רוח הנביאים מרחפת על פני תהום

יש כמה דברים שהממשלה הקודמת הצליחה לעשות מלבד מלחמה והרבה רע, היא הכניסה שני ביטויים שנראים פעוטים אך למעשה הם משמעותיים ביותר – "רוח הנביאים" ו- "מדינה יהודית". הם חדרו אל השיח והתקבלו לחלוטין בטבעיות. אדם היה רוצה לשאול כיצד קרה שמקובל פתאום במדינה המתהדרת בהיותה דמוקרטיה, אפילו היחידה באזורה, להשתמש במושגים שמצמצמים את השיח?

הרי אין זה הגיוני לבקש הכרה בצביון המדינה ולא בקיומה. הכרה בקיומה היא הרבה מעבר לרק הכרה בצביון – היא מהותית. ועם זאת עם ישראל התייצב כמעט כאיש אחד והודיע כי הדרישה הזו הגיונית. פתאום הטיעון הוא שההכרה במדינה יהודית זה הרבה יותר עקרוני מאשר הכרה במדינת ישראל – תסלחו לי אם אומר שאינני מבינה את ההגיון פה.

כיצד קרה שמדינה, שהחלה תהליך של כניסה לתוך המהות של הדמוקרטיה עם חקיקת חוקי היסוד בשנת 1992, חוזרת לדבר על מושגים כמו "רוח הנביאים"? תגידו שכבר במסמך המכונן שלה מוזכרת אותה "רוח הנביאים"? זה נכון, אבל יחי ההבדל – בעוד שבשנת 2015 אנחנו עם חוק לאום ברוח הנביאים, ב- 1948 חברו ל"רוח הנביאים" גם המילים הבאות: חרות, צדק, שלום, שוויון זכויות, חופש דת, חופש מצפון, לשון, חינוך, תרבות ונאמנות לעקרונות מגילת האומות המאוחדות.

במבחן מספר המילים: נתניהו – 2, בן גוריון – 19 (בספירה חסרה) ß צמצום השיח?

בתהליך עקבי, שיש להניח שהפילוסוף ויטגנשטיין היה שמח לחקור, חדרו שני ביטויים אלה לשיח וחוקר טוב ממני עשוי למצוא יותר. "רוח הנביאים" אפילו השתרבבה לנאומו של יצחק הרצוג עם השבעת הממשלה החדשה. אני מתעכבת על אימוץ הז'רגון הזה, בטח על ידי מנהיג האופוזיציה, כי במידה רבה האימוץ הטבעי של הביטוי הוא קבלה בלתי מודעת של לקסיקון שיוצר תודעה, שאחר כך מניעה פעולה וביטוי חברתי הלכה למעשה. זאת אומרת אימוץ של מילים חדשות או מתן משמעות חדשה למילים מלמד על דרך מחשבה חברתית. דרך חשיבה של חברה יוצרת בסופו של דבר גם פעולה. אימוץ המילים הוא מחוון לשינוי עמוק.

במבט מבחוץ, מתבקש לטעון, אמנם בהעדר ביסוס מחקרי, שהתהליך כבר כאן. זאת אומרת שברגע שהמילים מקבלות את המשמעות החדשה שלהן, השינוי המעשי יתחיל לתפוס צורה. את ההבחנה קל יותר לעשות בדיעבד, כך שלמעשה הטענה שלי היא שבהנחה שיהיו מחקרים עתידיים בנושא, ניתן יהיה לטעון שההתמרה מתהליך מחשבתי לאומי-יהודי להליך בעל משמעות חברתית לאומית נעשתה בסביבות 2014, מצוק איתן ואילך. כלומר השיח של אוריינטציה יהודית-לאומית-צבאית הפך לשיח שולט וגבר למעשה על שאר תתי השיח החברתיים המתחרים.

הדומיננטיות של השיח הזה תבטיח גם מעבר לפעולות מוחשיות יותר שיקבלו ביטוי מוסדי למשל בחוקים של הכנסת, בהרחבת סמכויות של שרים, בצמצום אפשרי של כוחו של בג"צ, אבל לא רק. אלא גם בדרך שבה אזרחים תופסים את המציאות או נכון יותר מצדיקים אותה. ממש כמו הצדקת מותם של אזרחים עזתיים בהסבר שזה נזק היקפי שצה"ל עשה כל מאמץ לצמצם.

קבלת השיח והעדר הפקפוק מאיימים, לדעתי, לסדוק את השכבות הדמוקרטיות המגנות עלינו. שיח, התנהלות ממשלית, תפיסה ציבורית, דעת קהל שמזינים את עצמם ויוצרים שפה ומציאות. אימוץ אוצר מילים חדש הוא משהו שנעשה באופן טבעי בחיבור שבין חברה לשפה, הן מזינות זו את זה ומשתנות בהתאמה זו לזו. שינויים של שפה מעידים על שינויים חברתיים ולהפך. לכן ראוי להתעכב על שינויים בשפה, גם אם הם נדמים פעוטים. שינוי בשפה הוא שינוי גם בעולם המושגים, המילה יכולה להיות אותה מילה אך התוכן שלה משתנה, השינוי בהגדרה, הוא גם שינוי בתודעה החברתית. כשאנחנו מחליפים הגדרות במידה רבה אנחנו משילים או לובשים צורה.

אם לשיח הפוליטי, הדתי, המדיני והחברתי חודרות יותר מילים יהודיות הן עושות את זה על חשבון משהו, על חשבון המילים ממשפחת המילים הדמוקרטית. השינוי הלשוני הוא איטי, לכן קל יותר להבחין בו רק בדיעבד ולא תוך כדי תהליך, כמעט כמו לוחות טקטונים, התזוזות החברתיות הן איטיות, ולכן אינן מהפכניות בטיבן. הדעת הציבורית עוברת תהליך סובליציה כבר כמה שנים שמכין אותה למעבר, עד שמגיעים זרזים למינהם שמקבעים אותו. כניסת מילים יהודיות-לאומיות על חשבון מילים דמוקרטיות – היא עוד הוכחה שמי שחושב שיהודית ודמוקרטית הן שני צירים מקבילים פשוט לא רואה את השיפוע הקווי שיוביל בסופו של דבר לנקודת הממשק או הפיצוץ.

שנים ארוכות של תהליך מתמשך, שהגיע לנקודת ציון לאחרונה בעקבות מספר תהליכים שניתן למנות וביניהם חוט מקשר. זה היה צוק איתן שיהיה לצערי ברובו קונסנצואלי. זאת מערכת החינוך ושעות היהדות והמורשת ("נו, קצת יידישעקייט זה לא מזיק")– שלא הרבה תהו כמה שעות דמוקרטיה יצאו בתמורה. זאת ההסכמה שלנו לצמצום אופק ההשכלה של הילדים. זאת האינדוקטרינציה לטובת השילוש של שואה, צבא ודת. זאת מנהלת הדת, זה הפימפום הבלתי פוסק שאין פרטנר ואין לנו אלא לזכור שאלוהים איתנו וזה שנים על שנים של דת ומדינה ודמוקרטיה פרוצידוראלית חובבת כללים ומצמצמת מהות ואלה לא הכל. אבל אלה חלק מהלבנים של שביל הלבנים הצהובות שהוביל אותנו לעידן "המדינה היהודית" ו- "רוח הנביאים".

את דעותיי לנושא המעבר ממדינת ישראל ל"מדינה היהודית" כבר שניתי- מדינת ישראל היא הרבה יותר ממדינה יהודית ואילו המדינה היהודית היא הרבה פחות מישראל, אני מעולם לא נטיתי לעבר הגדרות מצמצמות. אפשר לשים לב שמי שמבקר את השימוש "מדינה יהודית" מיד נחשד כלא ציוני. המחנה הלאומי במו ידיו מצמצם את מה שמדינת ישראל יכולה להיות, הבלבול הוא בין הכלי והמטרה. לקחנו את מקור הלגיטימציה והפכנו אותו לעניין עצמו. בעוד שבמדינת ישראל אני יכולה להיות כל סוג של יהודי (או לא), במדינה היהודית אני לא יכולה להיות לגמרי דמוקרטית.

רוח הנביאים היא ניסיון ליצר תמה של דברי הנביאים, רק שרוח הנביאים בתקופת הנביאים היא רוח של מוסר ורוח הנביאים ב- 2015 היא רוח של התרפקות על הדת. תקופת הנביאים היא בגדול, ובלי להיכנס לכל הפרטים, תקופה די רעה – מוסרית, מדינית וכלכלית. הפער החברתי-כלכלי התעצם, ואלא אם הייתם אריסטוקרטים, החיים לא היו טובים. תוסיפו לזה מלחמות שמשמעותן מוות, פציעות, שבי, פגיעה ביבולים כתוצאה מהמלחמה אבל גם כתוצאה מהמחסור בידיים עובדות, מדי פעם בצורת ותקבלו שחיקה של מעמד הביניים והתרחבות מעגל העוני כאשר הנהנים הבלעדיים הם אנשי האריסטוקרטיה החדשה שמתעשרים על גבם של המתרוששים. מי היו הנביאים? הם היו אם תרצו מובילי המחאה החברתית של התנ"ך. 

הפתרון לרעות החולות היה הדת, במקרה הזה דת מבוססת צדק ומוסר. היינו התשובה של הנביאים היתה – עבודת האלוהים והתיישרות מוסרית היא הפתרון ולא פולחן חסר משמעות. זה ברור שלא החזרה לעבודת האלוהים היתה הפתרון - אלה חוקי הדת של תקופה לא ממסדית זו, שאפשרו צדק יחסי שהתבטא בכל תחומי החיים ויכול היה להשיב את הסדר על כנו. לא אקט פייסני אלוהי, אלא התארגנות חברתית על בסיס מוסרי.

אנחנו כבר לא בתקופה של הנביאים, ערכים מוסריים נשארו בבסיסם דומים מאוד כבר משחר ההיסטוריה ועם זאת יש בכל זאת ראייה רחבה וברורה יותר של מהו צדק חברתי, מהו מוסר, מה מקומה של המדינה בהגנה על זכויות האזרח וזכויות המיעוטים. רוח המוסר הנביאית הזו התגלגלה לערכים אוניברסליים הומניים.

העניין הוא שלא לכיוון הזה מתכוונים נתניהו, בנט וחבריהם – "רוח הנביאים" שהם משתמשים בה ברטוריקה בלתי פוסקת קוראת הפוך – לצמצום השמירה על זכויות האדם, בהבחנה בין אזרח לאזרח. רוח הנביאים שנתניהו משתמש בה היא בכלל לא המצב הנפשי שנתניהו רוצה שנהיה בו. הוא לא רוצה אותנו מוסריים יותר – הוא רוצה אותנו יהודיים יותר ולאומיים יותר.

השימוש בביטויים "רוח הנביאים" ו"המדינה היהודית" הוא משחק רטורי שמייצר אווירה לאומית מתאימה כזו שבה יהיה נוח לפוליטיקאים השחוקים שלנו לפעול. הם נועדו למשחק בדעת הקהל וזה עובד. זה נראה בלתי מזיק, זה נשמע הגיוני, משלנו, כור מחצבתנו, סלע קיומנו. אנחנו כל כך שחוקים שאנחנו מקבלים את זה ללא עוררין, מטמיעים את זה בשפה ובעצם מטמיעים את זה במחשבה. זה נקרא תהליך של שינוי מחשבתי שמייצר שינוי מעשי. "רוח הנביאים" לא שורה עליי, אבל הרוח שמנשבת בישראל, בעיניי, לא מבשרת טוב. 

נתניהו הפקות מציגים: תאטרון האבסורד

מצעד החיבוקים הלבביים ממשכן הכנסת מסתיים, תכף תתכנס הממשלה ה- 34 לישיבת הממשלה הראשונה שלה. ואני יכולה להגיד בוודאות שלא הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר שם. לא, לא מחשש מתנועות הכפיים הלא מבוקרות של רגב, סליחה של שרת התרבות החדשה. אם כי, לו הייתי זבוב שחור ומעצבן וכבר הייתי מוצאת את עצמי שם, הייתי לוכדת את תשומת ליבה של רגב ומתיישבת על הראש של דני דנון או אולי של אקוניס (למען האמת הם די מבלבלים). מקסימום, אם מכת המוות הזבובי שלי היתה באה מכאפה של מירי רגב על ראשו של דני דנון, הייתי מתה בתחושה זכה של אושר. אושר זבובי, קטנוני, אבל אושר.

אוקסימורון, זה מה שזה. ממשלה אוקסימורונית. מינויים אוקסימורוניים. בשם המשילות נתבשרנו לפני כחצי שנה שיש ללכת לבחירות והנה לנו ממשלה חדשה שעלתה בכספים וערכים וכבר עם השבעתה מכין ראש הממשלה בנאומו גם את נפילתה בטרם עת של זו, או לפחות מנבא את חוסר יכולתה לבצע משהו אם לא תורחב. אוקסימורון.

בשם הקואליציה הצרה, קיבלנו ממשלה כל כך רחבה ובזבזנית שלא נותר אלא לשאול את השאלה המתבקשת היחידה שהיא בכלל לא פרסונלית אלא לחלוטין ערכית - בשם איזו ערכיות ציבורית ניתן להצדיק את המינויים לשר ללא תיק או לשר לענייני קדרת לפרקונים אבודה? איך לעזאזל נבחרי ציבור, שבחירתם בפוליטיקה אמורה להיות על הטיקט של "באנו לשנות" או לפחות לשפר, מוכנים לקחת את התפקידים האלה? שום סמכות ביצועית, שום חשיבות מדינית/פוליטית/חברתית, מינוי שאין בו דבר מלבד הנאה אישית ממנעמי שלטון כי אפילו כבוד אין בו. המטמורפוזה הושלמה, אפילו מראית עין אין. הבחירות לממשלה הזו הן בחירות למיקסום ההנאה של אנשים שלא יעשו כלום ואחר כך יסבירו שזה בגללכם כי לא בחרתם נכון אז בואו ננסה את שוב והפעם - תנו כתף, תהיו בני אדם, תצביעו נתניהו כי אם 4 פעמים (כן, אני כבר כוללת את זו) זה לא עבד, אז אולי בפעם ה- 5? 

זה כבר לא משנה אם הממשלה הזו תרסק את נתניהו סופית מבחינה פוליטית, אגב אני לא בונה על זה, הריסוק הוא לא ברמת הפוליטיקה של שמאל ימין או גושים אידיאולוגיים. זה העדר ערכיות בסיסית של כבוד למשרה, של טובת המדינה לפני טובת ההנאה האישית. במדינה בה זוגות צעירים לא מצליחים להגיע לדירה אלא אם כן יעברו להתנחלות, של משפחות שלא יודעות איך להתגבר על החוב לבנק, חברי הקואליציה לא יכולים להסתפק במשכורתם כחברי כנסת ולפעול למען המטרה לשמה הם בתפקידם, חלילה, הם פה כדי לקבל מינוי ואת המינוי הזה הם יקבלו. פני המינוי הריק כפניו הריקים של המתמנה ופניו האפורים והחלולים של הממנה. ואנחנו שותקים. יושבים מול מסך הטלוויזיה ורואים את הקרקס הפוליטי הצוהל והמחובק של אנשים שלא סובלים אחד את השני, אבל סידרו לעצמם ת'פנסיה.

זה אפילו לא סאטירה מתוחכמת - האנשים הלא מתאימים במקומות הלא מתאימים זה הכי מכנה משותף נמוך, לכן מאז ומעולם הם דרך די בטוחה לעורר צחוק. אבל התופעה של צחוק דווקא במצבים מסכני חיים היא ידועה. ברור שזו שיחת היום,כמעט כל מינוי מרגיש כמו הרמה להנחתה. התבוננות בממשלת נתניהו הרביעית היא כמו מיצג אור-קולי של אוקסימורון כמעט בלתי אפשרי. אפילו לא זה, זה תאטרון של אבסורד. נכתב במציאות נטולת משמעות, סאבטקסט בתוך אדישות. לאף אחד כבר לא אכפת. זה מה שמפחיד. כי כשמפסיק להיות אכפת, לרוב תופעות חברתיות לא רצויות רואות בזה הזמנה. זה מזין את עצמו.

בתוך התאטרון המשתתף הזה הקהל יכול להחליט שעיניו לא מכוסות, הוא רק מעדיף שההוראה תבוא מלמעלה. אבל כשהאזרח מספר אחד שלנו בחלל הוא דנון, הלמעלה נראה לא מבטיח. אם זו תקרת הזכוכית - אז עזבו, כשהחיים נותנים לך תקרת זכוכית עדיף לבנות אקווריום ולנסות לתפוס מקום ליד משאבת החמצן. היו דגים ותודה על השלום*. אה, בעצם גם שלום אין.

*היו שלום ותודה על הדגים (דאגלאס אדאמס)

לפעמים האיוולת היא לא לצעוד במצעד

בשבת ציינו 70 שנה לסיום מלחמת העולם השנייה, זאת אומרת הייתם רוצים לחשוב שזה צוין בכל העולם, אבל גם סיום מלחמת העולם נעשה על בסיס מדינתי: כבר שנים שאירופה המערבית מציינת את ה- 8.5 כיום סיום המלחמה, בו נדמו הדי היריות האחרונים וכיסי ההתנגדות הגרמניים האחרונים. הדעת היתה מבקשת לחשוב שהתאריך יהיה אחיד - אם לא סיום הקרבות אז הרי יום החתימה על הכניעה הגרמנית ה- 7.5.1945, אולם סטאלין דרש טקס כניעה נוסף יום למחרת, כשלמעשה בשעה שהתרחש, התאריך במוסקבה כבר היה ה- 9.5. הטקסיות הקומוניסטית מיד יצרה מסורת של מצעדים צבאיים רבי רושם ברחבי בית המועצות הקומוניסטית בכל שנה ב- 9.5.  ה- 9.5 נחגג גם בישראל לאורך השנים, אם כי לא בצורה ממלכתית, אלא בעיקר ע"י מק"י. העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90 חידשה במידה רבה את ציון היום הזה בישראל והוא מתקיים שוב ברציפות 19 שנים, כשב- 2007 הפך, כתוצאה מהצעת חוק של סופה לנדבר, ליום ממלכתי רשמי. 

20 ראשי מדינות השתתפו בטקס שלשום. מנהיגי מערב רבים ביטלו את השתתפותם בשל המלחמה באוקראינה וסיפוח חצי האי קרים ע"י רוסיה בשנה שעברה. הסנקציות של ארה"ב והאיחוד האירופי על רוסיה הן עוד עדות להחרפת היחסים המערב לרוסיה.העובדה שמנהיגים אלה החליטו להחרים את האירוע לא תאמר לזכותם, אם יש משהו שראוי היה לעשות הוא לשים את המחלוקות בצד ולציין את היום החשוב הזה שהוא סימבולי לנצחונן של אומות ושל כל 109,750,000 לוחמי בעלות הברית שלחמו במלחמה הזו. בהגעה לאירוע לא היה משום מתן לגיטימציה לפוטין או למדיניות מול אוקראינה.  יש משהו סימבולי בקרירות שמאפיינת את היחסים היום עם העובדה שיום הניצחון הוא גם סיום עידן שיתוף הפעולה במלחמה והתחלת עידן המלחמה הקרה - כן אני מעט מצמצמת את לוחות הזמנים, אבל מה לא עושים למען הסימבוליקה.

ישראל לא הצטרפה לגל המחאה של המערב בנושא אוקראינה. אם יש משהו ששר החוץ ליברמן עשה מצוין בשבתו כשר החוץ, והוא לא עשה הרבה - המשרד התנהל בעיקר בלעדיו, היה שמירה על יחסים מצויינים, עד כדי הרמת גבה מהמערב, עם רוסיה של פוטין. יחד עם זאת, כבר בחודש שעבר עוררה ישראל סערה במוסקבה כשהודיעה כי שגרירת ישראל ברוסיה תהיה נציגה הבכיר ביותר של ישראל בטקס. הטענה הלא רשמית היא שזו מחאה של ישראל על החלטת רוסיה להעביר טילי S-300 לאיראן. אני מניחה שזה הרבה יותר מזה, למשל זה הרי לא הגיוני שליברמן לא נשמע מדבר על הנושא, זה קרוב לליבו בכל כך הרבה מישורים. ייתכן שהעדיף להעמיד את נתניהו באור הזרקורים בקלחת הזו, אולי ניסיון שכשל להפגין כוח בזמן המשא ומתן הקואליציוני. 

הייתי עוצרת רגע ושואלת איך ייתכן שראש ממשלה שלא מפסיק לשלוף את קלף השואה או קלף ה"למה לא הפציצו את אושוויץ?" בכל הזדמנות, טובה או לא טובה, רלוונטית או לא רלוונטית, מפספס הזדמנות נהדרת לנאום את נאום השואה-איראן שלו, אבל אז תגידו לי שזו עוקצנות פוליטית מיותרת. אז אני אשאל שאלה אחרת - איך זה ייתכן שמדינת ישראל, שאחד הבסיסים להקמתה היא השואה היהודית בזמן מלחמת העולם השנייה, שחבה לצבא הרוסי בין היתר גם את שחרור אושוויץ, בשנה ה-70 (סימבוליקה, כבר אמרנו) מחליטה על צמצום נוכחות בטקס שכזה? ציון 70 שנה לסיום המלחמה הוא אירוע שישראל צריכה להשתתף בו ובאופן פעיל, בטח לא להסתתר מאחורי טיעון איראן שוב, אבל הי - החיים עצמם.

כ- 6,000 וטרנים חיים בישראל היום. לא אוכלוסיה משמעותית, גם לא אם מצרפים את משפחותיהם למניין. הגיוני ולא נטול ציניות להניח שבמלאת 80 שנה למלחמה יהיו פחות, עבורם ועבור המורשת שלהם ושל אלה שאינו עמנו היה ראוי שישראל תגיע לאירוע עם משלחת מכובדת. חינוך לגבורה? זה בדיוק הזרקור הנכון להאיר לבני הנוער גם לתקופה האפלה הזו בהיסטוריה. ה-9.5. הוא יום חגם ותרומתם לא מבוטלת. מצבם היומיומי לרוב רחוק מלהיות מזהיר, רובם סובלים מבעיות כלכליות (אגב, בעיות אלה ניתן היה לפתור בעזרת תוספת התקציב לשרים ללא התיק שהממשלה החדשה רוצה להעביר היום עוד בטרם הושבעה). מדינת ישראל אינה מוכיחה שהיא מוקירה להם דבר מלבד נאום מתמוגג של חבר זוטר בהנהגת המדינה פעם בשנה. מה יותר מתאים מלארגן משלחת שכזו עם מלאת 70 שנה לסיום המלחמה? ההחלטה להחרים היא יותר מתמוהה ולחלוטין לא מתיישבת עם הנרטיב הזיכרון שראוי היה לקדם. 

לא זה לא מקובל להגיד את זה, זה גם בטח לא משהו שעושה כותרות, לא אלה הדברים אותם תזכור ההיסטוריה, ועם זאת יש פה איזשהו טעם לפגם. אם תרצו, אולי יותר מהכל, יש כאן שוב הוכחה שישראל אינה מבחינה את המוץ מהתבן. הבחירה מה לזכור היא לגמרי תלויית מדיניות. ב-9.5 זה לא קרים, זה גם לא טילים, זו פשוט הצדעה. הצדעה לכ- 64 מיליון מתים במלחמה, מתוכם 12 מיליון חיילים, מתוכם 9 מיליון סובייטים, מתוכם עוד הרבה. הצדעה לרוח האנושית שחיסלה את הנאציזם והצליחה להצעיד את העולם מחושך למקום קצת יותר מואר עם תקווה. 70 שנה למלחמה לא יחזרו יותר, אבל המלחמה הזו טובה לישראל רק כשצריך את קלף הקורבן, היא נוטה להיות הרבה יותר מופנמת בזכר הגבורה והכבוד לחיים. מה גם שלהרים וטרן בזמן נאום זה הרבה יותר קשה מלהרים איור מתוחכם של פצצה. חוסכת לכם את האילוסטרציה. 

הזמן מככב בתיאוריית ההורית היחסית שלי

אחד הדברים המשמעותיים בחיים שלנו הוא זמן, אם חושבים על זה הוא שזור כחוט השני בחיים שלנו, לא שזאת מחשבה מהפכנית למי שנולד ויודע שזמנו אינו ידוע אבל קצוב. אנחנו נוטים לזכור את חשיבות הזמן איפה שנוח לנו ולהמעיט בחשיבות שלו איפה, ובכן, איפה שנוח לנו. כלומר שמתרחש שינוי כלשהו בחיים שלנו, אנחנו לגמרי מבינים את הצורך לתת לדברים את הזמן שלהם לשקוע לתוך השגרה, אולם כאשר מדובר באנשים אחרים שוב מתגלה כמה המשמעות של הזמן היא יחסית. למשל כהורים, אנחנו, שלא במודע אגב, מאוד רוצים שדברים יקרו אצל הילדים די בסמוך לרגע שהחלטנו שהמשהו הזה הוא משהו שחשוב שיקרה.

העניין הוא שהילדים שלנו הם לגמרי בני אדם של הרגלים, נניח די כמונו חרף גילם הצעיר, לכן פעמים רבות יקח להם יותר זמן ממה שהיינו רוצים כדי לפתח הרגלים חדשים. הניסיון שלנו לזרז את התהליך יכול להיות מבורך אם הוא נעשה מתוך ביקורת עצמית ובעיקר הרבה ריסון ובעצם גם פרספקטיבה. אולי זה הרצון שלנו שהם יהיו הכי טובים שרק אפשר ולכן אנחנו ניגשים הרבה פעמים לביעור הרגלים לא טובים משל היתה זו אש הקודש שיש לשמור לבל תכבה. אני לא יודעת, אבל עם קצת יותר ריסון עצמי ופחות ביקורתיות, אפשר לעזור להם הרבה יותר.

למדתי למשל שמשפט כמו "זו הפעם העשירית שאני אומרת לך" (אם כי לרוב המספר יהיה גדול ומוגזם הרבה יותר ואגב גם זו בעיה, אבל אל תתנו לי להתחיל) הוא די הרסני לבד מהעובדה שהוא לרוב מדגים שהספירה שלי בעייתית ופותח פתח לדיון תפל בנושא מספר הפעמים וזה כמובן אינו מן המניין (כן, תרתי משמע). לעומת זאת, "אני נאלצת להעיר לך שוב, אבל אני מציעה שהפעם תעשה כך וכך וזה יועיל למניעת ההערות שלי וגם יעזור לך להתחיל להתרגל" עוזר הרבה יותר. מה המילכוד? ובכן, המילכוד שלנו הוא שקשה מאוד להיפטר מהרגלים, מה שאומר שלסגל תשובות כאלה זו עבודה קשה - שלנו,ההורים, אלא שלדעתי שכרה בצידה. בכל מקרה, אני רק בתוך התהליך כך שאני אפילו לא יכולה לדווח על סיום שלב הבטא בהצלחה. אני כן יכולה להעיד שזה ממש מפחית עימותים כשזה מצליח.

יש לזה כמה יתרונות, הראשון שבהם הוא הדוגמא האישית. הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לתת לילדים שלנו הוא דוגמא אישית. לא סתם אנחנו רואים דפוסי התנהגות של ההורים שלנו בהתנהגות שלנו, ואגב המתבונן מהצד רואה הרבה יותר הוא רק לרוב יפחד להגיד. זה לגיטימי וזה לא בהכרח רע. העניין הוא בדפוסים שאנחנו לא אוהבים והם גם הכי קשים לשינוי. יש בהם משהו שורשי מקומם וכשאנחנו מודעים להם, והם לא משתנים, זה רק מגביר את תחושת התסכול האישית. אגב, היא לרוב תמצא א ביטויה בהחרפת העימות הנוכחי עם הילד כי היא תמיד שם והמאבק הוא מאבק כפול, גם במה שקורה כאן ועכשיו מול הילד וגם בראש שלך מול הקולות שמזכירים לך שככה בכלל לא רצית להיות. הם קולות מעצבנים.

אבל ההחלטה שזה לא יהיה מאבק אלא תהליך היא החלטה שלכם. אפשר לשתף את הילדים בנושא הזה, אני יודעת שאני עושה, אבל את זה אתם כבר יודעים. אם אני רוצה שהילדי שלי ישתפרו כל יום בלהיות אדם אני חייבת להראות להם שגם בגילי זו עבודה יומיומית שדורשת זמן ומשאבים, בעיקר נפשיים, אבל שזה שווה את זה. אגב, בגלל שהם אלה שנהנים מהפירות יש כאן תהליך לגמרי חשוב ומעניין שיוצר מודעות גם אצל הילדים וזה מעגל חיובי שמזין את עצמו, זאת אומרת אם אתם משפחה כמו שלנו שבכל זאת לא מתחילה לדבר על המשמעויות המטאפיזיות אלא משאירה את זה בכאן ובעכשיו יחסית תמצייים, כי להתחיל לדבר על זה יותר נראה לי מעט טרחני, אבל מה אני יודעת. 

בכל מקרה זמן הוא אחד המימדים החשובים ביותר לדעתי להורה. ילדים נוטים לנצל את הזמן באופן טבעי לאפיקים שלהם. גם דברים שעשויים להטריד עשויים בסופו של דבר להיות פרודוקטיביים. לבכור שלי יש סדרת אנימציה סטירית שאני ממש לא אוהבת, בהתחלה ניסיתי למדר, אח"כ קצת הרמתי ידיים. היום אני רואה עד כמה הסדרה הזו מפתחת אצלו עוד יותר את הכישורים החברתיים  הוא הצליח להמציא משחק אמיתי עם החברים על בסיס הסדרה והם אפילו נפגשים במיוחד רק כדי לשחק. הוא יוצר אנימציה ודמויות אנימציה, מתכנת בתוכנה שהוא אוהב ולומד על עוד, מתקשר עם המון ילדים באנגלית ומשפר את האנגלית שלו בצורה מדהימה ומפתח את תחומי העניין שלו דרך משהו שהיה נראה לי הכי רדוד בעולם ומסתבר שדווקא הוא לגמרי מפתח וחיובי.

זמן, זה כנראה משהו שאנחנו צריכים. אני לא אלאה אתכם יותר. יש לי עוד המון מה לכתוב, אני חושבת שאקח את הזמן

לחיי הקואליציה, מי יתן ויהיו ימיך כתיקונם

חשבתם שאני אתלונן על הממשלה הזאת, נכון? זאת אומרת זה הגיוני, יש לי את כל הסיבות, הנה רק שלוש:

1. נתניהו ראש ממשלה
2. קואליציה ימנית צרה של 61 חברי כנסת
3. הליכוד, ש"ס, יהדות התורה, הבית היהודי וכולנו - למעט האחרונה כולן סיבות מוצדקות בפני עצמן

ההגדרה היא זחוחים
אם חיפשתם

ואלה רק נתוני היסוד בלי להיכנס לנושאים קצת יותר מורכבים כמו השיבוצים לשרים, הכספים הקואליציוניים או לבעיות פרסונליות שיש לי עם מי מהמעורבים, שלא לומר כולם, טוב נו - כמעט. וזה בכלל בלי לדבר על זה שאני נחשפת לתמונות מהסוג הזה, למותר לציין שזה לא עושה לי טוב.

אבל החלטתי להתמודד עם חרדותיי, כלומר הן מהסוג שצף כשמנסים להטביע אתן במים ולכן לא הותירו לי ברירה. אז שאלתי את עצמי מה כבר יכול להיות? זאת אומרת למעט עניין התמונות שהן באמת קשות מנשוא. ברור שממשלת ימין חרדים היא ממשלה שלא תייצג שום אינטרס שלי בשום מובן. אבל תכל'ס זו קואליציה כל כך צרה שתתקשה לעשות יותר מדי ותפעל בקווים ברורים. את המדיניות מתווה נתניהו, בנושא המדיני דרכו סלולה להמשך הקיפאון המדיני וההסלמה הצבאית, בנושא הכלכלי לא יהיה שיפור וכל פעם שיהיה כאן יותר רע יווצר באורח פלא משברון כדי להכניס אותנו לפרופורציות. יש סיכוי שהממשלה הזו לא ממש תעשה לי את ההבדל, אבל יש לה את הפוטנציאל להיות די הרסנית אם היא תגיע למלוא הפוטנציאל שלה. כשנתניהו הסכים לדרישות של הבית היהודי, שכמובן היה חלק מתרחיש ידוע מראש ולא בלתי צפוי, היה לי המון מה להגיד על שר חינוך משיחי שמאמין בבריאתנות (אם כי הוא לגמרי לא תקדים) ועל שרת משפטים משוללת הבנה דמוקרטית שחרטה על דגלה את עקיפת בג"צ משל היה זה עקרון שראוי לדבוק בו, לא שרדיפת עמותות שמאל זה משהו להתגאות בו. 

תכל'ס השניים האלה על הצמתים החשובים של חינוך ומשפטים זה תסריט אימים, אבל לא שלא היו כאלה קודם, לפניהם - היו. זה לא שזה לא מטריד אותי - דווקא מאוד מטריד אותי שהתהליך הזה של לאומנות מגיע על חשבון הדמוקרטיה. אני רואה תהליך מאוד ברור של צמצום השיח הדמוקרטי במדינה למינימום תפעולי ומה שנכנס לתוך הואקום שיוצר הצמצום הוא יהדות ולאומנות. העניין הוא שצמצום הדמוקרטיה בסופו של דבר מצמצם כל שיח לא רצוי והמדרון הזה הוא אכן בעייתי. כי דמוקרטיה יציבה צריכה לצעוד קדימה ולא ללכת אחורה. אחרי הרחבת היריעה השיפוטית, צמצומה מחדש סופו שיפגע גם באוכלוסיות אחרות. 

גם המאבק בתקשורת - עוד נדבך חשוב באג'נדה של הממשלה הקרובה כי זה מה שבאמת חשוב כרגע לאזרחי ישראל, אויש סליחה, אמרתי אזרחי ישראל? התכוונתי לשרידותו של ראש הממשלה - סליחה, המושגים האלה כל כך מבלבלים. גם הוא מלמד על צמצום השיח הדמוקרטי. לכאורה יש כאן ממשלה שהמהלכים שהיא מתעדת לבצע, אם יצאו לפועל, אמורים לצמצם את כוחם של שני גופים בלתי תלויים שתפקודם הבלתי אמצעי הוא חיוני לדמוקרטיה תקינה - מערכת המשפט והתקשורת. המהלך המשולב הזה הוא מאבק של כוח פוליטי בגופים שמן הראוי שלא יהיו נתונים בדמוקרטיה מתוקנת לאיום על ידי הרשות המחוקקת או המבצעת.  

אבל אחרי כל זה ועוד קצת, שחסכתי לכם, פתאום הבנתי את הנקודה - קראו לזה רגע בוננות, דמיינו את הנורה המטאפורית נדלקת אם תרצו - הקואילציה הזו היה רעה חולה, יש לה פוטנציאל לעשות את המצב פה עוד הרבה פחות טוב, זה בדיוק מה שהאזרחים פה בחרו, אם יש משהו שאני ממש רוצה, בהינתן המצב הקיים כמובן, זה שהקואליציה הזו תעשה חיל ותלך בדרכה ותגיע למלוא הפוטנציאל שלה. אולי רק אם יהיה פה הרבה פחות טוב משהו סופסוף יקרה פה.

רוצים מדינה יותר יהודית מדמוקרטית? רוצים הכרה במדינה יהודית בלבד כי ישראל זה פשוט לא מספיק? רוצים בג"צ שמאבד את שיניו? רוצים תקשורת מגוייסת (אגב, לא צריך יותר ממלחמה)? רוצים להפסיק מימון לעמותות שמאל? רוצים להחזיר לאחור את ההתקדמות בנושא הגיור? רוצים להגיד שאין כיבוש כי "עם אינו כובש בארצו"? רוצים מפעל התנחלויות? רוצים חוק לאום? סעיפי התגברות? החרפת המשבר מול אירופה וארה"ב? הנה קיבלתם. אז כן, אני מחכה לראות את הסיפור הזה מתפתח כי זה בדיוק כריתת הענף באתה יושב עליו.

הבנאדם היחיד שאני באמת מצטערת לגביו הוא כחלון, היכולת שלו לקיים את האג'נדה הכלכלית שלו לא באמת קיימת, לפחות לא במימדים שהוא חושב ועל כל צעד שהוא יעשה יעמוד נתניהו עם סיכה חדה ביד, הכל במטרה להפוך אותו לבלתי רלוונטי בבחירות הבאות. 

אז זהו, יש קואליציה, קואליציה מצויינת, כזו שמשקפת את רצון העם. נותר רק להסתכל לפארסה הזו בעיניים ולקוות שמתישהו מישהו יתפכח. אג'נדה דמוקרטית היא לא אג'נדה של שמאל ימין היא אינטרס של כולנו. המממשלה הנוכחית עסוקה בלפרק את מה שהיא קוראת לו מוקשים, בשפה אקמית קוראים לזה המערכת העדינה של איזונים ובלמים הנמצאת בבסיסה של הדמוקרטיה. ככה זה מרגיש שמתחילים להשתחרר הברגים.

מדד האושר

טור זה נכתב עבור המקום הכי חם בגיהנום לטור השבועי המתחלף שלהם המדחום. אם אתם לא מכירים את המקום, כבר הרווחתם מקום חם להיות בו. בין מדד האושר לחיי מדף בגיהנום, אני בוחרת את האפשרות השניה, נראה לי שיותר מעניין שם.

_ _ _

זה אמנם קרה ממש היום לפני 12 ימים, אבל עדיין אני לא מצליחה להשתחרר מזה. כבר 12 ימים שבכל בוקר בקומי ממיטתי, בצחצחי שיניי, בהכיני קפה, אין יומי כתמול שלשום. חדווה מוזרה נכנסה אל ליבי, מתרוננת בבית החזה ועולה אל גרוני, מותחת את שרירי פני ויוצרת קמטוטי עונג סביב עיניי. אל תסתכלו עליי ככה, אני יודעת שכולכם איתי - הלא ישראל דורגה במקום ה- 11 במדד האושר העולמי! מקום  אחד עשרה! פותחת את העשירייה השנייה! אין מנוס מלהכיר בעובדה שאתם מאושרים. כן, גם את שמצקצקת שם עכשיו – את מאושרת.

שם קליט יש ל"מדד האושר", לא משאיר אותך אדיש. הרמה להנחתה למנסחי הכותרות. רק שזה נשאר שם. כותרת. אנחנו מקום 11? ארה"ב אחרינו? יוהו, תראו אותנו מחייכים והולכים. אבל חוץ מכותרת סקסית, כל מה שיש כאן זה מדד רווחה יחסי בפרמטרים מוטים תרבותית שתוצאותיו די צפויות. מה אומר הערך הנקוב מספרית: ישראל, מקום 11, 7.28 נקודות? זה משכלל את יונתן התל אביבי? את מחמוד מביתוניא? את זלמן שניאור מבני ברק? זה ממוצע? אושר בישראל בא ממקום פריבילגי יחסי של להיוולד במקום הנכון ולהורים הנכונים – יהודי, מעמד הביניים, בעל דירה והכנסה חודשית מעל הממוצע, בעל תואר ואם אפשר אשכנזי.

ניתן כמובן לדון פילוסופית במושג אושר, אבל זאת לא הנקודה. ביננו, הכל עניין של זוית ההתייחסות. עקרונית אם אבחן את מצבי מול אוכלוסיית העולם, ברור שאני נמצאת איפשהו ב-10% של האנשים המאושרים ואגב כל עוד אני בעולם המערבי, אין ממש חשיבות באיזו מדינה. זו דרך נהדרת לעודד מישהו – "תראה את כל המיליארדים הבאמת מדוכאים שמצבך טוב מהותית משלהם". נקודת התייחסות נכונה בהחלט, לגיטימית ואופטימית, תמיד טוב להיכנס לפרופורציה, ועם זאת לעיתים יש בזה מעט נחמה.

מהו "מדד האושר"? ובכן, זהו פרוייקט של אוניברסיטת קולומביה בארה"ב שסוקר 158 מדינות בעולם. מה המדד לוקח בחשבון? תל"ג לנפש, תוחלת חיים, רמת השחיתות במדינה, קשרים חברתיים ועד כמה נשמרות זכויות וחופש האזרח. ראוי שנשים לב שהבחירה במדדים הספציפיים האלה היא בחירה שבמידה רבה מייצרת את התוצאות. מדדים אלה יעדיפו מראש את המדינות המתועשות על פני מדינות נחשלות.

מאושר

הרשו לי לעצור ולהציע שנפנה את מבטנו לטיהי (דמות פיקטיבית), בת 19, נשואה באושר ואמא טרייה לתינוק אותו היא מניקה כרגע בעודה יושבת על מפתן בקתתה ורוח נעימה נושבת על פניה ומייבשת את שערה הרטוב לאחר מקלחת. טיהי מאושרת. אפילו הרבה יותר מאושרת מריקי כהן מחדרה שאולי שותה עכשיו קפה במטבח שלה ומכינה לעצמה סנדוויצ'ים לבית הספר, בעלה יצא עוד לפני שהיא התעוררה כדי להקדים את הפקקים וגם ככה כבר כמה ימים המצב ביניהם מתוח בשאלה איך לעזור לילדים שלא גומרים את החודש. רק שלטיהי בטנזניה, על פי המדדים, הרבה פחות טוב מלריקי "המאושרת".

ובכל זאת נתנתק מהאימאג' שאני תקווה שהדגים את הנקודה, מה באמת ההשפעה של המדיניות או התל"ג על מידת אושרינו כאזרחים? היא הרי יותר ממזערית, זאת אומרת המדדים האלה מעידים על רמת חיים ואם נשווה את התנאים הבסיסיים בישראל ברור שהם גבוהים יותר מאשר בטוגו (רק כי שם האנשים הכי אומללים ב"מדד האושר"). אבל מה אם היינו נשאלים על יוקר המחיה? יכולת הקנייה שלנו? בעיית הדיור? הרפואה הציבורית? הפרמטרים של מידת החירות האזרחית או השחיתות הציבורית הם לא ברמת האושר. אושר יהיה הגשמה עצמית אם נחשוב על פירמידת הצרכים של מאסלו, בעוד שחירות אזרחית היא ברמה בסיסית יותר של תחושת ביטחון.

מידת החירות האזרחית? לא שאלה טובה לשאול אותי בשבוע של ההפגנה שהסתיימה באלימות בתל אביב. לא שאלה טובה לשאול אותי כשאני מסבסדת כל יום מכספי את משחת השיניים הכשרה שהרבנות טרחה והכשירה בעבורי בלי שאבקש, או כשאני חושבת על החירות שלי לא להתחתן אזרחית בישראל (אגב המחיר כלל כרטיס טיסה למינכן, לא מסובסד), או על זכויות אדם שנרמסות בשטחים בשמי, או על "חוק הלאום", או על אפליה יומיומית של אזרחים ערבים – זו לא ממש שאלה לשאול אותי כל יום בעידן שבו השיח הדמוקרטי הולך ומצטמצם.

ממד השחיתות הציבורית? לענות על זה תוך כדי דיווחים ממשפט אולמרט? זה כמו לדבר על מוסר בשבוע בו התפרסמה ההטרדה המינית בכיכובו של לירן חג'בי. אז להזכיר את תיק ההתנהלות במעון ראש הממשלה שהפרקליטות משקשקת איתו? אז אולי נדבר על ראשי ערים מורשעים? כן.

אושר.

מבלי להיכנס לנושא התל"ג לדוגמא והאנטגוניזם שהוא מעורר כמדד שמשקף משהו לבד מהתפתחות כלכלית,הנה לכם 2 פרמטרים שנכנסים למדד האושר ואני בספק לגבי מידת השפעתם האישית, הם מדד טוב לרווחה אזרחית ברמת התשתיות וברמה המעורבות של המשטר והממשל בחיי האזרח. ברור שיש להן השפעה על תנאי החיים, קיים מתאם בין הדברים - יש קשר אך קשר מתווך, לא יותר. יתרה, מתוצאות המחקר עולות בעיות של תוקף, למשל העובדה שמרבית הנשאלים בישראל טענו כי הסיבות לאושר שלהם אינן קשורות לשאלות שנשאלו. שנאמר, הבו לי מדד טוב יותר – נקסט.

מיקומה של ישראל במקום ה-11 ב"מדד האושר" הוא מז'אנר הקלישאה שישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, אנחנו תמיד יכולים לעשות Benchmarking גרוע, ולמצוא את הדרך להציג משהו בצורה טובה יותר זה רק עניין של שיווק. מרוב שישראל דמוקרטיה, בשעה שאני יושבת וכותבת את הדברים האלה יש אנשים בירושלים ששוקלים ברצינות לתת לאיילת שקד את משרד המשפטים. אם תהיה ממשלה היום, זו ממשלה שההסכמים הקואליציוניים שבה ישקפו שתי אג'נדות – עקיפת בג"צ וצמצום כוחו והמאבק בתקשורת. ספרו לי עוד על הדמוקרטיה המאושרת הזו שלכם. ובואו לא נגיד מילה על ח"כ אורי מקלב, יו"ר ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת. תעשו חיפוש. אתם יודעים מה? אל, כנראה עדיף לחיות באשליה. אנחנו מקום 11! בעולם! תתנו לאושר לשטוף אתכם. שכנוע עצמי זה לגמרי לא רע. smile

גבולות שיוצרים מרחב

לפעמים אני כל כך מצטערת שאני לא כותבת מאחורי שם עט, שזה כמו להגיד שהיום הוא יום כזה, אם אתם רוצים לדקדק. יש משהו בכתיבת בלוג אישי שמבקש לתת לכל הדברים להיכתב. וזה כל כך מתבקש, רק אני והמקלדת והמון המון מילים. רק שאז אני נזכרת שאני לא כותבת למגירה ולכן אני במידה מסויימת גוזרת על עצמי שתיקה, בעיקר בנושאים שהחשיפה שלהם חושפת אחרים. גם ככה אני יודעת שבעיני מי שקרוב אלי אני חושפת יותר מדי, אבל בחרתי שם מחייב לבלוג הזה ובכל זאת הוא דורש הגדרה עצמית, קראו לזה אוטובלוגיזציה, בעצם עדיף שלא.

יש לי עניין לא פתור עם נושא הגבולות שלי, אני מניחה שזה המקרה היחידי בהקשר שלי וגבולות שלא ניתן לקשר לכיבוש (לוקחת אחריות על ההומור שלי). אני משתדלת לא להגדיר לאף אחד גבולות, מתמקדת רק בגבולות שלי. מנסה להבין מה אני יכולה, כמה לשאוף ואיך להתקדם. אף פעם לא אהבתי להגדיר משהו למישהו אחר, למעט בנושא האינטלקטואלי שם אני קצת כמו פיטבול שתפס משהו בפה (וסליחה אם פגעתי באומת הפיטבולים, כוונתי היתה רק להאדיר, לפאר ולקלס את הלסת החזקה והמפוארת שהיא בגדר סימן הכר). מודה באשמה, אבל גם מכירה בגבולות של עצמי - אני מוגבלת בעניין הזה - תמיד מוכרחה להגיב. 

אבל גבולות של אחרים אני לא רוצה ולא יכולה להגדיר, אני משתדלת מאוד עם הילדים אבל עד כאן. בהקשר לאחרים, אני רק יכולה לשרטט את הגבולות של בניסיון לאפשר חדירה (מונחים של גבולות, לא?) רק למי שאני רוצה ולתחם את הפגיעה האפשרית בי. זה אולי נשמע שכלתני בהקשר של רגש, אבל עם כל הרגשנות שיש בי, ואני לא מתכחשת, אני לא יכולה למדר את השיקול הרציונאלי. אגב, לקח לי שנים לשכלל את זה ולהצליח, פעם הייתי כולי רגש ולמען האמת חסר מעצורים וגבולות. ובמבט לאחור, העבודה על זה היתה משתלמת. ההבנה שיש חשיבות למקומם של אחרים בחיי, אבל השורה התחתונה היא אני, יוצרת המון כוח פנימי בלי שום כוחנות מוחצנת. 

זה לא משהו שאתה מדבר עליו, זה הלוך חשיבה. שום דבר לא באמת משתנה בקשר על פניו, אבל ככל שאתה מצמצם את גבולות הפגיעה האפשרית של אדם אחר בך, ככה גם קל יותר לסלוח ולהמשיך הלאה במקרה של פגיעה. כמובן שיש אנשים שקשה מאוד למדר אותם ועוצמת הפגיעה שלהם היא בלתי נמדדת, אך בראייה אופטימית, הפגיעה תייצר את המידור ואת הכוח מחדש. יצירת הגבולות של יכולת הפגיעה של אחרים היא מהלך מאוד מחזק בעיניי כיוון שהיא מעבירה את הכוח לעצמי. במידה מסוימת, כמו בתורת המשחקים, מידור ראציונאלי שנועד לצמצמם עד כמה שניתן אי וודאות כמעט מוחלטת. היא לא יוצרת חירות או וודאות, אבל היא יוצרת ידיעה ברורה שהשליטה על מה שקורה בחיים שלי תלויה בראש ובראשונה בי ובבחירות שלי.

זה לא אומר שאין פצעים ללקק לאורך הדרך, יש כל הזמן. אי אפשר שלא להיפגע מאנשים, אבל כמו ברפואה יש דרגות של פגיעה ויכולת השיקום הולכת ומשתכללת. שנים סחבתי על עצמי כאביי ילדות, כאלה שהחלטתי להאמין שהיה בהם גם טוב. לקח לי שנים להרפות מהכאבים האלה, שנים ניסיתי להפוך אותם ליתרון ובסוף הצלחתי להביא אותם למנוחה. השנים הביאו עוד המון הזדמנויות לאנשים שהיה להם תפקיד בחיי להטיל פצצות בעלות נזק הקפי. המידור שיצרתי הפך לסוג של בור ביטחון, כל פצצה שמתפוצצת שם שיבושם לה - ההתעסקות איתה היא מינימלית. הרבה יותר קל לנתח אירוע של פצצה שהתפוצצה בבור ביטחון - תודו. 

למדר את האנשים מסביב, לדעת מה הגבולות שלהם ומה הגבולות שלי, זו לא דרך להרחיק אנשים. אני ראשונה להודות שאני לא מאוהדי ההתקהלויות, אבל אני אוהבת אנטרקציות עם אנשים, אני מוצאת את זה מרתק. אבל בד בבד עם זה, אני מוצאת שתלות באחרים ובעיקר רגשית היא עסק שיש לצמצם אם אתה רוצה לחיות את חייך בהתאם. זה תופס בכל מקום, זה גם אומר שחוץ ממספר מאוד מצומצם של אנשים, לאף אחד אין את היכולת לטלטל את חיי או לגרום לי לעשות דברים אחרת על בסיס סחטנות רגשית (אבל כן על בסיס שיקולים רציונאליים). זה גם מוריד ציפיות ממעגל מאוד נרחב של אנשים. למדתי שידיעת הגבולות של עצמי מאפשרת לי לדעת כמה אני יכולה לעשות וידיעת הגבולות שאני מייצרת לאחרים מגבילה את רמת ההשפעה שיש לדברים שהם עושים או לא עושים לשנות את חיי. 

זה גוזר עליי לעשות דברים עצמאית ולא לבקש עזרה, זה לא בהכרח מתאים לכל אחד, זה משתלב נהדר עם אנשים שממילא לא מבקשים עזרה, כמוני למשל. אני אדם יחיד, אני משלמת על ההחלטות שאני עושה בעצמי. אני חיה יחד עם עוד אנשים בעולם, אני סומכת עליה ואוהבת אותם, אני אצפה מעצמי לתת עבורם הכל, אני לא אצפנ מהם לתמורה. הציפייה שמישהו אחר יעשה היא ציפייה מחלישה ועוד ותר היא מייצרת פגיעות כי כשהיא לא מתמלאת קורים שני דברים אתה גם צריך לעשות את זה, אבל הפעם מתוך כאב או כעס או עלבון וזו תמיד נקודת פתיחה הרבה פחות טובה. מתוך כעס ועלבון קשה להיבנות ובדרך כלל זה יוצר מעגל מרושע. המידור מאפשר להמשיך הלאה, גבולות שיוצרים מרחב.

יש רק פינה אחת ביקום אותה אתה יכול להיות בטוח שביכולתך לשפר והפינה הזו היא אתה

(אלדוס האקסלי)