יום הבסטיליה - על שום מה?

228 שנים מאז ה-14 ביולי 1789 היום בו נפלו חומות הבסטיליה, בית הסוהר שנודע לשמצה ככלא פוליטי. היום שבו החלה הרפובליקה הדמוקרטית הצרפתית ושלטון העריצות המלוכני הסתיים, פחות או יותר.

ב- 14 ביולי מתחיל מצעד לעבר הוטל-דה-אינוליד כדי לתפוס את התחמושת במקום, בעיקר זיקוקים ותותחים, משם המשיך המסע. במקור לא תוכנן להציל את האסירים הפוליטיים, אלא להתחמש במלאי התחמושת הגדול שהיה בבסטיליה. אך האירועים במהלך הפשיטה על הבסטיליה שכללו התכנסות המונית סביב שערי הבסטיליה, הודעת כניעה שלא נענתה, הסתערות ההמון, קרב בו נהרגו כ- 100 אזרחים ורק חייל אחד, ואז לינץ', שכלל עריפות ראשים של מנהל בית הסוהר וקציניו הפכו את הקרב על הבסטיליה לסמל. תכל'ס היה שם מספר חד ספרתי של אסירים ואף לא אסיר פוליטי אחד והעולים על הבסטיליה חשבו פרקטי – תחמושת, ולא סימבולי - מהפכה, אבל לנצח יהיה כיבוש הבסטיליה סימנה של המהפכה. 3 ימים אחרי, כשנודע ללואי ה-16, שחזר לוורסאי אחרי מסע ציד, על האירועים הוא ככל הנראה אמר: "הרי זו התקוממות!", "לא זו מהפכה!", היתה התשובה שקיבל.

מה הוביל אל היום הזה? ובכן, אנסה לתאר בקצרה. אביב-קיץ 1789, צרפת חווה חם נורא אחרי חורף אכזרי, מחסור במזון, בעיות ביבול, בעצם מחסור כללי, לחם עולה בערך 88% ממשכורתו של עובד פשוט ומארי אנטואנט מפגינה בורות וניתוק חסרי תקדים ומציעה לאכול עוגות – אבל את זה אתם זוכרים. המלחמות הביאו את צרפת לשפל והמיסים כבדים וזה ממש לא משנה שהם פרי יצרו הבזבזני והפזרני של המלך לואי ה- 16 וזוגתו מארי אנטואנט שצברו חובות אישיים. המלך מחליט לכנס את אסיפת המעמדות, מועצה שלא כונסה למעלה ממאה שנה, ועל הפרק תכנית מיסוי חדשה. ב-5 במאי היא מתכנסת ודי מהר העניין מתדרדר.

המעמד השלישי יוצא בדרישה מהמלך לחוקה עבור אזרחי צרפת וביטול זכויות היתר לשני המעמדות העליונים (שהיוו רק 2% מאזרחי צרפת), כמו גם ייצוג הולם. הרעיונות הללו כבר היו קיימים בצרפת אך קיבלו רוח גבית מהצלחתה של מלחמת העצמאות האמריקאית שפרצה, כזכור, על רקע הייצוג בפרלמנט שדרשו הקולוניות תמורת תשלום המיסים, ואין לשכוח שתמיכת צרפת בקולוניות היתה אלמנט חשוב בהצלחה האמריקאית. המאבק מתחיל להתגלגל ברצינות.

עד ה- 20 ביוני נמשכת האסקלציה בין הצדדים, עד שהמלך עצמו מחליט לנעול את שערי האסיפה ולהשאיר את המעמד השלישי בחוץ, מילולית. זה מביא ל"שבועת מגרש הטניס" שעיקרה המשך פעילות עד לקבלת חוקה ולכינון האסיפה הלאומית. ומכאן כדור השלג שיוביל למהפכה הצרפתית יתעצם. המלך מבין  שיש לו בעיה ומנסה לייצר רפורמה, ב-27 לחודש הוא מכיר בחוקיותה של האסיפה הלאומית. אבל במקביל שולח חיילים לפריז ולא הרבה אחרי מפטר את שר האוצר הפרוגרסיבי ז'ק נקר, שהיה מועמד מוסכם על האסיפה הלאומית. פריז, שהיא כבר חבית נפץ, מתחילה לבעבע משמועות שיוצרות חשש אמתי לריאקציה נגד האסיפה הלאומית בקרב הליברלים.

הניצוצות מתחילים עם התקוממויות בפריז, עימותים ושריפת עמדות המכס. קרבות מקומיים הופכים מחזה שכיח ברחובות העיר. עימותים אלימים מצריכים נשק ותחמושת ולכן מחליטים המורדים לצעוד להוטל דה-אינווליד, שהיה בית חולים צבאי. שם הם בוזזים כ- 32,000 רובים וכמה תותחים. תותחים מצריכים אבק שריפה ובפריז של 1789, כולם יודעים שהמקום הטוב ביותר להשיג אבק שריפה זה הבסטיליה, המבצר שהוסב לכלא. את ההמשך אתם יודעים כי כבר כתבתי בהתחלה.

5 חודשים פירקו את הבסטיליה עד שלא ממש נותר ממנה זכר. חלקים פוזרו בצרפת וברחבי העולם. ולנצח תיחקק בהיסטוריה המהפכה שחרתה על דגלה, חירות שוויון ואחווה והחלה ביום בו נפלה הבסטיליה, ה- 14.7.1789. כ-3 שבועות אחרי בוטל הפאודליזם, וכ- 6 שבועות אחרי אימצה האסיפה הלאומית את "הכרזת זכויות האדם והאזרח", נדבך נוסף בדרך לחוקה. ההכרזה שמבטיחה לכל האזרחים זכויות בסיסיות כמו הזכות לחירות, רכוש, ביטחון, והתנגדות לדיכוי ורואה בחוק כלי להבטיח את הזכויות הטבעיות של כל אדם ובתנאי שאין בהן משום פגיעה בזכויותיו של אדם אחר. כידוע המהפכה יצרה בלגן לא קטן אבל זה כבר סיפור אחר.

אגב בכל העולם קוראים ליום הזה יום הבסטיליה, רק לא בצרפת עצמה. אבל זה כבר לא במסגרת פינתנו "ידע הוא כוח". נו, אז עוד אנקדוטה, לו המרקיז דה-סאד היו שומר על הפה שלו, לא היו מעבירים אותו ב-4 ביולי למוסד סגור וגם היו היה בין המשוחררים, שנאמר ולא נותר לו אלא להצטער. הרבה תיעדו את פריז של אותה תקופה, ביניהם גם תומס ג'פרסון שהיה שגריר ארה"ב בפריז ותומך נלהב של המהפכה. שנה אחרי נחגג בצרפת בפעם הראשונה יום הבסטיליה כ"פסטיבל הפדרציה". המצעד הצבאי המסורתי של יום הבסטיליה הוא המצעד הצבאי הוותיק ביותר באירופה שנחגג עד היום. 

הסיפור של גטו קובנה, 73 שנים לשחרורו

קובנה, ליטא, יולי 1941, הגרמנים כבשו את העיר ב- 24 ביוני, העיר, שהופצצה מהאוויר מה- 22.6, הרוסה ולמודת שריפות. האוכלוסייה המקומית מקדמת את פני הצבא הנאצי בפוגרום בקהילה היהודית, בעיקר בסלובודקה (שם יקום הגטו), שרק נמשכו עם הפלישה, לפי העדויות אלפי יהודים נרצחו עד ה- 7.7. 

המלחמה החלה עבור ליטא כבר עם פלישת ברית המועצות ב-1940 ולקהילה היהודית היה בכך משום שבר גדול. בתקופה זו נסגרו מוסדות יהודיים רבים ומפעלי התרבות, עד לשיא הפגיעה בקהילה כאשר כעשרה ימים לפני הפלישה הגרמנית מאות יהודים מוגלים לסיביר ורכושם מוחרם. איום הפלישה הגרמנית הביא יהודים רבים לברוח לתוך ברית המועצות. הפלישה הנאצית היתה רק בגדר הרעה של מצב גרוע ממילא.

אחרי כמה ימי שחיטה, הגרמנים מתחילים להחזיר את השליטה, בכל זאת ספונטניות אינה יעילה כמו התנהלות שיטתית, אם כי כ-10,000 יהודים נרצחו בחודשים יוני ויולי בקובנה. ב- 8 ביולי מפרסם הגסטאפו הודעה שעל כל היהודים לעבור לסלובודקה ולענוד טלאי צהוב עד ה- 15.8. כחלק משיטות הפעולה הגרמניות ולשם הרתעה נרצחים בפורט 9, מבצר ליד קובנה שהפך לאתר רצח, ב-7.7.1941 למעלה מ-1,000 יהודים ומתפרסמים הגבלות ואיסורים המוחלים על החברה היהודית בלבד.

עד האחד באוגוסט כבר 90% מהאוכלוסייה היהודית עברה לגטו. ב-5.8.1941 נבחרת "מועצת הזקנים" של הגטו בראשות ד"ר אלקס, שבכלל לא רצה את התפקיד, ולא הרבה אחרי גם כוח שיטור פנימי. באמצע החודש, כאשר נסגר הגטו, היו בו כמעט 30,000 יהודים, ביניהם גם ילד בן 5, אהרן בריק, לימים נשיא בית המשפט העליון. לא הרבה אחרי כבר נערכה פשיטה מאורגנות ומהבתים הוצא כמעט כל דבר בעל ערך, בספטמבר כבר נשלחו מרבית הנשים והגברים לעבודות כפייה.

במהלך 3 חודשים הראשונים נערכו מספר אקציות בהן נספו כ- 3,000 יהודים, ב- 28.10 נערכת האקציה הגדולה וכ-9,000 יהודים נרצחים, לפחות מחציתם ילדים. רק כ- 17,000 נשארים בגטו, ביניהם אהרן בריק והוריו שעדיין מצליחים לשרוד אבל הם מבינים שהסיכויים המזעריים קטנו אפילו יותר. החיים בגטו לא פשוטים, ב-7 במאי גם יוצאת תקנה שאוסרת על נשים יהודיות ללדת. עד מרץ 1944 הם ידעו תקופה "שקטה", בהנחה שעבודות כפיה, התעללויות פיזיות ונפשיות, איסור על אחזקת ספרים ודברי דפוס, איסור על כינוסים ותפילות ומשלוחים לריגה ומחנות ריכוז נחשב לשקט, אבל הכל יחסי. באוקטובר 1943 הופך הגטו רשמית למחנה ריכוז, נעשית סלקציה ובגטו נשארים רק כ- 8,000 יהודים. רבים מהם בונים מקומות מסתור, "מלינות", מעין בונקרים לרוב עם תאורה ובור מים.

אקציית הילדים בסוף מרץ היתה אכזרית גם בלי שאכנס לתיאורים, אוטובוסים נכנסו לגטו והורים "נתבקשו" למסור את ידיהם. כ- 1,000 ילדים נתפסו, חלקם נקרעו מזרועות הוריהם לאחר שאלה נורו בניסיון להגן עליהם. את אהרן בירק מצליחים הוריו להסתיר במלינה, אולם זה הוכיח סופית למשפחה שמזלם הולך ואוזל.

מרבית האוכלוסייה בליטא בכלל ובקובנה בפרט שיתפו פעולה ברצון עם הנאצים. לכן פעילותם של מי שלימים קיבלו, לפחות חלקם, הכרה כחסידי אומות עולם, היתה עוד יותר בולטת. הסיכון בסיוע ליהודים היה גדול כמו בכל מקום בו שלטו הנאצים, ומעטים היו מוכנים להיות האדם הזה שאינו מפנה ראש ומסכן את חייו כדי לשמור על אנושיות בתוך כל הרוע. האב פאוקסטיס היה אחד מהם, כומר שמיד עם הכיבוש הנאצי החל לסייע ליהודים, הוא חבר למחתרת היהודית שבגטו, זייף מסמכים, הסתיר יהודים ומצא להם עוד מקומות מסתור ולא פסק גם כשחייו היו בסכנה משום שמלשינים כידוע תמיד יש. הוא לא היה היחיד, הם היו אמנם מעטים אך היו גם כפריים שפתחו את עיניהם, לבם וביתם.

במאי 1944 אהרן בירק בן ה- 8 ואמו לאה מצליחים לברוח מהגטו, אביו מאיר נשאר מאחור ומאוחר יותר הצליח לחמוק מהשילוח של גברי הגטו לדכאו. הם מגיעים אל משפחת רקוויציוס, משפחה שהפכה את ביתה למעין "מבצר" בן 3 חלקים, בו הצליחו להסתיר מספר משפחות יהודיות. הם גם סייעו בחיפוש אחר מקומות מסתור נוספים וביצירת רשת של סייענים. באוגוסט במהלך חיפוש, נמצא בביתם סידור תפילה יהודי. הם מצליחים לעבור את האפיזודה הזו, אבל הם מבינים שזמנם שאול. אהרן ואמו עוברים אל בית משפחת מוצוראיטיס, שחפרה עבורם מחפורות מסתור מתחת לבית, שם הם מתחבאים עד לשחרור על ידי הצבא האדום. לאה ואהרן חוזרים לקובנה, שם הם מתאחדים עם אבי המשפחה – מאיר וב- 1947 אף מצליחים להגיע לישראל ומעברתים את שמם לברק. ב- 1978 הוא ימונה לשופט עליון בישראל.  

בשנת 2002 יאמר: "לעולם לא אשכח את מסע בריחתנו מליטא לפולין, מפולין לרומניה, מרומניה להונגריה, מהונגריה לאזור הכיבוש הרוסי באוסטריה ומשם לאזור הכיבוש הבריטי באוסטריה. כשהגענו, חצינו את הגבול ולפתע פגשנו חיילים מהבריגדה היהודית שנשאו את סמל המגן דוד. אלו רגעים שלעולם לא אשכח. המראה של חיפה מן האנייה המתקרבת כשהגענו לראשונה ארצה הוא זיכרון שתמיד אנצור בלבי."

אבל אני חייבת לכם את סוף סיפור הגטו. ב- 8.7.1944 חוסל הגטו, הכוונה היתה לקחת את הנותרים למחנות ריכוז בגרמניה, כ- 4,000 נשלחו בעיקר לדכאו ושטוטהוף, אולם אלפי יהודים הסתתרו, כ- 1,500 מהם מצאו את מותם בפיצוץ ושריפת בתי הגטו. חלק מחברי המחתרת בגטו הצליחו לברוח להצטרף אל הפרטיזנים. מ-30,000 היהודים שחיו בגטו, נותרו כ- 2,400 בלבד, יהי זכרם ברוך.

זה סיפור קטן ועצוב, אחד מיני רבים, על קיום אנושי בצל אכזריות אנושית בלתי נתפסת. על מציאות מטורפת, על אנשים שאבדו, על אנשים שידעו שמעשה קטן של התקוממת משמעותו הצלת עולם ומלואו. זה סיפור של זיכרון שאסור לשכוח, לא אותו ולא את הלקח על מוסריותו של אדם שנמדדת בבודדים שלא שוכחים. זה הסיפור שעכשיו הוא גם שלכם.

ליל הסכינים הארוכות

ליל הסכינים הארוכות החל ב- 30.6.1934 והיה ארוך יותר מלילה אחד, למעשה הוא נמשך כיומיים ולא בהכרח נערך בסכינים. מה היה שם? טיהור, מילה מכובסת להוצאות להורג שלא באמצעות מערכת החוק. אחד התירוץ שניתן לזה היה בידי המערכת הפוליטית הנאצית היה "פוטש של רהם", אולם לא היה פוטש, אבל מה שהוצג לעם הגרמני היה אחר לגמרי. לציבור הגרמני הוצג מצג שווא של חתירה נגד מוסדות המדינה שעשויה היתה לערער את יסודות השלטון. לא היה קשה להציג את מצג השווא הזה, ה- SA , בעברית פלוגות הסער, "החולצות החומות", שרהם עמד בראשו, מילא את תפקידו הראשוני ועכשיו היווה איום עבור היטלר, גבלס והימלר. ובגרמניה הנאצית כל איום אפשרי, אמתי או לא אמתי, חוסל.

אז מה בעצם היה שם? כדי להבין צריך ללכת מעט אחורה, אבל אני מבטיחה שלא הרבה. ב-1921 המפלגה הנאצית, שעיקר פעולתה התרכזה באזור מינכן, החלה בהקמת ארגון צבאי, בהתחלה כמובן פעולתם נעשתה תחת מסווה של פעילויות ספורט, אלא שבריונים מאורגנים בסיבובי אלימות אינם מהווים ענף אולימפי, וזה היה עיקר פעולתם – פרצי אלימות קבועים ותעמולה. נעבור הלאה ל- 1930 עת ארנסט רהם ממונה ע"י היטלר לראשות ה- SA. רהם היה קצין מטה לשעבר וחבר קרוב של היטלר ובין היתר גם הומוסקסואל. ב- 1923 היה בין מנהיגי הפוטש הכושל וכשהיטלר ישב בכלא, רהם הצטרף לצבא בוליביה.

עד לעליית הנאצים לשלטון ב- 30.1.1933, לרהם היה תפקיד בחיזוק המפלגה הנאצית, הוא ואנשיו השליטו טרור ברחובות והיו "הוכחה" לכוחם של הנאצים, בעיקר אם השלטת טרור ורציחת אויבים נחשבת לביסוס כוח פוליטי. רהם והיטלר לא תמיד ראו עין בעין, אך היטלר לא הצליח לרסן את רהם. עם העלייה לשלטון הדברים מתחילים להסתבך, כי ה-SA  היה מחד נכס אבל מצד שני עכשיו כשהשלטון בידי הנאצים, ארגון שמתחרה בצבא  הפך לנטל, והיטלר רצה את הצבא לצדו. מהצד השני, רהם וה- SA, שהיו בעלי נטיות סוציאליסטיות לא ראו בעין יפה את הקואליציה עם השמרנים, אנשי ימין בורגנים. תוכניתו של רהם היתה לחבר בין ה-SA  לצבא, שהיה מעוז של בורגנות שמרנית. כאן מתנגשים האינטרסים של רהם והיטלר, הראשון רצה לשמר את כוחו ואף להרחיבו ואילו לשני היו תכניות ל"הרחבת" גרמניה ולשם כך צריך צבא מאורגן ולא פלוגות של בריונים חוליגנים.

נדלג רגע על הבחירות החוזרות בגרמניה במרץ 1933, חוק ההסמכה ותהליך ההאחדה ועל הבחירות הנוספות בנובמבר 1933 (כן ספרתם נכון – 3 מערכות בחירות כלליות בשנה אחת) ונגיע ליוני 1934. בינתיים רהם, המהפכן התמידי, מרגיש ממורמר בשל הברית של היטלר עם השמרנים, התעשיינים, והצבא, בעיקר משום שהאחרון דרש לרסן את ה- SA. המאבק הזה בין ה- SA לצבא מכניס את בכירי המערכת הנאצית ללחץ. מכל הבכירים במערכת הנאצית, רהם היה היחיד, לפחות זה הרושם שמתקבל, שלא ממש חשש מהיטלר, הוא ככל הנראה הרגיש שנאמנותו לאורך השנים היא תעודת ביטוח. אלא שגבלס, הימלר וגרינג מבינים שהיטלר עדיין מרגיש מחויבות לרהם, אבל רהם מבחינתם הוא מכשול.

בינתיים ב- 17.6, מצב בריאותו של נשיא גרמניה פון הינדנבורג, ופון פאפן, סגן הקאנצלר השמרני-ימני מחליט לנאום באוניברסיטת מרבורג נאום ראשון נגד המצב בגרמניה, אלא שזה מעט מדי ומאוחר מדי וזה כמעט עולה לו בחייו, למזלו זה נגמר במעצר בית. תיאור מרתק של הסיפור שלו ניתן לקרוא בספר "בגן חיות הטרף" של אריק לארסון. לגרינג והימלר ברור שיש לחזק את הצבא ולפעול מידית נגד ה- SA והם רוקמים תוכנית.

ב- 28.6 יוצא היטלר לחתונה באסן, באותו לילה מגיעים אליו גרינג והימלר למלון ובפיהם "ידיעות" שרהם וה-SA  מתכננים פוטש ושמטרת הכנס של ה- SA ליד מינכן היא למעשה להתארגן לקראת הפוטש ולא רק כנס פרידה מכמה ראשי ה- SA. היטלר שכבר נשא עיניו למלחמה בחר צד – הצבא והתעשיינים. רהם לא קרא את המפה נכון, להפך הוא אפילו מכריז על יולי כחודש חופשה של ה- SA, קצת בעייתי למי שמתכנן פוטש אם אתם שואלים אותי. ב- 30 ביוני היטלר מחליט להוציא להורג את ראשי ה- SA  ועוד קצת, בסופו של דבר נרצחו כ- 200 אנשים באשמת "בגידה" (שלא היתה מעולם), אם כי הפרסומים הרשמיים עמדו על 77, ועוד מאות הושמו במעצר.

היטלר מחליט להגיע בעצמו לבאד-ויסזה, לפונדק בו היו ראשי ה- SA. הוא פורץ לפנות בוקר של ה- 1.7 לחדרו של רהם ותופס אותו ואת מאהבו ערומים בחדר, ישנים ומעט שיכורים. רהם נעצר ונרצח מאוחר יותר בתא המעצר. מרבית אנשי ה- SA אפילו לא הבינו מה קורה ורובם גם לא התנגדו, להפך חלקם צעקו הייל היטלר בעוד האקדח מכוון לראשם. מכאן כבר מתחילה שרשרת של רציחות שלא בהכרח קשורה ל- SA אלא מביאה לחיסולם של אנשים שונים שנתפסו בעיקר ע"י גרינג והימלר שעל הדרך כבר חיסלו כמה חשבונות.

שני ימי השחיתה בוצעו כמובן בהיעדר הליך משפטי. כדי להצדיק את הרציחות הופצה הסיסמא "הפיהרר מגן על המשפט", תקדים שסייע אח"כ לאורך כל השלטון הנאצי – היטלר הוא החוק. גרמניה אולי היתה המומה אך מהר מאוד יישרה קו, מי שפוגע בהיטלר או מאיים לפגוע בו, פוגע בגרמניה. לנאצים, ובראשם גבלס, היה קל להפוך את הדברים כי ה- SA , כיוון שה-SA  גם כך נחשבו לחבורת בריונים משולחת כל רסן שמישהו היה צריך לעצור. מהצד השני, זה חיזק את החששות בתוך האוכלוסייה מפני השלטון ואנשים למדו לשתוק. לבד מהיטלר המנצח הנוסף היה הימלר, ראש ה- SS, שהפך לאדם החזק בגרמניה אחרי היטלר. 

בספרו "גן חיות הטרף" מצטט אריק לארסון את השגריר האמריקאי בברלין שכתב ביומנו שהברלינאים אמצו ברכת שלום חדשה שפירושה בעברית "ובכן אתה עוד חי?". ליל הסכינים הארוכות ומותו של פון הינדנבורג כחודש אחרי, סללו סופית את דרכו של היטלר לרודנות מוחלטת, את ההמשך אתם בוודאי מכירים.

היטלר בפריז, 1940

יוני 1940. ב- 22 לחודש נחתמת שביתת הנשק בין צרפת לגרמניה בקרון הרכבת שביער קומפיין בו נחתמה שביתת הנשק של מלחמת העולם ה-1, אחרי כ- 6 שבועות של מלחמה שהחלה עם הפלישה הגרמנית ב- 10 במאי 1940. אגב, היטלר סייר באיזור יום לפני החתימה, כלומר ב- 21.6.1940.

ב- 23 ביוני 1940 הגיע היטלר בפעם הראשונה, והאחרונה, לפריז לסיור מרוכז של כ- 3 שעות. אני לא בטוחה שזה אכן קרה ב- 23 ביוני, לפי היומן של שפאר, האדריכל של היטלר, או בעצם המפלגה הנאצית, הסיור נערך 3 ימים לאחר שהסכמי שביתת הנשק נכנסו לתקפם, מה שאומר שייתכן שהיום המדוייק אינו ה- 23.6.1940, אלא כמה ימים מאוחר יותר, אולי ב- 26, וזה גם מסביר את הסיקור העיתונאי בארה"ב את הסיור בתחילת יולי. כך או אחרת, הסיפור של הביקור בפאריז תועד בוידיאו וגם בתמונות והתאריך המדויק אינו העניין.

היטלר שהה במפקדתו בכפר ברולי דה-פש בבלגיה מ- 6.6.1940 ועד ה- 28.6, עת נסע לשטרסבורג. אגב, לפני הגעתו לברולי דה-פש מרבית האוכלוסיה פונתה על ידי הכוחות של גרמניה הנאצית. סוגיית ביקורו של היטלר לפריז, העלתה את שאלת מצעד הניצחון, שנפסל בסופו של דבר, או במילותיו של היטלר "אנחנו לא במצב רוח למצעד ניצחון, עוד לא הגענו לסוף". היטלר ופמלייתו טסים לשדה התעופה לה-בורז'ה בפריז ונוחתים בערך ב- 5:30. מכוניות שרד פתוחות מחכות להם בירידה מהמטוס. על פמלייתו של היטלר נמנים גם האדריכל אלברט שפאר והפסל ארנו ברקר, שקיבלו מעיל וכובע צבאי כדי שלא יבלטו בפמלייה הצבאית שהקיפה את היטלר.

היעד הראשון, לפי דרישת היטלר הוא בית האופרה הצרפתית, הבניין האהוב עליו בעיר. כתלמיד אמנות לשעבר היטלר טען שתמיד הוקסם מפריז ושרק מידיעותיו הוא יכול לסייר בעיר בלי ללכת לאיבוד, כנראה שכיבוש צרפת נראה לו זמן טוב לבקר, פריז עצמה נכבשה ב- 14.6. התמונות מראות שמיד עם תחילת הנסיעה, היטלר, שישב ליד הנהג, קם ממקומו להביט על העיר תוך נסיעה. הרחובות היו שקטים, עיר כבושה, יום ראשון (ככל הנראה), 6 בבוקר.

פריז עבור היטלר היתה המודל שעל בסיסו יש לבנות מחדש את ברלין רק טוב יותר. אגב, התוכניות לבנייה מחודשת של ברלין על ידי אלברט שפאר כבר אושרו, אך התקציב הועבר לטובת המאמץ המלחמתי. לבד מבנין אחד, שפוצץ לבסוף על ידי הסובייטים, שפאר לא הותיר את רישומו על העיר. שפאר מתאר ביומניו שיחה עם היטלר, בה היטלר מסביר שאין צורך להרוס את פריז, רק להפוך את ברלין ליצירת פאר שתצל על פריז לנצח.

מדריך צרפתי לבן שיער הדריך אותם בבית האופרה, היטלר שמסתבר שהכיר את תוכניות הבנין על בוריין, עצר אותו מבולבל ושאל איך ייתכן שחדר ההסבה אינו מימין לכניסה והמדריך מיהר להסביר שהוא צודק והחדר בוטל בשיפוצים פנימיים שנערכו לא מזמן. היטלר אמר בניצחון למלוויו "הנה, רואים עד כמה אני מכיר טוב את העיר". אותו מדריך, כך נטען, סירב לטיפ של 50 מארק שניתן לו על שירותיו בסוף הסיור.

מבית האופרה הצרפתית, המשיך הסיור לשאנז אליזה, מגדל אייפל, שער הניצחון וקבר נפוליאון. מתישהו במהלך הביקור הוא גם מחליף ממעיל גשם צבאי למעיל בהיר יותר שנראה מאוד לא מתאים על רקע לובשי המדים מסביבו. קבר נאפוליון עורר בהיטלר התרגשות עצומה, בסיומו הוא אמר שזה הרגע הדגול בחייו. יש נקודות מעניינות של דמיון בין היטלר לנפוליאון, אבל זה כבר סיפור אחר. כמחווה לשליט הצרפתי אף הורה על הבאת עצמותיו של בנו מוינה לנוח מנוחת עולמים לצד אביו. לא הרבה אחרי מצב רוחו השתנה ככל הנראה ומיד הורה על הריסת שתי אנדרטאות של מלחמת העולם ה-1, האחת של הגנרל שארל מנז'ן (שהגרמנים לא אהבו במיוחד משום שכאשר פיקד על אזור הריין לאחר מלחמת העולם וחיפש נשים לחייליו הסנגלים, הרגל מגונה שהיה מקובל, אמר שהנשים הגרמניות אינן טובות מדי לחייליו) והשניה של האחות הבריטית אדית קוואל שסייעה לבריחתם של שבויי מלחמה מבלגיה הכבושה.

הכיבוש של צרפת אמנם היה עובדה מוגמרת, אבל הוא לא חל על הרוח הצרפתית. באקט של מרי, נותקו הכבלים של המעלית במגדל אייפל כדי שאם הגרמנים ירצו לעלות לראש המגדל הם ייאלצו לעלות במדרגות. הטענה הצרפתית היתה שלא ניתן למצוא חלקי חילוף בגלל המלחמה, אבל ראוי לציין שמיד עם שחרור פריז, תוקנו הכבלים בתוך מספר שעות והמעליות חזרו לעבוד כסדרן. חיילים גרמנים נאלצו לעלות במדרגות עם דגל צלב הקרס, אלא שהדגל שהצליחו לתלות היה ככל הנראה גדול מדי והועף לאחר כמה שעות והגרמנים נאלצו שוב לתלות דגל, הפעם קטן יותר. אגב, עם כל אהבתו לפריז, היטלר הורה על החרבת העיר כאשר כוחות בעלות הברית היו בשעריה, אך סירוב הפקודה של הגנרל דיטריך פון קולטיץ הציל את העיר מהרס.

לפי התיעוד של שפאר, בתום שלוש שעות סיור אמר היטלר: "זה תמיד היה חלום שלי לבקר בפריז, אני לא יכול להסביר עד כמה אני שמח שהחלום הזה התגשם". בערב, בבלגיה, כבר אמר לשפאר "תמיד תהיתי אם יש להרוס את פריז, אבל כשאנחנו נסיים לבנות את ברלין, היא תהיה בצלה, אז למה להרוס אותה?". על הביקור בפריז הוא הוסיף לדבר עוד חודשים אחר כך. 

פגישתם הראשונה של צ'רצ'יל ודה גול

3 טיטאנים, מי יותר מי פחות, ידע העולם בין 1940 ל- 1945, הם הובילו לניצחון על הנאצים יחד עם הסובייטים ב-1945 ונתפסו באופן טבעי כבעלי ברית. אבל בין הצלחתם להוביל את העולם החופשי ותדמיתם כשילוש מסונכרן ובין האמת מלאת המאבקים המרחק רב. קצרה היריעה מלהכיל את מערכת היחסים בין השלושה ואולי לאורך זמן נרחיב יותר. הפעם נתמקד התחילת הקשר בין צ'רצ'יל לדה גול.

ב- 9 ביוני 1940 נפגשו לראשונה צ'רצ'יל ושארל דה גול, וצריך להבין את הרקע. נתחיל ב- 10 במאי 1940, עם תחילת הפלישה הגרמנית לצרפת ולארצות השפלה. זה מסיים את תקופת השקט הדרוך של "המלחמה המדומה", בה למעשה התבצרו כוחות צרפתיים בקו מאז'ינו והגרמנים בקו זיגפריד במשך כחצי שנה. ראשונה נופלת לוקסמבורג, והגרמנים ממשיכים במבצע הסחת הדעת אל הולנד ובלגיה. ב- 13 במאי חוצים הגרמנים את המז, ויומיים אחרי מקבל צ'רצ'יל שיחת טלפון מראש ממשלת צרפת ריינו שמתריע על תבוסתה המתקרבת של צרפת. צ'רצ'יל, שמבין את חומרת המצב, טס כבר למחרת לפריז. שם הוא מבין שהמורל נמוך והתבוסה נתפסת כבלתי נמנעת, הגישה הצבאית השמרנית הצרפתית נחלה כישלון מול גרמניה.

לא הרבה אנשים ראו בתבוסה הצרפתית גזירת גורל, אחד מהם היה שארל דה גול, שהמצב הנוכחי החזיר אותו לעניינים. עד למתקפה הגרמנית הוא היה מנודה בשל רעיונות צבאיים שלא התקבלו יפה פוליטית. הבלאגן בצרפת מספק לו את האפשרות לזרוח (מקומית) ואף לנסות את השיטות הצבאיות החדשניות שלו. ב- 15 במאי הוא מתמנה למפקד הדיוויזיה הרביעית המשוריינת באזור העיר ליון. הפשיטות המשוריינות שערך היו מוצלחות אך למעשה לא הייתה להן השפעה גדולה במיוחד על המערכה, אלא בעיקר למוניטין של דה גול.

נקפוץ לתחילת יוני – לוקמסבורג, הולנד, בלגיה וצפון צרפת בידי גרמניה הנאצית, הצבא הצרפתי מפורק ומרבית כוחות החיזוק הבריטיים חזרו לאנגליה. בצרפת מתחזקת התחושה שאין ברירה אלא להיכנע חד צדדית, בעיקר לאחר דנקרק והתמוטטות קו וייגאן. דה גול מתמנה לתת-שר ההגנה ואיש הקשר עם בריטניה. כך אנחנו מגיעים ל- 9 ביוני, יום לפני עזיבת הממשלה הצרפתית את פריז, כאשר ראש הממשלה ריינו עדיין מסרב להיכנע, הוא ייאלץ להתפטר שבוע אחרי.

צ'רצ'יל ודה גול נפגשים, ריינו שולח את דה גול לפגישה במטרה לשכנע את צ'רצ'יל לחזק את המתקפה האווירית מתוך הנחה שזה מה שיציל את צרפת. הוא לא מצליח לשכנע את צ'רצ'יל שמאמין שהמערכה על צרפת אבודה. הפגישה הראשונה בין השניים למעשה תגדיר את מערכת היחסים שלהם מההתחלה. היתה שם המון הערכה הדדית, עם זאת לא היתה שם אהבה, מהצד של צ'רצ'יל אולי אפילו סלידה. ניתן לראות בצ'רצ'יל פרנקופיל, אך הזדהותו המוחלטת של דה גול עם גיבורים צרפתיים כמו ז'אן ד'ארק ונפוליאון היתה מרגיזה בעיניו והוא לא חסך מדה-גול התנשאות. 

בין שני המנהיגים, צ'רצ'יל ודה גול, עמדה לא רק המציאות אלא היסטוריה רבת שנים של איבה צרפתית-בריטית. מצד שני היה ביניהם גם הרבה דמיון וכל אחד העריך את הפטריוטיזם של השני ויחד הבינו כי שיתוף הפעולה ביניהם הוא האינטרס האמתי, בהנחה שהמטרה היא להביס את גרמניה והנאציזם. לבד משיקולים פרקטיים והעדר שותפים אחרים, ההתרשמות החיובית בכל זאת של צ'רצ'יל מדה גול היא כנראה בין הסיבות להחלטת צ'רצ'יל לתת לדה-גול גישה לשדר ב-BBC.

השבוע מה- 10 עד ה- 17 ביוני 1940 הוא קריטי. צ'רצ'יל וריינו מנסים לחזק, יחד עם דה-גול את הקו המיליטנטי, המתנגד לכניעת צרפת. במקביל מתחננים ריינו וצ'רצ'יל בפני רוזוולט שיצא פומבית בהצהרת תמיכה בצרפת ובריטניה, אך רוזוולט לא מוכן. גורלה של צרפת נחתם. ב- 16 היוני ריינו מתפטר ופאטן מתחיל במו"מ לכניעה. דה גול מרגיש את האדמה בוערת מתחת לרגליו ובתרגיל הסחה בורח ללונדון ומשאיר את צרפת להירמס תחת הנאצים. זה לא פעל לטובתו, היו שראו בזה רמיסת כבוד האומה.

ב-18.6 דה גול כבר ב-BBC בנאום ממונה לקוחה השורה "צרפת אולי נוצחה בקרב, אך לא במלחמה". זה היה נאום חשוב בהיסטוריה של צרפת, אם כי באותה תקופה יש לציין מרבית הצרפתים לא נהגו להקשיב לשידורי ה-BBC, לא שאני רומזת שהם עושים את זה עכשיו. העיתונות הצרפתית ציטטה את הנאום וה-BBC  שידר אותו מספר פעמים בימים שאחרי. בסופו של דבר זה היה נאום שהוכיח שהרוח הצרפתית התנגדת לנאציזם לא נכנעה. מבחינת צ'רצ'יל לא היה חשוב מזה, הוא ידע בעצמו את כוחן של מילים על המורל הלאומי.

פעולותיו של דה גול מיד אחרי ובעיקר הקמת הכוח "צרפת החופשית" היו חיוניות להמשך המאבק הצרפתי ולמאבק בנאציזם בכלל, גם אם התנהלותו של דה גול לא היתה בהכרח בקונצנזוס. דה גול, שהיה מודע לאוקסימורון בפטריוטיות בגולה, היה עסוק בשמירת האינטרס הצרפתי כמו שהוא ראה אותו, ופחות או יותר הצליח לעצבן את כולם. לצ'רצ'יל מיוחס המשפט שדה גול הוא הז'אן ד'ארק שלו, רק ששום בישופ שלו לא מצליח להעלות אותו על המוקד. מצד שני דה גול היה צרפת החופשית והוא לא היה מצליח לעשות את זה ללא התמיכה של צ'רצ'יל.

דה גול שהבין שרק משרד בלונדון וכמה אלפי לוחמים זה לא מספיק, פנה לאפריקה ולמזרח התיכון. ההתערבות שלו הצליחה לעצבן גם את הבריטים וגם את האמריקאים שבשל אינטרסים צולבים בהחלט שיתפו פעולה עם משטר וישי. דה גול חשש שהוא נבגד אך בסופו של דבר דה גול וצ'רצ'יל הצליחו להתגבר על העניין, העובדה שבדצמבר 1941 ארה"ב נכנסה למלחמה בהחלט סייעה לעניין. אבל מערכת היחסים בין השלושה היא כבר נושא לסיפור אחר.

הרייט טאבמן מתנגדת העבדות

היום, לפני 154, שוחררו למעלה מ- 750 עבדים בדרום קרוליינה, אישה אחת הובילה את כוח צבא היוניון במבצע והיא עצמה היתה רק 14 שנים חופשיה. בהיסטוריה האמריקאית הפכה לסמל למאבק בעבדות אבל כמו שקורה פעמים רבות, גם במקרה שלה זה קרה רק לאחר מותה.

הרייט טאבמן בבגדי הצבא שלה, תחריט עץ של אמן לא ידוע (תמונה פתוחה לציבור)

תאריך הלידה של ארמינטה רוס, לימים הרייט טאבמן, אינו ידוע וזה לא נדיר לאותם הימים, בוודאי לא בקרב עבדים. היא נולדה ככל הנראה איפשהו בין 1820 ל- 1825, ככל הנראה ועד כמה שניתן להתחקות ב- 1822. סיפור חייה, עצוב, מצמרר, אך גם מעורר השראה והנה הוא לפניכם.

הוריה היו עבדים שהתחתנו אחרי שאדוניהם התחתנו, אמה, הרייט גרין, היתה טבחית ואביה, בן רוס, היה חוטב עצים מוכשר. ההיסטוריה המשפחתית שלה אינה ידועה, סבתה מצד אמה ככל הנראה הגיעה מגאנה. היא היתה בת שישית במשפחה בת 10 ילדים, שנולדה לעבדות וכבר בילדותה החלה לקבל משימות שונות בבית האדונים. הצלפות היו דבר שבשגרה, את הצלקות נשאה כל חייה. ואם חשבתם שזה עצוב, זו רק ההתחלה. היא גדלה בבית אנלפבתי אך דתי. היא עצמה העדיפה את התנ"ך על הברית החדשה וטענה לחזיונות שונים לאורך כל חייה.

כילדה סבלה מפציעת ראש חמורה שלא טופלה. כשהיתה נערה והושכרה לעבודה, נקלעה לזירה בה מפקח תפס עבד שברח מעבודתו ונתבקשה לעזור בריסונו. היא סירבה ומשזה ברח, היא חטפה על הראש, במובן המילולי. גולגולתה ככל הנראה נסדקה. בדיעבד היא טענה בבדיחות שמה שהציל אותה ממוות היתה העובדה ששערה, שמעולם לא נגזר או סורק, הגן עליה מפני מכת המוות. כך או אחרת כשפחה היא לא קיבלה ימי מחלה והוחזרה לעבודה כעבור יומיים ללא שום טיפול רפואי. היא עבדה עד שלא יכלה לראות מעבר לדם ולזיעה שכיסו את עיניה. מאותה תקופה סבלה מהתקפים מוזרים של אבדן הכרה שליוו אותה עד יומה האחרון.

ב- 1840 אביה שוחרר מעבדותו, אבל אחרי שחסכה 5 דולר שכר טרחה גילה טאבמן שלמעשה אביה שוחרר אחרי הזמן שנקבע בהסכם המכירה שלו ושלמעשה גם אמה משוחררת ואתה ילדיה, אך כדי לממש את זה היה עליה לשלם סכומים שלא היה לה סיכוי להשיג והיא נאלצה לחיות עם הידיעה. בערך בגיל 22 היא מתחתנת עם גבר אפרו-אמריקאי חופשי בשם ג'ון טאבמן. לא הרבה אחרי היא גם משנה את שמה להרייט.

ב- 1849 בריאותה מתערערת יותר ובעליה מנסה למכור אותה, הוא מת לפני שהצליח. ב- 17.9.1849 הרייט ושניים מאחיה מחליטים לברוח. במשך שבועיים הם חופשיים ואז האחים מחליטים לחזור ולהרייט אין ברירה אלא לחזור איתם. לא הרבה אחרי היא מחליטה לברוח לבד ומצליחה בעזרת רשת "רכבות המחתרת", במסע של כ- 145 ק"מ ברגל לעבר החירות.

מהרגע שהגיעה לחוף מבטחים החלה לפעול עבור בריחתם של אחרים והפכה לפעילה דומיננטית ב"רכבות המחתרת" והודבק לה הכינוי "משה", שהתאים לא רק לאופי פעולתה אלא גם לעובדה שהקצב בו שרה את "Go down, Moses" נועד להזהיר את הבורחים אליהם היתה צריכה לחבור בלילות בהם היתה מסייעת לבריחה של עבדים, בין היתר גם של בני משפחתה. ב-1851 היא חוסכת כסף לחליפה ונוסעת להביא את בעלה. מה שהיא לא יודעת זה שהוא כבר התחתן שוב ויבחר שלא לברוח איתה, בסופו של דבר היא מחליטה שהוא לא שווה את הטרחה. 16 שנים מאוחר יותר יירצח בעימות עם חקלאי לבן.

ב-1851 החיים הפכו מסוכנים והוא מובילה כ- 11 עבדים בורחים לקנדה. ב- 8 השנים הבאות היא תעשה את המסע המסוכן יותר מ- 13 פעמים ותציל יותר מ- 70 עבדים, בלי להתפס או לאבד את אחד מהבורחים. בקרב מתנגדי העבדות שמה הלך לפניה. ב- 1858 היא תפגוש עוד מתנגד עבדות ידוע, ג'ון בראון ולמרות שמעולם לא הטיפה לאלימות, היא מגייסת עבורו מתנדבים וגם נותנת לו המון מודיעין על האזור, ממה שגילתה במסעותיה הרבים. היא לא תהיה לצדו במתקפה האומללה על הארפרס פרי.

ב- 1859 היא קונה חלקת אדמה במדינת ניו יורק ומביאה לשם את משפחתה, היא תעשה עוד שני מסעות בריחה. עם פרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית, ב- 1861, היא מצטרפת עם קבוצת מתנגדי עבדות לצבא. הרייט יוצאת נגד החלטתו של אברהם לינקולן לא להכריח את הדרום לבטל את העבדות, אך מתנדבת כאחות. הצהרת השחרור של לינקולן ב-1863 מפיחה בה תקווה והיא מתחילה לעבוד כמרגלת ומובילת כוחות תקיפה. הידע שלה בהסוואה ודרכי מילוט התגלה כיעיל במיוחד ללוחמים של הגנרל מונטגומרי. וכך אנחנו מגיעים ל- 1.6.1863, היא מובילה 3 ספינות למפרץ קומבהי, עד לחוף ומבלי להתפוצץ או להתגלות. אחרי שהלוחמים ירדו מהן, הספינות צפרו בצופרים, החיילים החלו בפשיטה וכ- 750 עבדים החלו בבריחה לאוניות. עד שהגיעו לחוף מבטחים, הרייט כבר שכנעה את מרבית הגברים להתגייס לצבא. העיתונים הריעו לה.

בתום המלחמה, היא חוזרת הביתה לאובורן, ניו יורק. ברכבת ביקש ממנה הכרטיסן לעבור לתא המעשנים, היא מסרבת. לא עזרה לה עברה הצבאי, הוא ניסה לגרור אותה בכוח בעזרת שני נוסעים מתנדבים. במאבק נשברה ידה ונגרמו לה חבלות נוספות. אגב, היה לה עבר אדיר להתפאר בו, אך זה לא עזר לה לקבל פנסיה קבועה מהצבא. כדי לשרוד כלכלית, היא עובדת בעבודות מזדמנות ומשכירה מקומות לינה בביתה.

כך מגיע אל ביתה נלסון צ'ארלס דייויס, במקור מצפון קרולינה, משוחרר מהצבא. הן צעיר ממנה ב- 22 שנים אבל הם מתאהבים ומתחתנים ב-1869, 5 שנים אחרי הם מאמצים ילדה והם יחיו יחד עד למותו משחפת ב- 1888. הם חיו בעוני, לאורך התקופה היו ניסיונות שונים לגייס עבורה כסף, אפילו יצא ספר על חייה, היא עצמה היתה אנלפבתית, ממנה הרוויחה מעט. הזוג שקע בחובות ובניסיון לשפר את מצבם נפלו קרבן למבצע עוקץ, ממנו יצאה חבולה ופצועה. זה עורר מעט את המודעות סביבה ואף היה ניסיון בקונגרס להעביר חוק, שלא עבר, שיזכה אותה בתשלום על פועלה. ב-1899 המצב תוקן מעט כאשר הוחלט על פנסיה חודשית עבור שירותה בצבא בגובה 20 דולר לחודש.

בשנותיה האחרונות היא היתה פעילה למען זכות ההצבעה לנשים ובפעילותה הדתית. ב- 1903 היא תורמת אדמה להקמת בית אבות לאפרו-אמריקאיים ויקחו עוד כמה שנים עד שזה ייבנה בשנת 1908. היא גם עוברת ניתוח מוח כדי להקל על כאבי ראשה וכמובן עושה את זה ללא הרדמה. נאמר שאחרי שפתחו את גולגלתה היא חייכה ואמרה שהוקל לה. ב-1911 כבר מצב בריאותה הרופף חייב את אשפוזה והיא מתאשפזת בבית האבות אותו יזמה וייסדה. היא מתה מדלקת ריאות ב- 1913.

ב- 20.4.2016 הודיע מזכיר האוצר האמריקאי כי דמותה תעטר את סדרת שטרות 20 הדולר הבאים שצפויה להיכנס למחזור ב- 2020 לכבוד 100 השנים מאז מתן זכות ההצבעה לנשים.

ההיסטוריה האמריקאית היום מעלה אותה על נס, בחייה היא ידעה להקשיב למגינת הלב במקום לרחשי ההמון ולא בתמורה להכרה והוקרה, זה לא נפוץ, לא אז ולא עכשיו.  

מבצע אנתרופואיד

לפני 75 שנים, ב- 27.5.1942, התרחש אחד מהמבצעים הנועזים של מלחמת העולם השנייה, ניסיון התנקשות בריינהרד היידריך, אירוע שלא ממש נלמד או מדובר בישראל. זה לא ממש השפיע על תוצאות המלחמה ועם זאת הוא כולו סיפור של אומץ, דבקות במטרה, תעוזה ואמונה ביכולת של כל אחד להתנגד. הוא לא נהרג במקום, להפך רק נפצע פצעים קלים, אולם שערות סוס מהריפוד במרצדס השרד שלו נכנסו לטחול כתוצאה מהפגיעה וגרמו לזיהום. מה שהיה מציל אותו היה פניצילין, אך זה היה רק ברשותן של ארה"ב ובריטניה באותה תקופה. למרות ניתוח להוצאת הטחול והעובדה שהיטלר לא חסך במאמצים, הוא מת כתוצאה מהזיהום ב- 4 ביוני 1942. 5 ימים אחרי, יום הלווייתו הממלכתית, הורה היטלר על פעולות תגמול, שהתרכזה בעיירה לידיצ'ה ובכפר קטן לצדה לדז'אקי שהוחרבו כליל ומרבית תושביהם נרצחו, ילדים, נשים וגברים.   

ריינהרד היידריך, מונה לפרוטקטור בפועל של הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה ב- 27 בספטמבר 1941, כשמאחוריו כבר רשימת "הישגים" נאציים מפוארת. ב-1931 הוא מצטרף ל-SS  ולמפלגה הנאצית, ארוסתו דאז ואשתו 4 חודשים לאחר מכן כבר היתה חברה במפלגה. הוא גויס על מנת לפתח את רשת הריגול הנגדי של המפלגה הנאצית, לימים ה- SD , וכשהוקמה ב-1932 עמד בראשה. ב- 1934 הוא עומד בראש הגסטאפו וב- 1936 גם בראש המשטרה הפלילית. ב- 1937 הוא המוח מאחורי העדויות בפרשת בלומברג-פריטש וגם העברת המידע הכוזב לסטאלין שמביא למסע טיהורים בצבא הסובייטי. בנובמבר היה לאחד ממארגני ליל הבדולח ובינואר 1939 מקבל לידיו את ההוראה למצוא פתרון סופי לשאלת יהודי גרמניה. בספטמבר הוא מתמנה לראש המשרד הראשי לביטחון הרייך, שמאחד תחת קורת גג אחת את ה- SD, המשטרה הפלילית והאיינזצגרופן. ב- 20 בינואר 1942 הוא מכנס את ועידת ואנזה לנושא הפתרון הסופי לשאלה היהודית.

עם כניסתו לתפקיד הפרוטקטור, באוקטובר ובנובמבר בלבד, 342 מנהיגים מקומיים הוצאו להורג בהוראת בתי המשפט של הפרוטקטורט – 1,289 נחקרו ע"י הגסטאפו. בנובמבר הוקם טרייזנשטדט וכ- 14,000 יהודים מגרמניה ואוסטריה ועוד כ- 20,000 מיהודי צ'כיה הועברו לגטו לודג'. במקביל כדי להשקיט את ההתנגדות הצ'כית הציע לפועלים צ'כים חבילת הטבות אם יעבדו לטובת מפעל המלחמה הגרמני. עד אפריל 1942, הנאצים יכלו להתהדר בירידה של כ- 75% במעשי ההתנגדות בצ'כיה. תחושת הביטחון היחסי הזאת גרמה להיידריך לנסוע במרצדס עם גג נפתח בכל רחבי פראג.

תכנית ההתנקשות בהיידריך החלה נרקמת כבר באוקטובר 1941, פחות מחודש לאחר שנכנס לתפקידו, על ידי שירותי הביטחון הצ'כים ובאישור הממשלה הגולה, יחד עם השירות המיוחד הבריטי. לפעולה גוייסו 24 חיילים מהצבא הגולה הצ'כי ששהו בבריטניה וניתן לו השם "אנתרופואיד" שמשמעותו בלטינית "כמעט אדם".  נבחרו שניים מהמתנדבים, יוזץ גבצ'יק וקרל סוובודה, הוכנו להם מסמכים מזויפים אך באימונים נפצע סוובודה בראשו והוחלף על ידי יאן קוביץ', מה שעיכב את היציאה למבצע עד הלילה שבין ה- 28 ל- 29 בדצמבר, 1941.

בדרך גבצ'יק נפצע, אך השניים מצליחים להגיע לפראג וראשית מתחבאים בבתים בטוחים. הגרמנים היו מודעים לצניחה והחיפושים היו נרחבים. אחרי שהתמקמו, הם מתחילים לתכנן את הפעולה בעזרת רשת סייענים. למעשה הם נתקלים גם בהתנגדות מקומית לרעיון, מהחשש המוצדק שהנקמה הגרמנית, גם אם הניסיון לא יצלח, תהיה קשה. המבצע, כמובן, לא בוטל. למעשה, אחד מהצנחנים מוסר עצמו לידי הגסטאפו בתקופת המעצרים שאחרי ניסיון ההתנקשות ומשתף פעולה. ב- 1947 הוא ייתפס ויוצא להורג בעוון בגידה.

התכנון הראשוני היה להתנקש בהיידריך ברכבת אך הוא נפסל. אחר כך תוכנן לעצור את מכוניתו בעזר חוט תיל ביער בדרכו מביתן לפראג, אולם התוכנית נכשלה, בעיקר משום שהיידריך לא עבר במקום. בסופו של דבר הוחלט לבצע את ההתנקשות בפראג. בעיקול חד במיוחד בדרך, שחייב האטה, אם כי גם הוא היה בעייתי עי היה על תוואי הנסיעה של החשמלית.

2 דקות אחרי שהתמקמו הגיעה המרצדס הירוקה והפתוחה של היידריך. גבצ'יק נעמד מול המכונית עם תת מקלע סטן, אך זה נתקע. היידריך מחליט לצוות על הנהג לעצור ומנסה לירות בגבצי'ק באמצעות אקדחו האישי. אז קוביץ' זורק מפינתו רימון נגד טנקים מאולתר שהוטמן בתיק עבודה. התיק מגיע לפגוש האחורי מצד ימין, חלקי מתכת מהמכונית פוגעים בהיידריך אך נדמה שהפציעה אם בכלל קלה בלבד, דווקא קוביץ' נפגע יותר. גבצ'יק וקוביץ' שולפים אקדחים, אבל זה לא יעיל במיוחד. גבצ'יק מתחיל לברוח היידריך מתחיל לרדוף אחריו אך מתמוטט. היידריך מדמם ומורה לנהגו לרדוף אחרי גבצ'יק. שבסופו של דבר מצליח לירות בנהג ברגלו ולהתחמק. שני המתנקשים לא ידעו שהיידריך נפצע והיו בטוחים שהמבצע נכשל.

היידריך מגיע לבית החולים בפראג עם פציעות בצדו השמאלי – טחול, סרעפת, ריאה, חזה וצלעות. היידריך נכנס לניתוח מורכב שבמהלכן מוצא הטחול. כבר באותו ערב נשלח רופאו הפרטי של הימלר ועד ה- 29 לחודש מטופל היידריך בלעדית על ידי רופאי SS. עיקר הטיפול אחרי הניתוח היה מורפיום, היידריך פיתח חום כתוצאה מדלקת שהתפתחה, בדיעבד התגלה שמקורה בשערות הסוס של ריפוד המכונית. אחרי שבוע כבר חלה התאוששות והוא אף צולם לסרטון תעמולה, עד שב-3 ביוני בארוחת צהריים הוא מתמוטט. את שארית שעותיו עד למותו לפנות בוקר למחרת עשה מחוסר הכרה.

7 הצנחנים הצ'כים מגיעים כולם, בסופו של דבר, לכנסיה האורתודוקסית על שם קארולוס בורומיאוס הקדוש, מקום המחבוא המיועד שלהם. הם מתחבאים שם עד ה- 18 ביוני, עת אנשי ה-SS  מגיעים לכנסיה, בעקבות המידע מהצנחן שבגד ומסר שמות ופרטים והוביל לגל מעצרים נרחב שערך הגסטאפו ולמציאת מקום המחבוא. הקרב העדיפו הצנחנים להתאבד ולא לפול בידי אנשי ה- SS. הגסטאפו ניצה להוצאם גם באמצעות גז דמעות וסילוני מים, בסופו של דבר ארבעת הצנחנים האחרונים שנותרו בקריפטה התאבדו ביריית אקדח, אחרי שהגסטפו גילו את הכניסה לקריפטה, אבל לא לפני שענו לגרמנים "לעולם לא עוד! צ'כים אינם נכנעים".

הנקמה הנאצית לא נגמרה בזה. שני טייסים מהכפר לידיצ'ה נחשדו שסייעו בהתנקשות ולמרות שהוכח שלא, הוחלט בכל זאת להשמיד כליל את לידיצ'ה ולדז'אקי. כל גברים מגיל 15 הוצאו להורג, הנשים נשלחו למחנות ריכוז ואילו הילדים עברו מיון, מי שנראה ארי נשלח בסופו של דבר לגרמניה והשאר הועלו על משאית והומתו בגז. העיירה והכפר נחרבו ואפילו את מאגר המים שהיה שם מילאו בפסולת. בסופו של דבר אלפי צ'כים נרצחו או נעצרו ונשלחו למחנות בעקבות ההתנקשות.

הסיפור הזה נשכח וכמעט לא מסופר בישראל. חשבתי שחשוב להזכיר אותו.