אינני נוכל, אמר הנשיא והאמין בזה

היום ב-1973 התרחשה התפנית הגדולה שהאיצה את תהליכי ההדחה בקונגרס והביאה להתפטרותו של ניקסון, בארה"ב זה כונה "טבח מוצאי שבת"

במאי 1973 מונה ארצ'יבלד קוקס לחוקר מיוחד לפרשת ווטרגייט על ידי התובע הכללי אליוט ריצ'רדסון, ב- 15.10 מגיעות לתובע הכללי השמועות שניקסון מעונין לפטר את קוקס. סגנו, וויליאם רקלסהאוס, העריך שאין מה לדאוג - ניקסון לא יעשה את זה וזה לא יעבור בציבור האמריקאי. הוא צדק רק בחלק השני של המשפט.

ניקסון רצה בפיטוריו של קוקס כי האחרון דרש מניקסון להעביר לו את סרטי ההקלטה מהשיחות שקיים בבית הלבן. ניקסון כמובן לא העלה בדעתו להעביר את הקלטות מכל הסיבות הברורות. הסמכות לפטר את קוקס היתה נתונה בידיהם של התובע הכללי וסגנו. ב-20.10.73 שניהם סרבו להוראת ניקסון לפטר את קוקס והתפטרו בעצמם. התובע הכללי שמונה כממלא מקום פיטר את קוקס. ההחלטה השגויה של ניקסון הניעה את תהליכי ההדחה בקונגרס והביאה להתפטרותו.

הכל מתחיל כאשר ב-17.6.1972 מבחין איש ביטחון במתחם ווטרגייט, כתובתו של המטה הדמוקרטי, חושד בפריצה ומזעיק את משטרת וושינגטון. המשטרה עוצרת 15 חשודים, חמישה מהם חברים בוועדה לבחירה מחדש של הנשיא ניקסון. מכאן מתחילה להתגלגל פרשיה שתסעיר את וושינגטון עוד שנים ומאורעות החודשים האחרונים הופכים אותה לרלוונטית היום לא פחות מאשר לפני 44 שנים.

לוקח זמן עד שהחרא מגיע למאוורר, אבל כניסת ה-FBI  לחקירה מגלה פרטים נוספים הקושרים את הנשיא לשערורייה. הפרטים מודלפים ("גרון עמוק", זוכרים?) מהבית הלבן נשמעות רק הכחשות גורפות. בספטמבר מוגש כתב אישום נגד הפורצים, ההדלפות נמשכות וב-7 בנובמבר 1972 זכה ניקסון בבחירות ברוב עצום, ונבחר לכהונה שנייה. בינואר 1973 נפתח המשפט, במקביל בפברואר החליט הסנאט על הקמת ועדה מיוחדת לחקר פעילות הבחירה מחדש של הנשיא ניקסון. להזכירכם, במאי גם מתחיל בעבודתו החוקר המיוחד ארצ'יבלד קוקס.

דיוני הוועדה החלו ב-17 במאי והשימועים סוקרו ברשתות הטלוויזיה, אחוזי הצפייה הגבוהים היו מכה פוליטית כואבת לניקסון. כאשר הובהר מעל לכל ספק כי יש הקלטות, של למעלה מעשר שעות, מהחדר הסגלגל, התעקש קוקס לקבל אותן, אך ללא הועיל. לתביעתו הצטרפו חברי ועדת החקירה של הסנאט, שאף הוציאו, בסופו של דבר, צו לזימון להקלטות. ניקסון החליט לשלוף את קלף החסינות וסירב לחשוף אותן.

מסירת הקלטות מתגלגלת בערכאות השיפוטיות השונות ואנחנו מגיעים ל-19.10.1973, ניקסון מבין שהתובע הכללי ועוזרו לא ישתפו אתו פעולה ולא יפטרו את קוקס והוא מציע פשרה שתמציתה – הקלטות לא ימסרו אבל סיכום שלהן יעשה על ידי הסנאטור הדמוקרטי ג'ון סטניס. כמובן שקוקס מסרב וניקסון נלחץ ודורש רשמית את התפטרותו של קוקס. כזכור, ריצ'רדסון, התובע הכללי ורקלסהאוס, סגנו, מסרבים ומתפטרים במחאה. הם מבקשים מהבא בסניוריטי של משרד המשפטים, ריצ'רד בורק, לא לסרב והוא אכן מקבל את התפקיד מחשש לחוסנה של המערכת ונאלץ לפטר את קוקס.

המתקפה על משרד המשפטים האמריקאי במוצאי שבת אלה הפכו לסערת היום בקונגרס ובציבור האמריקאי. ביום אחד הגיעו יותר מ-50,000 מברקים מאזרחים מודאגים לוושינגטון ו-21 חברי קונגרס קראו להתחיל בתהליך הדחה. האמון בניקסון נשבר, ב-1.11.1973 הוא ממנה חוקר חדש, לאון ג'וורסקי, בניסיון לקנות מחדש את אמון הציבור וב-17 לחודש במסיבת עיתונאים, גם מטביע את הביטוי "אינני נוכל" שהפך לקלאסיקה אירונית מודעת לעצמה, אבל יותר מכל הפך למורשת שלו וזו לא אחת להתפאר בה. פחות משנה אחר כך גם אמר שאינו מהמוותרים, לא הרבה אחרי התפטר.

במאי 1974 הוועדה המשפטית של הסנאט החלה לבדוק את אפשרות תהליך הדחת הנשיא ובמקביל הקונגרס החל לבחון את האשמת ניקסון בהתנהגות בלתי הולמת. ב- 24.7.1974 פוסק בית המשפט העליון, פה אחד, שעל ניקסון למסור את הקלטות. בסוף יולי, ועדת המשפט של הקונגרס החליטה להאשים את הנשיא במניעת צדק, ניצול כוח לרעה וזילות הקונגרס. ב-8.8.1974 מודיע ניקסון, בנאום שמשודר מחוף לחוף, על התפטרותו מהנשיאות.

סיפור על מעצבת הפנים של היטלר ואמונה טפלה

גרדי טרוסט והיטלר ביום חנוכת מוזיאון האמנות הגרמנית במינכן, 18.7.1939

פאול טרוסט היה אריכטקט גרמני. נולד ב-17.8.1878, למד בדרמשטדט אכיטקטורה והחל לעבוד במשרדו של מרטין דופלר במינכן. ב-1904 פתח משרד משל עצמו והיה באסכולה הגרמנית שנמנעה מקישוטי בניה מיותרים ודגלה בקווים מינימליסטיים, אבל הוא לא התבלט בכישרון יוצא דופן ולא נמנה על חשובי הארכיטקטים הגרמניים של אותה תקופה. ב-1925 התחתן עם גרדי אנדרסן, בתו של סוחר אמנות שעבדה בעצמה במקצוע. עד שב-1930, דרך המו"ל הנאצי הוגו ברוקמן, הוא פגש את אדולף היטלר. היטלר כל כך מצא חן בעיני שהוא התעקש שגם גרדי תיפגש אתו. הפגישה הובילה לחברות אמיצה בין השניים, גרדי והיטלר, כן? ב-1932 הזוג טרוסט מתפקדים למפלגה הנאצית, אם כי יש עדויות שטרוסט היה חבר כבר מ-1924.

היטלר עצמו רצה בצעירותו ללמוד אמנות וארכיטקטורה, אך נדחה וכזכור היתה לו חיבה עמוקה למקצוע שהתבטאה גם בשאיפתו לשנות את פני גרמניה כולה. היטלר ראה בו מנטור והפך אותו לארכיטקט החשוב בגרמניה, כל עבודת בניין, כל מוסד רשמי, עברו קודם אצל טרוסט. את כל מה שהיטלר ידע על ארכיטקטורה הוא גמע בצמא מטרוסט. לכן גם יצא נגד ארכיטקטורה קלאסית וחיקוי העבר וטען שמבנה צריך לייצג את הפונקציונליות שלו. אלברט שפאר, מי שלימים יהיה האכיטקט של היטלר, סיפר שהיטלר לא יכול היה לעצור את התלהבותו עם כל מפגש והיה פונה אל טרוסט ושואל: "אני לא יכול לחכות, אדון פרופסור, האם יש משהו חדש?"

ב-1931 הוא חנך את הבית החום במינכן, מרכז המפלגה הנאצית בעיר. אחת העבודות שהוטלו על טרוסט היתה בניית "בית האמנות הגרמנית במינכן". אחרי שאושרו התוכניות, הוחלט על טקס הנחת אבן הפינה ב-15.10.1933, שאף הוכרז כ"יום האמנות הגרמנית". טרוסט עיצב למאורע פטיש מיוחד מכסף עבור היטלר. מגיע היום הגדול והטקס מתנהל בהוד והדר נאציים, היטלר מכה בפטיש באבן הפינה, אך הפטיש, אבוי, נשבר.

4 חודשים אחרי טרוסט מת ממחלה ואלברט שפאר צוטט את היטלר כאומר: "כשהפטיש נשבר ידעתי מיד שזה סימן מבשר רעות, חשבתי שמשהו רע עומד להתרחש. עכשיו אנחנו יודעים למה הפטיש נשבר, הארכיטקט נידון למוות." מסתבר שגם היטלר סבל מבעיה של אמונות טפלות.

מותו של טרוסט היה מכה גדולה להיטלר ברמה האישית והוא נשאר בקשר הדוק עם אלמנתו של טרוסט, גרדי, שהמשיכה לנהל את עסקיו של בעלה ואף הביאה לסיום פרוייקט בית האמנות, שנחנך ב-18.7.1939 שגם הוא כמובן הוכרז כיום האמנות הגרמנית. היא עסקה בעיצוב פנים ואף עבדה עבור היטלר, אם אני לא טועה היא אפילו עצבה את לשכת הקאנצלר בברלין ובכל מקרה היתה מעצבת הפנים החביבה עליו. אגב, היא היתה חברה טובה של וינפרד ואגנר, כלתו של ריכאד ואגנר ומנהלת הפסטיבל בביירוית. גרדי היתה במעגל הקרוב אל היטלר וניסתה לשנות את תדמיתו מדיקטטור לג'נטלמן, על חלק מהעיתונאים זה עבד תקופה מסוימת, אבל ההיסטוריה מלמדת שזה לא ממש הצליח לה.

כאשר עבדה כמעצבת פנים של היטלר מחד לא חששה לסייע, לפחות זמנית, למעצבים יהודים שהיא רצתה לעבוד איתם, אבל מאידך גם השתמשה ברכוש יהודי מוחרם בעבודותיה. אחרי המלחמה היא נשפטה, אך לא נמצאה כבעלת קשר ישיר לזוועות שביצעו הנאצים, אם כי היא תמכה בנאצים עד הסוף, והיא נקנסה ואף נאסר עליה לעבוד תקופה. היא מתה ב-2003 בגיל 98 בגרמניה. בין המכתבים שהתגלו אחרי מותה נמצאו גם מכתבי בקשה מיהודים אפילו ממחנות ריכוז, ככל הנראה היא לא עשתה דבר כדי לסייע.   

פול בוגל - לוחם חירות מג'מייקה

אני לא יודעת מה אתם יודעים על ג'מייקה, אבל היא בטח לא רק רגאיי ובוב מארלי או ספורטאים מוכשרים ואוסיין בולט, אז קצת רקע. בשפה המקומית שאי-מייקה היא ארץ המים והעצים וזה מאוד מתאים לאי הזה שנמצא בים הקאריבי זה הפך לג'מייקה בגלל הספרדים.

לא ידוע מתי הגיעו אליה מתיישביה הראשונים, בני שבט האראווק והטאינו, שבטים מקומיים ממרכז אמריקה, אבל בטוח שבאלף הראשונה לפנה"ס כבר היו שם. שלא במפתיע גילוי האזור על ידי ספרד הסב לאוכלוסייה המקומית רק צער. אגב, מילים כמו הוריקן, טבק, אבוקדו, בטטה, ברביקיו, גויאבה וקאנו? המקור שלהן שם.

במאי 1494 הגיע אל ג'מייקה כריסטופר קולומבוס, אגב הוא בטעות יתקע שם למשך שנה ב-1503 אחרי שספינתו תיטרף במפרץ ליד. יותר מזה המלך והמלכה העניקו את ג'מייקה למשפחתו של קולומבוס. השליטה הספרדית בג'מייקה נמשכת כ-161 שנים, אם כי ג'מייקה היתה מאכזבת כי לא נמצא בה זהב ולכן שימשה רק כבסיס צבאי ונקודת ציוד.

בתחילה הספרדים נקטו במדיניות של שיעבוד המקומיים, כך הם הצליחו פחות או יותר להכחיד את המקומיים על ידי עבודה קשה או מחלות שהגיעו ביבוא אישי מאירופה. הנשים המקומיות לא רק הפכו לשפחות, רובן נלקחו על ידי הספרדים כנשות-חיק, אבל שהביטוי הרומנטי הזה לא יבלבל אתכם, רובן נאנסו באכזריות וקיבלו יחס מחפיר, זה גם הוביל ליצירת קבוצת אוכלוסייה גדולה של "בני תערובת". זה מביא את ספרד לייבא עבדים לאזור, רובם עבדים אפריקאים שעברו קודם בספרד וידעו כבר ספרדית.

כמה שנים של קרבות ומהומות והאי עבר לשליטה בריטית ב-1655. כשמתחיל שגעון הסוכר, בריטניה מכריחה את המקומיים לעבור מגידול מקומי של טבק וכותנה לגידול קני-סוכר ומתחילה ביבוא מסיבי של עבדים מאפריקה. כך או אחרת כמאתיים שנה היתה ג'מייקה מפעל ענק לייצור סוכר מאוכלסת בעבדים אפריקנים. כך אנחנו מגיעים למאה ה-19, אוכלוסיית העבדים היא הגדולה באי, אין ממש ילידי המקום יותר, מה יש? לבנים פריבילגים, לבנים קשי-יום, ספרדים לשעבר במושבות אוטונומיות בפיקוח, לא לבנים חופשיים (אותם "בני תערובת") וכ-75% עבדים, ייתכן שאף יותר.

אני מדלגת על כמה שנים בהן היו מרידות עבדים שונות ומתקדמת ל-1834, אז מבטלים הבריטים את העבדות ומתחילים לייבא עובדים. בכל מקרה המצב של מרבית האוכלוסייה, איך נאמר? לא משהו. והנה אנחנו מגיעים סופסוף לסיפור - המרד במוראנט ביי. השנה 1865 ולגיבור הסיפור שלנו קוראים פול בוגן. מיהו? ג'מייקני, חופשי, כומר, לוחם חופש וגיבור לאומי וזה הסיפור שלו.

הוא נולד ב-1822 לאם חופשיה ואב לא ידוע אך גדל אצל סבו לאחר מות אמו וחונך בהקפדה. משפחתו היתה אמידה. לכן, היה בין 104, מתוך כ-3,500, הג'מייקנים בעירו שעברו את בחינות זכות ההצבעה ויכלו להרשות לעצמם לשלם עבורה. ב-1954, אחרי שקיבל את תוארו, בנה כנסיה בעיר סטוני-גאט ועמד בראש הקהילה ומקביל גם היה פעיל פוליטי ובעיקר תמך בפוליטיקאי אפרו-ג'מייקני בשם ג'ורג' וויליאם גורדון, שגם הסמיך אותו לכמורה.

אמנם העבדות בוטלה אבל מצב המקומיים לא הוטב, אם לא הורע כי לאף אחד לא היה אינטרס לדאוג להם לאוכל או לטיפול רפואי. המערכת המשפטית לא נטתה לטובתם, המיסים הוכבדו, האבטלה גברה וב1865 נשלח פול בוגן בראש משלחת שנועדה לשטוח את בעיות האוכלוסייה המקומית למושל הבריטי, אדוארד ג'ון אייר שישב בספניש-טאון.

מיותר לציין שהמושל סירב לפגישה. ב-7 באוקטובר, בזמן שבוגל בעיר, מגיעה שלב הקראת הדין במשפט של אפרו-ג'מייקני המואשם בהשגת גבול כי חצה מטע עזוב ובוגל וחבריו מחליטים לצפות. כאשר אנשי המשטרה מחליטים לאסור את אחד מתומכי בוגל רק על עצם הנוכחות במשפט, בוגל ואנשיו מתקוממים ומונעים את המעצר ומההתלהבות מתקוממים על פסק הדין של הנאשם ומכריחים את המשטרה המקומית לשחרר אותו.

הם חוזרים לסטוני-גאט רק כדי לגלות שהוצא צו מעצר נגדם. כאשר המשטרה הקולוניאליסטית מגיעה לעצור את בוגל, תומכיו נאבקים בהם ומצליחים לגרום לשוטרים לסגת. אבל את ההזמנה למשפט הם מצליחים להעביר.

ב-11 באוקטובר, בוגל ואחיו מוזס (אתם יכולים לקרוא לו משה אבל למה?) יצאו בראש מצעד של 300 איש לבית המשפט במוראנט ביי, הם לא ידעו מה מצפה להם ולמרות שהגיעו וחלקם אחזו במצ'טות, הם בוודאי לא ציפו למיליציית מתנדבים שתקבל אותם ברובים מכוונים. 7 מפגינים נהרגים במקום. אבל המפגינים לא נרתעים, הורגים כ-15 אנשי מיליציה ומשחררים כ-51 אסירים. אבל עכשיו זה כבר הופך למרד וכוחות צבאיים מוזעקים לעיר לדכא את ההתקוממות.

בזמן הדיכוי הברוטלי נרצחו כ-439 מקומיים, 354 נעצרו והוצאו להורג וכ-600 נענשו בהצלפה או מאסר, סטוני-גאט נהרסה כליל. ב-24 באוקטובר נתפס בוגל, עבר משפט שדה ונתלה בו ביום. יום לפני הובא למשפט חברו גורדון, שכלל לא היה קשור למרד והוצא להורג במשפט בזק. בסופו של דבר ב-1866 הוקמה ועדה לחקירת המרד והמושל נמצא אשם ברצח אך לא הובא למשפט. ג'מייקה "זכתה" במעמד של מושבה שמשמעו שלטון ישיר מאנגליה. ב-1962 קיבלה ג'מייקה את עצמאותה וב-1969 הוכר פול בוגל כגיבור לאומי ג'מייקני.  

מצעד הנשים 1789

אוקטובר 1789, פריז, לא תקופה טובה להיות פריזאי. התקוות שנתלו במהפכה הצרפתית לא מוכיחות את עצמן. שוויון, אחווה וחירות הם אידיאלים נהדרים והטריקולור הוא גאווה עצומה, אבל עם זה לא הולכים לשוק. לא שיש משהו לקנות בשוק. יום יום חוזרים פריזאים בידיים ריקות לביתם אחרי יום שלם של עמידה בתורים ללחם ולא חשוב שלחלק מהם כיכר לחם אחת היא משכורת חודשית. הרעב גדול. אוקטובר מביא המון תקוות שהיבולים שסופסוף הצליחו ונקצרו יביאו הקלה, שההסכמים ליבוא דגנים שכבר נחתמו ימלאו קצת את המזווים הריקים, למרות האכזבה המדינית הגדולה מהמלך שבעיקר נטה למסמס החלטות.

המירמור רק גדל כאשר שמועות הגיעו לעיר בדבר קבלת הפנים שזכו לה חיילי המשמר החדש שהגיעו כדי לחזק את משמר המלך. השמועה אמרה שהמשתה בוורסאי היה מושחת ומלא באוכל ויין, שחיילי המשמר השתינו על דגלי הטריקולור ושכל זה נעשה לעיניו המשועשעות של המלך. קצת פייק ניוז כי ככל הנראה כל מה שהיתה שם זו חגיגת סביאה רצינית שהמלך היה בתחילתה ורק לזמן קצר ומוגבל. השמועה הזו התסיסה רבים ותסיסה על בטן ריקה היא מסוכנת כידוע.

רחובות פאריז רחשו מתיאוריות קונספירציה והשמועות על החפלה רק העצימו את הזעם והביאו לפרוץ הפגנות ספונטניות ברחבי פאריז ב-4 באוקטובר. כלומר ספונטניות בעירבון מוגבל, למחאה העממית הזו היו מנהיגים בפאריז ובעיקר קלוד פורניר לה-רטייה, הידוע בכינוי "האמריקאי" שהיה נואם בחסד והעיקר ידע להסית את ההמונים והפעם היה מאחורי תיאוריית הקונספירציה בקשר למלך ושריו, שרוצים להרעיב את העם עד לכניעת העם. זה תפס. לנשים נמאס הן לא רק סירבו למחיר המופקע ולרעב, הן גם סירבו לחיות בחוסר וודאות לגבי מה יקרה מחר. בקיצור הו החליטו לקחת עניינים לידיים.

ובאמת ב-5 באוקטובר הן לוקחות סכינים, קלשונים, פטישים וכאלה ויוצאות להפגין ברחובות. כבר בבוקר נאסף קהל שמוערך בין 5000 ל- 10,000 איש, בעיקר נשים מול הוטל דה-ויל, כלומר בית העירייה. נקצר – הן מחליטות לצעוד לוורסאי לדרוש מהמלך שיוקיע את חוסר הכבוד של המשמר למהפכה ובעיקר שידאג לרעבונן. הן מצטיידות בנשק שהן מוצאות בבית העיריה ומלווה אותן משמר מתנדבי הבסטיליה ובראשם סטניסלס מיילארד.

18 קילומטר מפרידים בין פאריז לוורסאי והגשם לא מפסיק לרדת והנשים צועדות כשש שעות בדרכי העפר. לאט לאט מתגבשת ההחלטה "הספונטנית" שיש להחזיר את המלך לפאריז ולדרוש ממנו לבצע תיקונים נדרשים. החצר בוורסאי באותה תקופה היתה פתוחה, מספרים שגם פשוטי העם יכלו להגיע ולראות את חדרי השינה של המלך. באותה תקופה גם יושבת שם האסיפה המכוננת והמפגינים הרבים, שיש שאמדו אותם ב-30,000 ותודו שזה המון, מגיעים לתוככי האולמות. המלך מצווה על אנשי המשמר לא להילחם ככל הנראה כדי למנוע שפיכות דמים מיותרת. מהעדויות עולה שמיראבו ורובספייר התרועעו עם המפגינים והקשיבו לתלונותיהם.

מתחיל משא ומתן, 6 נשים נקראות לשיחה עם המלך, הוא מבטיח להן שיעשה כל מה שביכולתו להקל על פאריז המורעבת. הוא בכלל מלא בהבטחות כרימון איך יפעל למען חקיקת רפורמות ומימוש הצהרת זכויות האדם. את מרבית המפגינים זה מספק והשעה כבר מאוחרת, הם נערכים לישון בארמון. אבל פלג אחד בקרב המפגינות היה פחות פייסן וטענו שאין לסמוך על המלך או המלכה. 

בבוקר של ה-6 בחודש הן מצליחות לחדור לארמון המלך דרך פתח לא מאובטח. הן מנסות לפרוץ לחדר השינה של המלכה, אבל איש משמר מגלה אותן ומתחיל לירות, עד שהן מכניעות אותו, אם היה לכן ספק לגבי נחישותן, המלכה מצליחה לברוח דרך מבוך חדרי השינה ויש להניח שזה מציל את חייה. החייל שירה עליהן מצא את מותו האכזרי ולאורך היום הוא לא יהיה היחיד. ייתכן שראשיהם שופדו על חניתות, על ייתכן שגם לא, כך או אחרת גופותיהם לא סולקו.

חיילי המלך נשלחים להרגיע את הרוחות ולמנוע שפיכות דמים, בעצתו של לאפאייט המלך מחליט לשאת את דבריו ממרפסת ההמון ומארי אנטואנט מפגינה המון גבורה כשהיא ניצבת שם לידו, להזכירכם יש מפגינים עם רובי מוסקט בקהל. דווקא ההתרחשות הזו מפגינה הכי טוב את הדואליות בין המונרכיה למהפכה. אמנם העם שאף למונרכיה חוקתית, אולם גם המתנגדים הכי גדולים לא הראו עוינת לתפקידו של המלך והרי לכם על רגל אחת משמעותה של פטריארכיה. אגב זו הסיבה שרבים נטו להדביק את המקור לבעיות למלכה ויועציה אבל אם נתחיל לדבר על התככים בארמון המלוכה, הסיפור הזה לא ייגמר לעולם.

אחר הצהריים של ה-6.10 המלך, המלכה, משפחתם ופמלייתם עולים על כרכרות, מלווים בעשרות אלפי המפגינים הם מתחילים את דרכם לפאריז. אם ה-14 ביולי, יום הבסטיליה, סימן את הניצחון על המונרכיה האבסולוטית, ה-6.10 היה הניצחון על המלך עצמו.

עם הגיעם לפאריז שוכנה המשפחה המלכותית בטילרי, שהיה הרבה פחות זוהר מוורסאי. הארמון בוורסאי חיכה לשובו של לואי ה16, אבל הוא כבר לעולם לא יחזור אליו. האסיפה המכוננת התכנסה גם היא בטילרי ובעצם המהפכה הפריזאית הזו הפכה את המלך לאסיר המהפכה. 18 חודשים היו בני משפחת המלוכה כלואים שם עד לניסיון הריחה הראשון והאחרון שלהם. 

ב1792 הובא המלך למשפט ובינואר 1793 הוצא להורג בפומבי, אחר כך חוסלה המשפחה כולה, לבד מבת אחת. אז תתחיל תקופה של טרור מהפכני אבל זה כבר סיפור אחר.

על באבי יאר אין יד ואין מצבת - 76 שנים

היום לפני 76 שנים החלו יומיים של טבח ליד קייב אוקראינה, במקום ששנתיים אחרי כבר יהיה שמו חקוק בהיסטוריה האנושית ושמו יעביר צמרמורת בשומעיו. 34,000 יהודים נרצחו בבאבי יאר ביום כיפור תש"ב, 29-30 בספטמבר 1941. כ-100,000, ואולי יותר, בני אדם, רוסים, אוקראינים, צוענים ויהודים, עוד ירצחו בשנתיים הבאות באותו מקום בדיוק, לשם כך גם יהרס חלק מבית הקברות היהודי שהיה במקום, שאגב השנה יוצגו במקום לאחר שחלקן חולצו ושופצו.

ב-19.9.1941 נכבשה קייב, אחרי 45 ימי לחימה קשים. רבים מיהודי העיר גויסו לצבא או הצליחו לברוח לרוסיה הסובייטית, בעיר נותרה קהילה בת כ-60,000 יהודים, רובה נשים, מבוגרים, ילדים וחולים. תאי ההתנגדות לנאצים מצליחים לפוצץ שתי מפקדות נאציות בעיר ומספר מבנים נוספים והנאצים סופגים מאות אבדות. למרות שהאוכלוסייה היהודית לא לקחה חלק פעיל בהתנגדות, יהודי שנתפס ונהרג בניסיון לחתוך צינור מים היה התירוץ להחלטה של ראשי הזרועות הביטחוניות הנאציות בקייב ב-26.9.1941 על חיסול הקהילה, על ה"מבצע" פיקד פאול בלובל, מפקד הזונדרקומאנדו והאיינזצגופה C.

ברחבי קייב פורסמו הודעות שקראו ליהודי העיר להתייצב ביום שני, 29 בספטמבר, ערב יום כיפור, ב-08:00 בבוקר, עם כסף מסמכים, בגדים חמים ואוכל לשלושה ימים. לא נאמר מה המטרה, אבל הדרישה לבגדים חמים ואוכל גרמה לאנשים להיות אופטימים. האיסור לגעת ברכוש היהודי שיישאר גם הותיר תקווה שרכושם יחכה להם או ישלח אליהם בהתאם למקום המגורים החדש. ההוראה היתה ברורה וכמוה גם האיום שמי שלא ייענה לדרישה יירה במקום. לפי העדויות, הנאצים ציפו להיענות של לא יותר מ-6,000 יהודים, אלא שהגיעו פי יותר מחמישה.

מי שהגיע, בהתאם לדרישה, הוצעד ברחוב מלא בשוטרים לעבר בית-הקברות היהודי, שהיה למעשה חלק מבאבי יאר, שם חשבו שיאספו ע"י הרכבת בגלל הקרבה לפסי הרכבת. בפועל, הם אולצו למסור את חפציהם ולהתפשט. המקום, בסך הכל 10 ק"מ צפון-מערבית ממרכז העיר, גודר בתיל והשמירה הופקדה בידי שוטרים, גרמנים ואוקראינים, וחיילי הזונדר-קומאנדו, איינזצגרופה C והוואפן אס.אס. אז נדרשו הקורבנות להתקדם בקבוצות קטנות לעבר הגיא, שם נורו מנשק אוטומטי וגופותיהם נפלו לגיא. הכמות הגדולה מהמצופה של קרבנות, אילצה את הנאצים לחסוך בתחמושת וכל כדור נורה כך שיהרוג שניים.

33,771 יהודים ביומיים. ככל הנראה 29 שרדו את התופת, רובם תוך התחזות למתים. את היורים החליפו כל כמה שעות, אבל הרצח לא נפסק לשנייה. השמועות הגיעו לעיר, מרבית האוכלוסייה המקומית סירבה להאמין, אבל תוך ימים נעלמו כל הספקות, בעיקר כאשר משאיות עם שלל ממוין החלו לעזוב את האזור. בין ה-1 באוקטובר עד ל-3 באוקטובר נרצחה כמעט כל הקהילה, אלה שהצליחו להתחבא נחשפו בעיקר בשל שיתוף הפעולה של האוכלוסיה המקומית. עד ה-11 באוקטובר נרצחו למעלה מ-50,000 יהודים.

כאמור, בשנתיים שאחרי נרצחו בבאבי יאר עוד כ-100,000 בני אדם מלאומים שונים. ב-1942 הוטרדו הנאצים כשהתפוצצויות גז החלו להתרחש באזור והיה ברור שצריך לטפל ב"מטרד". אבל הטיפול האמיתי מתחיל ביוני 1943 עם מבצע טשטוש ראיות, מבצע 1005, שמגיע באוגוסט לקייב. יחידת אס.אס. גרמנית מיוחדת פעלה במקום ואליה צורפה קבוצת אסירים ממחנה סמוך, מתוכם כ-100 יהודים. האסירים ישנו במקום בחפירה שננעלה בשער מסורג. הם עבדו שעות כל יום ושלשלות ברזל על רגליהם בגרירת גופות לשריפה. אחר כך כתשו את העצמות הנותרות, ניפו ממנו זהב ומתכות אחרות, ופזרו את האפר. כשהבינו שבתום עבודתם גם הם ימצאו שם את מותם, הם תכננו בריחה. ב-28.9.1943 הם קיבלו מידע שמתכננים להוציאם להורג למחרת, בלילה של ה-29, כן שוב ה-29 בספטמבר, החל ניסיון הבריחה. 18 הצליחו לברוח, כל השאר נורו בזמן הבריחה ולמחרת.

קייב שוחררה על ידי הצבא האדום ב-6 בנובמבר 1943. אחרי המלחמה נשפטו חלק מהמעורבים בטבח בבאבי יאר, חלקם באוקראינה וחלקם, כמו בלובל, בנירנברג ב-1948.

ב-1961 קרסה סוללת חול באזור ומאות אנשים נספו, במקום התגלו גם עצמות קרבנות באבי יאר וסיפור באבי יאר עלה מחדש. אחד מהאנשים שהגיעו למקום היה המשורר יבגני יבטושנקו, שכבר באותה שנה פרסם פואמה, ששנה אחרי אף זכתה ללחן מאת דימיטרי שוסטקוביץ' והיתה בין הגורמים ללחץ שהופעל להקמת אנדרטה במקום, והיא אכן הוקמה ב- 1976.

"עַל בַּאבִּי-יָאר אֵין יָד וְאֵין מַצֶּבֶת.

עָרוּץ תָּלוּל – כִּדְמוּת גּוֹלֵל עַל קֶבֶר.

 אֲנִי אֲחוּז-אֵימָה.

עַל בַּאבִּי יָאר אֵין מַצֵּבוֹת,

אֵין כְּלוּם

מִדְרוֹן תָּלוּל — אַנְדַּרְטָה מֵעַל פֶּצַע

אֲנִי יָרֵא.

אֲנִי מַרְגִּישׁ קָדוּם

כְּמוֹ הַיְּהוּדִים עַצְמָם, כְּמוֹ עַם הַנֶּצַח

אֲנִי לוֹחֵשׁ:

עִבְרִי אָנוֹכִי.

לְאֹרֶךְ הַיְאוֹר אֲנִי פּוֹסֵעַ,

שְׁנִייָה אַחַת — וְעַל הַצְּלָב גוֹוֵעַ

הַמַּסְמֵרִים עֲדַיִן בְּתוֹכִי"

(תרגום: זאב גייזל)

בורות הריגה רבים פזורים ברחבי אוקראינה עד היום, רובם נותרו אלמונים. לכתוב ולזכור זה המעט שיש ביכולתנו לעשות.

חוקי נירנברג - נקודה למחשבה

חוקי נירנברג היו שני חוקי יסוד שהתקבלו ביומו האחרון של הכינוס השנתי של המפלגה הנאצית, שהיה גם מושב מיוחד של הרייכסטאג, שכבר הורכב כולו מנציגים נאציים, ב-15 בספטמבר 1935 בנירנברג.

בנאומו הפומבי בכינוס ציין היטלר שהחוקים החדשים הם ניסיון לפתור באופן חוקי בעיה שאחרת תאלץ להיפתר בצורה אחרת עד להשגת פתרון חד משמעי. החשש של גבלס, שר התעמולה, מתגובות פומביות גרם לו לקטוע את השידורים מהכינוס עד לקבלת החלטה סופית בשאלה כיצד ליישם את החוקים.

הרקע ידוע, אבל מה אומרים החוקים?

האחד, "חוק אזרחות הרייך", הגדיר מיהו אזרח גרמני. ההגדרה ברורה: רק בעלי דם ארי הם אזרחים מלאים בעלי זכויות פוליטיות. החוק חילק את האוכלוסייה הגרמנית לאזרחים מלאים, גרמנים ארים, וכאלה שפחות, כמו יהודים ומישלינגה – קטגוריה נבחרת שנועדה לבעלי דם ארי ויהודי בדרגות שונות (אגב מישלינגה מפורסם הוא הלמוט שמידט, שהיה קאנצלר גרמניה המערבית). למישלנגה היו שתי דרגות ולראשונים נתנו זכויות אזרח, אולם עם השנים זכויות אלה הלכו והצטמצמו. לא אזרחים היו נטולי זכות הצבעה ובהתאם לקטגוריה אליה השתייכו חלו עליו איסורים שונים. הרעיון הנאצי היה כידוע להתייחס ליהדות לא כדת, שאותה ניתן לבחור, אלא כגזע מובחן שנקבע בלידה ובהתאם לדם ואינו ניתן לשינוי מהטעם הפשוט – סטטוס גזעי לא ניתן לשנות.

את החוק השני היטלר ביקש לנסח רק ב-14 לספטמבר כהמשך לנוסח שבחר לחוק האזרחות, שאגב במפתיע היה הנוסח המרוכך יותר מבין 4 ההצעות לחוק שהובאו לעיונו. "החוק להגנת הדם והכבוד הגרמני", שהיה מימוש תורת הגזע, אסר על יחסי העסקה או קירבה, כולל יחסים אינטימיים, בין יהודים לארים. החוק ביטל את תוקפם של נישואים בין-גזעיים ואסר על: נישואין בין יהודים לארים, יחסי מין, העסקת עוזרות בית גרמניות מתחת לגיל 45 בבתים של יהודים, הנפת דגל גרמניה ע"י יהודים.

חוקים אלה הפכו את היהודים לנתינים חסרי זכויות ואת תורת הגזע לחוק. זה לא היה קשה, מ-1933 שקדו הנאצים על יצירת "אווירה", כך שלמעשה חוקי נירנברג נתפסו ככורח הכרחי מחייב שמולו עומדת "טובת המולדת".

בעקבות חוקי נירנברג, נאסר על יהודים להשתתף באגודות ספורט מעורבות או באירועים ספורטיביים, נוכחותם של יהודים במקומות ציבוריים, כולל: גנים ציבוריים, בתי שעשועים, מקומות בילוי, מסעדות ותיאטראות, צומצמה מהותית. על היהודים היה להוסיף שמות עבריים לשמם לשם זיהוי מהיר, ישראל לגברים ושרה לנשים ותעודותיהם הרשמיות סומנו באות J.

חוקים אלה גם מובילים לתהליך האריזציה, שהחל ב-1937 ובסופו הושלמה העברת הבעלות של רכוש יהודי לידיים אריות, מחריף מחרם על עסקים יהודיים קטנים, להפעלת לחצים לוויתור על הרכוש על ידי הוצאה של פועלים אריים מעסקים יהודיים, חרם, מניעת כניסת לקוחות, עידוד הגירה ועוד. בסופו של דבר, עד יומו האחרון של הרייך נחקקו בגרמניה הנאצית מעל 400 תקנות שחלו על יהודים. מיותר לציין שיהודי גרמניה היוו פחות מאחוז באוכלוסייה הכללית הגרמנית?

למעשה חוקי נירנברג היו חלק מיצירת מערכת חוקים בה טובת המולדת עומדת מעל הכל, הרבה לפני זכויות אדם בסיסיות. בסופו של דבר המערכת הזו, שהבדילה בין אזרחים בשם טובת המדינה, יצרה "צרכים" חדשים. לכן, עד ועידת ואנזה, במשך למעלה משבע שנים, חוקים אלה תוקנו והתחדדו ודרשו פתרונות חדשים, כמו גירוש ובסופו של דבר גם חיסול פיזי. חוקי נירנברג היו הכתובת על הקיר לעולם שלא רצה לראות.  

סטיב ביקו - הנר שלא כבה

הוא נולד ב-18.12.1946, הוא מת כעבור 31 שנים, ב- 12.9.1977 ובכל זאת כמעט 31 שנותיו הפך לאחד מסמלי המאבק של דרום אפריקה. אולי נתחיל מהסוף? הרי ממילא הוא ידוע. ב12.9.1977 הוא נרצח. סטיב באנטו ביקו נמנה על הפלג שדגל במאבק לא-אלים בדרך לעצמאות דרא"פ. זה לא עזר.

סטיב ביקו (צילום מאושר לשימוש ציבורי)

היום לפני 40 שנה הוא נעצר במחסום דרכים ועל פי התקנות לשעת חירום הוא נעצר, נחקר, עונה קשות ובמצב אנוש, כפות ועירום הועבר מרחק של 700 ק"מ לטיפול רפואי בפרטוריה. שם מת. הרשויות ניסו לטייח וטענו שמותו נגרם משביתת רעב. עיתונאי עיקש אחד הצליח לחשוף את סיבת המוות: דימום מוחי שנגרם ממכה, או מכות, שניפצו את הגולגולת. ניסיון הטיוח של השלטונות יצר מהומה רבה והעיתונאי שהתעקש על נתיחה שלאחר המוות, בנימין פוגרונד, היה סגן עורך הראנד דיילי מייל ומאוחר יותר עלה לישראל.

במותו הפך סטיב ביקו לסמל עוד יותר משהיה בחייו, ובתרגום חופשי של מילותיו של השיר של פיטר גבריאל – "אפשר לנשוף על נר, אי אפשר לנשוף על אש. ברגע שהלהבות מתחילות לתפוס, הרוח תישא אותן גבוה יותר" . תגובתו של המשפטים של דרא"פ דאז, "איני חש שמחה או צער בהתייחס למר ביקו. אני שווה נפש" רק הוכיחה לעולם את האכזריות הגזענית והשרירותית בדרא"פ. בסופו של דבר איש לא נענש על חלקו ברצח של ביקו.

אבל איך הסיפור הזה מתחיל? ובכן, ובאופן צפוי למדי, אחרת. סטיב ביקו היה ילד שלישי מארבעה. אביו היה שוטר שלמד בהתכתבות עריכת דין אך לא הספיק לסיים את לימודיו לפני שנפטר וסטיב בן ארבע בלבד. כשהיה בן שנתיים עברה המשפחה לגינסברג, שם הצליחו בסופו של דבר לרכוש בית פרטי. אחרי שאביו נפטר, החלה אמו לעבוד כטבחית בבית החולים המקומי. הוא החל את לימודיו בבית הספר בשנת 1952 ולמרות שאף אחד לא ראה אותו לומד נחשב לאחד התלמידים המבריקים בכיתה, הוא קפץ כיתות וב-1960 החל את לימודי התיכון, באחד מבתי הספר היוקרתיים של הקהילה השחורה, שנתיים אחרי קיבל תעודת הצטיינות על 10 שנות לימוד. התחנה הבאה היתה קולג' לובדייל, שם למד אחיו הבכור שהיה מעורב בפוליטיקה כחבר בקונגרס הפאן-אפריקאי (PAC). אבל כבר באפריל 1962 הוא נלקח למעצר כשהמשטרה בכלל חיפשה אחרי אחיו.

שני האחים נשלחו לקינגסטאון, שם הואשם אחיו בחברות בפוקו, הזרוע החמושה של ה-PAC. סטיב שוחרר, הוא עזב את ביתו, אך המשיך בלימודיו. אך המשטרה לא הניחה לו, הוא סומן כ"פוליטי" ובסופו של דבריו סולק מבית הספר, שנים אחר כך הוא יתאר את התקופה הזו כתקופה בה צמח כעסו כלפי המשטר, או הסמכות הלבנה. אחיו סיפר שמה שהוא לא הצליח במשך שנים לעשות, כלומר לגרום לאחריו להתעניין בפוליטיקה, הצליחה המשטרה ביום אחד."

ב-1964 עבר את טקס הבגרות המסורתי, וגם סיים את לימודיו בסנט פרנסיס. ציוניו הגבוהים אפשרו לו להתקבל לבית הספר לרפואה בדורבן בתחילת 1966, שם התגורר במעונות הסטודנטים הנפרדים. התודה הפוליטית שלו מתעצמת, בעיקר על רקע עצמאות רודזיה. באותה תקופה לסטודנטים השחורים היתה נציגות סטודנטיאלית עצמאית אך מסונפת לאגודת הסטודנטים הכללית של דרום אפריקה. כבר בשנה הראשונה שלו באוניברסיטה נבחר לנציגות הסטודנטים ואף השתתף בכינוס הלאומי של התאחדות הסטודנטים (NASUS). זו היתה תקופה סוערת בה נחלקו הדעות אם לשתף פעולה עם איגוד הסטודנטית, שנשלט ברובו על ידי לבנים או להקים ארגון מתחרה. ה- African National congress היה בעד שיתוף פעולה, אך לא ה-PAC. באותה תקופה ביקו היה מעורב בהמון דיונים והחזיק בדעה שיש לשתף פעולה ולו משום המשאבים שניתן להשיג משיתוף פעולה זה.

בנסיעת הרכבת, בדרך לכינוס התאחדות הסטודנטים הכללית של דרום אפריקה בשנת 1967, החליטו נציגי הסטודנטים לתמוך בפרישה אם תחליט ההתאחדות לקבל את חוקי האפרטהייד ולשכן את הנציגים השחורים בנפרד. ההתנהלות של מארגני הכינוס הוכיחה להם שחששותיהם היו מוצדקים. הם שוכנו במרחק נסיעה ממקום הכינוס, בעוד שאר הסטודנטים שוכנו במרחק הליכה קצר, גם ארוחותיהם הוגשו בנפרד משאר הסטודנטים. בכירים ב-NASUS גינו את החלטת האוניברסיטה להפריד בין נציגי הסטודנטים על בסיס גזע, אך למעשה הם ידעו על התכנון עוד לפני פתיחת הכינוס.

למחרת כשנפתח הכינוס, ביקו נעמד להציג את דוח המחוז שלו ועשה זאת בשפתו כדי להדגים את הניכור בתוך אגודת הסטודנטים ובין היתר הציע להקפיא את הכינוס משום שמארגניו ידעו על הסידורים המפלים מראש. בסופו של יום זו היתה נבואה שהגשימה את עצמה, ביקו וחבריו חשו שאין להם באמת מקום ב-NASUS  ועזבו.

הוא חובר לבארני פטיאנה מתומכי ה-University Christian Movement (UCM) וכאשר באסיפה של הארגון ב-1968 נציגי השחורים עוזבים לפני שחלפו 72 שעות כדי לא לעבור על החוק שמאפשר שהיה של עד 72 לשחורים בסביבה לבנה, הוא מבין שהוא צריך לקחת יוזמה וכן נזרעים הזרעים שיביאו להולדתו של גוף סטודנטים עצמאי, שלימים יקרא – South African Students Association (SASO). ביקו עדיין האמין בשיתוף פעולה עם NASUS, וקיווה שמהלכיו לכיוון היפרדות ייצרו עמדת מיקוח טובה יותר לייצוג קהילתו באופן שווה יותר ומתוך מטרות משותפות.

לקראת הקונגרס של NASUS  ב-1968, הבטיחו המארגנים מאוניברסיטת וויטס, שם הכינוס עתיד היה להיערך, שהלקח נלמד. הכינוס עבר על מי מנוחות על פני השטח, בפועל אחרי שנציג מחוז לבן הקריא את הדו"ח שלו באפריקנס, בזה אחר זה עלו נציגי מחוזות אחרים וקראו את הדו"ח בשפתם. עם זאת, יו"ר האיגוד שנבחר היה דאנקן אינס, חבר קרוב שנתפס כ"לבן רדיקלי" בקרב הציבור הלבן בדרום אפריקה, שביקו אף הכריז על מועמדותו. אבל בדצמבר 1968 הוא מקים את SASO. בכינוס הראשון, ביולי 1969, נבחר ביקו לנשיא הראשון של הארגון. בנאומו הראשון הסביר ביקו שאת דרכה של SASO  סללו אנשי האמצע, בין "השחורים המיליטנטיים" ובין "לבנים" שדחו את הרעיון הליברלי והבין-גזעי. הוא הבהיר שארגונו אינו רוצה להחליף את הארגון הקיים, אלא להשמיע קול ולהתנגד לדיכוטומיה בין ההלכה למעשה, לצביעות שמתבטאת בקריאות לפעילות משותפת כשבפועל סטודנטים לא לבנים נפגעים במצבים רבים.

בתקופה הזו הוא מתאהב ברמפלה ממפלה, אולם למרות שהיא הוקסמה ממנו היא בחרה לעמוד בהתחייבויותיה כיון שהיתה ממש לפני חתונה. ביקו נותר שבור לב ויוצא למסע לגיוס תמיכה ב-SASO בקמפוסים האפריקאיים כחלק מניסיונו לעורר את התודעה השחורה, אבל אל חשש הם עוד יתאחדו אחרי גירושיה ויביאו לעולם שני ילדים שלא במסגרת נישואין.

במקביל ובהחלט גם בהשפעתו של ביקו, מנהיגי NASUS מובילים קו מיליטנטי ורדיקלי הרבה יותר מאשר של מרבית הסטודנטים הלבנים בדרום אפריקה. ניסיון למסד את הקשר בין NASUS ל-SASO בכינוס ב-1970 יוצר משבר כשבשיאו אחת הנציגות מתיישבת בהפגנתיות בחיקו של ביקו למרות האיסור על ניהול יחסים בין גזעיים בחוקי האפרטהייד בדרום אפריקה. ביולי הוא מתמנה ליו"ר SASO  ומתחיל לפרסם מאמרים תחת פסבדונים – פרנק טלק ושם הוא כתב טורים לא מצונזרים ומלאי ביקורת על "הנשמות השחורות בעור הלבן" ומתח ביקורת על השמאל והליברלים שלמעשה אינם מודעים לגזענות הפנימית שבתוכם. בחייו האישיים, בדצמבר 1970 הוא מתחתן עם נציקי משלאבה, בנם הבכור נולד ב-1971. 

בתקופה שבין 1969 ל-1971 מוקמים גרעיני סטודנטים אפריקאים שמתנדבים לטיפול במצב בקהילות, מקימים מרפאות, מלמדים קרוא וכתוב, מסייעים בחיזוק החקלאות ועוד כשמטרת הפעילות היא לא רק העלאת רמת החיים, אלא גם החדרת מודעות והעצמת תחושת ההגדרה העצמית, השתייכות. זהו חלק מהרעיון שבירו ממוביליו של תודעה שחורה. הפרויקטים הללו נחלו הצלחה במשך שנות פעילותם. מתוך גרעין הפעילות הזה צומח ה- Black People's Convention (BPC), תפקידו של ביקו – רכז הנוער, אהובתו לשעבר ממפלה רמפלה היתה אחת מסגניו, אז ניצת ביניהם שוב הרומן.

בינתיים דרום אפריקה מבעבעת ואירוע רודף אירוע. בדצמבר 1972 מתכנס הBPC ומגדיר את מטרתו  - להיות תנועה פוליטית שחורה שתשאף לשחרור פיזי ופסיכולוגי מהדיכוי. ב-1973 רשויות החוק מתחילות ללחוץ על הפעילים, חלקם נעצרים, על ביקו מוטלות מגבלות תנועה והגבלות נוספות כמו איסור הרצאות פומביות, איסור על ציטוט בתקשורת ועוד. הוא חוזר לעיר הולדתו, קינג וויליאמס טאון. במקביל הוא מסולק מבית הספר לרפואה, כיוון שפעילותו הפוליטית גרמה לו לפספס כמעט את שנת הלימודים כולה.

ביקו מקים סניף של ה- BPC בקינג וויליאמס טאון ואחר כך גם בגינסבורג, הוא חשב שזה מעבר זמני, בסופו של דבר הוא נשאר קבוע. הוא מייצר שם פעילות קהילתית ענפה בתחומי רווחה, בריאות, לימודים וחיזוק הקהילה.

הגענו ל16.6.1976, היום בו פרצו המהומות בסווטו. הפגנת התלמידים נגד ההחלטה ללמד אפריקנס בביה"ס המקומיים הפכה לשדה קטל בשל אלימות משטרתית. כתוצאה מהמהומות, המשטרה שוברת את פעילי הBC וה-ANC יוצאת וידה על העליונה כגוף מוביל במאבק נגד האפרטהייד. ביקו נעצר לבידוד ל-101 ימים ומשוחרר בדצמבר 1976. כשהוא יוצא שורת פוליטיקאים מהעולם ממתינה לפגוש אותו. במידה רבה הוא הופך לאחד הקולות החשובים שיוצאים מדרא"פ.

זו תקופת זוהר בחייו האישיים והוא חי חיי לילה סוערים, שלא הפריעו לו בניסיונו לחבר בין כל הארגונים לעצמאות בדרא"פ והוא גם מתמנה לנשיא כבוד של הBPC. המשטרה לא עוזבת אותו והוא נעצר שוב במרץ 1977 והוא לא היחיד, המשטרה מנסה לפרק את גורמי הכוח המקומיים. בלילה בין ה-17 ל-18 באוגוסט ביקו יוצא לכיוון קייפ-טאון בסתר לפגישות פולטיות, כשהן לא מתאפשרות הוא עושה את דרכו חזרה ובלילה של ה-18 באוגוסט, מעט לפני עיר הולדתו ולמרות היותו מחופש, הוא נעצר במחסום דרכים, מזוהה ונעצר.

יותר לא יראה אור יום. בתא המעצר הוא הופשט, נכבל ועונה לפני שהועבר למשטרה החשאית בפורט אליזבת. כחלק מהעינויים נאסר עליו לשבת, הוא מסרב לשתף פעולה ובתגובה למכות הוא החזיר מלחמה. בלילה בין ה-6 ל-7 בספטמבר חוקרי המשטרה היכו אותו במשך שעות, במהלכן נחבל בגולגולת. בסופו של דבר הוא נשלח למרפאה והרופא לא מצא דבר יוצא דופן. אתם יכולים לתאר שלא נדרשה הכשרה רפואית כדי למצוא את כל יוצאי הדופן, מומחה אחר הציע להעבירו לטיפול רפואי. המשטרה בהתחלה מתנגדת אבל ב- 11.9.1977 הוא נשלח לפרטוריה. את הנסיעה העביר ערום וכפות, מקציף מפיו ובקושי בהכרה. כשהגיע לשם טופל אך כבר היה מאוחר הרבה, הרבה, יותר מדי. הוא הועבר לתא וב-12.9.1977 נקבע מותו.

הידיעה על מות מייסד התודעה השחורה התסיסה את דרא"פ, גם את הקהילה הלבנה. למרות ניסיונות הטיוח, הלחץ התקשורתי והעולמי עשה את שלו והאפרטהייד שוב התגלה במלוא כיעורו קבל עם ועולם. הלווייתו נערכה ב25.9 וכ-20,000 ליוו את ארונו, ביניהם גם 13 דיפלומטים מארצות מערביות וכמה פוליטיקאים לבנים. הלוויה ערכה כ-6 שעות והסתיימה בהנפת אגרוף והקריאה "כוח". כבר ב-17 באוקטובר המדינה הוציאה מחוץ לחוק 18 ארגונים, המאבק עוד רחוק מלהסתיים. עד 1994 יעברו עוד 17 שנים ארוכות של מאבק. נלסון מנדלה אמרה עליו: "הם היו חייבים להרוג אותו כדי להאריך את חיי האפרטהייד". לזכרו של לוחם חירות אמתי