המילטון - האיש, לא רק מחזמר

הכל התחיל כשהבכור נתפס למחזמר המילטון, הוא שר ואני מיד שואלת אם הוא מכיר את הסיפור ההיסטורי. דווקא יחסית למחזמר, הוא די נאמן לעובדות שזה מפליא. אני לא יודעת מה אתכם, אבל היסטוריה היא סיפור שאם מספרים אותו נכון גם קל לזכור אותו או לפחות חלקים ממנו ולכן אני תמיד מתחילה סיפורים היסטוריים לילדים מנקודה שהיא מפתיעה, מסקרנת או מוזרה, אך שגם תלכוד את תשומת לבם וגם משהו ממנה יישאר. לכן, לפחות בעיניי, מחזמר היסטורי הוא דרך נפלאה להכיר את ההיסטוריה וגם לזכור אותה כך שתהפוך לחלק משמעותי גם בזיכרון. ולכן מיד מצאתי את הזמן והמקום הנכונים כדי לספר על המילטון קצת בכל פעם, בסופו של דבר זה התגלגל לסיפור הזה, שאגב גם הוא אינו סיפור מלא, כי בעצם ניתן להתעכב כמעט על כל נקודת זמן בחייו של אלכסנדר המילטון ולהפוך אותה לעבודה סמינריונית לפחות.

הוא נולד כנראה ב1755, אבל אולי ב1757 וזה לא באמת חשוב. אמו, שהיתה נשואה לאחר אבל עזבה אותו, עברה לסנט קיטס בקריביים, שם הכירה את ג'יימס המילטון בנו של בעל קרקעות סקוטי. הם עברו יחד לנוויס, מקום הולדתה, והביאו לעולם שני בנים: ג'יימס ג'וניור ואלכסנדר. חייהם המשותפים לא היו מאושרים והוא עזב אותה בתואנה שלא רצה שתואשם בביגמיה. כך או אחרת כשאלכסנדר שלנו בן 13 הוא מתייתם מאמו. בעלה הראשון מצליח לרשת אותה ורק בעזרת ידיד משפחה אלכסנדר מקבל את מעט הספרים שהשאירה אחריה. אלכסנדר מתחיל לעבוד כשוליה במשרד יבוא-יצוא והוא ואחיו, שהפך שוליית נגר, מתגוררים אצל בן דוד. לא הרבה אחרי, האחרון מתאבד.

המילטון עובר לגור אצל הסוחר סטיבנס והשמועה אומרת שהוא בכלל אביו הביולוגי (אל תשפטו וזה כנראה לא נכון). בכל מקרה הוא עובד, קורא, כותב וחולם על חיים אחרים. זה מצליח לו כשב-1772 הוא כותב מכתב לאביו על סופת ההוריקן שפקדה את האיזור והמכתב כתוב כל כך טוב שלא רק שהוא מתפרסם בעיתון המקומי, הוא גורם לקהילה להחליט לממן לו לימודים בארה"ב, כיאה וכיאות במקרה של עילוי. וכך הוא עולה לבד על ספינה ומגיע לבוסטון ומשם לניו יורק, שם יעביר את מרבית חייו.

המילטון מתחיל ללמוד בקינגס קולג', היום אוניברסיטת קולומביה. לא הרבה אחרי הוא מתחיל להתנסות בכתיבה פוליטית. כמו סטודנטים רבים אחרים, הוא התנגד ללויאליסטים אך מאידך גם התנגד לתקיפתם ואף הגן בגופו על ראש הקולג' שלו ואפשר לו לברוח בעוד הוא נואם להמון הזועם בניסיון לתת לראש הקולג' זמן מקסימלי לברוח.

לימודיו הופסקו כשהבריטים כבשו את העיר אבל אחרי מלחמת העצמאות האמריקאית הוא יחזור לסיים את לימודיו ולעבור את בחינות לשכת עורכי הדין. ומה קורה בזמן המלחמה? ובכן, הוא מתנדב למליציית ניו יורק וכחובב הספרים, הוא מתחיל ללמוד טקטיקה וליישם אותה, כך שמהר מאוד הוא מקודם. זה מביא אותו להכיר את הגנרל וושינגטון והופך לראש המטה שלו ולוקח חלק פעיל בצבא, במודיעין, בדיפלומטיה ובגיבוש מדיניות. הוא הופך לחבר טוב של המרקיז לאפאייט ויש הטוענים שנימה הומוסקסואלית עולה ממכתביהם. המליטון מתעקש לחזור לתפקיד ביצועי בשטח ומקבל את מבוקשו ויש לו חלק גדול בניצחון האמריקאי בניו יורק ועל כיבוש יורקטאון ששבר סופית את הכיבוש הבריטי בצפון. זה לא הכל, הוא גם מצליח להתסיס חיילים על ענייני משכורת וגם להתחתן ב-1780 עם אליזבת (אליזה) סקיילר בתו של הגנרל פיליפ סקיילר, אבל אי אפשר לכתוב על הכל.

כך או אחרת, ב-1782 הוא מתפטר סופית מהצבא ומסיים את לימודיו, מקבל רישיון ומתחיל לעבוד כעורך דין. לפני שאני מאבדת אתכם לטובת פרטים איזוטריים, הנה פיקנטריה חביבה: המילטון המשיך להשפיע גם היום, שנים אחרי מותו. למשל ב-1784 הוא מייסד את הבנק של ניו יורק, הבנק האמריקאי הוותיק ביותר שפעיל גם היום. ב-1791 הוא מתחיל עלון בשם ניו יורק איוונינג פוסט, היום הוא הניו יורק פוסט. אגב גם שערוריית מין נקשרה בשמו, אבל רגע , זה קרה שהיה שר אוצר ועוד לא הגענו. ב-1787 הוא נבחר לנציג מחוז ניו יורק במועצה המחוקקת.

אני שוב מקצרת - המילטון הפדרליסט ממלא תפקיד חשוב בועידת אנאפוליס ומושך לכיוון איחוד פדרלי, הוא נואם כחמש שעות ומציג תכנית ריכוזית כמעט מלוכנית לשלטון החדש אך הצעתו נדחית. אם כי חלק מהנקודות שהעלה התקבלו בסופו של דבר בשינויים קטנים. במאי 1787 מתכנסת ועידת החוקה בזכות המילטון. וושינגטון ממנה אותו לועדה על החוק והסדר ובסופה גם ממונה לוועדת הסגנון, לא עניין של סטייל אלא של ניסוח החוקה. חוץ ממנו בוועדה גם מדיסון, וויליאם סם ג'ונסון, רופוס קינג וגוברנור מוריס. 

בספטמבר 1787 המילטון חותם על החוקה, למרות הסתייגויותיו ובאוקטובר הוא מתחיל לפרסם שורה של מאמרים שהיום מכונים "הפדרליסט" (The Federalist papers), התכנון היה לכתוב כ-24 מאמרים, אך בסופו של דבר נכתבו 85 מאמרים, חלקם ע"י מדיסון וג'ון ג'יי, 51 מהם ע"י המילטון. למאמרים אלה היתה חשיבות עצומה בוויכוח על אשרור החוקה ועד היום משמשים לפירוש החוקה. דה טוקוויל אמר כי "למרות שהפדרליסט עוסק באמריקה, הוא ספר טוב שעל כל מדינאי להכיר". הפדרליסט למעשה נוצר כדי לשכנע את הציבור לתמוך בחוקה שגובשה והתוצאה היא מסמך משפטי פילוסופי מרתק שכולו איזון דמוקרטי עדין ומחושב. 

נתקדם כי זה לא ייגמר אחרת, בספטמבר 1789 הוא מתמנה לשר האוצר הראשון של ארה"ב ויישאר בתפקיד 6 שנים. מעניין להתייחס ליריבות שלו עם ג'פרסון שחוזר מפריז והופך לשר החוץ (התפקיד שהמילטון העדיף לעצמו) הראייה שלו אקדמית ובריטית-אירופאית והוא זוכה להתנגדות גדולה לרבים מצעדיו, כולל נסיונות התיעוש אבל הוא גם מקים את הבנק הלאומי, חברת המדליות ואת לשכת גביית המיסים. והנה הגיע הזמן לקיים את ההבטחה על רומן. 

ב-1791, המילטון (הנשוי, לזה בכלל לא הגענו) פוגש אישה בשם מריה ריינולדס שבעצם מפילה אותו בפח. היא מתחזה לאישה שבעלה נטש אותה ומבקשת ממנו לעזור לה ולבתה הקטנה. המילטון, יתום בעצמו ובעל חולשה ידועה ליתומים, מתפתה לעזור ומתפתה גם להכנס איתה למיטה. הוא מעביר אליה הרבה כסף. כשבעלה הנוכל נתפס הוא כמובן מספר על המילטון. המילטון מוכיח בקלות שהכספים שנתן היו פרטיים. אבל מכתבי האהבה שלו מוצאים את דרכם לתומס ג'פרסון שלא ממש אוהב את המילטון והוא מעביר אותם למו"ל מפוקפק. אבל המילטון מודה מיד בקיומו של הרומן וזוכה לאהדה, אם כי הקריירה הפוליטית שלו נפגעת והוא מתפטר אבל ממשיך בפעילותו כאיש ציבור. זה ה"סקס סקנדל" האמריקאי הראשון בארה"ב למי שסופר. אגב אשתו אליזבת, אז אם 6 ילדיו שגם בזמן הרומן עברה הפלה אחת לפחות, סולחת לו. ולראיה שנתיים אחרי נולדה בתם ה7 ו3 שנים אחריה בנם ה8 שנקרא ע"ש בנם הבכור שמת כמה חודשים לפני שנולד - פיליפ.

המילטון אז חוזר לקריירה הצבאית שלו ומשמש כרמטכ"ל בפועל במלחמה הלא רשמית מול צרפת וזאת למרות שהנשיא, עכשיו זה כבר אדמס, לא ממש אוהב אותו. ככה אנחנו מגיעים לבחירות של 1800. ושם המילטון חותר נגד המועמד של מפלגתו, הלא הוא אדמס ומסייע בניצחון של ג'פרסון על אדמס ואח"כ גם על בר. בר הופך לסגן נשיא אבל גם לנמסיס של המילטון. היריבות אדירה וב1801 פיליפ, בנו הבכור של המילטון, בן 19, שומע נאום מזלזל באביו, זה נגמר במוות ביסורים אחרי דו קרב, כמעט באותו מקום בו אביו יוכרע בדו קרב כמעט 3 שנים אחר כך. כן. ב1804 בבחירות בניו יורק, בר מחליט לרוץ והמילטון עושה כל מה שהוא יכול למען המועמד שלו - מורגן לואיס, שגם מנצח. מפה לשם בר מחליט להיעלב בגלל ידיעה בעיתון באלבני שהמילטון דיבר עליו לא יפה. בר תובע התנצלות, המילטון כותב שהוא לא יתנצל כי הוא לא זוכר. ניסיונות פיוס וכאלה אבל בסוף מחליטים על דו קרב. 

המילטון איש של כבוד אבל בטח אחרי מות בנו בייסורים דן קרב לא ממש נראה לו אופציה מגניבה, הוא גם אב טרי שוב ויש לו בית חדש, הוא כותב על זה די הרבה והוא מחליט להגיע מחוסר ברירה אבל לפספס בכוונה. עם שחר ב11 ביולי 1804 אחרי שנספרו הצעדים ונקבעו העמדות בר ירה ראשון, אם כי הכחיש זאת. המילטון אולי ירה בעודו נופל ואולי לפני, כך או אחרת הוא פגע בענף מעל ראשו של בר. המילטון פונה לביתו של חבר ושם במשך כ24 שעות נפרד ממשפחתו ומידידיו. בר מעולם לא נשפט. והמילטון? המילטון הספיק לעשות את כל זה עוד לפני שמלאו לו-50 - דמיינו.

לצדק אין מגדר, לאמת אין צבע

הוא נולד לעבדות ככל הנראה בתחילת 1818 בחוף המזרחי של מרילנד אל תצפו ליום או חודש מדויקים כי אין תיעוד רשמי להולדתו. לא ידוע מי היה אביו, אם כי לא אחת נטען שהיה בעל המטע בו עבדה אמו, זה מעולם לא אושר, אבל אביו ככל הנראה היה גבר לבן שאנס את אמו, הריאט. אמו עבדה במטע אחר וכשהיה בן 10 מתה. הוא כתב באוטוביוגרפיה שלו שהוא זוכר אותה מרדימה אותו כל לילה, אם כי מעולם לא היתה לידו בבוקר כשהתעורר. הוא גדל אצל סבתו, בהנחה שחיי עבדות, בערות ואלימות זה משהו לגדול אליו. קראו לו פרדריק אוגוסטוס וושינגטון ביילי, שם משפחתה של אמו. הוא אמור היה להיות עוד אחד מבין כל אלה שלא היה להם שם, אלה שאף אחד לא ראה אותם כי הם לא היו בגדר בני אדם אלא שירות מתכלה. אבל הוא לא היה מהאנשים שעושים את מה שאומרים להם, הוא כתב את הסיפור שלו בעצמו.

פורטרט משנת 1897, George Kendall Warren [Public domain], via Wikimedia Commons

כשהיה בן שש הופרד מסבתו והועבר למטע אחר ומשם לנגר ספינות בבולטימור, שם היה אמור לשמש את בן הנגר. השנים בבולטימור היו יחסית נוחות - סופיה, אשתו של הנגר, תוארה ע"י פרדריק כאישה עדינה ורגישה בעיקר משום שראתה בו אדם והתייחסה אליו ככזה וככל הנראה היתה האדם הלבן הראשון שהתנהג כך ותחשבו זה ילד שהיה עד להמון מעשי עוולה ואלימות. היא גם זו שלימדה אותו את הא"ב, עד שבעלה שכנע אותה שהעבדות לא יכולה להתקיים ללא בערות ולטענת פרדריק נאומו היתה ההבנה הראשונה שלו לצורך להתנגד לעבדות. פרדריק כבר לא עצר, הוא פשוט לימד את עצמו מכל דבר שראה או מצא בסביבה. כך לאט לאט הוא הצליח לקרוא יותר ויותר עד השיג עותק של הספר הדרשן מקולומביה, שהיה ספר לימודים אך נגע ברעיון של עבדות ושוויון. פרדריק מתחיל להבין שהדרך לחירות עוברת דרך השכלה ושעבדות היא מוסד שאל לו להתקיים.

בגיל 14 הוא כבר הושכר לעבודה במקום אחר ושם החל ביוזמה – לימודי קריאה וכתיבה בימי ראשון, בעיקר דרך הברית החדשה. שיעורי יום ראשון שלו הפכו להיט ועשרות עבדים באו ללמוד עד שכמובן השמועה הגיעה גם לבעלי המטעים שנחרדו מהמחשבה והתארגנו באחד מימי הראשון לפשיטה אלימה, כולל אבנים ואלות, שנועדה לפיזור ההתאספויות. פרדריק נענש ונשלח לאיכר שהיה ידוע כ"שובר עבדים", שאחד מתחביביו היה מלקות, פרדריק היה בן 15. כשהיה בן 16 החליט שדי והתייצב מול האיכר קובי, קובי לא ניסה שוב.

בריחה היתה משהו שפרדריק לא רק חשב עליו, אלא גם ניסה. למעשה פעמיים ונכשל בשתיהן. בגיל 19 הוא מכיר את אנה מוראי, אישה חופשיה ומעט בוגרת יותר (24) ומתאהב בה, זה כנראה התמריץ שהוא היה צריך כדי לברוח והפעם גם להצליח. ב-3.9.1938 הוא עולה על רכבת, עליו מדים של מלח שקנתה לו מוראי, שגם נתנה לו כסף להוצאות הנסיעה. את התעודות המזויפות הצליח להשיג ממלח אפרו-אמריקאי חופשי. והוא עושה את דרכו, דרך דלאוור ומשם לניו יורק. לאן? לביתו של מתנגד עבדות ניו יורקי מפורסם בשם דיויד ראגלס, מפעיליה הבולטים של ה-Underground Railroad ובעליה של חנות הספרים האפרו-אמריקאית הראשונה ואליו הוא מגיע ב-4.9.1938.

ניו יורק מביאה עמה את תחושת השחרור בפעם הראשונה בחייו והוא נושם אותה אליו עמוק. הוא שולח הודעה למוראי, שכבר היתה מוכנה וארוזה והיא עושה את דרכה אליו. ב-15.9.1938 הם כבר נישאים תחת שם המשפחה ג'ונסון, לא הרבה אחרי הם מחליטים לאמץ את שם המשפחה דאגלאס – ע"ש אביה של הדמות המרכזית בפואמה של וולטר סקוט (כן, זה שכתב את אייבנהו ולא רק) הגבירה והאגם, שעשה על אנה רושם עצום.

הזוג הצעיר לניו בדפורד. דאגלס לא מהסוג שמבזבז זמן, הוא מוצא כנסיה, לצערו הוא מגלה שגם בערים חופשיות יש אפליה והפרדה. הוא גם מוצא עצמו עובד בכל עבודה שניתנת לו וגם לומד וכמובן גם קונה מינוי לשבועון "Liberator" של מתנגד העבדות וויליאם לויד גאריסון. הוא רוצה להיות כומר ומה אתם יודעים? ב- 1839 הוא משיג גם את זה. בתפקידו זה הוא לומד לדרוש מול קהל, חוץ מזה הוא מרחיב את מעגל ההיכרויות שלו וסיפור חייו מרתק רבים. הוא כמובן חובר בעיקר למתנגדי עבדות, מגיע לפגישות החברה נגד עבדות וקושר קשרים חברתיים.

ב-1841 הוא מצליח לחסוך מספיק כסף ולהגיע לכינוס נגד העבדות בננטקט. שם הוא מרגיש מספיק בשל כדי להופיע בעצמו מול קהל והוא מחליט ספונטנית לספר את סיפורו. לטענתו נאומו היה לקוי, הקהל חשב אחרת, עוד לפני שעזב את האי כבר הוזמן להיות דובר קבוע. דאגלס מתחיל לנאום ברחבי מסצ'וסטס, נאומיו זוכים לאהדה ושפתו העשירה הפכה לרועץ – אף אחד לא מאמין שעבד מסוגל לדבר ככה ויותר מזה - מכיוון שהוא עדיין לא היה אדם משוחרר אלא עבד נמלט, לא ניתן היה לאמת את סיפורו משום שמסר פרטים בדויים. 

אבל לא איש כפרדריק להירתע – הוא מחליט לכתוב את האוטוביוגרפיה שלו (יהיו עוד שתיים בהמשך) "סיפור חייו של פרדריק דאגלס – עבד אמריקאי" ולא להשמיט או לשנות פרטים. זה דורש אומץ רב כי בעליו (מילה מצמררת בהקשר הזה) בהחלט עלול היה לדרוש אותו בחזרה. הספר, שיוצא ב-1845, הופך לרב מכר בארה"ב ואף מתורגם לצרפתית ולהולנדית. החשש לחייו מביא את פרדריק לנסוע עם אשתו וארבעת ילדיהם (כן, הם היו מאוד מהירים, להזכירכם הוא בן 27 ורק 6 שנים חופשי ונשוי [פאוזה להתרשמותכם הכנה]) לאירלנד, בדיוק בזמן לתחילת הרעב הגדול. 

מה שמפתיע אותו הוא תחושת השחרור – באנגליה הוא לא מרגיש שום גזענות או אפליה והתחושה הזו מפתיעה אותו בעוצמתה. הם שוהים באירלנד ואנגליה שנתיים וכמובן שפרדריק גם נואם בזמן הזה ואף מוקמת קרן עבורו לאיסוף הכסף הנדרש לקניית חירותו. אבל משפחת דאגלס מרגישה שמקומה בארה"ב.

עם חזרתם ב-1847, דאגלס פותח במיזם חדש – עיתון נגד עבדות בשם "כוכב הצפון" שהמוטו שלו הוא: "לצדק אין מגדר, לאמת אין צבע – אלוהים הוא האב של כולם ואנו כולנו אחים". דאגלס מתחיל לפתח קו מחשבה עצמאי וביקורתי ובנוסף מתחיל את פעילותו בתחום השוויון המגדרי. 

דאגלס חובר לפעילות גם עם הסופרג'יסטיות בהבנה כי המאבק לשוויון אינו נחלתה רק של קבוצה מקופחת אחת אלא של עוד אוכלוסיות מקופחות ובמובהק – נשים. דאגלס היה האפרו-אמריקאי היחיד בכינוס ההיסטורי במפלי סנקה ב-1848, שנחשב לכינוס הנשי הראשון שגם עסק בזכות ההצבעה, אגב בעידודו של דאגלס. הוא נואם ואף אומר בקול צלול ורם שהעולם יהיה מקום טוב יותר אם נשים ימלאו את תפקידן גם בפוליטיקה. ובנוסף גם פועל למיגור הבערות ולמניעת אפליה.

באותה תקופה מתגלעים חיכוכים במחנה המתנגדים לעבדות, דאגלס מתחיל לנטות לצד שמאמין שלא די במחאה לא אלימה וכי כל האמצעים כשרים, שמיוצג למשל על ידי ג'ון בראון, אבל גם בצד שמאמין שבעצם החוקה היא כלי מצוין לביטול העבדות ולא כלי שמקבע חוסר שוויון ותומך עבדות כפי שגאריסון האמין. אבל התמיכה בצד המילטנטי של המאבק מכניסה אותו לברוך קל ב-1859. אחרי המתקפה בהרפרס פרי שהונהגה על ידי ג'ון בראון, נמצאו בכליו מכתב ובו שמו דאגלס, שאכן תמך בבראון אך מעולם לא הסכים לפעול אקטיבית. בכל מקרה, הוא בורח לקנדה, אבל הוא כמובן נשאר מעורב, ב-1860 הוא מפליג לאנגליה אך חוזר אחרי שמגיע אליו מברק המודיע על מותה של בתו הקטנה, בת העשר – אנני. 

אחרי הכרזתו של לינקולן על שחרור כל העבדים בשטחי הקונפדרציה ינואר 1862, הוא מתחיל לפעול כמגייס לצבא הוא מפרסם מאמרים בזכות התנדבותם של אפרו-אמריקאים לצבא, ואף גם שניים מבניו מתגייסים לצבא והשלישי מצטרף למאמצי הגיוס. עם זאת הוא לא מפסיק גם להילחם עבור שכר ותנאים שווים. כאשר מגיעות ידיעות שהחיילים השחורים שנתפסים בשבי עוברים התעללויות נוראיות ואף נמכרים לעבדות הוא מחליט לעשות מעשה. הוא כותב ביקורת, מנסה לשכנע שהצבא צריך להגיב נחרצות על פעולות כאלה על מנת להרתיע. אבל זה לא עוזר. 

באוגוסט 1863 הוא מגיע לבית הלבן בלי שנקבעה לו פגישה, מבחינתו הוא היה אדם עם משימה ולא היה לו זמן לחכות לפרוטוקול בהנחה שהנשיא היה פשוט מסכים להיפגש עם עבד לשעבר. הוא היה האפרו-אמריקאי היחיד בתור האנשים שקיוו להזדמנות להיפגש עם הנשיא. הוא העביר את כרטיסו ואחרי 2 דקות נקרא אל הנשיא – עוד שיא בחייו של אדם שלא הפסיק לקבוע שיאים. כשנכנס לחדר בו היה הנשיא ניגש אליו והחל להציג את עצמו, אך הנשיא קטע אותו ואמר: "אני יודע מי אתה, מר דאגלס." אגב מכאן מתחילה מערכת יחסים מעניינת בין שני האישים.

סיום המלחמה ב-1865 מגביר את הרוח במפרשיו של דאגלס, ביטול העבדות וקבלת התיקון ה-13 הם פרי רוח השינוי שמביא אתו לינקולן. אם כי דאגלס לא רק מתרשם מפעולותיו אלא גם מביע בפומבי ביקורת נוקבת. זה לא מונע מלינקולן להזמין אותו אישית להשבעתו השניה ב- 4.3.1865. אחרי ההשבעה והנאום, השומרים בכניסה למסיבה לא מאפשרים לדאגלס להיכנס בגלל שהוא אפרו-אמריקאי. בסופו של דבר לא רק שהוא נכנס, לינקולן מיד התפנה אליו ואמר לו שהוא רוצה לשמוע את דעתו על הנאום, דאגלס סיכם זאת כך: "זה היה מאמץ מקודש". אלא שלינקולן נרצח באפריל. 

אגב, כפי שניתן היה לראות, הביקורת שיש לו על לינקולן לא פוגעת גם בהערכתו את האיש ופועלו והוא בהחלט מבחין בין שני הדברים. זו גם הסיבה שאלמנתו של לינקולן נתנה לו במתנה את מקל ההליכה האהוב על הנשיא. הרצח לא מוריד מהמוטיבציה של דאגלס האקטיביסט לפעול ולהשמיע את קולו ויש לו חלק באישור התיקונים ה-14, וה-15 לחוקה מאוחר יותר (בתקופת כהונתו הראשונה של יוליסס גרנט). אגב הנשיא ג'ונסון מציע לו לעמוד בראש המחלקה לאנשים חופשיים, אך הוא מסרב משום שהוא לא מוכן לתמוך בג'ונסון, אבל הוא מקבל מינויים ציבוריים אחרים הקשורים בעשייה למען שוויון אפרו-אמריקאים וכמובן גם נשים.

בבחירות של 1868 הוא תומך, אולי מחוסר ברירה, ביוליסס גרנט. כך או אחרת הוא ממשיך בפעילות ציבורית, וגם מעורב בהתנהלות של הנשיא מול הקו-קלוקס-קלאן ובפעולה החריפה נגדם. בבחירות 1872 – הפתעה – פרדריק דאגלס הופך למועמד האפרו-אמריקאי הראשון לסגן נשיא ארה"ב, שותפה למרוץ של המועמדת ויקטוריה וודהול מטעם מפלגת שוויון הזכויות (שנראתה לאחרונה בבחירות של 1888 אם תהיתם למה זה לא נשמע מוכר). במקביל ביתו בניו יורק נשרף, כנראה כתוצאה מהצתה, והוא עובר לוושינגטון DC. 

שנתיים אחר כך פוקדת אותו תקופה לא טובה, המשבר הכלכלי לא פוסח על הבנק לחיסכון לאנשים חופשיים שהוא מונה לעמוד בראשו והוא פושט את הרגל. העיתון החדש שהוא מנסה להקים נכשל כישלון חרוץ והוא מקבל מינוי של מרשל של מחוז קולומביה וזה שמציל אותו מקריסה כלכלית מוחלטת.

ב-1877, בתיווכה של בתו של "אדונו" לשעבר שהפכה לאוהדת של דאגלס, הוא נוסע לפגוש את "אדונו" לשעבר והם מתפייסים, אקט זה גם זוכה להמון ביקורת. שנה אחרי הוא קונה את ביתו האחרון, זו תקופה טובה כלכלית, בעיקר משום שהוא מקבל מינויים פוליטיים המסייעים לו לשמור על משכורת והוא מרחיב לאט לאט את נכסיו, היום המקום משמש כאתר היסטורי. 

ב-1881 הוא מפרסם את האוטוביוגרפיה השלישית שלו, שזוכה להצלחה אך תוך פחות משנה אנה חוטפת שבץ ומתה ודאגלס נותר לבד ושבור לב. הוא מתאושש ומוצא אהבה בדמות הלן פיטס, סופרג'יסטית אקטיביסטית ולבנה שצעירה ממנו בכ-20 שנה והם גם מתחתנים. ב-1888 הוא הופך למועמד האפרו-אמריקאי הראשון לנשיאות ארה"ב. זו תקופה לא פשוטה בארה"ב ותנועת "החזרה לאפריקה" מתחילה לצבור תאוצה בקרב הציבור האפרו-אמריקאי ודאגלס מנסה בכל כוחו להשמיע את קולה של הסולידריות. הוא ממשיך לפעול ממש עד יומו האחרון. 

זה היה ה-20 בפברואר 1895 ודאגלס דיבר בפני כנס נשים בוושינגטון, הנאום היה הצלחה כבירה. הוא חזר לביתו וכדי להתכונן לעוד הרצאה בערב אך עבר התקף לב ומת. הוא היה בן 77 ו-6 ימים, כלומר בהנחה שזה בסדר מבחינתכם שהוא בחר עצמאית בתאריך זה כיום ההולדת שלו. אלפים חלפו על פני ארונו, הוא נקבר לצד אנה בחלקה משפחתית ברוצ'סטר ניו יורק ואגב אחרי 8 שנים הלן נקברה מצדו השני.

הוא השאיר אחריו מורשת מתועדת וחייו מעוררי השראה, ואסיים בדברים שאמר, שהיו נכונים בתקופתו וככל הנראה יהיו נכונים לעד:  "כאשר הצדק נמנע, דלות נאכפת, כאשר הבערות נחשפת וכאשר מעמד כלשהו נאלץ להרגיש שהחברה היא מזימה מאורגנת לדיכוי, שוד והשפלה, שום אדם אינו בטוח"

סיפור של סולידריות אנושית ופליטים

עקרונית כל דבר יכול להתחיל במפץ הגדול, אבל אם לא שם אז נקפוץ ל-1492, עת קולומבוס מגלה את אמריקה וחושב שהיא הודו. לרוע מזלו של קולמבוס,  ולמרות שהיה למגלה הראשון של אמריקה, אמריגו וספוצ'י גם מגיע אליה, גם מבין שזה "עולם חדש" וטובע מטבע לשון וגם כותב על זה יותר שנון ולכן יודעים עליו יותר אנשים, ככה זה כשמבינים בתקשורת. בסופו של דבר, הוא מקבל את תהילתו הנצחית בכלל מצייר מפות, שלא שמע מעולם על קולמבוס ולכן נותו לאמריגו את הקרדיט ולאמריקה את שמה, השאר היסטוריה, אבל בינתיים יש לנו עולם חדש. אחרי אי אילו משלחות לברזיל, פורטוגל כובשת אותה.

ב-1534 מחלק המלך את ברזיל למחוזות. אחת הערים הראשונות היא רסיפה, ששוכנת לחוף האוקיינוס האטלנטי, באזור השפך של שני נהרות מרכזיים. אין להתפלא שהעיר משגשגת, בכל זאת  הגנה, נמל, קרקע טובה ותעשיית סוכר מתפתחת - מה עוד צריך? כמובן שבשלב הזה אי אפשר בלי זווית יהודית - אז אל רסיפה מגיעים המון אנוסים, חלקם רואים בנסיעה דרך לחזור לקיים יהדותם הרחק מהאינקוויזיציה. רק שהאינקויזיציה, כמו האינקוויזיציה, שולחת שליחים גם לשם.

אבל אז מגיעה 1630 ומשנה את מצב העניינים - ההולנדים כובשים את העיר, בעצם האזור, וליהודים ניתן חופש דת. הקהילה היהודית משגשגת ותוך 6 שנים כבר נבנה ביה"כ הראשון ב"עולם החדש", כולמר אדמות אמריקה -  ביה"כ "קהל צור ישראל".  תקופת הפריחה והשגשוג (לראייה הוקם אפילו בית עלמין יהודי) היתה קצרה כשב-1654 פורטוגל כובשת מחדש את העיר ובמסגרת הסכם הכניעה, ניתנת להולנדים, חצי מהם יהודים, תקופת ביטחון של 3 חודשים כדי להסדיר את ענייניהם ולעזוב. למעשה היהודים הורשו להישאר, אך הישארות משמעה התנצרות כפויה.

חלקם מחליטים להישאר ולהתנצר, חלקם חוזרים להולנד עם ההולנדים שחוזרים למולדת, חלקם מגיעים לקריביים (מכל המקומות) וחלקם עוזבים עם משלחת לצפון אמריקה והופכים ליהודים הראשונים שמתיישבים בעוד קולוניה הולנדית - ניו אמסטרדם, לימים ניו יורק.

למעשה כשהם מגיעים לשם המושל המקומי חושש מכמות האנשים ומהיכולת של המושבה הצעירה לקלוט אותם. הוא מציע להחריג את היהודים מהקבוצה ולאסור עליהם את להתיישב בעיר. אנשי המשלחת מסרבים להצעה ואומרים "או כולם או אף אחד" והחזית המאוחדת מכניעה את המושל והוא חוזר בו מהצעתו.

הקהילה היהודית הקטנה מתיישבת ויוצרת קהילה, אם כי בית הכנסת הראשון, שארית ישראל, ייבנה רק ב1730. לברזיל אגב לא יחזרו יהודים עד המאה ה19. הקהילה בניו יורק שמרה על מנהגיה מפורטוגל, ובמשך 4 דורות לפחות עוד שילבה פורטוגזית בתפילות, אם כי לאט לאט הן התחלפו באנגלית. היא גם השכילה להיטמע בקרב אוכלוסיית המהגרים המקומית ותרמה מהותית גם לעיר עצמה ולביסוס הקהילה.

עד למלחמת העצמאות האמריקאית הקהילה הפורטוגזית בניו יורק כבר מנתה כמה מאות ואגב רובם גם התנדבו להילחם במלחמה, כשהידועים מכולם היו האחים יעקב וסלומון (שלמה) פינטו, שהתיישבו ב1758 בניו הייבן, אבל מעורבות יהודית במלחמת העצמאות האמריקאית היא כבר סיפור אחר.

אין לדעת מה היה עולה בגורל היהודים אם אנשי המשלחת ההולנדית היו מסכימים להצעתו של מושל ניו יורק. אבל מה שברור הוא שהכל מתחיל ונגמר במידת הסולידריות האנושית.

האיש שלא רצח את המלך והוצא להורג באכזריות שדווקא היתה כדוגמתה

הספר של מישל פוקו "לפקח ולהעניש" נפתח בתיאור מצמרר של מותו בעינויים של רוברט פרנסואה דמיין כדוגמא לעינויים וענישה בעת החדשה המוקדמת מול התפתחותה אחר כך. המוות שלו מוזכר בעוד ספרים, למשל: ב"בין שתי ערים" לדיקנס,  ב"ינקי מקונטיקט בחצרו של המלך ארתור" לטווין וגם בספרי הגות אחרים כמו אצל ב"זכויות האדם" לתומס פיין.

הוצאתו להורג בפומבי של דמיין היא רגע מתועב באכזריות החברה ליחיד בתולדות האנושות (וזה ממש הצ'אנס האחרון שלכם לא לקרוא את תיאורי הזוועה שעוד יגיעו - וסליחה), אלא שהאנושות מצטיינת בלא מעט רגעים כאלה. הוא היה האחרון שהוצא כך להורג (עוד אסביר) בצרפת והוצאתו להורג מתועדת לפרטי פרטים באופן מדויק ומחריד משום שהפשע שלו כוון נגד המלך – לואי ה-15.

מה היה פשעו של דמיין? הוא ניסה להתנקש בלואי ה-15 ממש היום בשנת 1757, כלומר לפני 261 שנים בלבד. מה קרה בפועל? מכיוון שהיה חורף והמלך היה לבוש בהמון שכבות, הוא נחתך מהלהב בצדו הימני ליד הצלע ה-5 בעומק של כחצי סנטימטר.  

אין הרבה מה לספר על דמיין, הוא נולד ב-9.1.1715, בעיירה קטנה למשפחה ענייה. ממה שידוע עליו הוא לא היה ילד נחמד וכבר בצעירותו קיבל את הכינוי "רוברט השטן". כשהיה בן 15 אמא שלו מתה והוא נשלח אל דודו. הדוד שלח אותו לבית הספר, אבל זה לא עניין את דמיין ובסוף דודו שלח אותו להיות שוליה של נפח. דמיין לא היה אדם שמצליח יותר מדי במסגרות ובכל זאת מהר מאוד הוא עוזב ומתגייס לצבא, הוא מצליח להפוך למשרתו של קצין שוויצרי. גם את הקצין הוא עוזב ועובר ממשרה למשרה ומכל מקום הוא מפוטר, אם בגלל אלימות ואם בגלל התנהגות לא הולמת אחרת.

ב-1739 הוא מתחתן ומצליח לעבור עשרות משרות עד 1756 ומכולם עולה דמות של אדם מוזר שממלמל לעצמו כל הזמן, אקסצנטרי, חסר כבוד לזולת ואלים. מה קורה ביולי 1756? הוא מתחיל לעבוד אצל סוחר רוסי שממנו החל לגנוב בשיטתיות. שלא במפתיע עד שהסוחר מגלה ופונה למשטרה, דמיין מצליח לברוח. בדצמבר הוא חוזר לפריז, אבל אשתו משכנעת אותו לא להישאר. עקרונית הוא מבטיח לצאת ב-3.1 לארטואה, אבל במקום זה הוא מגיע ב-4.1 לפנות בוקר לוורסאי.

שם הוא מגיע לפונדק, שותה כוס יין והולך לישון. הוא מתעורר בצהריים, יוצא, לא ברור לאן וחוזר עצבני שהכל בוורסאי תקוע בגלל המלך שלא נמצא בארמון. אחר הצהריים של ה-5.1 מגיע המלך לבקר את הנסיכה ובחוזרו חזרה לכרכרה, יחד עם יורש העצר ופמלייתו. הוא נעזר ברוזן בריון ואז משום מקום, בעצם מתוך גומחה חלולה במדרגות, הגיח דמיין. הוא רץ לכיוון המלך, עקף את יורש העצר, תפס ביחד אחת את כתפו של המלך ושניה נעץ בו סכין. כשהרגיש המלך שנדקר, פנה לפמליה ואמר "זה האיש שדקר אותי, עצרו אותו, אבל אל תפגעו בו".

נעצור רגע במלך, כי לי אישית יש תחושה, שאת התוספת האחרונה הצמידו לו בשביל יחסי הציבור. בינינו הוא לא התנגד לסופו המחריד של דמיין, למרות שוודאי יכול היה. המלך לא נפצע קשה, אבל הוא היה טיפוס דרמטי ומכיון שקצת דימם כבר קרא לכומר מוודא ואף ביקש את סליחת אשתו על כל ניאופיו (שהיו רבים מספור). הוא יצא מזה כידוע, גם המלכה, אבל אני לא חושבת שהוא סיפר לה משהו שהיא לא ידעה.

חזרה לדמיין שלא ניסה להימלט ונעצר במהירות על ידי שומריו של המלך. הוא נלקח, הופשט והסכין נלקח ממנו. השומרים היו די בטוחים שלדמיין היו שותפים ולכן למרות שהמלך ביקש, הם מתחילים בעינויים, אבל בקטנה, רק צביטות בכפות הרגליים עם מצבטים לוהטים. דמיין שומר על שתיקה. הוא מואשם ברצח המלך, כן למרות שהמלך לא מת. האדם האחרון שנשפט על פשע זה היה פרנסואה רבליאק, שרצח את אנרי ה-4 במאי 1610. הוצאתו להורג היתה מחרידה – הוא הובא לכיכר העיר בפריז, עירום על סד עינויים, גופו נוקב בעזרת להבים מולהטים ועל פצעיו שפכו גופרית, שעווה, עופרת מותכת, שמן רותח ושרף. אחר כך הוא נחתך ואז גפיו נמשכו על ידי סוסים עד שגופו נקרע. את חלקי גופתו שרפו, שמו נאסר לשימוש ורוביו המידיים הוגלו מצרפת. שום עתיד מזהיר לא חיכה לדמיין, אבל אני מניחה שמוות כזה לא עלה בדעתו.

דמיין נלקח למאסר עד למשפט והשמירה עליו הופקדה בידי שומרים נאמנים בתוך החדר ומחוץ לחדר, בעוד דמיין עצמו כבול למיטה ברצועות עור. המשפט הסתיים ב-26.3, בית המשפט כמובן מצא אותו אשם. ההחלטה היתה להוציאו למוות כמו רבליאק בשעתו, אלא שכבר עברו כ-150 שנה מאז שעונש כזה בוצע והתליינים לא היו ממש מיומנים. ב-28.3.1757 מובא דמיין לכיכר העיר בפריז, ממש כמו רביאק בשעתו.

ההוצאה להורג לקחה שעות. כבר בחלק הראשון, בו ניסו לשרוף את היד של דמיין בעודו מחזיק את הסכין ששימשה לפגוע המלך, הם לא מצליחים להגיע לתוצאות. החלק הבא דווקא מצליח להם יותר טוב. התיאורים פה מחרידים, דמיין צורח, אך מצוין שהוא אינו מקלל אלא מבקש את רחמיו של אלוהים. הוא מדי פעם מרים את ראשו ומסתכל על גופו המושחת והכל מתואר בעדויות ביומנים שונים.

ההוצאה להורג היתה אירוע חברתי של ממש, יותר מזה שניים מהטקסטים הכי ידועים בנושא הם של קזנובה וחבר שלו שאמנם מתארים את ההוצאה להורג, ויחד עמן חוויות מיניות שהתאפשרו תוך כדי צפייה "מהוגנת". קזנובה שכר דירה ממנה ניתן יהיה לצפות בהוצאה להורג. בזיכרונות של אחד מחבריו הוא מתאר 3 נשים צעירות שרכנו על החלון ולא הותירו לקזנובה וחבריו ברירה אלא להיצמד אליהן וככל הנראה גם לשלוח ידיים מתחת לשמלות.

בינתיים בכיכר, ארבעה סוסים לא מצליחים לקרוע את גופו המרוטש של דמיין שעדיין חי ומביאים עוד שני סוסים לעזור. כשזה לא הולך, התליינים מתעייפים, הקהל משתעמם (ממש כך, הרי הם רצו יותר דרמה ושום דבר לא קורה למרות המאמצים) וסוס אחד קורס. אז מחליטים התליינים "לעזור" ולחתוך את דמיין ומשם לסוסים כבר לא תישאר הרבה עבודה. אנשי הדת כבר מזועזעים ולפני שהם מסכימים הם עורכים לו טקס אחרון ודמיין מבקש נשיקה. אתם יכולים לדמיין מה עובר להם בראש, אף אחד לא מוכן ובסוף מונסניור לה-ברטון ניגש, עובר מתחת לסד ומנשק את דמיין על מצחו. התליינים נקבצים מסביב ודמיין אומר להם שהוא אינו נוטר להם טינה. ניתן האות.

ההוצאה להורג תועדה במספר רשומות, גם של אחד התליינים ושל אחד השומרים שהיה במשמרת עם  בנו, מיותר לציין שהם גרפיים להחריד. אחד מהם מספר שאחרי שנשרפה הגופה, והאפר פוזר, הגיע כלב והתיישב על המוקד, אבל יש להניח שכל מה שהוא רצה זה להתחמם. 

הסיפור הנשכח של פרעות גרנדה

מקובל לחשוב שיהודים ומוסלמים חיו בהרמוניה בארצות האסלאם, אבל זה לא ממש נכון, היו להם רגעים טובים, אבל לא רק. חלק מהסיבות לתפיסה הכוללנית והלא מדויקת הזו שהזכרתי היא אתנוצנטריות, אימוץ הנרטיב האירופי ההיסטורי. ניקח לדוגמא פוגרומים, רובנו מייחסים אותם לאירופה כמה מאתנו יודעים על פוגרומים בארצות מוסלמיות?

ב-1903 התרחשו ברוסיה פרעות קישינב, 49 יהודים נרצחו, באותה שנה היה גם פוגרום בטאזה, מרוקו, בו נהרגו ככל הנראה כ-60 יהודים, המספרים אינם ברורים והעדויות חלקיות (תבדקו אותי – נסו לחפש בגוגל). הפרעות בקישינב הן חלק מההיסטוריה הציונית, אבל לא הפרעות בארצות ערב, להן אין מקום בסיפור ההיסטורי וקחו בחשבון שבמרוקו בלבד נרצחו מאות יהודים בעשור הראשון של המאה ה-20.  

כידוע, המרחב היהודי במדינות מוסלמיות הוא גדול הרבה יותר ממרוקו, הן בגודלו הפיזי והן ברמת מרחב הזמן. הניסיון לסכם 1,500 שנים של חיים יהודיים במדינות אלה אמור להיות רחב הרבה יותר מידיעה מוגבלת על תור הזהב, שזה פחות או יותר סיכומו של הידע, אם כי היום הוא הולך ומתרחב וטוב שכך. אבל לא תור הזהב הוא מהות הסיפור שלנו, אלא פרעות גרנדה משנת 1066.

בחישוב מהיר אתם אמורים לשאול אותי: "איך פרעות אם תור זהב?" וזו בדיוק הנקודה, היה תור זהב אבל לא כולו היה נוצץ. למעשה, עד כמה שידוע לי, אם יש משהו שניתן להגיד הוא שהיהודים בארצות האסלאם היו מיעוט מובחן בעל זכויות מוגבלות, שאיכות חייו בכל רגע נתון היתה תלויה בשליט ובמערכת היחסים עם המשטר.  

כמו באירופה, כך גם בארצות האיסלם המיעוט היהודי ידע רדיפה, בעיקר בתקופות של חוסר וודאות,  למשל בתקופת מלחמות. באופן עקרוני, על פי הקוראן, ליהודים ולנוצרים יש מעמד של בני חסות (ד'ימים). מה שאומר שכל עוד הם שומרים על החוקי האיסלאם ומשלמים מס מיוחד (ג'יזיה), הם מוגנים ממוות ויכולים לשמור על דתם. במאה ה- 11 נערכה "אמנת עומר", שאיגדה חוקים קיימים מהמאה ה-8, הכוללת שורת תקנות שנועדו להעניק עליונות למוסלמים על פני לא מוסלמים, בין היתר נאסר על היהודים לבקר את האסלאם, מחמד, או הקוראן, לפגוע בחיים מוסלמים, לבנות בתים גבוהים יותר מאשר של מוסלמים, לקיים יחסי מין עם אישה מוסלמית (למוסלמי מותר היה לקיים יחסי מין עם יהודייה), לרכוב על סוסים, ללבוש ירוק (צבע האסלאם), להשמיע קולות תפילה רמים שעלולים לפגוע במוסלמים ועוד. בתמורה קיבלו היהודים הגנה על חייהם ורכושם וגם מידה מצומצמת של אוטונומיה בניהול חייהם הקהילתיים.

בתקופה שאנחנו מכנים תור הזהב, מהמאה ה-9 ועד המאה ה-12, התרחשו התנכלויות נגד יהודים באזורים מוסלמים או ערבים, על חלקן לא שמענו ועל חלקן כן, למשל במאה ה-9 התרחשו התנכלויות ליהודי ירושלים, במאה ה-12 אולצו יהודי תימן להתאסלם,  וב-30.12.1066 החלו הפרעות בגרנדה, שיש היסטוריונים שרואים בהן את סוף תור הזהב. גרנדה היתה חלק מחליפות קורדובה, זו היתה עיר רב-תרבותית, אבל האווירה הרב-תרבותית לא סייע למתח בין הקהילה המוסלמית ליהודית.

אומדן ההרוגים היהודים לא מדויק ומגיע עד ל-5,000, אחרי שיהוסף הנגיד, בנו הבכור של שמואל נגיד, יועצו של המלך (במקורות מסויימים הוא הווזיר הראשי) ומנהיג הקהילה היהודית אחרי מותו של אביו (ב-1055), נצלב. מה הביא לצליבתו? בקהילה היהודית נודע יהוסף שאדם שלא נפל מאביו למעט בתכונה אחת – ענווה. אבל כידוע המקורות די דלים, יש הטוענים כי כפר גם בדת אביו וגם באסלאם ולכן עורר את חמת זעמם של המוסלמים. מה שככל הנראה ברור הוא שהוא שלט במלך, שאת רוב ימיו כילה בשתייה לשוכרה ולכן יהוסף הנגיד קנה לעצמו די הרבה אויבים ובטח לא עזר שהוא היה עשיר וחי חיי פאר. בנוסף הוא ניסה לקדם יהודים אחרים גם בחצר וגם בסיוע לעסקיהם ושהקיף את המלך במרגלים. שנאמר – מרבה נכסים, מרבה דאגה.

אחד מאויביו, אבו אישק, אף כתב נגדו שיר נבזי המגנה אותו ואת היהודים, היו שטענו בכוונתו לסייע למלך אלמריה לכבוש את גרנדה מידי הברברים ואולי אף לקבל בתמורה מעמיד של שליט, אבל בהחלט לא ברור מה היה הטריגר לפרעות. יש הטוענים שהיו מספיק אנשים שלחשו על אוזנו של המלך ולבסוף היה קרע ביחסים האישיים, יש שטוענים שניסה לסכסך בין הברברים (הרוב) לערבים (המיעוט) ולפגוע במרקם החיים בעיר, ויש שטענו שכיהודי הוא הפר את אמנת עומר, אבל הכל ספקולציות.

ב-30.12.1066, הוא ט' בטבת (ויש שיגידו שיום הצום, שנקבע ב"הלכות גדולות", הוא לזכר הפרעות), מסתער המון מוסלמי מוסת על ארמון המלך. יהוסף התחפש, ככל הנראה גם ניסה לצבוע את פניו כדי לא יכירו אותו, אך זה לא עזר. הוא נגרר במכות וחבטות לשער העיר, שם נצלב וזה היה האות להמשך הפרעות באוכלוסייה היהודית בעיר. כ-1,500 משפחות נפגעו, בנו ואשתו של יהוסף הנגיד הצליחו להימלט מהעיר כמו עוד מספר משפחות, אבל הקהילה שנותרה נשארה בגרנדה וניסתה לשקם את חייה.

אז האמנם תור הזהב? כן בהחלט, אך למעט חריגים. לשאלה למה גם בישראל ההיסטוריה הזו אינה ידועה, ובכן מעבר לאימוץ הנרטיב האירופי ומעבר לעובדה שבאמת המקורות מעטים, יש עוד דבר שיש לזכור – החשש הישראלי לדבר על פליטים יהודים מארצות האסלם, אבל נראה לי שנכון לסיים כאן. 

מוריד הלחם וממטיר הגז

פריץ הבר גילם את כל מה שטוב במדע וכל מה שרע בו, זהו סיפורו בקצרה

היום לפני 149 שנים נולד פריץ הבר, לימים יתחלק זכרונו בין שני זרמים עיקריים: אלה שזוכרים אותו ככימאי היהודי שהביא גם לפיתוח הציקלון B או כאיש שכולנו (בערך) חייבים לו את חיינו. הוא האיש שהזין את העולם, שצימח לחם מהאוויר. אבל בואו נתחיל מההתחלה.

הוא נולד למשפחה יהודית אמידה בברסלאו, אז גרמניה (היום פולין), אמו, שסבלה לאורך כל ההיריון, נפטרה 3 שבועות לאחר לידתו. על גידולו הופקד אביו, סוחר בדים מצליח ודודותיו. כשהיה בן 6 התחתן אביו מחדש ונולדו לו 3 אחיות חורגות. עם אביו הוא ידע מערכת יחסים לא קלה, אבל אמו החורגת ואחיותיו היו מקור של אהבה ורגש. הבית היה יהודי אך חילוני ופריץ למד בבתי הספר המקומיים, אביו ראה בעצמו קודם כל פטריוט גרמני. 

למרות רצונו של אביו שיכנס לעסק המשפחתי, פריץ בחר ללמוד כימיה ואף קיבל את ברכתו של אביו. הוא הצליח בלימודיו ואף לקח הפסקה של שנה כדי לשירות חובה בצבא, בשנה זו הכיר את מי שלימים תהיה אשתו הראשונה – קלרה אימרואהר, בתו של כימאי סוחר סוכר עשיר. הם נפגשים בשיעור ריקוד ומתאהבים, הוא מציע לה נישואים והיא מסרבת כי הוא רוצה להמשיך ללמוד. וזה מה שהיא עושה - קלרה היתה האישה הראשונה שהשלימה תואר שלישי בכימיה באוניברסיטת ברסלאו ובהצטיינות יתרה. היא התנצרה ב-1897, הם התחתנו ב-1901. שנה אחרי כבר נולד בנם היחיד – הרמן. היא לא יכלה לעסוק במקצועה ולכן התפנתה לסייע בעבודתו של בעלה והיא עשתה המון, כולל תרגום עבודותיו לאנגלית. היא היתה אקטיביסטית, ויש שיאמרו גם פציפיסטית ונישואיה להבר לא היו פשוטים. הוא בעיקר רצה אותה בצלו.

הוא סיים את הדוקטורט בהצטיינות יתרה ב-1891, והוא בן 23. הוא חזר לברסלאו ומתחיל לעבוד אצל אביו. זה לא מחזיק מעמד ואפילו אביו מגיע למסקנה שהם אינם יכולים לעבוד יחד. הבר מרגיש משוחרר ופונה לקריירה אקדמאית. הוא מתחיל לעבוד באוניברסיטת יינה ומהר מאוד מבין שמוטב שיתנצר אם הוא רוצה להתקדם. ב1894 הוא מתמנה לעוזר של פרופ' האנס בונטה ומרצה אורח באוניברסיטת קרלסרואה ושנתיים אחרי מתקבל כחבר סגל מן המניין, ב-1906 יקבל פרופסורה מלאה. בתקופה זו הוא עוסק בעיקר באלקטרו-כימיה ובמדויק - בסינתזה של אמוניה.

נתקדם ל-1911, השנה בה אחרי מחקר ממושך, מציג הבר את תהליך הבר-בוש שלמעשה אפשר ייצור תעשייתי של אמוניה תוך שימוש בחנקן ומימן. בנוסף הוא מתמנה לראש מכון כימיה פיזיקלית בברלין. זו תקופה בה מוקמים הרבה מכוני מחקר בברלין, הבר הוא בין חוקרים הבולטים. למעשה מחקריו על דשן היו בדיוק מה שגרמניה היתה זקוקה לו. על תהליך זה יקבל הבר נובל ב-1919 (לשנת 1918), אגב גם בוש יקבל ב-1931, אבל זה סיפור אחר. מה יוצא מזה? דשן. כמה זה שווה? בערך את קיומה של שליש מהאנושות אז. היום כבר חצי מאתנו חיים רק בזכות הדשן שלו, אם תרצו לפחות 50% מהחנקן בגוף שלנו הוא בזכות הבר. אין לדעת כמה מלחמות הוא מנע. לא רע אם אתם שואלים אותי.

אם יש משהו שמגלם בעצמו את הדואליות השימוש במדע לטוב ולרע, זה הבר. מבחינתו זו היתה תקופה 

מזהירה להיות גרמני. הדשן שיוצר בעקבות תהליך הבר-בוש הביא לגידול ביבול ובעיקר נתן תשובה לחשש מרעב. "לחם מן השמים" קראו לזה והבר היה ממציאו. אבל לניסויים האלה היה גם שימוש צבאי.

והנה הגענו לחלק הרע: מלחמת העולם הראשונה פורצת ביולי 1914. באוקטובר הבר, הפטריוט הגרמני, חותם, יחד עם עוד 92 פרופסורים, מדענים ואנשי רוח גרמנים (ביניהם גם מקס פלנק וסיגפריד וגנר, בנו של ריכארד) על מניפסט ה-93 שהביע תמיכה בכל פעולותיה של גרמניה מתחילת המלחמה ומחאה על התגובות בעולם. הוא גם כותב מכתב ומציע את עצמו לשירות משרד המלחמה. לא הרבה אחרי הוא מונה לראש מחלקת כימיה במשרד המלחמה הגרמני בדיוק בתקופה שהמעצמות מתחילות לחקור שימוש בגז לנשק והאמוניה הופכת בעלת חשיבות.

זו היתה ההזדמנות של הבר להוכיח שהוא קודם כל גרמני והוא לא התכוון לתת להזדמנות הזו להתפספס. הבר היה גם הראשון שהציע שימוש בכלור, הפעם הראשונה שהנשק הזה נוסה היה ב-22.4.1915 באיפר שבבלגיה, הפעם הראשונה בהיסטוריה הצבאית שנוסה נשק להשמדה המונית והבר היה שם כדי לפקח אישית. לקלרה, אשתו, היו המון השגות, אבל הבר לא הקשיב. היא אפילו כותבת בפומבי וטענת שמחקרו ברברי ופוגע ביסודות המדע, הוא מצדו טוען שאמירתה היא בגידה במולדת. 

המצב בינהם רק מחמיר וכשהוא חזר ב-1.5.1914, הוא חזר אל אישה, שככל הנראה, היה לה הרבה מה לומר. באותו לילה נערכה בביתו חגיגה לרגל חזרתו המוצלחת, אבל קלרה לא היתה במצב רוח לחגוג. היא התעמתה אתו מול האורחים וטענה שהוא פשט מוסרית את הרגל ושהיא איננה מסוגלת לחיות עם איש שמייצג את כל מה שרע. בלילה, בעודו ישן, היא חמקה ממיטתם, לקחה את אקדחו הצבאי, ירדה לגינה כוונה אותו אל לבה וירתה. 

את היריה שומע בנם, בן ה-13, שהתעורר משנתו ומצא את אמו דקות ספורות לפני מותה. מה עושה הבר? עוזב יום למחרת לחזית המזרחית כדי לפקח על השימוש הראשון בנשק כימי נגד הרוסים. רק דמיינו איך מרגיש בנו, שנשאר להתמודד עם סידורי הקבורה. בשנות ה-30 הרמן יהגר לצרפת ובתחילת שנות ה-40 לארה"ב, שם ישים קץ לחייו.  

גופתה של קלרה נשרפה והיא נקברה בברלין, אחרי מותו של הבר בבאזל ב-1934, נקבר אפרו לצד אפרה. אבל בואו לא נקדים את המאוחר. הבר מתמנה ליועץ מיוחד ליחידת הגז שהוקמה. על תפקידו במלחמה אמר פעם: "בתקופת שלום, המדען שייך לעולם, בתקופת מלחמה – לארצו." הבר גם לא ראה הבדל בין מוות מפגז למוות מגז, כי בעיניו מוות הוא מוות ולא משנה כיצד התרחש, אדרבא הוא ראה בגז אקט הומני יותר. קל לצייר את הבר כקר לב ומחושב, אך למעשה מלחמת העולם הראשונה היתה מלחמה של כימאים. בין שני הקרבות באיפר, חקרה יחידתו של הבר דיווחים על שימוש בגז ע"י צרפת נגד חיילים גרמנים, זה היה חלק מצער מהמשחק והבר היה גאה להוביל את מדינתו להישגים וכן, זה נורא. הבר אף קיבל דרגת רב-סרן שנמנעה ממנו כששירת כיהודי ואף הוענק לו עיטור גבורה מידי הקייזר.

עם אשתו השניה, שרלוט נתן, הוא מתחתן באוקטובר 1917 וגם היא התנצרה לפני חתונתם. נישואים אלה מחזיקים מעמד 10 שנים עד לגירושיהם, אבל לפני הם מספיקים להביא לעולם בת ובן. ב-1918 מסתיימת המלחמה, מגז נהרגו כ-100,000 חיילים משני הצדדים וכמיליון נפגעו. כמו כל גרמני, גאוותו הלאומית של הבר נפגעה והוא היה נחוש בדעתו לסייע לגרמניה לשלם את חובה. מחד חש פטריוט, מאידך חשש בכל רגע שיועמד לדין על פשעי מלחמה, אחרי שהוכרז ככזה. היעד הבא שלו היה ניסיון להפיק זהב ממי ים, זה לא עבד כמו לחם מהשמיים וזה גרם לו עגמת נפש רבה.

הדברים רק מחמירים עם עליית הנאצים לשלטון, כאשר יהודים מורחקים ממשרות ציבוריות, עדיין עומדות להבר אי אילו זכויות: הוא אינו יהודי, שירת במלחמת העולם הראשונה ונחשב מדען מכובד. הוא אפילו דורש את סילוקו של איינשטיין, שהיה לא רק קולגה גם חבר והבא אף סייע לו בזמן גירושיו, מהאקדמיה הפרוסית, אחרי שאיינשטיין הכריז שלא יחזור לגרמניה כיון שאין היא מכירה בשוויון בפני החוק וזכויות פרט.

אבל גם הבר בסוף הבין את המציאות, כמו גם את העובדה שבעיני היטלר הוא יישאר יהודי. כראש מכון הוא נאלץ לפטר עמיתים רבים רק בשל יהדותם, ככל הנראה כ-75% מאנשי הצוות, הבר איחר במשלוח מכתבי הפיטורין עד שמצא לעובדיו פתרון, אבל עם פיטוריהם של כולם, הוא הגיש את שלו. את אשתו לשעבר וילדיהם כבר הצליח לשלוח לאנגליה. כשהיה באנגליה הצליח להתקבל לראיון למשרה בקיימברידג', אך גם נפגש שם חיים וויצמן שהציע לו משרה במכון זיו, לימים מכון וויצמן. הוא שהתנצר וראה עצמו גרמני יותר מכל, הבין באחרית ימיו שארצו לא רואה בו בן. נבגד הוא מצא דווקא ביהדות, ממנה רחק, מפלט.

שבור ורצוץ, בדרך לפלסטינה, עת שהה קצרות בבאזל, ב- 29.1.1934, הוא נפטר מהתקף לב. 

יאן אופלטל - סמל המרי הצ'כי

יאן אופלטל (

הסכם מינכן נחתם בספטמבר 1938 וסיפח את חבל הסודטים לגרמניה, או כפי שסיכם זאת ב-30.9.1938, ראש ממשלת צ'כוסלובקיה, הגנרל יאן סירובי: "ידידותינו ובנות בריתנו נטשו אותנו, נשארנו לבד". כידוע חצי שנה אחר כך ב15.3.1939 כבשה גרמניה את כל מה שנשאר מצ'כיה והיטלר הצהיר: "צ'כוסלובקיה פסקה מלהתקיים" עת הדגל הנאצי הורם לראש תורן הטירה של פראג. הצ'כים כבר מזמן עברו את שלב האשליות אם כי בימים הראשונים לא השתנה יותר מדי בצ'כוסלובקיה. האכה, הנשיא הזקן, נותר בתפקידו וכמוהו מרבית הממשלה הצ'כית, אך ללא סמכויות אמתיות. הגסטאפו נטל את תפקיד המשטרה וצ'כיה היתה תחת הפרוטקטורט של מורביה ובוהמיה, מה שאומר שהוחל עליה החוק הגרמני, כמובן כולל חוקי נירנברג.

בערב ה-1.9.1939 שר החוץ של הממשלה הצ'כית, יאן מסריק, דיבר ב-BBC  ואמר: "אינני רוצה להכחיש את המדיניות שלא תיאמן של דמוקרטיות המערב שסייעה להיטלר להגיע למצבו הטוב או הטראגי, ההיסטוריה תשפוט זאת ביעילות ובנחרצות. אינני חושב שאני אופטימי מדי כשאני אומר שדמוקרטיות אלה למדו את הלקח. זו טרגדיה נוראית שארצי הקטנטונת שהועלתה על הצלב בשל פשעיהם של אחרים".

את כל זה ראה סטודנט צעיר מכפר קטן במורביה בשם יאן אופלטל, שלא יכול היה להישאר אדיש. הוא היה בן 24, תלמיד שנה רביעית רפואה באוניברסיטת קרל בפראג, שיהפוך שלא מרצון למרטיר צ'כי. עד אז הוא היה תלמיד מצטיין, סגן נשיא ועד הסטודנטים במעונות שלו, מאורס למארי קפקובה, פטריוט צ'כי ודמוקרט עד עמקי נשמתו.

6 שבועות לתוך מלחמת העולם השנייה, ב-28.10.1939, היתה אמורה צ'כוסלובקיה לחגוג את יום עצמאותה ה-21 של צ'כוסולובקיה העצמאית, המדינה שפסקה מלהתקיים. יאן וחבריו הסטודנטים נרתמו לארגון הפגנה לציון המאורע. ביום הזה כ100,000 צ'כים מילאו את רחובות פראג במחאה נגד הכיבוש. הרחובות והאנדרטאות התמלאו בפרחים ובצבעי האדום-לבן-כחול של הדגל הצ'כי, שנאסר ע"י הנאצים. לקראת ערב הדליקו המפגינים נרות וקראו קריאות כמו: היטלר הביתה, גרמנים צאו ו"אנחנו רוצים חירות".

לקראת שש בערב ההפגנה לא שככה וחיילים גרמנים שניסו לאפשר לבאי ההצגה מקבת' להיכנס לתאטרון החלו לדחוף את קהל המפגינים. שוטרים על אזרחי, חמושים באקדחים עם משתיקי קול פתחו באש חיה על המפגינים. מפגין אחד, אופה בשם וסלאב סדלצ'ק, נהרג, מספר מפגינים נפצעו. אופלטל נפצע בבטנו, בחולצתו הספוגה בדם נתגלו 7 חורי כדורים. אופלטל הובהל על ידי חבריו לבית החולים הסמוך, שם נעשו מאמצים כבירים לאוששו. ב- 4.11 נערכה הלווייתו של וסלאב סלדצ'ק תחת עינם הפקוחה של הגרמנים. אופלטל מת מפצעיו שבוע אחר כך, ב- 11.11.1939 בשעה 11:45.

לפני שארונו נשלח לכפר הולדתו במורביה, נערך מסע הלוויה בפראג ב-15.11, ייתכן שהנאצים התירו את מסע הלוויה כדי להצדיק את הפגיעה באוניברסיטאות שהגיעה כבר באותו יום. דגלים שחורים התנופפו בעיר ומסע ההלוויה הפך להפגנה שקטה. כאשר הונח הארון על הקרון החלו המלווים לשיר את ההמנון הלאומי הצ'כי. ההפגנה הגדולה בפראג הציתה הפגנות קטנות יותר בעוד ערים צ'כיות ולמעשה זה היה "המרד" הצ'כי האחרון נגד הפרוטקטורט הנאצי. אבל הסיפור לא נגמר כאן.

ב-17.11.1939 החלו הנאצים בפעולת תגמול נגד "המורדים", לא הרבה אחרי שמושל הפרוטקטורט פון נויראת חזר מברלין עם הנחיות מדויקות מהיטלר שהסכים גם להוצאות להורג ללא משפט וגם להריסתה של פראג אם ההתקוממות לא תוכנע. בשלוש וחצי לפנות בוקר פשטו כוחות הגסטאפו על האוניברסיטה והחלו במעצרים באוניברסיטה בפראג ובערים נוספות, אלפי סטודנטים הוכו ונעצרו. 9 סטודנטים שנתפסו על ידי הנאצים כמנהיגי המרד הוצאו להורג כבר באותו לילה וללא משפט, למעלה מ1,000 סטודנטים ומרצים נשלחו למחנה זקסנהאוזן. למשך 3 שנים נסגרו כל האוניברסיטאות בצ'כיה והחלה תקופת דיכוי אכזרית, שהוחלפה באחרת עם כניסת הצבא האדום לפראג ב-9.5.1945.

המרד אמנם לא צלח, אבל הוא הוכיח לעולם שהצ'כים לא נכבשו מרצון ואמנם המרד הפך מחתרתי, אך הוא הוכיח את ההתנגדות האקטיבית של הצ'כים לכיבוד הנאצי. בסופו של דבר רק ניסיון ההתנקשות בהיידריך (מבצע אנתרופואיד) במאי 1942, הביא את בריטניה להתכחש להסכם מינכן.

אבל גם כאן לא נגמר הסיפור ב-1941 החליטה מועצת הסטודנטים הבינלאומית על יום הסטודנט לזכר האירועים בצ'כוסלובקיה ומאז מצוין יום הסטודנט הבינלאומי בארצות שונות ביום זה. אבל תנחשו מה, גם כאן לא נגמר הסיפור.

ב-17.11 החלה הפגנת סטודנטים בפראג, ששחזרה את ההפגנה בה נרצח אופלטל, לציון 50 שנה להפגנת הסטודנטים ולסגירת האוניברסיטאות ע"י הנאצים, הברוטאליות המשטרתית לדיכוי ההפגנה הביאה לפרוץ "מהפכת הקטיפה" הצ'כית שהובילה לסיום השלטון הקומוניסטי ולבחירתו של וסלאב האבל לנשיא בדצמבר 1989.