הזו של הליכוד והבית היהודי יחד עם הידיעה שכנראה לא יהיה פה מהפך, אני מתחילה לחשוש מהעתיד שלהם. אני עושה כל מה שאני יכולה כדי להעניק להם עתיד טוב יותר ובסוגיה הזו, אוזלת היד שלי היא פשוט מעציבה ומרפה ידיים.