הדיוויזיה המוטסת ה-101 בווייטנאם

שמעם של "אנשי התרנגול" הגיע למרחוק ועבור לוחם צפון וייטנאמי זה לרוב אמר דבר אחד – הקרב האחרון

הם היו היחידה הגדולה השלישית שהגיעה לווייטנאם, עת נחתו בבסיס במפרץ קאם רן ב- 29.7.1965, הם גם היו היחידה האחרונה לעזוב ב-1972. הרבה לפני שהסתיימו 7 השנים האלה, הם קנו להם שם בקרב הצבא הצפון וייטנאמי – אנשי תרנגולת. אבל בניגוד לאסוציאציה שאולי עלתה בכם, לא כי תרנגולת היא כינוי לפחדן. את "אנשי תרנגולת" שום וייטנאמי לא רצה לפגוש, פשוט משום שממרבית ההיתקלויות מולם לא נותרו עדים. בווייטנאם לא ידעו מהם נשרים, לכן תג היחידה של "הנשרים הצווחים" נראה למקומיים כמו תרנגול. אבל עבור לוחמי צפון וייטנאם, אם ראית את התרנגול, זה היה קרב אחד יותר מדי, הקרב ממנו יש להניח שלא תצא חי. אגב בעיקר משום שלרוב, מחוץ לאזור הלחימה, היית נכנס לאזור סכנה חדש - שם הסכנה המידית היתה ארטילריה, זה היה דפוס פעולה מקובל.

הדיוויזיה המוטסת ה-101 הוקמה ב-16.8.1942 ומי שהיה מפקדה עם הקמתה, מייגו'ר ג'נרל וויליאם סי. לי אמר עליה ש: "אין לה היסטוריה, אבל יש לה פגישה עם הגורל". אמר וצדק, עד היום זו הדיוויזיה הכי פעילה בצבא האמריקאי ואולי גם בין המפורסמות ביותר. בספטמבר 1943 הם יצאו להמשך האימונים באנגליה וב- 6.6.1944 הם צנחו בנורמנדי, מעבר לקווי האויב, בין הכוחות הראשונים שניצבו על אדמת צרפת הכבושה. הם היו הכוח המכריע בפתיחת הציר לפורצים מחוף יוטה ויותר חשוב בחיבור עם ראש החץ מחוף אומהה. הם קנו את שמם בפעולות נועזות, כמו בספטמבר 1944 במבצע Garden Market בהולנד ואחר כך בקרב על הארדנים. אבל אנחנו כאן לדבר על וייטנאם.    

למעשה ב- 29.7.1965 לא הגיעה כל הדיוויזיה, אלא רק הבריגדה הראשונה, שאר הדיוויזיה הצטרפה עד ל-1967.  בשנתיים וחצי האלה הבריגדה, לחמה בשלושה מבין 4 האזורים הטקטיים ועברה מרחק של כ- 4,500 ק"מ, לכן כונתה "הנוודים של וייטנאם". היא לקחה חלק גם בכוח משימה אורגון ובסך הכל ביצעה עשרות מבצעים, בהם נהרגו כ-6,000 לוחמי צפון וייטנאם.  רק ב-18.11.1967 מתאחדת ה101 המוטסת בווייטנאם.

באוגוסט 1968, כדי להתאים לסגנון המלחמה בוייטנאם, נפרדת הדיוויזיה מהמצנחים ועוברת ללחימה מבוססת הליקופטרים. וכך אנחנו מגיעים ל-30.1.1968, היום בו מתחילה בוייטנאם שנת הטט במסגרת חגיגות חג האביב. למרות שהוכרזה הפסקת אש, צפון וייטנאם מתחילה את המבצע הגדול ביותר, ובעצם גם המפתיע ביותר שמביא לשיא את המעורבות האמריקאית וגם מחזק את ההתנגדות למלחמה מבית. את הדיוויזיה ה-101 מקפיצים ממקום למקום, הם לחמו מהואא ועד לסייגון. הקרב בהואא הסתיים רק ב-28.2.1968, מספר ההרוגים מלוחמי הצפון הקומוניסטים מגיע בהערכות עד 5,000, של צבא הדרום כ- 400 וכ- 210 לאמריקאים. דיוויזיה 101 דיווחה על מאזן 851:0 הרוגים. בתום הקרבות נתגלו מספרי קברי אחים בעיר שמעולם לא נחקרו. בסך הכל כ- 9,000 אזרחים חפים מפשע מצאו את מותם בקרב הואא וכ-120,000 הפכו פליטים.

שנת 1968 היתה עבור הדיוויזיה ה101 המוטסת בעיקר באזור ת'ואה ת'יין ובעמק א-שאו, אזור על גבול לאס ששימש לחדירה של לוחמי הצפון. חלק מהזמן עבר בשמירה על שדות האורז ועל אספקת האורז, אותם ניסו לתפוס לוחמי הצפון. ב- 11.5.1969 הם לוקחים חלק בקרב על גבעת המבורגר. אם תהיתם לא שמה המקורי של הגבעה, אלא הכינוי שניתן לה כלמקום בו "תלעס כמו המבורגר", יו נואו, הומור של לוחמים והרפרור הוא לקרב "צלעות חזיר" ממלחמת קוריאה.

השטח? אזור מבוצר היטב על גבול לאוס ומעל עמק א-שאו. הכוחות האמריקאים תוקפים כל יום במשך עשרה ימים את פסגת הגבעה ונוחלים תבוסה ואבדות, 72 הרוגים, אף לא אחד מה-101, וכ- 600 לוחמי צפון נהרגו. מרבית הקרבות היו פנים אל פנים בשטח סבוך, אך הצבא האמריקאי, בעזרת כ-60 טון נפלם, ניצח את הקרב. זה היה ניצחון שנוי במחלוקת, גם כי לא היה בעל השפעה טקטית או אסטרטגית ואכן, האזור ננטש לא הרבה אחרי הקרב. אגב, בראיון בנושא, הסביר לוחם דיוויזיה שהשאלה לא היתה אם צריך להילחם שם, אלא אם יש קומוניסט להילחם בו ואם יש, אז נלחמים. מסתבר שכל הזמן היו.

עד סוף 1971 עסקה הדיוויזיה, לפחות לפי הדיווחים, בפעולות מנהל אזרחי, בהעברת הכשרות לצבא הדרום ובפעולות על הגבול בשמירה על גבולות אזור תי'אן ת'אן מחדירות של קומוניסטים. אנשיה האחרונים הוחזרו לארה"ב ב- 6.4.1972. לאורך המלחמה השתתפה הדיוויזיה ב- 12 מבצעים, מספר האבדות והפצועים של הדיוויזיה בווייטנאם עמד על 20,000, לשם השוואה במלחמת העולם הוא עמד על כ- 9,500, עם זאת באירופה הם היו פחות משנתיים ובווייטנאם 7. 17 מאנשיה זכו במדליות של כבוד, יותר מכל יחידה אחרת במלחמת וייטנאם. יחסית לשבע שנים, מרבית קורותיהם נותרו עלומות וכנראה שלא במקרה, כי ככה זה במלחמות ומלחמה זה חרא של דבר. ה-101 היא היחידה היחידה בצבא האמריקאי שמורשית לענוד תג יחידה צבעוני. ובתג הזה התחלנו ושם גם נסיים. 

משפט הקופים

92 שנים למשפט שעורר סערה ציבורית בארה"ב והדיו נשמעים גם היום

היום לפני 92 שנים, ב- 25.7.1925, ניתן פסק הדין בתיק מדינת טנסי נגד ג'ון תומס סקופס, המכונה משפט הקופים. משפט שהפך לאחד הידועים בהיסטוריה המשפטית האמריקאית ולמרות שחלפה כמעט מאה עדיין רלוונטי. התקופה שאחרי מלחמת העולם הראשונה היתה קצת מבלבלת בארה"ב, מחד הכלכלה התחזקה והגישה הליברלית שלטה, מאידך חברתית ופוליטית התחזקו השמרנות והבדלנות.

דייטון, טנסי, עיירה מנומנמת, בטח לא המקום ממנו יוצאות פרשות שמסעירות מדינה שלמה, ובכל זאת – עובדה. הזמן: 13.3.1925, בבית הנבחרים של מדינת טנסי, מציע ג'ון וושינגטון באטלר, חבר בבית הנבחרים, חקלאי וראש ארגון יסודות הנצרות העולמי, מספר חוקים דתיים במהותם. ב-21.3 עובר "חוק באטלר" שתכליתו האיסור ללמד אבולוציה בכל מוסדות החינוך במדינה. העונש לעוברים על החוק נקבע על 100-500$ (שווה ערך ל- 1,500-7,500$)

כבר עם פרסום "מוצא המינים" של דרווין ב-1859, החל פולמוס אימתני בין אנשי מדע ואנשי דת ותודו שבסך הכל זה הגיוני. עקרונית, ב"מוצא המינים" דרווין לא דן בכלל במוצא האדם, אבל בסופו של דבר האבולוציה לא רק שערערה על הרעיון הדתי שהיקום והאדם הם תוצר של מעשה אלוהי, אלא קבעה מדעית שהמינים, גם בני האדם, נוצרו ממינים אחרים כתוצר של ברירה טבעית. בשנות ה-20 הוויכוח בתוך ארה"ב התלהט עת מתנגדי האבולוציה מייצרים הסבר פסאודו-מדעי - בריאתנות. הוויכוח הגדול הזה מתמקד בעיקר בטענה הדרוויניסטית שהאדם והקוף התפתחו מאב קדמון אחד, קוף קדמון.

כך אנחנו מגיעים לבאטלר, האיש שהעיד על עצמו שלא ידע דבר על אבולוציה אבל קרא בעיתונים שילדים מגיעים מביה"ס ומסבירים להוריהם התנ"ך זה שטויות, אבל יוזם את החוק. הוא מקבל את תמיכת מושל טנסי שחותם על החוק, מתוך הנחה שזה חוק על הנייר בלבד, סימבולי שאף לא ייאכף. כך או אחרת טנסי היא חלק מחגורת התנ"ך (מדינות בארה"ב בהן שיעור הנוצרים הפרוטסטנטים-אוונג'ליסטים גבוה) ולכן החוק מתקבל שם בהתלהבות. באותה תקופה לימודי בריאתנות היו אסורים בביה"ס הציבוריים משום אופיים הדתי והחשש היה שזה ייתן לתורת האבולוציה יתרון יחסי.

אבל החוק הספציפי הזה מעורר התנגדות ברחבי ארה"ב והאגודה האמריקאית לזכויות אזרח מחליטה לחפש מורה מתנדב שיסכים לעבור על החוק. כך אנחנו מגיעים אל סקופס, מורה צעיר למדעים ומתמטיקה, בן 24, בתיכון שמתנדב להודות שלימד על אבולוציה בשיעור ביולוגיה בו שימש כמורה מחליף, מתוך ידיעה שזו עבירה על החוק ועונש בצדה. סקופס האמין שהחוק מהווה עידוד שלטוני לבורות. הוא הרחיק לכת ואף עודד את תלמידיו להעיד נגדו כדי שתיפתח נגדו חקירה.

סקופס מואשם ב-25 במאי שב-24 באפריל לימד אבולוציה, נעצר אך מיד משוחרר בערבות בחסות פול פטרסון, בעלי הבולטימור סאן.ומתחיל מירוץ אינטרסים - המדינה רצתה בפרסום שמשפט עם פרופיל גבוה כזה יעורר, השופט רצה את המוניטין, האגודה לזכויות האזרח רצתה לבטל את חוק באטלר ולקדם ראייה פרוגרסיבית, ארגונים נוצריים רצו להיכנס אחת ולתמיד בפרוגרסיביים – לכל צד היו אינטרסים לרוב ויאללה בלאגן.

שני עורכי דין ידועים התייצבו מכל צד, המטיף והפוליטיקאי ויליאם ג'נינגס בריאן שלא טען בבית משפט כבר למעלה מ-35 שנים התמנה לתובע מיוחד וצוות התביעה נוהל ע"י התובע המחוזי טום סטיוארד. קלרנס סיוארד דארו האגנוסטי, פעיל זכויות אדם, אדם שנון ועו"ד ידוע, נבחר לעמוד בראש צוות ההגנה. הוא סירב בתחילה כי טען שהמשפט יהפוך לקרקס אם יצרף, עד שהבין שהקרקס יתרחש גם בלעדיו. אל אולם בית המשפט הגיעו עיתונאים מכל רחבי ארה"ב לחזות בהתנגשות העולמות והיה למשפט הראשון שהועבר ברדיו. המשפט סוקר מכל כיוון ולא ירד מהעמודים הראשיים של עיתוני ארה"ב המובילים יותר משבוע ועורר עניין בעולם כולו.  

הרעיון המקורי של האגודה האמריקאית לזכויות אזרח היתה לטעון שהחוק מפר את הזכות החוקתית של מורה לחופש אקדמי בכיתתו ולכן החוק בלתי חוקתי. השופט הפרו-בריאתני לא עשה להגנה את החיים קלים ואף הדריך את חבר המושבעים לא לשקול את השאלה האם חוק באטלר חוקתי, אלא האם מדובר בעבירה על החוק.

משפט הקופים עורר הדים רבים, שני עורכי הדין המובילים הצליחו לעורר המון רעש בחקירות העדים ובנאומי הפתיחה. נטען נגד דארו שלמעשה הוא מנסה להכפיש את התנ"ך בבית המשפט, בעיקר אחרי שקרא לבריאן לעלות על דוכן העדים כמומחה לתנ"ך, עדות שאחר כך השופט הורה לפסול. כך או אחרת סיפורי בראשית היו בהחלט בפוקוס של הדיון בין השניים, שאלות כמו האם חוה נוצרה מצלע אדם, איך פתאום נמצאה לקין אישה, בניסיון של דארו להראות שסיפורי התנ"ך אינם מתאימים לשום תיאוריה מדעית.

בסופו של דבר ההגנה ויתרה על נאום הסיכום ולכן גם התביעה לא הורשתה לשאת נאום סיכום, אם כי עותק 

הועבר לתקשורת. המשפט הסתיים בדיון בן כמה דקות של המושבעים ובהרשעתו של סקופס שהסתכמה בקנס של 100 דולר ובהכרזה כי ההגנה תערער על גזר הדין.

בערעור ביהמ"ש דחה את טענות ההגנה שהתבססו בעיקרן על הפגיעה בחופש האקדמי והיות חוק באטלר מנוגד לחוקה, אבל ביטל את הקנס מסיבה טכנית – הוא לא נקבע ע"י חבר המושבעים אלא ע"י השופט. חוק באטלר נשאר בתוקף עד לביטולו במאי 1967 על ידי בית הנבחרים של טנסי, וב-18 במאי אושר ע"י המושל. ב-1968 במשפט אחר, אפרסון נגד ארקנסו, הכיר העליון שההוראה לא ללמד אבולוציה מונעת משיקולים דתיים ומהווה פגיעה בתיקון הראשון לחוקה.

כידוע הוויכוח בין בריאתנות ואבולוציה עדיין נמשך, גם בישראל. אלא שאבולוציה כבר מזמן אינה עניין דתי, מדענים דתיים רבים רואים בלימודי אבולוציה בבתי הספר צורך חשוב ובצדק. ואז נשאר רק לחשוב למה בישראל מצליח הניסיון לצמצם למינימום את החשיפה לתורת האבולוציה? 

יום הבסטיליה - על שום מה?

228 שנים מאז ה-14 ביולי 1789 היום בו נפלו חומות הבסטיליה, בית הסוהר שנודע לשמצה ככלא פוליטי. היום שבו החלה הרפובליקה הדמוקרטית הצרפתית ושלטון העריצות המלוכני הסתיים, פחות או יותר.

ב- 14 ביולי מתחיל מצעד לעבר הוטל-דה-אינוליד כדי לתפוס את התחמושת במקום, בעיקר זיקוקים ותותחים, משם המשיך המסע. במקור לא תוכנן להציל את האסירים הפוליטיים, אלא להתחמש במלאי התחמושת הגדול שהיה בבסטיליה. אך האירועים במהלך הפשיטה על הבסטיליה שכללו התכנסות המונית סביב שערי הבסטיליה, הודעת כניעה שלא נענתה, הסתערות ההמון, קרב בו נהרגו כ- 100 אזרחים ורק חייל אחד, ואז לינץ', שכלל עריפות ראשים של מנהל בית הסוהר וקציניו הפכו את הקרב על הבסטיליה לסמל. תכל'ס היה שם מספר חד ספרתי של אסירים ואף לא אסיר פוליטי אחד והעולים על הבסטיליה חשבו פרקטי – תחמושת, ולא סימבולי - מהפכה, אבל לנצח יהיה כיבוש הבסטיליה סימנה של המהפכה. 3 ימים אחרי, כשנודע ללואי ה-16, שחזר לוורסאי אחרי מסע ציד, על האירועים הוא ככל הנראה אמר: "הרי זו התקוממות!", "לא זו מהפכה!", היתה התשובה שקיבל.

מה הוביל אל היום הזה? ובכן, אנסה לתאר בקצרה. אביב-קיץ 1789, צרפת חווה חם נורא אחרי חורף אכזרי, מחסור במזון, בעיות ביבול, בעצם מחסור כללי, לחם עולה בערך 88% ממשכורתו של עובד פשוט ומארי אנטואנט מפגינה בורות וניתוק חסרי תקדים ומציעה לאכול עוגות – אבל את זה אתם זוכרים. המלחמות הביאו את צרפת לשפל והמיסים כבדים וזה ממש לא משנה שהם פרי יצרו הבזבזני והפזרני של המלך לואי ה- 16 וזוגתו מארי אנטואנט שצברו חובות אישיים. המלך מחליט לכנס את אסיפת המעמדות, מועצה שלא כונסה למעלה ממאה שנה, ועל הפרק תכנית מיסוי חדשה. ב-5 במאי היא מתכנסת ודי מהר העניין מתדרדר.

המעמד השלישי יוצא בדרישה מהמלך לחוקה עבור אזרחי צרפת וביטול זכויות היתר לשני המעמדות העליונים (שהיוו רק 2% מאזרחי צרפת), כמו גם ייצוג הולם. הרעיונות הללו כבר היו קיימים בצרפת אך קיבלו רוח גבית מהצלחתה של מלחמת העצמאות האמריקאית שפרצה, כזכור, על רקע הייצוג בפרלמנט שדרשו הקולוניות תמורת תשלום המיסים, ואין לשכוח שתמיכת צרפת בקולוניות היתה אלמנט חשוב בהצלחה האמריקאית. המאבק מתחיל להתגלגל ברצינות.

עד ה- 20 ביוני נמשכת האסקלציה בין הצדדים, עד שהמלך עצמו מחליט לנעול את שערי האסיפה ולהשאיר את המעמד השלישי בחוץ, מילולית. זה מביא ל"שבועת מגרש הטניס" שעיקרה המשך פעילות עד לקבלת חוקה ולכינון האסיפה הלאומית. ומכאן כדור השלג שיוביל למהפכה הצרפתית יתעצם. המלך מבין  שיש לו בעיה ומנסה לייצר רפורמה, ב-27 לחודש הוא מכיר בחוקיותה של האסיפה הלאומית. אבל במקביל שולח חיילים לפריז ולא הרבה אחרי מפטר את שר האוצר הפרוגרסיבי ז'ק נקר, שהיה מועמד מוסכם על האסיפה הלאומית. פריז, שהיא כבר חבית נפץ, מתחילה לבעבע משמועות שיוצרות חשש אמתי לריאקציה נגד האסיפה הלאומית בקרב הליברלים.

הניצוצות מתחילים עם התקוממויות בפריז, עימותים ושריפת עמדות המכס. קרבות מקומיים הופכים מחזה שכיח ברחובות העיר. עימותים אלימים מצריכים נשק ותחמושת ולכן מחליטים המורדים לצעוד להוטל דה-אינווליד, שהיה בית חולים צבאי. שם הם בוזזים כ- 32,000 רובים וכמה תותחים. תותחים מצריכים אבק שריפה ובפריז של 1789, כולם יודעים שהמקום הטוב ביותר להשיג אבק שריפה זה הבסטיליה, המבצר שהוסב לכלא. את ההמשך אתם יודעים כי כבר כתבתי בהתחלה.

5 חודשים פירקו את הבסטיליה עד שלא ממש נותר ממנה זכר. חלקים פוזרו בצרפת וברחבי העולם. ולנצח תיחקק בהיסטוריה המהפכה שחרתה על דגלה, חירות שוויון ואחווה והחלה ביום בו נפלה הבסטיליה, ה- 14.7.1789. כ-3 שבועות אחרי בוטל הפאודליזם, וכ- 6 שבועות אחרי אימצה האסיפה הלאומית את "הכרזת זכויות האדם והאזרח", נדבך נוסף בדרך לחוקה. ההכרזה שמבטיחה לכל האזרחים זכויות בסיסיות כמו הזכות לחירות, רכוש, ביטחון, והתנגדות לדיכוי ורואה בחוק כלי להבטיח את הזכויות הטבעיות של כל אדם ובתנאי שאין בהן משום פגיעה בזכויותיו של אדם אחר. כידוע המהפכה יצרה בלגן לא קטן אבל זה כבר סיפור אחר.

אגב בכל העולם קוראים ליום הזה יום הבסטיליה, רק לא בצרפת עצמה. אבל זה כבר לא במסגרת פינתנו "ידע הוא כוח". נו, אז עוד אנקדוטה, לו המרקיז דה-סאד היו שומר על הפה שלו, לא היו מעבירים אותו ב-4 ביולי למוסד סגור וגם היו היה בין המשוחררים, שנאמר ולא נותר לו אלא להצטער. הרבה תיעדו את פריז של אותה תקופה, ביניהם גם תומס ג'פרסון שהיה שגריר ארה"ב בפריז ותומך נלהב של המהפכה. שנה אחרי נחגג בצרפת בפעם הראשונה יום הבסטיליה כ"פסטיבל הפדרציה". המצעד הצבאי המסורתי של יום הבסטיליה הוא המצעד הצבאי הוותיק ביותר באירופה שנחגג עד היום. 

הסיפור של גטו קובנה, 73 שנים לשחרורו

קובנה, ליטא, יולי 1941, הגרמנים כבשו את העיר ב- 24 ביוני, העיר, שהופצצה מהאוויר מה- 22.6, הרוסה ולמודת שריפות. האוכלוסייה המקומית מקדמת את פני הצבא הנאצי בפוגרום בקהילה היהודית, בעיקר בסלובודקה (שם יקום הגטו), שרק נמשכו עם הפלישה, לפי העדויות אלפי יהודים נרצחו עד ה- 7.7. 

המלחמה החלה עבור ליטא כבר עם פלישת ברית המועצות ב-1940 ולקהילה היהודית היה בכך משום שבר גדול. בתקופה זו נסגרו מוסדות יהודיים רבים ומפעלי התרבות, עד לשיא הפגיעה בקהילה כאשר כעשרה ימים לפני הפלישה הגרמנית מאות יהודים מוגלים לסיביר ורכושם מוחרם. איום הפלישה הגרמנית הביא יהודים רבים לברוח לתוך ברית המועצות. הפלישה הנאצית היתה רק בגדר הרעה של מצב גרוע ממילא.

אחרי כמה ימי שחיטה, הגרמנים מתחילים להחזיר את השליטה, בכל זאת ספונטניות אינה יעילה כמו התנהלות שיטתית, אם כי כ-10,000 יהודים נרצחו בחודשים יוני ויולי בקובנה. ב- 8 ביולי מפרסם הגסטאפו הודעה שעל כל היהודים לעבור לסלובודקה ולענוד טלאי צהוב עד ה- 15.8. כחלק משיטות הפעולה הגרמניות ולשם הרתעה נרצחים בפורט 9, מבצר ליד קובנה שהפך לאתר רצח, ב-7.7.1941 למעלה מ-1,000 יהודים ומתפרסמים הגבלות ואיסורים המוחלים על החברה היהודית בלבד.

עד האחד באוגוסט כבר 90% מהאוכלוסייה היהודית עברה לגטו. ב-5.8.1941 נבחרת "מועצת הזקנים" של הגטו בראשות ד"ר אלקס, שבכלל לא רצה את התפקיד, ולא הרבה אחרי גם כוח שיטור פנימי. באמצע החודש, כאשר נסגר הגטו, היו בו כמעט 30,000 יהודים, ביניהם גם ילד בן 5, אהרן בריק, לימים נשיא בית המשפט העליון. לא הרבה אחרי כבר נערכה פשיטה מאורגנות ומהבתים הוצא כמעט כל דבר בעל ערך, בספטמבר כבר נשלחו מרבית הנשים והגברים לעבודות כפייה.

במהלך 3 חודשים הראשונים נערכו מספר אקציות בהן נספו כ- 3,000 יהודים, ב- 28.10 נערכת האקציה הגדולה וכ-9,000 יהודים נרצחים, לפחות מחציתם ילדים. רק כ- 17,000 נשארים בגטו, ביניהם אהרן בריק והוריו שעדיין מצליחים לשרוד אבל הם מבינים שהסיכויים המזעריים קטנו אפילו יותר. החיים בגטו לא פשוטים, ב-7 במאי גם יוצאת תקנה שאוסרת על נשים יהודיות ללדת. עד מרץ 1944 הם ידעו תקופה "שקטה", בהנחה שעבודות כפיה, התעללויות פיזיות ונפשיות, איסור על אחזקת ספרים ודברי דפוס, איסור על כינוסים ותפילות ומשלוחים לריגה ומחנות ריכוז נחשב לשקט, אבל הכל יחסי. באוקטובר 1943 הופך הגטו רשמית למחנה ריכוז, נעשית סלקציה ובגטו נשארים רק כ- 8,000 יהודים. רבים מהם בונים מקומות מסתור, "מלינות", מעין בונקרים לרוב עם תאורה ובור מים.

אקציית הילדים בסוף מרץ היתה אכזרית גם בלי שאכנס לתיאורים, אוטובוסים נכנסו לגטו והורים "נתבקשו" למסור את ידיהם. כ- 1,000 ילדים נתפסו, חלקם נקרעו מזרועות הוריהם לאחר שאלה נורו בניסיון להגן עליהם. את אהרן בירק מצליחים הוריו להסתיר במלינה, אולם זה הוכיח סופית למשפחה שמזלם הולך ואוזל.

מרבית האוכלוסייה בליטא בכלל ובקובנה בפרט שיתפו פעולה ברצון עם הנאצים. לכן פעילותם של מי שלימים קיבלו, לפחות חלקם, הכרה כחסידי אומות עולם, היתה עוד יותר בולטת. הסיכון בסיוע ליהודים היה גדול כמו בכל מקום בו שלטו הנאצים, ומעטים היו מוכנים להיות האדם הזה שאינו מפנה ראש ומסכן את חייו כדי לשמור על אנושיות בתוך כל הרוע. האב פאוקסטיס היה אחד מהם, כומר שמיד עם הכיבוש הנאצי החל לסייע ליהודים, הוא חבר למחתרת היהודית שבגטו, זייף מסמכים, הסתיר יהודים ומצא להם עוד מקומות מסתור ולא פסק גם כשחייו היו בסכנה משום שמלשינים כידוע תמיד יש. הוא לא היה היחיד, הם היו אמנם מעטים אך היו גם כפריים שפתחו את עיניהם, לבם וביתם.

במאי 1944 אהרן בירק בן ה- 8 ואמו לאה מצליחים לברוח מהגטו, אביו מאיר נשאר מאחור ומאוחר יותר הצליח לחמוק מהשילוח של גברי הגטו לדכאו. הם מגיעים אל משפחת רקוויציוס, משפחה שהפכה את ביתה למעין "מבצר" בן 3 חלקים, בו הצליחו להסתיר מספר משפחות יהודיות. הם גם סייעו בחיפוש אחר מקומות מסתור נוספים וביצירת רשת של סייענים. באוגוסט במהלך חיפוש, נמצא בביתם סידור תפילה יהודי. הם מצליחים לעבור את האפיזודה הזו, אבל הם מבינים שזמנם שאול. אהרן ואמו עוברים אל בית משפחת מוצוראיטיס, שחפרה עבורם מחפורות מסתור מתחת לבית, שם הם מתחבאים עד לשחרור על ידי הצבא האדום. לאה ואהרן חוזרים לקובנה, שם הם מתאחדים עם אבי המשפחה – מאיר וב- 1947 אף מצליחים להגיע לישראל ומעברתים את שמם לברק. ב- 1978 הוא ימונה לשופט עליון בישראל.  

בשנת 2002 יאמר: "לעולם לא אשכח את מסע בריחתנו מליטא לפולין, מפולין לרומניה, מרומניה להונגריה, מהונגריה לאזור הכיבוש הרוסי באוסטריה ומשם לאזור הכיבוש הבריטי באוסטריה. כשהגענו, חצינו את הגבול ולפתע פגשנו חיילים מהבריגדה היהודית שנשאו את סמל המגן דוד. אלו רגעים שלעולם לא אשכח. המראה של חיפה מן האנייה המתקרבת כשהגענו לראשונה ארצה הוא זיכרון שתמיד אנצור בלבי."

אבל אני חייבת לכם את סוף סיפור הגטו. ב- 8.7.1944 חוסל הגטו, הכוונה היתה לקחת את הנותרים למחנות ריכוז בגרמניה, כ- 4,000 נשלחו בעיקר לדכאו ושטוטהוף, אולם אלפי יהודים הסתתרו, כ- 1,500 מהם מצאו את מותם בפיצוץ ושריפת בתי הגטו. חלק מחברי המחתרת בגטו הצליחו לברוח להצטרף אל הפרטיזנים. מ-30,000 היהודים שחיו בגטו, נותרו כ- 2,400 בלבד, יהי זכרם ברוך.

זה סיפור קטן ועצוב, אחד מיני רבים, על קיום אנושי בצל אכזריות אנושית בלתי נתפסת. על מציאות מטורפת, על אנשים שאבדו, על אנשים שידעו שמעשה קטן של התקוממת משמעותו הצלת עולם ומלואו. זה סיפור של זיכרון שאסור לשכוח, לא אותו ולא את הלקח על מוסריותו של אדם שנמדדת בבודדים שלא שוכחים. זה הסיפור שעכשיו הוא גם שלכם.

ליל הסכינים הארוכות

ליל הסכינים הארוכות החל ב- 30.6.1934 והיה ארוך יותר מלילה אחד, למעשה הוא נמשך כיומיים ולא בהכרח נערך בסכינים. מה היה שם? טיהור, מילה מכובסת להוצאות להורג שלא באמצעות מערכת החוק. אחד התירוץ שניתן לזה היה בידי המערכת הפוליטית הנאצית היה "פוטש של רהם", אולם לא היה פוטש, אבל מה שהוצג לעם הגרמני היה אחר לגמרי. לציבור הגרמני הוצג מצג שווא של חתירה נגד מוסדות המדינה שעשויה היתה לערער את יסודות השלטון. לא היה קשה להציג את מצג השווא הזה, ה- SA , בעברית פלוגות הסער, "החולצות החומות", שרהם עמד בראשו, מילא את תפקידו הראשוני ועכשיו היווה איום עבור היטלר, גבלס והימלר. ובגרמניה הנאצית כל איום אפשרי, אמתי או לא אמתי, חוסל.

אז מה בעצם היה שם? כדי להבין צריך ללכת מעט אחורה, אבל אני מבטיחה שלא הרבה. ב-1921 המפלגה הנאצית, שעיקר פעולתה התרכזה באזור מינכן, החלה בהקמת ארגון צבאי, בהתחלה כמובן פעולתם נעשתה תחת מסווה של פעילויות ספורט, אלא שבריונים מאורגנים בסיבובי אלימות אינם מהווים ענף אולימפי, וזה היה עיקר פעולתם – פרצי אלימות קבועים ותעמולה. נעבור הלאה ל- 1930 עת ארנסט רהם ממונה ע"י היטלר לראשות ה- SA. רהם היה קצין מטה לשעבר וחבר קרוב של היטלר ובין היתר גם הומוסקסואל. ב- 1923 היה בין מנהיגי הפוטש הכושל וכשהיטלר ישב בכלא, רהם הצטרף לצבא בוליביה.

עד לעליית הנאצים לשלטון ב- 30.1.1933, לרהם היה תפקיד בחיזוק המפלגה הנאצית, הוא ואנשיו השליטו טרור ברחובות והיו "הוכחה" לכוחם של הנאצים, בעיקר אם השלטת טרור ורציחת אויבים נחשבת לביסוס כוח פוליטי. רהם והיטלר לא תמיד ראו עין בעין, אך היטלר לא הצליח לרסן את רהם. עם העלייה לשלטון הדברים מתחילים להסתבך, כי ה-SA  היה מחד נכס אבל מצד שני עכשיו כשהשלטון בידי הנאצים, ארגון שמתחרה בצבא  הפך לנטל, והיטלר רצה את הצבא לצדו. מהצד השני, רהם וה- SA, שהיו בעלי נטיות סוציאליסטיות לא ראו בעין יפה את הקואליציה עם השמרנים, אנשי ימין בורגנים. תוכניתו של רהם היתה לחבר בין ה-SA  לצבא, שהיה מעוז של בורגנות שמרנית. כאן מתנגשים האינטרסים של רהם והיטלר, הראשון רצה לשמר את כוחו ואף להרחיבו ואילו לשני היו תכניות ל"הרחבת" גרמניה ולשם כך צריך צבא מאורגן ולא פלוגות של בריונים חוליגנים.

נדלג רגע על הבחירות החוזרות בגרמניה במרץ 1933, חוק ההסמכה ותהליך ההאחדה ועל הבחירות הנוספות בנובמבר 1933 (כן ספרתם נכון – 3 מערכות בחירות כלליות בשנה אחת) ונגיע ליוני 1934. בינתיים רהם, המהפכן התמידי, מרגיש ממורמר בשל הברית של היטלר עם השמרנים, התעשיינים, והצבא, בעיקר משום שהאחרון דרש לרסן את ה- SA. המאבק הזה בין ה- SA לצבא מכניס את בכירי המערכת הנאצית ללחץ. מכל הבכירים במערכת הנאצית, רהם היה היחיד, לפחות זה הרושם שמתקבל, שלא ממש חשש מהיטלר, הוא ככל הנראה הרגיש שנאמנותו לאורך השנים היא תעודת ביטוח. אלא שגבלס, הימלר וגרינג מבינים שהיטלר עדיין מרגיש מחויבות לרהם, אבל רהם מבחינתם הוא מכשול.

בינתיים ב- 17.6, מצב בריאותו של נשיא גרמניה פון הינדנבורג, ופון פאפן, סגן הקאנצלר השמרני-ימני מחליט לנאום באוניברסיטת מרבורג נאום ראשון נגד המצב בגרמניה, אלא שזה מעט מדי ומאוחר מדי וזה כמעט עולה לו בחייו, למזלו זה נגמר במעצר בית. תיאור מרתק של הסיפור שלו ניתן לקרוא בספר "בגן חיות הטרף" של אריק לארסון. לגרינג והימלר ברור שיש לחזק את הצבא ולפעול מידית נגד ה- SA והם רוקמים תוכנית.

ב- 28.6 יוצא היטלר לחתונה באסן, באותו לילה מגיעים אליו גרינג והימלר למלון ובפיהם "ידיעות" שרהם וה-SA  מתכננים פוטש ושמטרת הכנס של ה- SA ליד מינכן היא למעשה להתארגן לקראת הפוטש ולא רק כנס פרידה מכמה ראשי ה- SA. היטלר שכבר נשא עיניו למלחמה בחר צד – הצבא והתעשיינים. רהם לא קרא את המפה נכון, להפך הוא אפילו מכריז על יולי כחודש חופשה של ה- SA, קצת בעייתי למי שמתכנן פוטש אם אתם שואלים אותי. ב- 30 ביוני היטלר מחליט להוציא להורג את ראשי ה- SA  ועוד קצת, בסופו של דבר נרצחו כ- 200 אנשים באשמת "בגידה" (שלא היתה מעולם), אם כי הפרסומים הרשמיים עמדו על 77, ועוד מאות הושמו במעצר.

היטלר מחליט להגיע בעצמו לבאד-ויסזה, לפונדק בו היו ראשי ה- SA. הוא פורץ לפנות בוקר של ה- 1.7 לחדרו של רהם ותופס אותו ואת מאהבו ערומים בחדר, ישנים ומעט שיכורים. רהם נעצר ונרצח מאוחר יותר בתא המעצר. מרבית אנשי ה- SA אפילו לא הבינו מה קורה ורובם גם לא התנגדו, להפך חלקם צעקו הייל היטלר בעוד האקדח מכוון לראשם. מכאן כבר מתחילה שרשרת של רציחות שלא בהכרח קשורה ל- SA אלא מביאה לחיסולם של אנשים שונים שנתפסו בעיקר ע"י גרינג והימלר שעל הדרך כבר חיסלו כמה חשבונות.

שני ימי השחיתה בוצעו כמובן בהיעדר הליך משפטי. כדי להצדיק את הרציחות הופצה הסיסמא "הפיהרר מגן על המשפט", תקדים שסייע אח"כ לאורך כל השלטון הנאצי – היטלר הוא החוק. גרמניה אולי היתה המומה אך מהר מאוד יישרה קו, מי שפוגע בהיטלר או מאיים לפגוע בו, פוגע בגרמניה. לנאצים, ובראשם גבלס, היה קל להפוך את הדברים כי ה- SA , כיוון שה-SA  גם כך נחשבו לחבורת בריונים משולחת כל רסן שמישהו היה צריך לעצור. מהצד השני, זה חיזק את החששות בתוך האוכלוסייה מפני השלטון ואנשים למדו לשתוק. לבד מהיטלר המנצח הנוסף היה הימלר, ראש ה- SS, שהפך לאדם החזק בגרמניה אחרי היטלר. 

בספרו "גן חיות הטרף" מצטט אריק לארסון את השגריר האמריקאי בברלין שכתב ביומנו שהברלינאים אמצו ברכת שלום חדשה שפירושה בעברית "ובכן אתה עוד חי?". ליל הסכינים הארוכות ומותו של פון הינדנבורג כחודש אחרי, סללו סופית את דרכו של היטלר לרודנות מוחלטת, את ההמשך אתם בוודאי מכירים.

היטלר בפריז, 1940

יוני 1940. ב- 22 לחודש נחתמת שביתת הנשק בין צרפת לגרמניה בקרון הרכבת שביער קומפיין בו נחתמה שביתת הנשק של מלחמת העולם ה-1, אחרי כ- 6 שבועות של מלחמה שהחלה עם הפלישה הגרמנית ב- 10 במאי 1940. אגב, היטלר סייר באיזור יום לפני החתימה, כלומר ב- 21.6.1940.

ב- 23 ביוני 1940 הגיע היטלר בפעם הראשונה, והאחרונה, לפריז לסיור מרוכז של כ- 3 שעות. אני לא בטוחה שזה אכן קרה ב- 23 ביוני, לפי היומן של שפאר, האדריכל של היטלר, או בעצם המפלגה הנאצית, הסיור נערך 3 ימים לאחר שהסכמי שביתת הנשק נכנסו לתקפם, מה שאומר שייתכן שהיום המדוייק אינו ה- 23.6.1940, אלא כמה ימים מאוחר יותר, אולי ב- 26, וזה גם מסביר את הסיקור העיתונאי בארה"ב את הסיור בתחילת יולי. כך או אחרת, הסיפור של הביקור בפאריז תועד בוידיאו וגם בתמונות והתאריך המדויק אינו העניין.

היטלר שהה במפקדתו בכפר ברולי דה-פש בבלגיה מ- 6.6.1940 ועד ה- 28.6, עת נסע לשטרסבורג. אגב, לפני הגעתו לברולי דה-פש מרבית האוכלוסיה פונתה על ידי הכוחות של גרמניה הנאצית. סוגיית ביקורו של היטלר לפריז, העלתה את שאלת מצעד הניצחון, שנפסל בסופו של דבר, או במילותיו של היטלר "אנחנו לא במצב רוח למצעד ניצחון, עוד לא הגענו לסוף". היטלר ופמלייתו טסים לשדה התעופה לה-בורז'ה בפריז ונוחתים בערך ב- 5:30. מכוניות שרד פתוחות מחכות להם בירידה מהמטוס. על פמלייתו של היטלר נמנים גם האדריכל אלברט שפאר והפסל ארנו ברקר, שקיבלו מעיל וכובע צבאי כדי שלא יבלטו בפמלייה הצבאית שהקיפה את היטלר.

היעד הראשון, לפי דרישת היטלר הוא בית האופרה הצרפתית, הבניין האהוב עליו בעיר. כתלמיד אמנות לשעבר היטלר טען שתמיד הוקסם מפריז ושרק מידיעותיו הוא יכול לסייר בעיר בלי ללכת לאיבוד, כנראה שכיבוש צרפת נראה לו זמן טוב לבקר, פריז עצמה נכבשה ב- 14.6. התמונות מראות שמיד עם תחילת הנסיעה, היטלר, שישב ליד הנהג, קם ממקומו להביט על העיר תוך נסיעה. הרחובות היו שקטים, עיר כבושה, יום ראשון (ככל הנראה), 6 בבוקר.

פריז עבור היטלר היתה המודל שעל בסיסו יש לבנות מחדש את ברלין רק טוב יותר. אגב, התוכניות לבנייה מחודשת של ברלין על ידי אלברט שפאר כבר אושרו, אך התקציב הועבר לטובת המאמץ המלחמתי. לבד מבנין אחד, שפוצץ לבסוף על ידי הסובייטים, שפאר לא הותיר את רישומו על העיר. שפאר מתאר ביומניו שיחה עם היטלר, בה היטלר מסביר שאין צורך להרוס את פריז, רק להפוך את ברלין ליצירת פאר שתצל על פריז לנצח.

מדריך צרפתי לבן שיער הדריך אותם בבית האופרה, היטלר שמסתבר שהכיר את תוכניות הבנין על בוריין, עצר אותו מבולבל ושאל איך ייתכן שחדר ההסבה אינו מימין לכניסה והמדריך מיהר להסביר שהוא צודק והחדר בוטל בשיפוצים פנימיים שנערכו לא מזמן. היטלר אמר בניצחון למלוויו "הנה, רואים עד כמה אני מכיר טוב את העיר". אותו מדריך, כך נטען, סירב לטיפ של 50 מארק שניתן לו על שירותיו בסוף הסיור.

מבית האופרה הצרפתית, המשיך הסיור לשאנז אליזה, מגדל אייפל, שער הניצחון וקבר נפוליאון. מתישהו במהלך הביקור הוא גם מחליף ממעיל גשם צבאי למעיל בהיר יותר שנראה מאוד לא מתאים על רקע לובשי המדים מסביבו. קבר נאפוליון עורר בהיטלר התרגשות עצומה, בסיומו הוא אמר שזה הרגע הדגול בחייו. יש נקודות מעניינות של דמיון בין היטלר לנפוליאון, אבל זה כבר סיפור אחר. כמחווה לשליט הצרפתי אף הורה על הבאת עצמותיו של בנו מוינה לנוח מנוחת עולמים לצד אביו. לא הרבה אחרי מצב רוחו השתנה ככל הנראה ומיד הורה על הריסת שתי אנדרטאות של מלחמת העולם ה-1, האחת של הגנרל שארל מנז'ן (שהגרמנים לא אהבו במיוחד משום שכאשר פיקד על אזור הריין לאחר מלחמת העולם וחיפש נשים לחייליו הסנגלים, הרגל מגונה שהיה מקובל, אמר שהנשים הגרמניות אינן טובות מדי לחייליו) והשניה של האחות הבריטית אדית קוואל שסייעה לבריחתם של שבויי מלחמה מבלגיה הכבושה.

הכיבוש של צרפת אמנם היה עובדה מוגמרת, אבל הוא לא חל על הרוח הצרפתית. באקט של מרי, נותקו הכבלים של המעלית במגדל אייפל כדי שאם הגרמנים ירצו לעלות לראש המגדל הם ייאלצו לעלות במדרגות. הטענה הצרפתית היתה שלא ניתן למצוא חלקי חילוף בגלל המלחמה, אבל ראוי לציין שמיד עם שחרור פריז, תוקנו הכבלים בתוך מספר שעות והמעליות חזרו לעבוד כסדרן. חיילים גרמנים נאלצו לעלות במדרגות עם דגל צלב הקרס, אלא שהדגל שהצליחו לתלות היה ככל הנראה גדול מדי והועף לאחר כמה שעות והגרמנים נאלצו שוב לתלות דגל, הפעם קטן יותר. אגב, עם כל אהבתו לפריז, היטלר הורה על החרבת העיר כאשר כוחות בעלות הברית היו בשעריה, אך סירוב הפקודה של הגנרל דיטריך פון קולטיץ הציל את העיר מהרס.

לפי התיעוד של שפאר, בתום שלוש שעות סיור אמר היטלר: "זה תמיד היה חלום שלי לבקר בפריז, אני לא יכול להסביר עד כמה אני שמח שהחלום הזה התגשם". בערב, בבלגיה, כבר אמר לשפאר "תמיד תהיתי אם יש להרוס את פריז, אבל כשאנחנו נסיים לבנות את ברלין, היא תהיה בצלה, אז למה להרוס אותה?". על הביקור בפריז הוא הוסיף לדבר עוד חודשים אחר כך. 

פגישתם הראשונה של צ'רצ'יל ודה גול

3 טיטאנים, מי יותר מי פחות, ידע העולם בין 1940 ל- 1945, הם הובילו לניצחון על הנאצים יחד עם הסובייטים ב-1945 ונתפסו באופן טבעי כבעלי ברית. אבל בין הצלחתם להוביל את העולם החופשי ותדמיתם כשילוש מסונכרן ובין האמת מלאת המאבקים המרחק רב. קצרה היריעה מלהכיל את מערכת היחסים בין השלושה ואולי לאורך זמן נרחיב יותר. הפעם נתמקד התחילת הקשר בין צ'רצ'יל לדה גול.

ב- 9 ביוני 1940 נפגשו לראשונה צ'רצ'יל ושארל דה גול, וצריך להבין את הרקע. נתחיל ב- 10 במאי 1940, עם תחילת הפלישה הגרמנית לצרפת ולארצות השפלה. זה מסיים את תקופת השקט הדרוך של "המלחמה המדומה", בה למעשה התבצרו כוחות צרפתיים בקו מאז'ינו והגרמנים בקו זיגפריד במשך כחצי שנה. ראשונה נופלת לוקסמבורג, והגרמנים ממשיכים במבצע הסחת הדעת אל הולנד ובלגיה. ב- 13 במאי חוצים הגרמנים את המז, ויומיים אחרי מקבל צ'רצ'יל שיחת טלפון מראש ממשלת צרפת ריינו שמתריע על תבוסתה המתקרבת של צרפת. צ'רצ'יל, שמבין את חומרת המצב, טס כבר למחרת לפריז. שם הוא מבין שהמורל נמוך והתבוסה נתפסת כבלתי נמנעת, הגישה הצבאית השמרנית הצרפתית נחלה כישלון מול גרמניה.

לא הרבה אנשים ראו בתבוסה הצרפתית גזירת גורל, אחד מהם היה שארל דה גול, שהמצב הנוכחי החזיר אותו לעניינים. עד למתקפה הגרמנית הוא היה מנודה בשל רעיונות צבאיים שלא התקבלו יפה פוליטית. הבלאגן בצרפת מספק לו את האפשרות לזרוח (מקומית) ואף לנסות את השיטות הצבאיות החדשניות שלו. ב- 15 במאי הוא מתמנה למפקד הדיוויזיה הרביעית המשוריינת באזור העיר ליון. הפשיטות המשוריינות שערך היו מוצלחות אך למעשה לא הייתה להן השפעה גדולה במיוחד על המערכה, אלא בעיקר למוניטין של דה גול.

נקפוץ לתחילת יוני – לוקמסבורג, הולנד, בלגיה וצפון צרפת בידי גרמניה הנאצית, הצבא הצרפתי מפורק ומרבית כוחות החיזוק הבריטיים חזרו לאנגליה. בצרפת מתחזקת התחושה שאין ברירה אלא להיכנע חד צדדית, בעיקר לאחר דנקרק והתמוטטות קו וייגאן. דה גול מתמנה לתת-שר ההגנה ואיש הקשר עם בריטניה. כך אנחנו מגיעים ל- 9 ביוני, יום לפני עזיבת הממשלה הצרפתית את פריז, כאשר ראש הממשלה ריינו עדיין מסרב להיכנע, הוא ייאלץ להתפטר שבוע אחרי.

צ'רצ'יל ודה גול נפגשים, ריינו שולח את דה גול לפגישה במטרה לשכנע את צ'רצ'יל לחזק את המתקפה האווירית מתוך הנחה שזה מה שיציל את צרפת. הוא לא מצליח לשכנע את צ'רצ'יל שמאמין שהמערכה על צרפת אבודה. הפגישה הראשונה בין השניים למעשה תגדיר את מערכת היחסים שלהם מההתחלה. היתה שם המון הערכה הדדית, עם זאת לא היתה שם אהבה, מהצד של צ'רצ'יל אולי אפילו סלידה. ניתן לראות בצ'רצ'יל פרנקופיל, אך הזדהותו המוחלטת של דה גול עם גיבורים צרפתיים כמו ז'אן ד'ארק ונפוליאון היתה מרגיזה בעיניו והוא לא חסך מדה-גול התנשאות. 

בין שני המנהיגים, צ'רצ'יל ודה גול, עמדה לא רק המציאות אלא היסטוריה רבת שנים של איבה צרפתית-בריטית. מצד שני היה ביניהם גם הרבה דמיון וכל אחד העריך את הפטריוטיזם של השני ויחד הבינו כי שיתוף הפעולה ביניהם הוא האינטרס האמתי, בהנחה שהמטרה היא להביס את גרמניה והנאציזם. לבד משיקולים פרקטיים והעדר שותפים אחרים, ההתרשמות החיובית בכל זאת של צ'רצ'יל מדה גול היא כנראה בין הסיבות להחלטת צ'רצ'יל לתת לדה-גול גישה לשדר ב-BBC.

השבוע מה- 10 עד ה- 17 ביוני 1940 הוא קריטי. צ'רצ'יל וריינו מנסים לחזק, יחד עם דה-גול את הקו המיליטנטי, המתנגד לכניעת צרפת. במקביל מתחננים ריינו וצ'רצ'יל בפני רוזוולט שיצא פומבית בהצהרת תמיכה בצרפת ובריטניה, אך רוזוולט לא מוכן. גורלה של צרפת נחתם. ב- 16 היוני ריינו מתפטר ופאטן מתחיל במו"מ לכניעה. דה גול מרגיש את האדמה בוערת מתחת לרגליו ובתרגיל הסחה בורח ללונדון ומשאיר את צרפת להירמס תחת הנאצים. זה לא פעל לטובתו, היו שראו בזה רמיסת כבוד האומה.

ב-18.6 דה גול כבר ב-BBC בנאום ממונה לקוחה השורה "צרפת אולי נוצחה בקרב, אך לא במלחמה". זה היה נאום חשוב בהיסטוריה של צרפת, אם כי באותה תקופה יש לציין מרבית הצרפתים לא נהגו להקשיב לשידורי ה-BBC, לא שאני רומזת שהם עושים את זה עכשיו. העיתונות הצרפתית ציטטה את הנאום וה-BBC  שידר אותו מספר פעמים בימים שאחרי. בסופו של דבר זה היה נאום שהוכיח שהרוח הצרפתית התנגדת לנאציזם לא נכנעה. מבחינת צ'רצ'יל לא היה חשוב מזה, הוא ידע בעצמו את כוחן של מילים על המורל הלאומי.

פעולותיו של דה גול מיד אחרי ובעיקר הקמת הכוח "צרפת החופשית" היו חיוניות להמשך המאבק הצרפתי ולמאבק בנאציזם בכלל, גם אם התנהלותו של דה גול לא היתה בהכרח בקונצנזוס. דה גול, שהיה מודע לאוקסימורון בפטריוטיות בגולה, היה עסוק בשמירת האינטרס הצרפתי כמו שהוא ראה אותו, ופחות או יותר הצליח לעצבן את כולם. לצ'רצ'יל מיוחס המשפט שדה גול הוא הז'אן ד'ארק שלו, רק ששום בישופ שלו לא מצליח להעלות אותו על המוקד. מצד שני דה גול היה צרפת החופשית והוא לא היה מצליח לעשות את זה ללא התמיכה של צ'רצ'יל.

דה גול שהבין שרק משרד בלונדון וכמה אלפי לוחמים זה לא מספיק, פנה לאפריקה ולמזרח התיכון. ההתערבות שלו הצליחה לעצבן גם את הבריטים וגם את האמריקאים שבשל אינטרסים צולבים בהחלט שיתפו פעולה עם משטר וישי. דה גול חשש שהוא נבגד אך בסופו של דבר דה גול וצ'רצ'יל הצליחו להתגבר על העניין, העובדה שבדצמבר 1941 ארה"ב נכנסה למלחמה בהחלט סייעה לעניין. אבל מערכת היחסים בין השלושה היא כבר נושא לסיפור אחר.