אתמול ערך ועד השכונה ערב לילה לבן לילדי השכונה. רצינו לעשות משהו תמים כזה - משחקי ילדות שלנו, חפש את המטמון, מדורה קטנה, סיפורים לשעת לילה מאוחרת ושינה בפארק שבמרכז השכונה. מודה האירגון לא היה משהו, אבל היה המון רצון טוב. הילדים ואני ירדנו למטה יחד עם חבר הועד שאירגן שהוא גם חבר טוב והילדים שלו חברים ממש טובים של הילדים שלי. הסתובבנו בפארק וקראנו לעוד ילדים להצטרף. הילדים ראו בזה משימה עקרונית. שום ילד נוסף לא הצטרף. ציירנו בגירים, הילדים הפכו את זה לקמפיין וציירו חיצים בערך על כל הפארק כדי להוביל את שאר הילדים אלינו. שום היענות. התחלנו לשחק, קצת משחקי כדור, דג מלוח. שום ילד.
משיחות אקראיות ששמעתי, הילדים שבאו לפארק חיפשו מפעיל עם רמקול ומתנפחים. שום ילד לא הצטרף למשחקים שלנו. המשכנו בתוכנית כרגיל. הייתה מדורה כיפית ואפינו פיתות. את השינה בפארק לא הצלחנו לקיים. עד 23:45 ישבנו עם הילדים בשקי שינה. הקטנטנן שלי התקשה והפריע, אז כולנו התקפלנו. אבל היה ממש נחמד (כן, כן אני ממחזרת בנוסח כוורת).
אבל זה הביא אותי לחשוב, אחת ההערות שאני מקבלת לנושא החינוך הביתי היא שיש המון תיווך הורי בסיפור הזה. רוצה לומר שהילדים יודעים שאני נמצאת שם ולכן הם אולי פחות עצמאיים מילדים שיודעים שאין להם למי לפנות וצריכים להסתדר בעצמם. תמיד קשה לי להגיב לזה, כי באיזשהו מקום זה נכון וגם כי אינני יודעת מה היה קורה לולא הייתי שם כי אני תמיד שם. אתמול פתאום הבנתי שאין לי מה להתנצל על זה. כמו כל התפתחות טבעית אחרת, הם לאט לאט מנתקים אותי, בקצב שלהם כמו שזה צריך לקרות להם מתוך ידיעה שכן אני שם כדי לתמוך. אני לא חושבת שיש חשש שבגיל 15 הבכור יפרוץ מחדרו כדי לשאול אותי האם להתנשק עם זו שבחדר או איך לענות לחבר ששלח לו מייל. כמו קריאה או קשירת שרוכים, הם מתקדמים בביטחון איתי ותופסים יותר מקום ומצמצמים אותי וזה נפלא. זה טבעי בערך כמו התרחבות הכתפיים שכבר ניכרת אצל הבכור המתבגר. אתמול התיווך ההורי הזה גרם להם לא לוותר על ערב כיפי ושונה בסביבה הרגילה שלהם. זה גם הביא אותי לחשוב על כמה עצוב שבחברה שלנו ילדים כל הזמן מחפשים ריגושים גדולים יותר ולא ממש יודעים להסתפק בכאן ובעכשיו. עוד לא גמרתי לעבד את הכל. נראה לי שאכתוב שוב מאוחר יותר.
משיחות אקראיות ששמעתי, הילדים שבאו לפארק חיפשו מפעיל עם רמקול ומתנפחים. שום ילד לא הצטרף למשחקים שלנו. המשכנו בתוכנית כרגיל. הייתה מדורה כיפית ואפינו פיתות. את השינה בפארק לא הצלחנו לקיים. עד 23:45 ישבנו עם הילדים בשקי שינה. הקטנטנן שלי התקשה והפריע, אז כולנו התקפלנו. אבל היה ממש נחמד (כן, כן אני ממחזרת בנוסח כוורת).
אבל זה הביא אותי לחשוב, אחת ההערות שאני מקבלת לנושא החינוך הביתי היא שיש המון תיווך הורי בסיפור הזה. רוצה לומר שהילדים יודעים שאני נמצאת שם ולכן הם אולי פחות עצמאיים מילדים שיודעים שאין להם למי לפנות וצריכים להסתדר בעצמם. תמיד קשה לי להגיב לזה, כי באיזשהו מקום זה נכון וגם כי אינני יודעת מה היה קורה לולא הייתי שם כי אני תמיד שם. אתמול פתאום הבנתי שאין לי מה להתנצל על זה. כמו כל התפתחות טבעית אחרת, הם לאט לאט מנתקים אותי, בקצב שלהם כמו שזה צריך לקרות להם מתוך ידיעה שכן אני שם כדי לתמוך. אני לא חושבת שיש חשש שבגיל 15 הבכור יפרוץ מחדרו כדי לשאול אותי האם להתנשק עם זו שבחדר או איך לענות לחבר ששלח לו מייל. כמו קריאה או קשירת שרוכים, הם מתקדמים בביטחון איתי ותופסים יותר מקום ומצמצמים אותי וזה נפלא. זה טבעי בערך כמו התרחבות הכתפיים שכבר ניכרת אצל הבכור המתבגר. אתמול התיווך ההורי הזה גרם להם לא לוותר על ערב כיפי ושונה בסביבה הרגילה שלהם. זה גם הביא אותי לחשוב על כמה עצוב שבחברה שלנו ילדים כל הזמן מחפשים ריגושים גדולים יותר ולא ממש יודעים להסתפק בכאן ובעכשיו. עוד לא גמרתי לעבד את הכל. נראה לי שאכתוב שוב מאוחר יותר.
מרגש, מצער, נכון !
השבמחקתודה מיכל
השבמחק