אני באמת לא מאמינה שמישהו מנסה אותי, כי בתכל'ס צריך להיות ממש משועמם אם בעולם מלא באנשים מאוד מעניינים, אתה בוחר לנסות אם מתאותגרת ממילא לעמוד בגבולות שהציבה לעצמה. האמונה שאם היה משהו מסביב (בשמיים, על הארץ, בצדדים או בכל חלק או מימד אחר) הוא היה בוחן אותי היא מאוד ילדותית ואגוצנטרית ולכן אייחס את המצב למקריות גרידא. ואם התחלתם את הקריאה היום בתהיה מה קורה עם הגבולות הללו? דעו לכם שלבטח אשכון בגבולי כרגע והכל בסדר, למרות הבכור החולה.
לעניין הבכור החולה, לא ברור לי למה, אבל לפעמים נראה לי שהם בטוחים שלהיות חולים זה סוג של ברכה, כאשר הם חולים אז באמת לא טוב להם והם גם די אדישים לכל מה שקורה סביבם. אבל, וזה אבל גדול, אם הם קצת לא מרגישים טוב הם קנאיים להגדרתם כחולים. ואם חלילה אתה אומר להם שהם נראים יותר טוב, המבט המאוכזב שבעיניהם, מכריח אותך לסייג ולומר כמובן שזה במסגרת ההופעה החיצונית של חולה אנוש שחל שיפור קליל במצבו. ואז תקבל חיוך רפה, שבעיקר מעיד על הצלחה. כשהילדים שלי מתעקשים שהם חולים אז אני יודעת שאין בעצם סיבה ללכת לרופא, חלילה הם עוד ידבקו במשהו שם ואז מה? אז זה תתחיל שרשרת של הדבקויות שתגרור אמא מותשת וללא רצון לריצה או זמן לזה וזה כבר באמת יהיה חבל. מכיון שלבכורי יש קצת חום, והרבה כאב גרון, הוא נחשב חולה קל ואז מתחילה החגיגה שלו מחד והחיפוש שלי אחר תרופת סבתא מאידך. בינתיים נראה שהצלחנו בלי הרבה עבודה עם טבליות מציצה, אבל אני כבר עובדת במלוא המרץ על הניסיון העקר לגרום לו לשתות תה, לטעום דבש עם לימון, לגרגר מי מלח, לטעום מיצי בצל עם דבש. על שום כורכום ומיים אין על מה לדבר וגם לא על מים חמים עם סודה לשתיה כך שמדובר פה על קמפיים מצומצם, נקודתי וחסר אפקט. אז הפעם זה לא יעבוד אבל אפקטיביות של קמפיין גם נמדדת בזריעת זרעי ההסכמה לפעם הבאה, אם תבוא חלילה וחס (על מי אני עובדת?).
בכל מקרה גבולותי נשמרים ולהלן העדכון האחרון : אוכל - 4 ארוחות מתוך 4 עמדו בתקן המחמיר, אז אני במאזן די טוב הייתי אומרת. מסך - אנחנו עוברים יום מחלה בלי זמן מסך עודף (בעיני ההורה האחראי, לא הילד שמוצא את זה בלתי מספק בעליל לאור מחלתו הערמומית). זמן שינה - היה לילה אחד ונרשמה חריגה של 20 דקות אבל זה רק באשמת דב פדינגטון והפרק האחרון שלו ולכן מבחינת ההורה האחראי זו היתה חריגה מותרת שלא מרטה עצבים, למרות שהפרקים בספר הזה הם די ארוכים כפי שמסבירה המרכזית. פרצי הצחוק המטורפים והמתגלגלים היו שווים כל שניית איחור. אז מה עוד נשאר? אה, הדובדבן שבקצפת - הטונים - בינתיים נרשמים טונים שקטים בלבד וכל התחלת ריב נוטרלה במיומנות של חבלן בסרט נחות ללא טיפת דרמה או מתח. אז הכל טוב.
מרכזיתי רוצה לאפות עוגת אגוזים ושוקולד, אז דומני ששוב אני אעשה את דרכי הקבועה מהמרפסת למטבח. אולי בכלל אני צריכה מדי פעם לעשות פוסטים על אוכל עם מתכונים וכאלה, למרות שזה איננו בלוג אוכל. וכן, אני יודעת, הצלחתי להתנער היום מכל אספירציות פוליטיות - בכל זאת חולים...
.
לעניין הבכור החולה, לא ברור לי למה, אבל לפעמים נראה לי שהם בטוחים שלהיות חולים זה סוג של ברכה, כאשר הם חולים אז באמת לא טוב להם והם גם די אדישים לכל מה שקורה סביבם. אבל, וזה אבל גדול, אם הם קצת לא מרגישים טוב הם קנאיים להגדרתם כחולים. ואם חלילה אתה אומר להם שהם נראים יותר טוב, המבט המאוכזב שבעיניהם, מכריח אותך לסייג ולומר כמובן שזה במסגרת ההופעה החיצונית של חולה אנוש שחל שיפור קליל במצבו. ואז תקבל חיוך רפה, שבעיקר מעיד על הצלחה. כשהילדים שלי מתעקשים שהם חולים אז אני יודעת שאין בעצם סיבה ללכת לרופא, חלילה הם עוד ידבקו במשהו שם ואז מה? אז זה תתחיל שרשרת של הדבקויות שתגרור אמא מותשת וללא רצון לריצה או זמן לזה וזה כבר באמת יהיה חבל. מכיון שלבכורי יש קצת חום, והרבה כאב גרון, הוא נחשב חולה קל ואז מתחילה החגיגה שלו מחד והחיפוש שלי אחר תרופת סבתא מאידך. בינתיים נראה שהצלחנו בלי הרבה עבודה עם טבליות מציצה, אבל אני כבר עובדת במלוא המרץ על הניסיון העקר לגרום לו לשתות תה, לטעום דבש עם לימון, לגרגר מי מלח, לטעום מיצי בצל עם דבש. על שום כורכום ומיים אין על מה לדבר וגם לא על מים חמים עם סודה לשתיה כך שמדובר פה על קמפיים מצומצם, נקודתי וחסר אפקט. אז הפעם זה לא יעבוד אבל אפקטיביות של קמפיין גם נמדדת בזריעת זרעי ההסכמה לפעם הבאה, אם תבוא חלילה וחס (על מי אני עובדת?).
בכל מקרה גבולותי נשמרים ולהלן העדכון האחרון : אוכל - 4 ארוחות מתוך 4 עמדו בתקן המחמיר, אז אני במאזן די טוב הייתי אומרת. מסך - אנחנו עוברים יום מחלה בלי זמן מסך עודף (בעיני ההורה האחראי, לא הילד שמוצא את זה בלתי מספק בעליל לאור מחלתו הערמומית). זמן שינה - היה לילה אחד ונרשמה חריגה של 20 דקות אבל זה רק באשמת דב פדינגטון והפרק האחרון שלו ולכן מבחינת ההורה האחראי זו היתה חריגה מותרת שלא מרטה עצבים, למרות שהפרקים בספר הזה הם די ארוכים כפי שמסבירה המרכזית. פרצי הצחוק המטורפים והמתגלגלים היו שווים כל שניית איחור. אז מה עוד נשאר? אה, הדובדבן שבקצפת - הטונים - בינתיים נרשמים טונים שקטים בלבד וכל התחלת ריב נוטרלה במיומנות של חבלן בסרט נחות ללא טיפת דרמה או מתח. אז הכל טוב.
מרכזיתי רוצה לאפות עוגת אגוזים ושוקולד, אז דומני ששוב אני אעשה את דרכי הקבועה מהמרפסת למטבח. אולי בכלל אני צריכה מדי פעם לעשות פוסטים על אוכל עם מתכונים וכאלה, למרות שזה איננו בלוג אוכל. וכן, אני יודעת, הצלחתי להתנער היום מכל אספירציות פוליטיות - בכל זאת חולים...
.
רוב מחלות בני האדם הן תוצאה של כשל נפשי.
השבמחקכול אדם מבין זאת ומסייג את המחלות לתוצרי כשל נפשי ומחלות פזיולוגיות. אני למשל מעריך שתשעים אחוזים ממחלות בני האדם הם בעיה נפשית. רק 10 אחוז מחלות פיזיולוגיות.
רוב האנשים לא תומחים בחלוקה זו.
בעיית הבעיות היא להיות מוכן להתמודד עם מאה אחוז מהמחלות כאל כשל נפשי ולא להחליט שהבעיה שלי במובהק הינה פיזיולוגית.
ההחלטה שלך בנושא מחלות ילדייך נכונה.